מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כב · הלכה יז
קרקע ששמו אותה לב"ח ואח"כ שמוה וכו'. מפורש שם בגמרא:
מכרה בעל חוב וכו'. כל אלו החילוקים מוסכמים שם חוץ משמה לבעל חוב מדעתו שהוא מחלוקת רב אחא ורבינא והעלו בהלכות שאינה חוזרת:
שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו וכו'. לשון רבינו בזאת הבבא עד סוף הפרק כלשון הגמרא ממש ועיקר הפירוש כך הוא שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעלה הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה כיורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר אי נמי שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לא לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומא ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאילו מכרה נכסיה ואם היה הבעל כיורש היינו מחזירין לה לפי שלא היה הבעל יורש מחיים א"נ היינו מחזירין לו אם היה יורש לפי שאף ליורש מחזירין ויש שדנו כן להחזיר ליורש וכדעת רבינו שכתב או יורשיהן למעלה בסמוך. ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע וכן נראה דברי רבינו חננאל ז"ל. ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח יש מי שאומר שיש לו לפרוע דמי בנינו לפי שכך כתוב בשטר שומא שב"ד הגבוהו לו לעשות כרצונו ולבנות ולסתור ויש מי שחולק כיון שלא השביח. ואם השביח הקרקע מחמת הוצאה נוטל ונשבע ככל היורד ברשות. ואם נתייקר מאליו ועמד ממנה למאתים אין לו אלא מנה שאם אתה אומר נוטל מאתים נראה כנוטל שכר מעותיו וכן אני אומר שאם הוזלה אין כופין להחזירה אלא א"כ נותן לו כשיעור חובו ופשוט הוא: