מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ד
פרק ד - פסוק א
וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָה וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה:
היה נס שגילו למרדכי הצדיק מן השמים מה שנעשה בעליונים (ע' רש"י), שהסכימו שם לגזירתו של המן. ואלולי היה נודע על כך למרדכי הצדיק, היו חושבים כולם שצרה זו היא כשאר צרות, שהגוים מנסים בכל עת להרע לעם ישראל, ולבסוף הגויים אינם מצליחים, וכך גם כעת הגוים גוזרים גזירה על עם ישראל, אך לא יכולים להרע להם כלל, ומשמים שומרים על עם ישראל, ואין להם לפחד. ועל פי המחשבה הזו, הם לא יעשו תשובה שלמה כראוי חלילה, ולא היו ניצלים, כיון שאותה גזירה לא היתה ככל הגזירות - אשר אינם אלא מלמטה, אבל מלמעלה - יושב בשמים ישחק למו, וה' הפיר עצת גוים. אלא בפעם ההיא הסכימו על כך גם למעלה.
ולכך, נעשה נס וחסד גדול מאוד במה שגילו למרדכי שהסכימו על כך גם בעליונים ואין זה גזירה רק למטה בארץ. ועל ידי זה שמרדכי ידע את חומרת מצבם של עם ישראל מיד קרע את בגדיו, ולבש לבוש שק, ושם על עצמו אפר, לעשות עינויים, ושיראו כולם את מעשיו, ויעשו כמוהו. ולא שקט, אלא יצא לרחובה של עיר, וזעק זעקה גדולה, להרעיש את הלבבות, כדי שידעו כולם את הסכנה הרובצת עליהם, וימהרו להתחנן להשם יתברך, ויעשו תשובה שלמה, למען ירחם עליהם השם ויושיע אותם מצרתם, ותבטל הגזירה.
פרק ד - פסוק ב
וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָק:
לא היה מקום שדבר המלך וגזירתו לא הגיע לשם. ובכל העולם כולו ידעו על כך, חוץ ממקום אחד, שם לא נודע על גזירת המלך. וזהו בית המלכות עצמו, אשר בעיר שושן הבירה. והסיבה, אמנם אותם גוים שנמצאים בבית המלכות, יוכלו לדעת על הגזירה, על ידי שישמעו על כך ממקום מושבם (שהרי אינם דרים בתוך בית המלכות עצמו). אך יתכן, שמי ששירת בקבע בבית המלכות, באופן שלא היה לו קשר עם מישהו מבחוץ, לא שמע כלל על גזירת המן. ולכן, אסתר המלכה, שלא היה לה קשר ישיר עם מישהו העומד מחוץ לארמון המלוכה, לא ידעה מכל אשר נעשה. ואי אפשר לומר ששמעה את זעקתו של מרדכי, שכיון שמרדכי היה בלבוש שק, לא היה יכול להכנס אל שער המלך בלבושו הזה, "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק", ולכן, אפילו שכל היהודים ידעו על גזירת המן, אסתר המלכה לא ידעה מזה.
ואפשר לבאר, שאפילו שאסתר היתה מלכה, לא סיפר לה המלך על הגזירה החדשה [כפי הרגילות - שהמלך מגלה למלכה מכל מעשה שיעשה]. היות והגזירה לא היתה מאת המלך, אלא מידי המן הרשע [ורק היה לה כח של גזירת המלך, מפני שהיתה עם חתימת טבעת המלך]. ולכן אסתר המלכה לא ידעה מכל מה שקורה לעמה, ומכל מה שנעשה בבית המלכות עם אחשורוש והמן, ומזעקת מרדכי בתוך המדינה, לידה ממש [כמו שנראה בהמשך, שאסתר לא שמעה מכל האמור לעיל].
ולאור כל זאת, מרדכי רצה שאסתר תדע מזה, בשביל שתתחיל לבקש על עמה מאת המלך, ולרַצותו, עד שיחזור בו מזממתו. ומרדכי רצה להכנס לתוך בית המלכות, ולבקש מהשוערים שיתנו לו להכנס שיוכל לדבר עם המלכה, וכיון שמרדכי היה אחד משרי המלך (ילקוט שמעוני תתרנ"ב), ודאי שהיו נותנים לו להכנס. אבל מרדכי לא רצה להכנס פנימה ולדבר ישירות עם אסתר המלכה, כיון שאז היו מעלים חשד שיש קשר משפחתי ביניהם וכשיבינו שאסתר היא מעם היהודים, יספרו זאת לאחשורוש, ואז אחשורוש ירצה להחליפה באחרת, שעד עכשיו לא ידע שהיא יהודיה.
וגם אם אחשורוש לא יגרשה מבית המלכות, מכל מקום יש חשש שלא יתייחס אליה מעתה כמו שיתייחס אליה עד אז, וכשאסתר תירצה אחר כך לבוא ולבקש על עמה, לא יסכים לשמוע לה.
ומלבד כל זה. יש חשש גדול, שכשהמן ידע שאסתר היא יהודיה, יבוא להורגה [וכמו שמצינו (תרגום ד' י"ב) שעשה כן להתך, כשראה שהוא שליח בין מרדכי לאסתר]. ולכן לא רצה מרדכי לדבר ישירות עם אסתר המלכה.
ואמנם, עד העת ההיא, רצה מרדכי שיוציאו את אסתר מבית המלכות, (ולכן צוה עליה שלא תגלה את עמה ואת מולדתה שלא ידעו שהיא מזרע שאול המלך כדי שלא ישאירוה). אבל מכאן והלאה, שמרדכי ראה את הגזירה על עם ישראל, הבין שאסתר נועדה להיות בבית המלכות בכדי להציל את עמו. ולכן התחיל לחשוב מה לעשות שאסתר תשאר שם, ולא רצה שתצא, בשביל שתוכל לפעול אצל המלך להצלת היהודים. ולכן לעיל, כשרצה מרדכי להודיע למלך על זממתם של בגתן ותרש שרוצים לשלוח יד באחשורוש, הודיע את זה לאסתר דוקא ולא לשליח אחר (כאמור למעלה בסוף פרק ב'), בשביל שכשידעו שאסתר קרובה למרדכי, ויהודיה היא, יודיעו זאת לאחשורוש - שהמלכה היא מעם ישראל, ואולי יוציאה מבית המלכות, ולכן טוב שידעו שאסתר קרובת מרדכי היהודי. לא כן עתה לאחר גזירת המן שמרדכי ראה וידע שאסתר נועדה להצלת עם ישראל, דוקא על ידי שהיא מלכה - לא רצה שתצא עד שתושיע את עם ישראל. ולכן לא בא בעצמו לתוך בית המלכות לדבר עם אסתר המלכה.
ומכל מקום, מרדכי היה רוצה לבוא ולהכנס לפנים מן שער המלך ולזעוק גם שם, שעל ידי זעקותיו, תשמע אסתר המלכה מה שקורה עם היהודים (שכשתשמע את זעקותיו תברר אצל הנמצאים בסביבתה לפשר הדבר, ויספרו לה. שבלא הזעקות, לא ראו צורך לספר לה מה שנעשה עִם עַם ישראל, כיון שלא ידעו שהיא יהודיה), ומרדכי היה חפץ שאסתר תבוא אל המלך לבקש על עמה. ואלולי שלבש שק, היה ניכנס ליד בית המלכות וזועק גם שם, כאמור.
ואפשר לבאר, שהיה נס בזה שמרדכי לא ניכנס לתוך השער. [ומה שמרדכי לא רצה להסיר שקו מעליו ולהיכנס לשער, ביארו המפרשים (ע' ביוסף לקח) שלא רצה להסיח דעתו מן התענית]. והנס הוא, שהרי אילו היה ניכנס לפנים מן השער, והיה זועק שם, היו מבררים, מה הטעם שזועק בחצר בית המלכות, והלא אין שם יהודים, ולא זה המקום לזעוק. ואם מרדכי רוצה לבקש אצל המלך, אז שישלח שליחים אל המלך, ולמה עושה באופן כזה, והרי על ידי כך אולי המלך יתרגז, ולא יועילו מאומה זעקותיו. ואז היו מגלים שיש למרדכי סיבה אחרת לבוא ולזעוק שם, שיש לו מאן דהו קרוב בתוך בית המלכות, שאינו מודע למה שקורה ליהודים, ומרדכי רוצה לעוררו, ולכן בא לשם לזעוק. והיו מחפשים, מי הוא זה אשר יד לו בבית המלכות, ויש לו גם קירבה אל מרדכי היהודי. ולא יתכן מישהו כזה אלא רק אסתר המלכה. שהרי כל שר אחר, אינו צריך לזעקותיו של מרדכי הצדיק בשביל לדעת מה שקורה עם עם ישראל, שכבר שמע על כך ממקום מגוריו. אלא ודאי שאסתר המלכה היא זו שבשבילה נעשו זעקות אלו. ואז היו חושדים שהיא מעם היהודים, שהרי לא נודע עד עתה שם עמה. ותיכף יסלקוה מבית המלכות בטענות שיביאו למלך אחשורוש.
ולכך איפה נעשה נס במה שמרדכי הצדיק לא רצה להסיר שקו מעליו ובכך לא יכל לבוא אל השער פנימה בלבוש השק אשר עליו.
והוא המבואר בזה הפסוק "ויבוא עד לפני שער המלך" ולא ניתן לו להכנס עוד, וכך לא נתגלתה זהותה של אסתר המלכה, ונשארה בבית המלך להציל את עם ישראל מרדת שחת.
פרק ד - פסוק ג
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:
אבל גדול ליהודים זהו לא דבר של מה בכך, כל היהודים בלא יוצא מן הכלל, למגדול ועד קטן, מתאבלים ועצובים ביותר, ומבכים את מר גורלם. אך היה בזה דבר גדול לצורך הצלתם בדרך היותר טובה, מפני שעל ידי הצומות והבכיות נשמעה זעקתם אל השם, ועוד, ששבו כולם בתשובה שלמה, ובכך ניקרע גזר דינם הרע והיתה להם הרוחה.
ועוד אפשר לבאר, שהפסוק בא להשמיע לנו את גודל צרתם של היהודים שהיו נתונים בו אז, ודוקא משום כך רואים את גודל תשועתם שהיתה להם בסוף. שמתוך אותו חושך ואפלה נוראים שהיו נמצאים בו, יצאו לרוחה, ורואים את האור הגדול אשר נעשה להם שם, ויטב להם. וליהודים היתה האורה והשמחה והששון והַיְקר.
פרק ד - פסוק ד
וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדְּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:
היה נס נפלא וגדול במה שהסריסים ונערות אסתר באו אליה להגיד לה מה שקורה עם מרדכי, אף על פי שלא ידעו כי יהודיה היא, וכך צלח בידה חפץ השם. כי אסתר לא ידעה כלל מכל הקורה, כאמור למעלה, אלא שבאו השליחים האלו מעצמם וסיפרו לה כל הקורה בעירה. אפילו שלא ידעו את עמה - כי היא מעם מרדכי. שהרי אילו היו יודעים את עמה, היו דואגים לגרשה מבית המלך, וכאמור למעלה. ובכל זאת כשראו את מרדכי צם ומתענה, ולבוש שק על מתניו, באו תיכף והודיעו לה כל זאת, למען תדע את אשר קורהו, וזהו פלא. אך אסתר לא ידעה מהמבוכה שנעשה בעירה לעם היהודים, ולא שמעה כלל מכל זאת, רק שמעה מה שקורה עם מרדכי, ולכך נתפלאה ביותר על מה כל זה?! ושלחה בגדים אחרים להלבישו, בחושבה כי מקרה מצער פרטי הוא אשר ארעו, ולכך לובש שק ומתענה, אך לא רצתה לראותו כואב, ורצתה שייטיב את ליבו, ולכך צותה להסיר שקו מעליו. אלא שמרדכי לא קיבל, היות ולא היה זה כמו שחשבה - רק דבר פרטי, אלא היה זה בעבור כלל ישראל השרוי בצער גדול, בשביל העונש הניחת עליו בפתע פתאום. ולכן לא רצה לשמוע לזאת, שאיך יעביר השק מעליו, ועדיין לא נשתנתה הגזירה כלל. ואדרבה, הלא רצה שאסתר תיטיב מעמדם של עם ישראל ותשתדל אצל המלך לשנות את הגזירה, ולכך נישאר בבגדיו כאשר היה כמקודם - בלבוש שק, ואפר על ראשו.
ובאשר למה שראו המשרתים ששולחת אליו בגדים, לא עורר דבר זה את חשדם לחשוב שהוא קרוב לה ביותר והיא מעמו, עַם היהודים. כיון שיכול להיות דבר כזה, שהמלכה תיטיב ליבה לרחם על אנשי מדינתה, וכשתראה זקן צועק וצר לו ורע לו, תבוא לעזור לו, ותשלח לו בגדים שילבשם ויסיר שקו מעליו, ויטב לו. או גם שהטיב לה פעם איזו טובה, ועתה משיבה לה כגמולו.
וזה גם היה נס נסתר, שהסריסים והנערות של אסתר ראו בעיניהם, ולא שמו לב, שאילו ידעו על קרבתה למרדכי, לא היו מניחים לה להשאיר רגלה בבית המלך, והיו דואגים לסלק אותה משם בעבור שיהודיה היא. אך משמים שמרו על המצאה שם, ולא נתגלה דבר היותה יהודיה עד לבוֹא העת שהיה צריך לכך, שתלך להתחנן על עמה, ותצילם.
פרק ד - פסוק ה
וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדְּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה:
נס כפול רואים אנו בפסוק זה. א. עצם הדבר שאסתר לא הסתפקה במה ששלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, אלא אף חיפשה לדעת מה עניינם של הזעקה, והשק שלובש, והאפר שנתון על ראשו, ועל ידי כך יכל לגלות לה מחשבת המן, ולצוותה לילך אל המלך וכמו שיתבאר לקמן. וזהו נס, שלמעשה לא היתה צריכה להטריח עצמה שוב לשלוח שליחים להודיע לה מה קורה עם מרדכי, שאחר שראתה שהוא אינו מוכן להטיב ליבו ולהפסיק תעניתו, היה לה לעצור בעד השתדלותה לברר מה קורה איתו, שהיתה מבינה אותו, שדבר מה מעיק על ליבו, ולא עליה המלאכה לנחמו, שהרי היא מלכה, ועומדת בבית המלך, ואיך תוכל להועיל לאזרחי מדינתה ממקום כזה בהדר גאונה וכבודה, שלא נאה הדבר שמלכה הנמצאת בבית המלכות תלך לטפל בעניין פרטי של אזרח בודד.
אך משמים כן רצו שתשאל בעניינו של מרדכי, לדעת על מה כל זאת, ולכן לא נחה ולא שקטה, עד ששלחה איש מסריסיה לדעת מה קורה עם מרדכי היהודי.
ב. נס נוסף שנתגלה בזאת, שלא די ששלחה סריס מסריסיה, אלא גם הסריס ששלחה היה התך, והוא דניאל (מגילה ט"ו ב'), ובכן היה נס במה שדוקא דניאל היהודי הוא זה אשר היה מקום מושבו בין סריסיה של אסתר, וכך יכלה לְהִוַדָע למה שקורה עם מרדכי היהודי. ואילו היה אחר שאינו יהודי - מסריסיה, כיצד היתה שולחתו אל מרדכי כיון שיש חשש שיגלה לזרים מה שאמרה לו לומר למרדכי ואז יבואו לסכל את עצתם, וגם שאם יתודע שאסתר קרובת מרדכי והיא יהודיה, דבר זה יתגלה למלך ויש חשש שלא ירצה אותה למלכה. (ומה שהשאיר את דניאל במלכותו אפילו שהוא יהודי, זהו מפני שלא היה ממשרתי המלך הרואים פניו, רק היה אחד מהסריסים האחרים העומדים בשאר המשמרות, ולכן עתה כשבאה אסתר, נתן את דניאל להיות מסריסיה, וחשב שאסתר לא אכפת לה העם אשר ממנו התך הובא. אבל אחשורוש בעצמו לא היה נותן ליהודי להיות אחד ממשרתיו שלו בעצמו. ובגלל חכמתו של דניאל, הוכרח להשאירו בבית המלכות). [ולמי שאומר ממוכן הוא דניאל (ע' תרגום שני א' ט"ז, ולפי זה דניאל הוא ממוכן והוא התך), אין להקשות איך נתנו אחשורוש להיות מרואי פניו (כמבואר בפרק א'). שהרי מבואר בתרגום שני שמשמים סיבבו שדניאל יהא המיעץ להרוג את ושתי, ולכך נקרא "ממוכן" על שם שהיה מוכן לעניין זה. ואף זה היה נס שאחשורוש בחר דוקא בדניאל להיות מהיושבים ראשונה במלכות כדי שתסבב על ידו דבר הריגת ושתי ותבוא אסתר למלוך במקומה]. אם כן, משמים היה שבדיוק התך הוא זה אשר הושם אצל אסתר הצדקת לשרתה, וכך יכלו מרדכי ואסתר להתדבר ביניהם בלא שום חשש.
פרק ד - פסוק ו
וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדְּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
נס נוסף היה במה שמרדכי נשאר ברחובה של עיר ולא קרב אל בית המלך לפני שער הכניסה לחצר בית המלכות (עיין מה שנתבאר לעיל בפסוק ב'), שעל ידי כך, כשבא אליו התך לדבר עימו, לא ראו שאר הסריסים והשוערים אשר היו מצויים בסביבת בית המלוכה כרגיל, אלא נישמר הדבר בסוד גמור – כל עניין שליחותו של התך אל מרדכי, וחזרתו אל בית המלכות לאסתר. וכך לא נודעה קירבת מרדכי ואסתר, ויכלו להמשיך בהשתדלות לבטל את הגזירה בלא הפרעה. כי ע"י שנשמר הדבר בסוד לא נודע למלך שאסתר קרובת מרדכי ויהודיה היא ולא גירשה מביתו.
פרק ד - פסוק ז
וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדְּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם:
כשמרדכי ראה שדניאל הוא השליח העומד לשרת את אסתר ולגלות את אוזנה במה שירצה לומר לה, שמח שמחה רבה, כי ידע שיכול לומר ולגלות מה שירצה, ולא יוַדע דבר לאוזני איש זר. כי דניאל הוא יהודי, כמוהו כמוהם. וכך יכל לדבר כל אשר איותה נפשו לגלות את אוזנה של אסתר המלכה, למען יטב ליהודים בעבורם, וחייתה נפשם בגללם.
ואכן, פרשׂ מרדכי את מפת תרשים תוכניתו של המן הרשע בפני דניאל, שיִראה את האגרת, ויודיע כל זאת לאסתר המלכה, בשביל שתשכנע את המלך לחזור בו מגזירתו הנוראה על עם ישראל; וגילה לו מרדכי כל אשר קרה עִם עַם ישראל, ואת מחשבת המן האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ואת פרשת הכסף שרצה המן הרשע לתת לאחשורוש [ונעשה נס ולא קבל אחשורוש את הכסף, וכפי שמבואר למעלה (ג' ט') באורך היתה בזאת טובה גדולה ליהודים בשביל הצלתם]. וביקש מרדכי שיצוה על אסתר לבקש על עמה לבטל הגזירה מעליהם, וכן עשה דניאל.
פרק ד - פסוק ח
וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:
בראות מרדכי את חומרת המצב, שלח להודיע לאסתר שתיכנס אל אחשורוש להתחנן אליו ולבקש על עמה, אך לא הסתפק בזאת, אלא צוה עליה שתגיד למלך כל זאת.
וזה היה בסיעתא דשמיא - שמרדכי לא הסתפק לבקש ממנה אלא אף צוה עליה, מפני שכך הוכרחה אסתר לשמוע בקולו.
אך היות ואסתר ידעה מהעונש הרובץ על הנכנס אל המלך בלא שנקרא אליו, פחדה על נפשה, ולכך הוצרכה לבקש ממרדכי שיוַתר לה מלהכנס אל גוב האריות המסוכן. אך מרדכי לא הניח לה מלהכנס, ושלח לה שוב - שחייבת היא להכנס אפילו בעל כורחה.
וזהו משום שכשהיא לא רצתה לילך אל המלך הרי הוכרחה לשלוח לו בחזרה תשובתה עם השליח: שאינה יכולה להכנס, מפני האיסור הרובץ על הנכנס לבית המלך בלא שיקרא. ואז מרדכי שלח ואמר לה שאף על כל זאת, חייבת היא לנסות, ולא בשביל עצמה היא נכנסת אלא בשביל עמה, וכך לבסוף נכנסה אל המלך, ובאה תשועה לעם ישראל.
פרק ד - פסוק ט
וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדְּכָי:
הנה, בזה שהתך יכל לגשת בצורה ישירה אל אסתר בלא שליח נוסף, היתה להם תועלת גדולה. שאילו היה אחר שאינו מזרע היהודים נוסף עליהם לתווך בין התך ובין אסתר, היה יכול להזיק להם. כיצד, כגון שהיה מקבל את ההודעה מאסתר, והיה מודיע להתך דברים שאסתר לא אמרה, והיה מטעה אותם, וכן בחזרת הדברים ממרדכי, היה אומר שיעביר השליחות אל אסתר, ולא היה מעביר, היה מרמה עליהם, והיו חושבים שאסתר מודעת לכל מה שעובר על עמה והיו מצפים לתגובתה, והיה יכול להרבות עליהם שיח ודברים בטלים: אסתר המלכה אמרה תעשו כך וכך - והיא לא אמרה באמת, והיה מבלבלם, ולא היו יודעים בין ימינם לשמאלם, ומה קורה באשר אסתר היהודיה לא משיבה אותם נכונה. או שהיה מרשיע ביותר, שהיה הולך ומעליל עליהם אצל המלך, שהיה יכול לדבר רע על מרדכי והיה המלך חושב שרוצה מרדכי להרע לו, והיה מסלקו ממדינתו, וכדומה. וכך היה גורם לחיסול כל תוכנית הצלה מצידם. ואין צורך להאריך בזה. ולכך עשה השם יתברך שדניאל יהיה השליח היחיד בין אסתר למרדכי. וכך יעברו הדברים נכונה מזה לזה, ותוכל אסתר המלכה לבקש על עמה אצל המלך.
פרק ד - פסוק י
וַתּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדְּכָי:
בתרגום מבואר שאסתר שלחה את התך להזהיר את מרדכי שלא יתגרה בהמן הרשע. וזהו עוד צד בחסד שעשה השם יתברך עמם שדוקא התך (הוא דניאל) יהיה השליח שבניהם, כי אילו היה בניהם שליח זר, איך היה אפשר לצוותו דבר כזה, שאולי יפרסם את הדברים שאסתר מזהירה את מרדכי שלא להתגרות עם המן והיה בזה סכנה גדולה, כי בכך אסתר מראה כאילו המן הוא חיה רעה שמזהירים שלא להתגרות עמה, והמן היה מתנקם באסתר על זאת, וכבר הצליח במזימותיו להפיל את ושתי מכסאה וגם עתה יש חשש שידאג לגרש את אסתר מבית המלוכה. אך לא כן היה אלא השליח שהיה בין אסתר למרדכי הוא היה דניאל, וכך יכלה לצוותו מה שצריך בלי חשש. כך שלבד ממה שיכלו להעביר דברים ביניהם ע"י אדם נאמן (כמבואר בפסוקים הקודמים), גם יכלו להצפין סוד דרכו (וזהו המבואר בפסוק זה).
פרק ד - פסוק יא
כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:
אסתר היתה אמורה לגשת אל המלך ולבקש ממנו להציל את עמה. והנה היתה גזירה חדשה שחקק אותה המן הרשע והיא: שאין לבוא אל המלך לבד מאשר נקרא אל המלך. ואשר יבוא אל המלך ולא נקרא אליו, אחת דתו להמית; כן ביארו רבותינו (תרגום ד' י"א) שהמן הרשע יצר וחקק חוקה משונה זו, מפני שלא רצה שיהודים ישלחו שליחים אל המלך כדי שינצלו ממזימת המן. כל כך תחכם ותיחבל תחבולות להרע להם. אך משמים הפרו מזימתו ונכשלה עצתו, שכן כל רצונו היה בעבור לא תוכל אסתר לבוא אל המלך, (אמנם הוא לא ידע שאסתר יהודיה, אך חשש מכל אחד שמא יוכל להכנס אל המלך ולהעיד לטובת היהודים להצילם ממצוקתם וצרתם, ולכן גזר דבר כזה כדי להיות בטוח שלא יוכל אף אדם להכנס אל המלך, ולבוא ולדבר לטובת היהודים ואפילו המלכה לא, שמא גם היא תירצה להטיב עם היהודים, שהרי יוכלו היהודים לעשותה לשליחה בשבילם. ולכך גזר זאת הגזירה).
אך משמים רצו שכן תיכנס אצל המלך, ולכן על אף מזימתו של המן הרשע וחיבול תחבולותיו, השם הפר עצתו, ובלבל מחשבתו, ואסתר נכנסה אל המלך.
והנה כשבאה אסתר אל המלך, לא רק שאחשורוש לא הרגה על שעברה על החוק, אלא גם הושיט לה את שרביט הזהב, ויכלה להכנס אליו ולדבר עמו מה שרצתה, ולהתחנן על עמה, להצילם מיד רשע. וכאן רואים את גודל הנס שנעשה לאסתר: שאף על פי שגזר המן שלא יוכל אדם להכנס בלא קריאת המלך אליו, ואף לא המלכה, כמו שאמרה למרדכי "כל איש ואשה" וגו' וזה כולל גם אותה, אף על פי כן "רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום" (משלי י"ט) ולא יכלו אחשורוש והמן על מרדכי ועמו, ואסתר המלכה באה והצילה אותם משיני הרשעים הללו. ובפסוק כאן רואים גודל החומרה שנמצאו בה כל היהודים, עד כדי כך שהמן רצה לחוקק גזירה חדשה בשביל שהיהודים לא יוכלו לבקש על עצמם אצל המלך, והמלך שמע לו וקיבל עצתו הנרשעת, ואפילו על המלכה חלה זו העצה הנבערה. אך כשהקדוש ברוך הוא רצה להושיע את עם ישראל, לא יכל דבר למנוע בעדו יתברך שמו, והיה להם השם למגן ולמושיע, בעבור חַסָיוּ בו].
פרק ד - פסוק יב
וַיַּגִּידוּ לְמָרְדְּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:
כשהמן הרשע ראה שהתך שליח בין מרדכי לאסתר, הלך בלאט, והרג את התך לבלתי יוּשב דבר אל אסתר ואל מרדכי, שלא יעשו ביניהם עצה לבטל הגזירה שחשב על היהודים (תרגום ותרגום שני). אך משמים הפרו עצתו. ואף על פי שלא היה שליח נאמן כהתך להלך בין מרדכי ואסתר למסור דְבר זה - לזה, שלח הקדוש ברוך הוא את שליחיו: הם המלאכים (תרגום). והם באו נאמנה להעביר דבר סתר ממרדכי לאסתר, וממנה בחזרה אליו. ולא עמדה לו להמן האגגי פקחותו הרעה, ולא הצליח לבטל שליחותם של מרדכי ואסתר הצדיקים אל המלך, להציל את עם ישראל.
[ויש ברבותינו מי שאומר שמאז שהמן הרג את התך אסתר שלחה למרדכי איגרת על ידי שליחים (תרגום שני), וגם זהו נס גדול, שהסריסים והשוערים אשר בדרך, לא פתחו את האגרת לראות מה טומנת בחובה, שאולי היא לטובת היהודים, שהלא מרדכי - יהודי הוא, ומסתמא אם נישלח דבר מאת המלכה אליו זהו לטובת אחיו היהודים, ובודאי יש בזה לגבי עניין ביטול גזירת המן, ואם כן לפי דעתם היו צריכים לפתוח ולראות מה בפנים ולהודיע להמן, בשביל שמרדכי לא יוכל להפר עצתו. אך לא עשו זאת, ואף לא פעלו עַוְלה, ולא בגלל שטובים ונאמנים הם, אלא משמים היה הדבר, בזכות צדקותם של מרדכי ואסתר, ובעבור כלל ישראל, שיוכלו להנצל מידי רשעים הללו אחשורוש והמן.
פרק ד - פסוק יג
וַיּאמֶר מָרְדְּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:
כתב בספר "טעמא דקרא" להגר"ח קנייבסקי שליט"א, זה לשונו: "ותאמר אסתר להתך וגו' כל עבדי המלך וְעַם וגו', הנה אסתר השיבה לו כדין - כי אסור להכניס את עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מודאי סכנה כמו שכתבו הפוסקים, והשיב לה מרדכי: אל תדמי בנפשך להמלט וגו' ואם כן גם את בודאי סכנה, וודאי מותר לך להכנס לספק סכנה, להנצל מודאי סכנה. וזהו שאמרה אסתר אחר כך "וכאשר אבדתי אבדתי", כי אם אני בין כך בודאי סכנה, אין לי לחוש לספק סכנה של עכשיו". (עד כאן לשונו). והנה מכל זה יוצא שאסתר יכלה לטעון שאינה חפצה להכנס אל המלך מצד הסכנה שבדבר, אך בעבור שהוכרחה - מכֹח ההלכה, שוב לא יכלה לומר שאינה חפצה להכנס אל המלך והיתה חייבת לבוא אל המלך, אשר לא כדת. והנה מוכח בזה הנס שכך שמו משמים בפיו של מרדכי להשיב את אסתר, שיצוה עליה להכנס אל המלך אף על פי שהיה הדבר בחזקת סכנה ועל פי ההלכה לא היתה חייבת להכנס ורק היה מותר לה, ובכל זאת נתנו משמים בלבו של מרדכי שיצווה עליה, שכך ינצלו ישראל.
פרק ד - פסוק יד
כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:
צריך לבאר כונת מרדכי שאמר לאסתר המלכה: "ואת ובית אביך תאבדו" שנראה מדבריו של מרדכי שהיה מובטח לו שכך יכול לקרות עם אסתר, ומנין לו שכך היה צריך להיות, וגם למה שכך יהיה.
אך באמת התשובה לכך, שמצינו בדברי רבותינו (מגילה י"ג ב') שאסתר היתה מזרע שאול המלך, והיתה צריכה לתקן (כן משמע בתרגום שני ד' י"ד) חטא שחטא שאול שלא הרג את אגג העמלקי, כידוע בנביא (שמואל א' פרק ט"ו) שהקדוש ברוך הוא אמר לשמואל שישלח את שאול להשמיד את העמלקים ואת בהמותם, בלא להשאיר שריד. אך שאול רחם על בהמותם ולא הרגם, ואף את אגג מלך העמלקים השאיר חי, ובכך עבר על צווי השם, ואז השם אמר לשמואל "נחמתי (התחרטתי) כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים", ואחר כך בא שמואל אל שאול וטען לו למה עברת על צווי השם, וכו', ובאותו לילה התחתן אגג עם מכשפה, ומשם יצא המן (מדרש, הובא במושב זקנים סו"פ בשלח). (ולבסוף הרג שמואל את אגג. ומכל מקום, אותו חטא ששאול לא הרג את אגג מיד - נשאר על זרעו של שאול).
ואסתר שהיתה מזרעו של שאול, הוטל עליה לתקן חטא זה, ולכך נשלחה להציל - דוקא היא - את עם ישראל מידיו של המן. והנה היה זה משמים שדוקא היא תהיה מלכה, כדי שתוכל להציל את עם ישראל מידיו של המן האגגי, וכך יכופר לה ולבית אביה על מעשיו של שאול המלך.
ולכן אמר לה מרדכי שחייבת לילך אל המלך. ואם לא תלך, היא ובית אביה יאבדו, כי לא יתקנו החטא של שאול המלך.
ויוצא שנעשה נס פרטי לאסתר ולבית אביה שיוכלו לתקן את חטאו של זקנם ויכופר להם וינצלו, על ידי שליחותה של אסתר המלכה אל המלך אחשורוש.
פרק ד - פסוק טו
וַתּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדְּכָי:
היה סיעתא דשמיא בתשובתה של אסתר המלכה אל מרדכי במה שאמרה לו שיצומו עליה שלשה ימים, שבזכות זה ניתן לה כח ויכולת משמים לילך לבית המלך. ואף על פי שבדרך הטבע לא היה אמור אחשורוש להכניסה אצלו, מכל מקום הכניסה, וכפי שבארו לנו רבותינו (מגילה ט"ו ב') איזה ניסים גדולים קרו שם לאסתר כדי שתיכנס אל אחשורוש.
ואף מה שאחשורוש הושיט את ידו עם שרביט הזהב אל אסתר, זהו נס, כיון שלא רצה לעשות כן בתחילה (אסת"ר ט' א'), אך לבסוף עשה כן כי פתאום אסתר מצאה חן בעיניו מאד מאד לבלי סוף, משמים, ולא יכל לסרב לה, והושיט את שרביטו.
ולא רק זה, אלא אף פחדה מאוד להכנס אצלו, ונשמט ראשה על נערתה שלימינה, אך משמים שלחו מלאכים שיגביהו את צוארה, וישיאוה חן וחסד לפני אחשורוש (מגילה ט"ו ב'), וכך יכלה להכנס אליו, ואף הוא הזמינה מעצמו לבוא אליו, וניסה לדבר רכות שלא תישמט רוחה מעליה, והושיט לה את שרביט הזהב, ובכך ניצלה מהגזירה (למי שניכנס אל המלך בלא הזמנתו) וכל זה בשביל כלל ישראל, כדי שאחשורוש ישמע לבקשתה כמבואר בהמשך.
פרק ד - פסוק טז
לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:
"ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". היתה סכנה גדולה לאסתר המלכה במה שנכנסה בצורה הזו אל המלך, שהרי למעשה היתה בתוך צום ארוך של כמה ימים, וזיו פניה השתנה לבלתי הכר, ותוארה הושחר, ואף על פי כן המלך קיבלה בכבוד - מעל ומעבר לאמור להיות למי שמגיע אל המלך בצורה כזו. והיות ואסתר עשתה את הצווי של מרדכי, לכן אף על פי שהיה מראה תוארה גרוע, קיבל אותה אחשורוש, והכניסה כדי לשמוע בקשתה, והיה מוכן גם לעשות כל מה שתאמר, אפילו עד חצי המלכות.
וזהו מוסר גדול וברור מאוד: איך שלא התואר הוא המחליט את מעמדו של האדם בעיני רואיו, אלא רצון השם יתברך הוא זה אשר קובע את עתידו של האדם, ואת כל מהלכו ותכליתו, כאשר ירצה השם יתברך כן יעשה ולא יוכל איש לשנות רצון השם, ואפילו אחשורוש שחשב שיכול להרע ליהודים, הרי התהפכה מחשבתו, ותחבולתו נעקרה, ורק רצה להטיב עמהם לבסוף, כי כך היה רצון השם יתברך.
פרק ד - פסוק יז
וַיַּעֲבר מָרְדְּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:
"ויעבור מרדכי". כתב רש"י שעבר על דת, שהתענה ביום טוב ראשון של פסח. והקשה הגר"ח קנייבסקי שליט"א ב"טעמא דקרא" למה באמת כל כך דחק מרדכי למהר לצום עד שביטל מצוות מצה ומרור בפסח, וכי לא היה אפשר לחכות כמה ימים עד אחר הפסח, שהרי יש עדיין שנה שלמה עד זמן ביצוע הגזירה?
ותירץ, שהפחד שעם ישראל היו נתונים בו, הוא עצמו הסכנת נפשות, כי מרוב פחד יכלו למות והיה צריך להרגיע אותם מהפחד שלא יסתכנו. (עד כאן). ומזה רואים את גודל הצרה שהם היו נתונים בו, עד כדי כך שהיה הכרח למהר ולצום בפסח, ומתוך זה לומדים את הנס הגדול שעשה להם השם יתברך, שהצילם מן הצרה הגדולה הזו.