מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ג
פרק ג - פסוק א
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
אחר שנעשתה אסתר מלכה, ואחר שנכתב מרדכי בספר המלך בשם מטיבו של המלך, רק אז גידל המלך אחשורוש את המן. שהקדוש ברוך הוא בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שיביא המכה עליהן (מגילה י"ג ב').
[וצריך לבאר את הטעם בזה, שכיון שתהא תשועה לישראל, מה משנה כל כך אם הרפואה תִבָּרֵא קודם המכה או לאחר המכה. ונראה לבאר, שיש הבדל גדול אם הרפואה קיימת כבר או רק יש אפשרות שתהיה אחר כך ועדיין אינה מוכנה: שכשהרפואה מוכנה, ודאי שלבסוף תהיה רפואה, והמכה - אם תהא (ח"ו), אינה מוחצת. כיון שלפני המכה כבר אמורה להיות הרפואה, ואם כן ודאי שתהיה תקומה. רק שצריך את השתדלות הנידונים, וכמה שיעשו יותר תשובה, וככל שישתדלו להעביר את רוע הגזירה, אז הרפואה תהא יותר גדולה וחזקה ועצומה, כמו שבסיפור המגילה - לבסוף כל ישראל חזרו בתשובה שלמה, וצמו וכו', והרי התבטלה הגזירה כליל. ולא עוד אלא שנהפוך הוא, היהודים עשו נקמה באויביהם. ואם היו ממעטים בתשובה, גם תשועתם היתה מתמעטת, אף על פי שודאי שהיתה נעשית לבסוף, שהרי כבר הוכנה הרפואה, מכל מקום לא היה מוכרח להיות כמו שהיה, כגון מה שהיהודים הרגו את הגויים, ועוד כל מיני תשועות ונפלאות. שהכל תלוי בגודל תשובתם של ישראל לאביהם שבשמים. מה שאין כן אם הרפואה לא נבראת קודם המכה לא מוכרח שתהיה לבסוף רפואה, וכמו הגויים שאין אצלם את הכלל שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה (כמבואר בגמרא שם), יכול להיות שתהיה להם מפלה גמורה ונצחית].
"וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו". המן נעשה ראש לכל שרי אחשורוש, והיה נראה שזה מסוכן ביותר לעם ישראל, כיוון שעל ידי זה כאילו כוחו של המן הרשע יותר גדול. אבל לא כן הוא, אלא דוקא בגלל שהיה מעל שרי אחשורוש, נכונה הצלה לעם ישראל, כיון שכך הכעיס אותו ביותר מה שמרדכי לא משתחווה לו. כיון שכולם כן ישתחוו לו ורק מרדכי לא. והחליט להרע למרדכי. וכשלבסוף התגלה שמרדכי מיטיבו של המלך, והמן רצה לתלותו, המלך בעצמו נקם נקמתו של מרדכי, ותלה את המן במקומו. ובכך הוסר השורש הרע שהיה ראש להצר לעם ישראל.
ועוד תועלת היתה למרדכי במה שהמן היה מרומם מעל כל שרי אחשורוש, שכאשר שאל אותו אחשורוש מה לעשות יקר וגדולה באיש אשר חפץ המלך להטיב לו, חשב המן בלבו בבטיחות שאחשורוש מתכוון אליו, שהרי הוא היה ראש השרים. ולכן ביקש דברים שיכולים לגרום לו כבוד גדול ביותר. ולבסוף התברר שהאיש שהמלך חפץ ביקרו הוא מרדכי. ובכך היתה תועלת גדולה למרדכי, שעל ידי שנתכבד מאד, (ועוד שנתכבד על ידי המן, שהיה ראש שרי המלך), ראו כולם שהוא גדול מאד מאד אצל המלך. ועוד תועלת, שלאחר שמרדכי צוה לשלוח אגרות בשם אחשורוש, כולם יָרְאוּ לעבור על דבריו, ונשלחו האגרות תיכף ומיד, ובאה הרוחה לעם ישראל. א"כ במה שהמן נתרומם מאד היתה בזה הכנה מאת המקום לתשועת עם ישראל.
פרק ג - פסוק ב
וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
כאשר כל העבדים שהיו בשער המלך השתחוו להמן ורק מרדכי לא עשה כן, בלט מאד מעשהו לעיני כל. ועל ידי זה שאלוהו העבדים למה עובר על מצוות המלך? ואמר להם שיהודי הוא והוזהר על עבודת כוכבים (רש"י), ורצו לראות היעמדו דבריו או לא, ואמרו זאת להמן, ואז המן ראה שמרדכי לא משתחוה לו, וכיון שנעשה הדבר בשער המלך, שיש כבוד גדול למי שהמלך נותן רשות להשתחוות לו אפילו שם ומרדכי מנע את כבודו, קצף עליו המן מאד, ורצה להורגו. והיות ובסוף נתגלה שמרדכי הוא מטיבו של המלך, והמן רוצה להרע לו, שילם לו המלך גמולו בראשו. נמצא שהכבוד שנתן אחשורוש להמן שכולם ישתחוו לפניו, זה היה הגורם למפלת המן. וע"י זה באה תשועה לעם ישראל.
פרק ג - פסוק ג
וַיּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדְּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:
היות והדבר היה במצות המלך, כשמרדכי עבר על דבריו, שאלוהו העבדים איך אתה עובר על מצות המלך. ולולי שהדבר היה בצווי המלך, לא היה כל טענה על מרדכי למה אינו משתחוה. אף על פי שהיה מנהג אצל הכל להשתחוות להמן, הרי המן היה עבד של מרדכי. ואין כל פליאה למה אינו משתחוה לו. אבל עתה, שהיה הדבר במצות המלך, טענו לו העבדים, איך אתה עובר על מצות המלך?!. וכאמור, זה היה מעניין ההצלה, שבסוף תלו את המן בגלל זה.
פרק ג - פסוק ד
וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדְּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי:
כיון שרצו העבדים מאוד לראות האם יעמדו דברי מרדכי שאמר שאינו משתחוה בגלל שהוא יהודי, הלכו וסיפרו להמן שמרדכי אינו משתחוה לו. וזה היה בהשגחת השם, כי המן בעצמו לא היה רואה את מרדכי שאיננו משתחוה לו, [עיין ב"יוסף לקח" (כאן) שהמן היה הולך בראש נטוי ועיניו היו מביטות למעלה ולא היה רואה את האנשים שלפניו – ברוב גאותו, ולכן לא ראה שמרדכי לא השתחוה לו]. ורק על ידי שגילו העבדים את אוזנו בזה, שם ליבו לראות אם אמת הוא שמרדכי לא כורע ולא משתחוה לו, וראה שכּנים דבריהם, וקצף על מרדכי. וכמבואר לעיל (בפסוק ב'), זה היה לבסוף מפלתו של המן.
ואפשר עוד לבאר, שאילו היה המן עובר לבדו ליד מרדכי ומרדכי לא היה משתחוה לו, היה המן שותק וממשיך הלאה. אבל עכשיו שהעבדים בעצמם באו וסיפרו לו דבר זה, התבזה לעיני כולם, שכיון שעשה עצמו אלוה (רש"י), כשיש מי שעובר על דבריו, הרי אינו אלוה. אם כן מרדכי היה סתירה לבנין כבודו של המן. ולכן כעס עליו המן ביותר, ורצה להורגו. וכאמור, כעס זה הביאו להתלות.
פרק ג - פסוק ה
וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה:
המן בא לראות אם נכונים דברי העבדים שיש מישהו העובר על מצות המלך ומבזה אותו בכך. והנה הוא רואה שצדקו עבדי המלך. ומי הוא העובר, מרדכי. ורק הוא לא משתחוה. ומאיזה עם הוא, מהיהודים, שהיו אז אומה בזויה ושנואה, ובפרט על המן. וזה העלה את חמתו ביותר, "וימלא המן חמה". (לא סתם התקצף, אלא כל כולו של המן הפך להיות מלוי לכעס ועֵבְרָה). ובזה החליט שלא די לו להרע למרדכי לבדו, אלא לכל אומתו. וזה מה שהיה לבסוף מפלתו של המן, שכיון שרצה להשחית עם שלם, עשה גורלות, ובכך נידחה זמן הרעתו ליהודים, ובניתים הם ניצלו, והוא ניתלה.
פרק ג - פסוק ו
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדְּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדְּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדְּכָי:
עצם מה שהיה נבזה בעיני המן הרשע לשלוח יד במרדכי לבדו, וביקש להשמיד את כל עם ישראל, היתה בזה תשועה לעם ישראל. שאילו היה רוצה להרוג את מרדכי לבדו, היה מבקש רשות מאחשורוש, ואחשורוש היה מרשה לו, והיה מבצע זממו מיד. ועוד, גם אילו היה רוצה להשמיד מהעם רק את אותם שהיו בשושן הבירה, לא היה צריך לעשות פור, למצוא זמן מתאים, שזה לא דבר מיוחד. אבל עכשיו שביקש לכלות אומה שלמה, שזה דבר קשה ביותר ונדיר מאד, היה צריך לעשות פור - לראות מהו הזמן הכָּשֵׁר מצד המזלות לדבר זה, ומשמים הפילו לו את הפור בחודש אדר. והם היו עומדים בחודש ניסן: אחד עשר חודש רוַח בניתים, וכך ניתנה אפשרות לעם ישראל במשך זמן ארוך זה לחזור בתשובה, ולקרוע את הגזירה. יוצא שמה שהמן חשב להשמיד את כל היהודים, זה בדיוק היתה סיבת הצלתם.
ועל פי זה אפשר לבאר מה שבפסוק הבא לא ניכתב איזה יום בחודש נפל הגורל ורק כתוב "מיום ליום" (ואילו בחודש כתוב - לחודש שנים עשר). כוון שהפסוק בא להשמיענו הנס בדבר, שניתן לעם ישראל רווח רב בין זמן הפורענות ח"ו לאותו זמן שהיו נמצאים בו (ולכן כתוב מספר החודש, מה שאין כן ביום שבחודש לא היה צורך). ומה שכתוב גם "חדש אדר", זה ללמדנו איך שהטעו משמים את המן, שהוא חשב שזה חודש טוב בשבילו – שבו נפטר משה רבינו. ולא ידע שבאותו חודש גם כן נולד (מגילה י"ג ב'). ולכך הסכים לדחות את הזמן עד לאחר אחד עשר חדש, שזה זמן רב. וכך היתה הרוחה והצלה לכל ישראל, וכאמור לעיל שבניתים יכלו לחזור בתשובה ולהתחנן להשם שירחם עליהם ולבטל את רוע הגזירה.
פרק ג - פסוק ז
בַּחדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָר הוּא חדֶשׁ אֲדָר:
"בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש". לעיל (ב' ט"ז) מבואר שאסתר נלקחה אל אחשורוש בשנת שבע למלכותו, והיה איפה מספיק זמן בשבילה שתתרגל בבית המלכות, שכשתצטרך לדבר עם המלך, לא יקשה עליה כל כך. ובאמת אף על פי שעברו כמה שנים, היה לה קשה לדבר עם המלך, ופחדה לגשת, [כמו שכתוב במזמור שבתהילים "אלי אל למה עזבתני" (פרק כ"ב), שנאמר על אסתר (מגילה ט"ו ב'), ושם מבואר גודל הפחד שהיה לה "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי, היה לבי כדונג נמס בתוך מעי וכו'"], קל וחומר אילו לא היתה מתרגלת אצלו, שלא היתה מסוגלת לדבר עמו. ולכן, הקדים הקדוש ברוך הוא ביאתה אל בית המלכות, ועד שהמן הפיל פור, כבר היה שנת שתים עשרה למלכות אחשורוש, ועבר זמן רב, ויכלה לגשת אל המלך.
"הפיל פור, הוא הגורל, לפני המן, מיום ליום, ומחדש לחדש שנים עשר, הוא חדש אדר", כל מהותו של נס פורים, היה נס הגורל, ואכן שמו של החג מעיד על עצמו "פורים" על שם הפור. והטעם, כיון שהמן היה מכשף גדול, ורצה לכוון זמן שמתאים על פי המזל שיוכל להצליח בו, ולכן עשה גורל. ובאמת, מצד המזל, לא הוכחש המן, ונפל לו תאריך שהיה יכול להצליח במזימתו. ואל תאמר שהמן הרשע טעה בימים ולא כוון את היום המדויק ולכן לא הצליח, לא כן הוא, שהרי הגורל היה גם כן על הימים, איזה יום הכי מסוכן לישראל. ואף על פי שהמן היה להוט לקיים מזימתו השפלה, מכל מקום כיון שהגורל הראה על תאריך מסוים, היה מוכרח להמתין עד אותו זמן, אפילו שזה היה לאחר אחד עשרה חודש. רואים מכאן את גודל הסכנה, עד כדי כך שהמן הסכים לחכות כל כך הרבה זמן, כיון שבזמן יותר קרוב לא היתה מובטחת לו הצלחתו. אבל באותו תאריך היה בטוח שיצליח. וגם נוכח מצד החודש עצמו שהוא זמן מתאים לקיום זממתו ביהודים, שהרי הגורל הראה על חדש אדר, וחדש זה, אין בו מעלה מיוחדת או חג מסוים שזכותו תועיל להם, שהרי חודש אדר עד לפני אותו זמן היה חודש רגיל, ולא עוד אלא שהיה חודש מוּעַד לרעה מצד מזלו. ולכן שמח המן על תאריך זה, וחכה שיגיע אותו זמן, אפילו שהיה מרוחק מאותה עת שהיו עומדים בו. ולעיל הבאנו מדברי רבותינו, שידע המן שבאותו חודש נפטר משה רבינו עליו השלום. [ושאלני ת"ח חשוב שליט"א, שהרי בגמרא משמע שחודש אדר הוא חודש טוב ליהודים? שהגמרא אומרת שהמן לא ידע שבאותו חודש נולד משה. אך זה יבואר על פי המפרשים (ע' ספר "ישועה גדולה" לר' יהונתן איבשיץ זצ"ל בפסוק זה ובעוד מפרשים) שכונת הגמרא שהמן טעה בחשבון, שהוא חשב שחודש אדר הוא טוב בשבילו בגלל שמרע"ה ניפטר באותו חודש, ולא ידע שאז גם נולד מרע"ה, וממילא חשבונו מוטעה. אבל מצד המזלות צדק, שהם הורו לו שחודש אדר מועד לפורענות ח"ו. וכן מוכח מלשון הגמרא: כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. עכ"ל הגמרא. משמע ששימחתו היתה על מה שהגורל נפל בזמן שחשב שהוא טוב בשבילו מצד מיתת משה. ובזה טעה]. כל זה הראה לו על מימוש זממתו ח"ו, ולכן אחר כך כששלחו את האגרות, כבר היה בטוח למעלה מכל ספק שתֵעשה מחשבתו הרעה, וכבר היה מוכן לעשות משתה עם המלך אחשורוש (כמבואר בהמשך המגילה). ולא היה צריך להמתין לראות בפועל את מה שיֵעשה, שמצידו היה הדבר כבר כאילו נעשה.
והנה, עם כל זה, לבסוף, המן ניתלה, והיהודים ניצלו, ואדרבה, הם בעצמם התנקמו באויביהם, וזה היה נגד המזל ממש, ומעל הטבע לגמרי! שמצד המזל, כאמור, התאריך היה מוכן להרע לעם ישראל ח"ו. וגם מצד הטבע, אחר שליחת האגרות, היה הדבר בגזירת המלך, ועוד, שנישלח אל הגויים צמאי הדם וצמאי הממון, (וכמו שיתבאר לקמן כל זה באורך אי"ה), ואף על פי כן הכל התהפך מן הקצה אל הקצה!
וזו אחת הסיבות שלובשים מסכה, על שם ונהפוך הוא, כיון שזהו עיקר הנס שנעשה בפורים, ולכן שמו של חג זה הוא על שם הפור. ובאמת שצריך להבין למה כל כך נפלא הדבר, הרי פשוט שהשם הוא כל יכול? אלא, כיון שעם ישראל היו אותו הזמן במצב הסתר פנים, והיו בגלות, והיה רחוק הדבר שיעשה להם נס של הארת פנים כל כך גדולה. והנה אף על פי כן, בתוך אותה חשיכה גדולה ראו לפתע אור גדול, ולא רק שהיתה תשועה אלא גם היה נגד הטבע ממש (וכמבואר). ולכן ראו בזה עם ישראל נס גדול מאד, ולכך קבעו את פורים.
ועוד פלא גדול היה במעשה המגילה, שאחת מהטענות שטען המן הרשע לאחשורוש (כמבואר בחז"ל) - בתחילה כשאחשורוש לא הסכים למזימת המן הרשע ואף על פי שאחשורוש שנא את היהודים בליבו, וזאת משום שאחשורוש ידע שהקדוש ברוך הוא עמהם, וכל מי שמנסה להצר להם - נופל, כפרעה, סיחון וסיסרא, וכל מי שניסה. ולכן לא אבה להלחם בעם ישראל. אבל המן הרשע טען לו טענה כזו: שמאז שגלו, אלוקיהם עזבם. וכמו שהחריב בית קדשם והגלם וכו', ולכן ניתנה רשות להלחם עמהם. ואחשורוש הרשע הסכים לו (רק שלא רצה בעצמו לעשות כן, שסוף כל סוף פחד קצת), ולכן אמר לו - הרשות נתונה לך לעשות בהם מה שתירצה.
ופתאום, הראה הקדוש ברוך הוא לכל העולם כולו שהוא יתברך נמצא עִם עם ישראל, ועוזר להם ומושיעם, ומסייעם נגד המריעים להם. אם כן היה בזה נס עצום מאד וטובה גדולה לעם ישראל. ולכן קבעו היהודים את אותו נס לקבע, בזמנם, לכל הדורות, ובכל העולם. שרואים שהגם שישראל נמצאים בגולה, השם יתברך איתם, ואוהבם. ומה שלפעמים רואים שהגויים מצֵרים להם, זה בגלל העברות שבידם שלא שבו מהם בתשובה, אבל ודאי הוא שהקדוש ברוך הוא תמיד עוזרם ומושיעם, וחפץ בטובתם.
פרק ג - פסוק ח
וַיּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם:
"ישנו עם אחד". דרשו רבותינו (אסת"ר פ"ז ס' י"ב) שהמן הרשע התכוון לומר לאחשורוש, ה' אחד - ישן לו מעמו חס ושלום, [ולכן כתוב "ישנו" לשון ישן ולא כתוב יש עם אחד. וגם לא כתיב ישנו עם מפֻזר אלא "ישנו עם אחד מפזר", וזה רמז לה' אחד]. ודוקא במלים אלו שמרד בקב"ה הובטחה והוכנה מפלתו של המן.
וממשיכים חכמינו זכרונם לברכה ודורשים, שאמר הקדוש ברוך הוא להמן: הרי אני - אין לפני שינה, כמו שכתוב (תהלים קכ"א) "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". ואתה אמרת - יש לפני שינה?!. והבטיח הקדוש ברוך הוא שיאבד את המן מן העולם. יוצא שבדברי המן לאחשורוש, גרם מפלתו לעצמו.
וכן במה שאמר - "ודתיהם שנות מכל עם", הרי המן הרשע טען לאחשורוש, שלעם ישראל יש מצוות מיוחדות. ומבארים רבותינו (שם) שבא המלאך מיכאל ואמר לקדוש ברוך הוא: במה שהם מקיימים מצוותיך, בזה תיגרם להם רעה?! והבטיח לו הקדוש ברוך הוא, שלא עזב אותם ולא יעזוב אותם, ככתוב (תהלים צ"ד) "כי לא יטֹש השם עמו ונחלתו לא יעזב", בין שהם זכאים ובין שהם חייבים. ומתוך דברי המן שרצה להצר לישראל, דוקא על ידי זה קמה תשועה לישראל.
והנס פה גלוי, שהרי המן היה יכול לשתוק - בלא לומר "ודתיהם שונות מכל עם", כי אין זו טענה רעה כלל, ובאמת מבואר במדרש שאחשורוש ענה לו: מה לא טוב בזה, כך תורתם. (ואז המשיך המן לטעון טענות אחרות). ומשמים נתנו בלבו של המן לחשוב על טענה זו, כדי שכך תגרם לו מפלתו. וזה עוד נס לטובת עם ישראל.
פרק ג - פסוק ט
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ:
ככל שרואים יותר את חומרת הסכנה, בזה בדיוק רואים את גדולת ועוצמת הנס. שלא רק המן הרשע רצה להרוג את עם ישראל ח"ו, אלא גם אחשורוש היה שונאם של ישראל, כמו שמוכח בפסוקים אלו. עד כדי כך שהמן הרשע רצה לתת לו עשרת אלפים ככר כסף, שזה סכום עצום מאד. ואחשורוש חומד הכסף - פתאום לא ביקש כסף [כדלקמן (פסוק יא): "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך..."]. כיון שכל כך היתה עזה שנאתו ליהודים, עד שלא היה אכפת לו מהכסף, רק רצה לראות במפלת עם ישראל (מגילה י"ד).
ואפשר לבאר, שבזה שאחשורוש לא רצה לקבל את הכסף מהמן הרשע, היה בזה נס גדול. כיון שאם היה מקבל את הכסף, הרי היה נעשה משוחד. ובפרט בסכום כל כך גדול. ולבסוף, אפילו שיעשה אוהבם של אסתר המלכה ושל מרדכי הצדיק, מכל מקום יהיה לו קשה מאד לבטל את הגזירה, שהשוחד שקיבל יסמא את עיניו. ומשמים סיבבו שלא יקבל את הכסף מהמן, ועל ידי זה, יהיה לו קל לחזור בו ממה שגזר לעשות לעם ישראל.
וכמו כן רואים בפסוק הקודם נסים גדולים. שהרי סוף סוף, גם לאחר שאהב אחשורוש את אסתר ואת מרדכי אפילו שהיו מעם ישראל, מכל מקום צריך להבין איך ריחם על עם ישראל, והרי המן הרשע הלשין עליהם שהם אינם מקיימים את מצוותיו, ולא משלמים לו מס, וכיצד הסכים לבסוף להשאירם. [ומה שלא ניסה להלחם בהם עד אז, זה כמו שכבר נתבאר: מפני שפחד מהשם שלא יענישו, כמו שראה שהעניש הקדוש ברוך הוא את כל מי שניסה להלחם עִם עם ישראל. אבל המן כבר טען לו שמאז שהקדוש ברוך הוא החריב את בית המקדש, והגלה את עם ישראל בין האומות, כבר אינו עוזר להם ח"ו. אם כן למה חזר בו?] ורואים בזה את גודל הנס כי רב הוא, שאף על כל הנראה לעין, שאחשורוש היה צריך שלא לחזור בו מגזירתו, מכל מקום חזר בו, וניצלו עם ישראל. והסיבה היא, כיון שכשעם ישראל עשו תשובה שלימה, הרי מיד התבטלה הגזירה. והשתנתה דעתו של אחשורוש מן הקצה אל הקצה ממש: מקודם שנא אותם, ועכשיו רחם עליהם. ועוד, על ידי התשובה, נעשו הנסים המבוארים בהמשך המגילה.
פרק ג - פסוק י
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים:
היה נס גדול בכך שאחשורוש הסיר טבעתו והעבירה להמן. כיון שהיהודים ידעו שהמן מזרע עמלק וסכנתו רבה לעם ישראל. וזה מה שכתוב: המן בן המדתא האגגי צרר היהודים. אף על פי שגם אחשורוש היה צורר יהודים, אבל המן היה מיוחד בזה. וזו היתה אומנתו - להיות צורר היהודים, ככל אבותיו ימ"ש. שעמלק הוא מְעֵשַו הרשע, וכל רצונו זה להרע לישראל; עוד מאז יעקב אבינו עליו השלום - רדפוֹ עשו הרשע, ועמלק - מזרעו של עשו, הם הראשונים שנלחמו עם ישראל, עוד בהיות ישראל במדבר, לאחר שיצאו ממצרים (כמבואר בסוף פרשת בשלח), ורעתם של העמלקים רבה מאד, עד שהקדוש ברוך הוא ציוה את ישראל למחות שמם לגמרי (סו"פ כי תצא). ולכן, כשאחשורוש הסיר את טבעתו ונתנה להמן בשביל שיוכל לעשות כטוב בעיניו בעם ישראל, היה בזה סכנה גדולה מאד לקיום עם ישראל. וזה גרם להם שיפחדו מאד, ויצומו, ויחזרו בתשובה (ע' מגילה י"ד א').
ואילו אחשורוש בעצמו היה מיצר לעם ישראל, בלא המן, לא היו עושים תשובה בדרגה שעשו, ולא היתה להם התעוררות כל כך גדולה, כיון שהיו יודעים שאחשורוש לא יהרגם, שהרי פחד להורגם לגמרי, בשביל שלא יענש כמו פרעה וסיחון ודומיהם וכל מי שרצה להשמיד את עם ישראל. אבל רק המן לא פחד מכל זה, כיון שהיה מעמלק, והוא היה כופר בהשם, [וכמו שמצינו שעשה עצמו אליל (עיין רש"י בפסוק ב'). וגם טען לאחשורוש שכוחו של אלוקי ישראל נחלש (כמבואר לעיל, וע' אסת"ר פרשה ז סי' יג באורך)]. ולכן עם ישראל פחדו ביותר, ועשו תשובה גדולה. אם כן יוצא שעצם מה שישראל נמסרו בידי המן, ולא בידי אחשורוש לבדו, זה היה לטובתם של ישראל, שעשו תשובה שלמה, ועל ידי זה נושעו ונגאלו.
פרק ג - פסוק יא
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:
צרה גדולה היא זו. שהמלך, ובפרט שיש לו כח רב, שמושל על מדינות רבות מאד, הוא עצמו מוכר אומה שלמה לאחד משריו. ואותו שר, הינו לא פחות מאשר שונאם הגמור. הרי בזה כליונם בטוח, ח"ו. ואף אחד לא יכל להאמין שלבסוף ייוושעו. ואף על פי כן, בסוף נעשה נס, והמן נהרג. וממילא אחשורוש כבר לא היה מחויב כמו שהיה מחויב לפני שנהרג המן - שלא יכל להצילם, שהרי אדונם מת, וממילא הם חזרו להיות תחת ידו של אחשורוש, ורשאי להצילם.
פרק ג - פסוק יב
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:
אף על פי שהמלך בעצמו לא כתב את האגרות, מכל מקום היה לאותם האגרות סמכות כאילו נשלחו מהמלך בעצמו. כיון שנעשו על ידי סופרי המלך, וגם נכתבו בשם המלך, ועוד - שהיו חתומים בטבעתו של המלך (שהיתה אצל המן). והמן צוה את שרי המלך בעצמם לעשות את מה שכתוב באגרות. וכאמור לעיל, כל זה היה מצב מסוכן מאד לעם ישראל, וכל מי שראה את המצב, לא היה יכול להאמין שיש עוד אפשרות להצלת עם ישראל, כיון שרצה המן הרשע שימסרו האגרות אל השרים בעצמם, ולא סתם להעביר איזה כרוז שמי שירצה להרע לעם ישראל, יכול. אלא היה זה צו מלכותי.
ואף על פי כן, לבסוף היה נהפוך הוא, שהיהודים כן ניצלו, והיהודים בעצמם עשו נקמה באויביהם.
"ויכתב ככל אשר צוה המן". אחשורוש לא היה מעורה בכל זה. ואילו היה מתערב בעניין גזירתם של ישראל, היה מפחד להורגם (כאמור לעיל). והיה רק מוכרם לעבדים או מענישם איזה עונש בלא כליה. כיון שידע שמי שמנסה להכחידם ח"ו, אין לו תקומה, שהקדוש ברוך הוא נילחם להם לישראל, ולכן לא היה מנסה להורגם. וכיון שבכל זאת רצה אחשורוש בכליונם ח"ו, מה עשה, מסר את שפיטתם להמן, והוא עצמו יצא מהענין. והמן התאכזר על עם ישראל לגמרי. והיתה סכנתם רבה. ואף על פי כן לבסוף נִוַשְׁעוּ. היות וכל הגזירה היתה בגלל מעשיהם, ולבסוף כששבו בתשובה, נתבטלה הגזירה.
פרק ג - פסוק יג
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
כאן מבואר רוע הגזירה שהיתה על עם ישראל. שהמן דאג שהספרים יגיעו אל כל מדינות המלך, שלא תהיה מדינה אחת שלא יגיעו אליה האגרות, וגם שלח את האגרות על ידי רצים, למהר ככל היותר את קבלת האיגרות בכל המדינות. וכנראה היה מודע לכך שאחשורוש הפכפך (מגילה ט"ו ב'), ויכול להיות שפתאום ישוב ממחשבתו לאבד את היהודים, ולכן דאג שהאגרות ישלחו באופן המהיר ביותר ושלח את האיגרות על ידי רצים מהירים, כדי להיות בטוח בכלַית העם, "כי כְתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (לקמן ח' ח').
ובאגרות היה כתוב מפורש, "להשמיד להרוג ולאבד". בלא אפשרות של כוונה אחרת, שלא יחשבו מקבלי האיגרות שכוונתו לעשות להם רעה להלחם בהם סתם, ודי, או רק לבזבז ממונם, אלא שיֵדעו בודאות שכוונתו להכחידם לגמרי מעל פני האדמה.
"את כל היהודים". כדי שלא יחשבו מקבלי האגרות שאולי המן מתכוון להשמיד רק חלק מסוים מהעם כגון רק את האנשים הצעירים שהם מסוגלים לעשות מלחמה, ולכן המן רוצה להורגם, בשביל שלא יקומו להלחם עִמו ביום מן הימים. או אולי רק את הנערים - והזקנים (אבל לא את הטף והנשים), שגם הזקנים יכולים לעזור לצעירים לעשות מלחמה כגון שיעזרום בשמירת כלי המלחמה ומאכלם, ובהובלת הפצועים בעגלות לבתי רפואה, ועוד תועלויות, מה שטף ונשים לא יוכלו לעשות. וכיון שהנשים והטף לא יוכלו לעשות מלחמה כלל, אותם לא צריך להרוג. או יחשבו שצריך להרוג את הנערים, הזקנים והטף, בשביל שלא תהיה המשכיות לעם, אבל את הנשים לא יצטרכו להרוג. כיון שבזה שיכלו הטף ח"ו כבר לא יתכן המשך קיום העם. ובשביל למנוע כל כוונות בדברי האגרות, שהגויים לא יפרשו פירושים כאלו, כתב מפורש בלשון שלא מתפרשת באופנים אחרים: "את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים".
"ביום אחד". מה שרצה לעשות זאת ביום אחד בלבד, שבזה ירויח שלא תיתכן אפשרות הצלה לאלה שינסו להתחכם. שיהא אולי מי שינסה לשכנע את הגויים שישאירוהו בחיים עוד יום אחד בלבד (שהרי אין יום מיוחד לגזירה), ובניתים ימלט על נפשו אל עיר אחרת ששם כבר הרגו את היהודים, ולא ירגישו בבא אליהם היהודי שיברח מעירו. ועוד כמה אופנים אחרים שבהיות הדבר משך כמה ימים ולא ביום אחד, יברחו היהודים מתחת ידי הגויים, שהרי לא כולם רצו להורגם בגלל שנאתם אליהם, אלא יש כאלה שעשו זאת רק בגלל הממון, (וכמו שיתבאר לקמן בס"ד). וא"כ אפשר לשכנעם שלא ימהרו להורגם. וכך יצליחו היהודים להערים על הגויים ולהתחמק מתחת ידיהם. אבל כשזה נעשה ביום אחד, לא יוכלו לברוח באיזו התחכמות.
"בשלושה עשר לחדש שנים עשר". דוקא בתאריך הזה, ולא ביום אחר, כיון שכך ראה לפי חוקי המזלות, שאותו יום יצליח במזימתו הרשעה.
"הוא חדש אדר". מה שהמן פירש באיגרות חדש אדר, ולא הסתפק במה שאמר "חדש שנים עשר", בגלל שחשש שאם יאמר רק "חודש שנים עשר" יוכלו לחשוב שהכוונה לחודש השנים עשר מיום קבלת האגרות (שיתקבלו בחודש ניסן), וזהו לפחות חודש אחד אחר התאריך המיועד (ואז הזמן כבר לא מסוגל כמו אותו תאריך שקבע). ולכן כתב במפורש הוא חדש אדר, שהוא חודש שנים עשר לפי התאריך, ולא למנין אחר. כל זה הראה על מימוש זממת המן (לפי המזלות).
"ושללם לבוז". ועוד עשה המן הרשע פיתוי לכל האומות, שאף מי שלא היתה שנאה עזה לעם ישראל יוקדת בו ולא היה חפץ להשמיד את עם ישראל, מכל מקום יעשה זאת בשביל רווח הממון, שברור שכל אחד שהיה הורג יהודי, יקח ממנו את כספו ועושרו. וגם המן הסכים עם זה. וכך יִמַשְׁכוּ כולם להרוג את עם ישראל ח"ו, ואפילו אם לא בשביל שנאתם, אלא רק בשביל שיקבלו את ממונם. ובזה היה ברור מראש שהגויים יחפצו להשמידם.
פרק ג - פסוק יד
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה:
עוד תחכום הוסיף המן שיהיה מובטח בקיום זממו, שעשה זאת בשם "גזירת המלך". שאם היה זה סתם רשות למי שרוצה – שיהא מותר לו להרוג, ולא חובה, לא היה ברור כלל שיהרגום, כיון שהיהודים היו יכולים לשחד את כל הגויים בממון. ולא רק את אלה שרצו להורגם רק בשביל הממון, שודאי שהיה מועיל להצלת עם ישראל בזה שיתנו להם ממונם ויעזבום לנפשם, אלא גם את אלה שרצו להרוג את עם ישראל מחמת שנאת עצמם אליהם, גם אותם היה אפשר לפטור, על ידי שישחדו אותם, שהיו אומרים להם היהודים, מה תרויחו במה שאתם זוממים לעשות. ואם בשביל ממוננו, דעו לכם שיש לנו ממונות באוצרות שאין אתם יודעים מקומם, ואם תהרגונו ח"ו, תפסידו כל העושר השמור במחבאותינו, לכן תניחו לנו, ומדי פעם ניתן לכם מממונינו המוחבאים באוצרותינו (ולא בפעם אחת, שלא יהרגום אחר כך) ותתעשרו. ועוד פתויים כאלו. והמן חשש מכל זה. ולכן, עשה את האיגרות בשם גזירה וחוק, שגם מי שלא רוצה, לא יכול להפטר מלעשות זאת, שהרי כך המלך צוה, ובזה יהיה מובטח קיום זממו. ובכל זה רואים את הסכנה הגדולה שהיתה להם, ואף על פי כן לבסוף נִוַשְׁעוּ.
"להיות עתדים ליום הזה". בתוך האגרת עצמה, הכין הקדוש ברוך הוא את רפואתם של ישראל (כמו שמבאר המלבי"ם פרק ח' פסו' ז'-ח') שבאגרות הראשונות (-אלו המוזכרים בפסוק הזה), לא נכתב שהיהודים עתדים ליום הזה לההרג. רק כתוב סתם - להיות עתדים ליום הזה. ובכך, באיגרות השניות, יכל מרדכי לפרש, שמה שניכתב באיגרות הראשונות להיות עתדים - זה חוזר על הגויים, שהם אלו שעתדים לההרג. ולא שהם יַהרגו.
פרק ג - פסוק טו
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:
כאן רואים את מוחשיות הסכנה שהיתה, כיון שהרצים המהירים כבר יצאו אל כל המדינות, והיה ברור שאין כל מנוס לעם ישראל, ובפרט שזה נעשה 'בדבר המלך', ואת דבר המלך הרי אין להשיב! ועוד, שנשלחו האגרות על ידי רצים, שעל ידי זה ודאי יגיעו מהר אל כל המדינות, וכבר לא יהיה ניתן כלל להשיב את הגזירה. ועוד יותר, שבשושן הבירה כבר מיד ניתנה הדת להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ח"ו. וכל מי שהסתכל בזה היה בטוח שיעשה כך ליהודים, ורק חסר הזמן - שהיה הדבר אמור להיות בעוד כשנה, אך מצד עצם הדבר חוץ מרבוי הזמן, היו בטוחים כולם שכך יהיה, עד כדי כך, שהמלך והמן הרשעים ישבו לערוך סעודת משתה, כאילו הדבר כבר נעשה.
ואף על פי כן, לא מנעו ישראל את עצמם מלעשות תשובה, כיון שידעו שכל הגזירה היא בגלל מעשיהם, וברגע שיעשו תשובה, הקדוש ברוך הוא יושיעם, כפי שאכן היה.