מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יב · הלכה יט
באו שנים כאחד. משנה שם עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא. וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו שאם נשאת לאותו עד האומר מת והיא אומרת ברי לי הוי כשנים אומרים מת ושנים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה שלא תצא, וכן נראה בירושלמי דגרס התם עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא למדנו מן הירושלמי הזה שכשם שנחלקו רבי מנחם וחכמים בתרי ותרי כך נחלקו בחד וחד וכשם שלדעת חכמים דקי"ל כותייהו בתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא כך בחד וחד אם נשאת לא תצא זה דעת רבינו, אבל הרמב"ן ז"ל חלק בזה ואומר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא ראיה בזה מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כ"ב:) אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותרגמה אביי בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ"מ וכו' והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשו אי הכי אפילו לכתחלה (תנשא) ותירצו משום דרב אסי דאמר וכו' ולזות שפתים הרחק ממך. וכתב הרמב"ן ז"ל מדמוקמינן לה בהך דוחקא ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא בשנשאת לאותו העד ואומר ברי לי שמת ש"מ דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ודחק עצמו לפרש הירושלמי. ול"נ שאין ראייתו ראיה דאדרבה אי הוה מוקי לה בהכי הוה דחיק במימריה דרבי יוחנן בתרתי חדא דאיהו אדכר שנים והוא מפרש לה בעד אחד ואידך דאיהו קאמר סתם אם נשאת לא תצא ואיהו מוקים לה בשנשאת דוקא הוא ובאומרת ברי לי וכולי האי ודאי ליכא למדחק במימרא דאמורא אבל השתא לא דחיק בה אלא דמפרש דעד דקאמר ר"ל חד והאי דנקט שנים ברישא פירוש למימר שנאמן כשנים אבל למדחק ביה טפי מהאי ודאי לא אפשר, ואחר שנדחית ראיה זו נשאר דינו של רבינו קיים וכדברי הירושלמי כך נ"ל: