מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יב · הלכה כ
(יט-כ)
באו שנים וכו'. משנה שם ביבמות (דף קי"ז) עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא ובגמרא אמרינן פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכי בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לכדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ע"כ בגמ' ובהלכות, ורבינו פסק כלישנא בתרא ונראה שפירושו כשבאו בבת אחת העד כשר והשתי נשים ונפקא מיניה כלישנא בתרא. ומ"ש בשנשאת לאחד מעדיה הוא כפי שיטתו שכתבתי בסמוך ומ"מ ודאי שאף הוא סובר דאם בא העד הכשר בתחלה והתירוה על פיו ואחר כך באו הנשים המכחישות שלא תצא מהיתרה הראשון דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוה ליה קמא כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן פירש"י ז"ל כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל (לגבי ראשון) [דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים] מאה נשים נמי בטלו לגביה עכ"ל, ואפשר שרבינו לא הוצרך לבאר זה מפני שסמך לו על מ"ש בתחלה בשני עדים שהולכין אחר הראשון וכאן כתב הרי זה כמחצה על מחצה ור"ל דתרתי נפקא מינה ואף הוא מפרש כפירש"י ז"ל. ומצאתי לרשב"א ז"ל שכתב בפ' האשה רבה אבל הרמב"ם ז"ל פירש בפלגא ופלגא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוה לינשא תצא מהיתרה הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא עכ"ל. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כן בשם רבינו. ובודאי שלשון הגמרא דקאמר דאתא עד אחד כשר מעיקרא מאה נשים כעד אחד דמיין מורה כדברי רש"י ז"ל ולפי שטת הרמב"ן ז"ל שאמר בעד אחד ועד אחד כשבאו שניהם כאחת הרי זו תצא אפילו נשאת לאחד מעדיה הכרח הוא לפרש כפירש"י ז"ל שאם בשבאו שניהם כאחד לא נפקא לן מידי: