מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה יז
השוחט לשם קדשים וכו'. רבינו כלל כאן הכלל שכלל התנא במשנה אחרונה דפ' השוחט דתנן זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו מותר. והוי יודע שזה אינו אוסר אלא משום גזרה דהרואה אומר עכשו הוא מקדישה אבל מן הדין מותרת דהא משנתנו לאו במקדישה מקודם עסקינן אלא כששוחטה לשם קרבן שאין בלשון הזה לשון הקדש ואינה אסורה אלא מפני מראית העין לבד. וזהו שכתב
רבינו שזה כשוחט קדשים בחוץ. ואע"פ שלפי הדין אינם קדשים. ובגמ' אמרינן א"ר ינאי לא שנו אלא תמימין אבל בעלי מומין מידע ידיע ור' יוחנן אמר אף בעלי מומין זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע. ופסקו המפרשים כר' יוחנן וכתב הרשב"א ז"ל שאם שחט תרנגולין ואווזין וכיוצא בהם מן המינין שאינם ראויין למזבח הרי אלו מותרין שהכל יודעין שאין אלו קדשים. שחט תורים ובני יונה הרי אלו אסורים. ואם היו תורים קטנים או בני יונה גדולים מותרים שהכל יודעים שאינם ראויין להקרבה עכ"ל ז"ל. ונ"ל שה"ה חיה דהכל יודעין דאסורה למזבח: