מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק י · הלכה ה
המוליך חטים לטחון ולא לתתן וכו'. ברייתא שם (דף צ"ט ע"ב) כלשונה:
מפני שהן נושאי שכר וכו'. פירוש כי יש להם שכר בעמלם הא אם עשו בחנם והן מומחין פטורין שכולן שוה דינן לדין הטבח. זה נראה מדברי רבינו:
לפיכך אם היה טבח מומחה וכו'. מימרא דרבי יוחנן ומבואר בהלכות. פירוש דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סימנין פטור וכן מוכח בגמרא בעובדא דמגרומתא:
וכן המראה דינר לשולחני וכו' אם בשכר הראהו וכו'. זו סברת הרבה מן המפרשים ז"ל דבשכר אפילו בקי ואינו צריך להתלמד חייב דומיא דטבח אומן. ואע"פ שבגמרא לא נזכר בראיית המטבעות חילוק בין בשכר בין בחנם. אבל הרשב"א ז"ל נחלק עליהם ואמר שהבקי הגמור בראיית המטבע פטור אפילו בשכר ושאינו בקי כל כך אפילו בחנם חייב ונתן טעם להפריש בין טבח לשולחני לפי שמלאכת השחיטה הדבר תלוי באומן ידים ואפילו אומן בקי יקלקל לעתים אם לא יכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב. אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית עינים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור ושומר שכר פטור מן האונסין וזהו שלא הזכירו בגמרא בשולחני חילוק בין בחנם לשכר אלו דבריו ז"ל:
ואם אינו בקי חייב וכו'. זה מפורש שם ומוסכם:
והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך וכו'. זה מבואר בהלכות ודקדקו כן מסוגיא דגמרא וכבר נחלקו עליהם ז"ל ואמרו שאע"פ שלא אמר חייב ולדברי ההלכות הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר:
או שהיו הדברים מראין וכו'. ג"ז בהלכות. ונ"ל דמעשה דר' חייא דגמרא הכי הוה שהיה הדבר נראה שעליו היתה האשה ההיא סומכת ומתוך כך החליפו לה ולא הקשו אלא למה היה צריך לעשות כן אחר שהוא בקי הרבה לפי שאם לא היה בקי כל כך ודאי חייב היה מן הדין:
טבח שעשה בחנם וכן שולחני וכו'. למד הרב ז"ל מההיא דאמרינן גבי טבח בחנם שניבל ואמר ליה ר' יוחנן זיל אייתי ראייה דמומחה את ואיפטרך אלמא עליו להביא ראייה ואם לאו ישלם. וק"ו הוא לשולחני ומה טבח שאמרו חכמים רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן עליו להביא ראייה שולחני לא כל שכן. ופשוט הוא: