מגילת הסתר - נס בכל פסוק במגילת אסתר
פרק ב · פרק ב - פסוק א
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ:
בשעת מעשה לא נתן המלך אחשורוש את לבו למה שקורה איתו, והסכים למה שיעצו לו שריו להרוג את ושתי. רק לאחר שנתפכח משכרותו, נתגלה לפניו גודל טפשותו, כיצד הלך שולל אחר יועציו, אך כבר היה מאוחר. ונצטער מאוד על מה שעשה, ומאן להתנחם. ובאמת אף על פי שממוכן היה בעל העצה, מכל מקום כיון שכולם הסכימו לו, נחשב כאילו גם הם יעצו לו כן, ובכך ראה אחשורוש ששריו לא אמינים, ובקלות יכולים להטעותו, ולכן, כשהוצרך לעצה פעם אחרת - כשחיפש מלכה, לא נתיעץ עמם, שהרי אינם מיעצים אלא לטובתם, וכמבואר לעיל (א' כ"א), ופחד שגם בפעם הזו ירמו אותו.
וזה היה לטובת עם ישראל: שהרי אם היה מתיעץ עם יועציו, ודאי שהיו יועצים לו ליקח אשה מזרע מלוכה, מתאימה לו, ואז אסתר לא היתה נלקחת למלך, שהרי היא לא גילתה את עמה ולא את ארץ מולדתה, ולא ידעו שהיא מזרע המלוכה, מצאצאי שאול המלך (מגילה י"ג ב'), וגם אולי היא מייחוס נבזה, ומעם בזוי, ומארץ קטנה ושפלה וכו', ולא היה אפשר ליקח כזו אשה לעשותה מלכה. אך הקדוש ברוך הוא רצה שאסתר היא זו שתהיה מלכה. ולכן נתגלגלו הדברים באופן כזה שאחשורוש יפחד להימלך שוב ביועציו, (שמא יטעוהו כמקודם), וכך יבחר באסתר.