מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ט · הלכה לז
אמר לו תן לה הגט. ממה שאמרו כי פליגי היכא דאמר לו שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא למד רבינו שאפילו רבי יוחנן לא נחלק אלא בשהקדים הבעל בדבורו לקיחת החפץ לנתינת הגט אבל כשהקדים נתינת הגט ללקיחת החפץ אפילו רבי יוחנן מודה דאי לא לשמעינן רבותא אליבא דרבי יוחנן דהילכתא כותיה. ויש מן המפרשים סבורים כדעתו אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי פליגי היכא דאמר ליה. וכך פירושו דה"ה נמי אי אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דק"ל לתקוני שדרתיך לא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא הכא לא נחת לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ"ע היכא דאמר ליה הב לה גיטא ושקול חפצא גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקוני שדרתיך תליא כנ"ל. ויש מחלקים בזה בין זוזי דשטרא לגיטא וחפץ ואינו מתחוור עכ"ל. והדין ההוא מזוזי ושטרא כבר נתבאר בדברי רבינו פ"א מהלכות שלוחין ושותפין אבל כאן שכבר קבל החפץ בסוף אע"פ שלא קבלו קודם נתינת הגט כיון שהבעל לא הקדימו בדבריו ה"ז גט, זה דעתו ז"ל. ונ"ל טעם לחלק ביניהם דכל שהבעל לא הקפיד אין לשליח להקפיד דמה יועיל לה קבלת הגט אם לא תתן לו החפץ והרי אינה מגורשת בקבלתו אלא א"כ נתנה החפץ מה שאין כן בזוזי ושטרא אבל כשהבעל הקדים לקיחת החפץ לנתינת הגט אע"פ שלא היה צריך להקפיד בזה כיון שהקפיד קפידתו קפידא וזהו שאמרו שם במלתיה דרבי יוחנן נעשה כאומר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה בימין וגירשה בשמאל לומר שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידתו קפידא ואע"פ שרבינו כתב למעלה בסמוך בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו. מ"ש נ"ל נכון. ואפשר שכוונת רבינו הוא לומר שסתם בני אדם מקפידין על כיוצא בזה בעלמא כך נ"ל: