מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה יח
כיצד השוחט לשם עולה וכו'. כלשון המשנה ובכולן פסק רבינו כת"ק דפוסל ולא כר"ש דמכשיר. ומה שאמר הואיל והפסח מפריש אותו וכו', הוא מה שא"ר אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו בכל השנה כולה משום דאקשינן פסח בר נידב ובר נידר הוא בתמיה והא זימנא קביע ליה ותירצה ר' אושעיא כיון שאדם יכול להפרישו כל זמן שירצה חשוב בר נידב ונידר והן הן דברי רבינו שכתב כאן. ודוקא פסולה ליאסר באכילה אבל מותרת בהנאה דהא מן הדין אפי' באכילה מותרת כמו שכתבנו אלא רבנן הוא דגזור משום מראית העין והבו דלא נוסיף עלה:
שחט לשם חטאת לשם אשם וכו'. כלשון המשנה ופירש"י ז"ל אשם ודאי היינו אשם גזלות דנשבע לשקר לכפירת ממון ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה ועל שם שאשם תלוי בא על ספיקן קרי להו להני אשם ודאי:
לשם אשם תלוי וכו'. אשם תלוי הוא הבא על הספק דחיוב כרת כגון דאיכא שתי חתיכות לפניו ואכל אחת מהן ואמרו לו עדים שאחת מהן היתה של חלב ואין ידוע איזו מהן אכל וכן כל כיוצא בזה ומביא אשם להגן עליו מן הייסורין עד שיודע לו אם חטא ודאי ויביא חטאת. ודע כי במשנתנו מנה בכלל הפסולים בבא קמייתא אשם תלוי ורבינו מנאו כאן בכלל הכשרים ונראה משום דבגמ' אמרי' אשם תלוי בר נידב ובר נידר הוא בתמיה ומשני א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום פי' אע"פ שלא נודע לו בודאי שחטא בכל יום הוא עומד בספק חטא זה שלבו נוקפו שמא חטא ומצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא בעדים וכל עוד שהוא עומד בספק חטא יראה הרואה ויחשוב שמתכוין להקדישו לשם אשם תלוי ולפיכך פסלוהו. וכל זה אתיא אליבא דר' אליעזר דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום אבל רבינו לא ס"ל לפסוק כר' אליעזר ולפיכך מנאו עם הכשרים דהוה ליה בכלל שאינו נידר ונידב דתנן (במתני' י' דהשוחט) שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר:
לשם בכור. כלשון המשנה. וטעמא דמלתא משום דבכור הוא קדוש מרחם ואינו תלוי בהקדש אדם וידעי כולי עלמא דשקורי משקר:
לשם מעשר וכו'. וטעמא דמעשר נמי דידעי דמשקר משום דמעשר השבט מקדישו ולא הוא.
לשם תמורה וכו'. כלשון המשנה: