מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כד · הלכה ג
אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חבירו וכו'. מפורש במשנה גבי גט ושובר ובלבד שיהיו מכירין ואמרו בגמ' שצריך שיכירו שם האיש ושם האשה בין בגט בין בשובר ואינו די בהכרת מי שכותבין לו בלא חבירו שמא יש בגט ששמו כשמו ואין שם אשתו כשם אשתו והוא מזייף שם אשתו ומעלה לה שם אשת חבירו וכן הדין בשובר שיש לחוש לכך שיש ששמה כשמה ואין שם בעלה כשם בעלה כך מפורש בגמרא לפי פירוש המפרשים ז"ל ומכאן למד רבינו לכל השטרות שצריך הכרת שניהם ודברי תימה הם בלוקח ומלוה למה צריך הכרת שמותם בשטרי קנין ואינו דומה לגט ושובר שבאין להפקיע ולא להתחייב אבל בלוה ומוכר אי זו חששא יש אחר שמכירין אותם והא קי"ל דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכל שכן שטר מכר. ועוד דאם לא כן בהכרת המלוה והלוקח מה יועיל. ולפיכך נ"ל דלא בעינן אלא הכרת שם המוכר והלוה וזהו שמשנתנו לא אמרה ובלבד שיהו מכירין אלא בגט ושובר לפי ששם אנו צריכין הכרת שניהם והיה צריך להשמיענו כן שנחוש למי ששמו כשמו. אבל בלוה ומוכר לא צריך אלא הכרת שמותן. ולפיכך לא דברה בהן המשנה לפי שפשוט הוא שצריך שיכירו שם המלוה ושם המוכר שמא יעלו שמותן בשמות אחרים ואם היינו צריכים להכרת שמות המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא זו כנ"ל. ודברי רבינו כפשטן תמוהים וצ"ע. ושמא יש לחוש כשהמלוה עומד שם ומשנה שמו בשם אחר שמא היום ומחר הלוה יפרענו ויכתוב לו שובר בשם אחר שיש לו והלוה לא ישגיח אם העלה שמו כן בשטר החוב ויקבל שובר זה ויבא האחר ויתבענו בשטר זה וכשיוציא השובר יאמר לא על שמי נכתב וכיוצא בזה יש לחוש במקח אם יחזור ויקח ממנו ועדיין אני אומר כיון שאין חשש פסידא אלא ללוה ולמוכר הם יחושו על עצמם והמשנה מוכרחת כן ומדברי בעל העיטור נראה דאפילו שם הלוה והמוכר אין צריכין להכיר דלא חציף איניש לשנות שמו ודבר תימה כתב ויש לי לומר שלא כיון רבינו באמרו שצריך להכיר שם הלוה והלוקח אלא בשטרות שאין בהם קנין שאין כותבין אותן ללוה ולמוכר בלא מלוה ולוקח והילכך צריך שיכירו שהן אלו שאם לא כן שמא אינן אלו ונמצאו כותבין ללוה ולמוכר בלא המלוה והלוקח אבל בשטרות שיש בהן קנין כיון שכותבין אותן בלא ראיית מלוה ולוקח אפי' רבינו ז"ל יודה שאינו צריך הכרת שמותן אלא שיש לתמוה שלא הצריך רבינו קנין בשטר מכר: