מגדל־עז או תמת ישרים· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]
חלק שני · ענין ג
(עדה ושלומית בגן שלומית)
עדה:
אָמְנָם מְשִׁיבֵי נָפֶשׁ
כָּל תּוֹצְאוֹת148 חָצִיר וְדֶשֶׁא הֵמָּה.
שלומית:
"נִשְׁמַת אֱלֹהִים הִיא אֲשֶׁר יֻלָּדָה
"בֵּין רַחֲבֵי שָׁמָיו, בְּבִלְתִּי שָׁמָּה
"גָּדֵר אֲשֶׁר יָשִׂים לְרָחְבָּם קֵצֶה,149
"כִּי גַם בְּרִדְתָּהּ פֹּה בְחַדְרֵי בָטֶן
"תִּמְאַס בְּמָקוֹם צָר קְצַר יָדָיִם;
"כִּי לֹא בְבֵיתָהּ נִסְּתָה בָּאֵלֶּה.
אַךְ־מָה? אֲהָהּ! טוֹב לָהּ אֲשֶׁר לֹא תֵרֶא
כַּנְפֵי פְנֵי חַמָּה וְאוֹר יָרֵחַ! 150
כִּי עַל פְּנֵי חַמָּה וְאוֹר יָרֵחַ
עָלֵז יְהִי שִׁבְתָּהּ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ,
בַּל־תַּעֲבֹר עָלֶיהָ
כּוֹס אוֹרְרֵי יוֹם, הַחֲדָשִׁים הֵנָּה151
כָּל יוֹם בְּיוֹמוֹ לַבְּקָרִים סֶלָה.
עדה:
לֹא לָךְ, שְׁלוֹמִית, אֵלֶּה
דִּבְרֵי קְשֵׁי־יָמִים,152 וְאַתְּ בַּת־מֶלֶךְ,
לִמְלֹךְ לְבַד יֻלָּדְתְּ.
דַּבֵּר כְּזֹאת הַנִּיחִי
אֶל־מִי בְמִשְׁפָּט כֹּה לְדַבֵּר יֶרֶב
שלומית:
מִי־זֶה בְמִשְׁפָּט כֹּה יְדַבֵּר? 153
עדה:
לָמָּה
זֹאת תִּשְׁאֲלִי? הַאִם מְעַטִּים הֵמָּה
הָאוֹבְדִים הַיֹּום וּמָרֵי נָפֶשׁ?
יָחִיד הֲלֹא אֵינֶנּוּ
הַיּוֹם אֲשֶׁר יָמֵר154 וְיִשְׂבַּע רֹגֶז.
שלומית:
הַעֲלֵם הֲלֹא תֹאבִי דְבָרֵךְ מֶנִּי,
אַךְ אֵין לְאֵל יָדֵךְ.
עדה:
הֲבָלִים אֶלֶּה
לֹא עוֹד אֲנִי אָמַרְתִּי,
כִּי אִם־אֲשֶׁר כָּזֹאת דְּבַר בַּת־מֶלֶךְ-
לֹא־אֵדְעָה מַדּוּעַ?
שלומית:
אָמְנָם, אֲחוֹתִי, עוֹד עֲצוֹר לָנֶצַח
לֹא יָכְלָה נַפְשִׁי מְרִי מִלֶּיהָ.
לוּ בֶאֱמוּנָתֵךְ, עֲדָה, נִשְׁבַּעַתְּ
בַּל־יַעֲלוּ עַל־פִּיךְ דְּבָרַי אֵלֶּה,
לָךְ אֹמְרָה הָיִיתִי
דָּבָר אֲשֶׁר לִי.
עדה:
כִּי אֲסַפֵּר אָנִי
מַה־תֹּאמְרִי אֵלָי? הֲלֹא יָדַעַתְּ
מִשְׁפַּט עֲדָה אִתֵּךְ.
שלומית:
כְּבָר יָדָעְתִּי.
עַתָּה דְעִי, אָחוֹת, אֲשֶׁר הִנֵּנִי
הַיּוֹם שְׁבוּרַת רוּחַ,
מָרָה, וְכִמְעַט גַּם כְּבָר אֹבֶדֶת.
אִם אֶת־לְבָבִי אֶזְכְּרָה, אָשִׂיחָה
כִּי עוֹד לְזִיפָה נַעַר,
מִכָּל תְּבוּנָה רֵיק, כְּסִיל וּבַעַר,
אִשָּׁה שְׁלוֹמית תֶּהִי,
לֹא־אֵדְעָה מַה־עֹנֶג
לִי יֶעֱרַב, מַה־מֶּגֶד
יַמְתִּיק בְּפִי עוֹד, אִם מְרִי מָלֵאתִי.
הָהּ! כִּי לְבָבִי, גַּם בְּטֶרֶם בָּאוּ,
יָדַע אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה
אוֹתִי כְאֵלֶּה תַּהֲפוּכוֹת אָוֶן,
מִיּוֹם עֲבוֹר הַקּוֹל בְּאֶרֶץ קֶדֶם,
הַמַּר וְהַנִּמְהָר לְנַפְשִׁי נֶצַח.155
אַךְ156 קִלֲלָתִי אִם לְמִגְדַּל־אַיִן
תָּבֹא, כְּבָר יָדַעְתִּי
כִּי רַק רְסִיסִים אַרְצָה
יִפֹּל, וְעוֹד יָשׁוּב לְאֵין סֶלָה.
עדה:
כַּמָּה פְּעָמִים גַּם־אֲנִי אָמַרְתִּי:
ֵאיךְ יַעֲלַת הַחֵן, כְּלִילַת יֹפִי, חַכְמַת בְּתוּלות, בַּת־עֲטֶרֶת קֶדֶם אֶל־אִישׁ כְּסִיל אִשָּׁה תְהִי? אֵיכָכָה? וּלְבֶן־מְלָכִים רַב־תְּבוּנוֹת, נַעַר בֹּו מִזְּקֵנִים טָעַם, כִּי כָל־אֲשֶׁר־תִּשְׁאַל לְאָדָם נֶפֶשׁ בּוֹ תוֹאֲמִים נִמְצָאוּ, חָכְמָה וְיֹפִי יָחַד, עֹשֶׁר, גְּבוּרָה, הוֹד, יְקָר וָיַחַשׂ, - יֻתַּן לְחֶלְקוֹ רַק מְרוֹרוֹת סֶלָה?
שלומית שָׁלֹש רְגָלִים זֶה כְּבָר שָׁמַעְתִּי
בֵּין דַּבְּרֵךְ דָּבָר, לְהַכְחִיֵדנִי157
תִּרְצִי, אֲבָל לֹא־תוּכְלִי; אַךְ פַּעַם
אִמְרִי אֲשֶׁר אָבִין, וּמִי בֶן־מֶלֶךְ
כָּזֶה אֲשֶׁר אָמַרְתְּ?
עדה:
אִם זֹאת אֲגַלֶּה, אַחֲרֵי־כֵן מֶנִּי
תִּמְנַע158 שְׁאֵלָתִי.
שלומית:
כְּחֶפְצֵךְ אָעַשׂ.
עדה:
אָמְנָם רְאִי כִּי לֹא־בְתַרְמִית שֶׁקֶר
אוֹתִי תְּפַתִּי.
שלומית:
לֹא בְתַרְמִית שָׁקֶר.
עדה:
הִשָּׁבְעִי.
שלומית:
נִשְׁבָּעְתִּי.
עדה:
כִּי תַעֲשִׂי אֵת כֹּל אֲשֶׁר אֵלַיִךְ
אֹמַר.
שלומית:
וְרַק כִּי לֹא רְחוֹקָה תֶהִי
אוֹ נִשְׂגְּבָה מִמֶּנִּי,
מַה־תִּשְׁאֲלִי.
עדה
לֹא נִשְׂגְּבָה.
שלומית:
נִשְׁבָּעְתִּי.
עדה:
הֵן בֶּן־מְלָכִים זֶה אֲשֶר אָמַרְתִּי
שָׁלוֹם.
שלומית:
וְלָמָּה לוֹ מְרוֹרוֹת אֵלֶּה?
עדה:
זֶה תוּכְלִי הָבִין וּבִלְתִּי דָעַת.
שלומית:
אַךְ־מַה לְנַפְשׁוֹ טוֹב, אֲשֶׁר יַנִּיחַ מַה לֹא אֲחוֹז יוּכַל, ומִלֵּב אֵלֶּה הָסֵר תְּשׁוּקוֹת שָׁוְא, אֲשֶׁר תּוֹחֶלֶת מֵהֶן כְּבָר אָבָדָה; 159 מַה תִשְׁאֲלִי עָתָּה?
רְאִי נִשְׁבַּעַתְּ לָתֵת שְׁאֵלָתִי. שלומית: אֱמֶת נִשְׁבַּעַתִּי, אַךְ שָׁאֳלֵךְ אִמְרִי וְאֶשְׁמָעֶנּוּ. עדה: אֶשְׁאַל אֲשֶׁר אַחַת לְבַד תּוֹאִילִי אֶת דַּבְּרוֹ לִשְׁמוֹעַ. שלומית: הִנֵה שְׁאוֹל הִקְשִׁית, עֲדה, מִמֶּנִי.
לא נשגבה זאת.
עדה:
למה?
לו נודעה כזאת אשר דברתי
עמו דברים אלה,
מה־יעשה אבי? לאש אכלת
אחת כבד דתי הלא נתנה.
עדה:
מה יחלש לבך?
שלומית:
וחלש יהי,
כי יחזיק חיי.
עדה:
אבל נשבעת.
שלומית:
אם לא רחוקה היא כבר אמרתי
עדה:
לא תאמרי לו, רק אשר יניח
אֵלֶּה תְשׁוּקוֹתָיו בְּאֵין תּוֹחֶלֶת.
אִמְרִי, וְיִגְוַע. זֹאת לְבָד.
שלומית:
הַנִּיחִי
אָנָּא, עַדָה, אֶת־אֵלֶּה.
עדה:
אַךְ אִם אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ
לֹא אַתְּ, שְׁלוֹמִית, תִּשְׁמְרִי, גַּם־אָנִי
לֹא אֶשְׁמְרָה אֶת־דַּבְּרִי אֵלָיִךְ.
שָׁלוֹם!
שלומית:
עֲדָה, שִׁמְעִי.
עדה:
וְאֵיךְ יֵדָעוּ?
הִנֵּה בְאַחַד הַסְּלָעִים נַחְנוּ
נִהְיֶה לְבָד.
שלומית:
אָמְנָם, עֲדָה, תִשְׁמֹרִי
כִּי יַעֲמֹד מִנֶּגֶד,
הַרְחֵק כְּאַמַּת־אִישׁ, לְדַבֵּר שָׁמָּה.
עדה:
טוֹב, יַעֲמֹד מִנֶּגֶד,
הַרְחֵק כְּאַמַּת־אִישׁ, לְדַבֵּר שָׁמָּה.
מָה עוֹד שְׁמוּרוֹת תַּעֲשִׂי אֵלָיִךְ?
שלומית:
לֹא עוֹד.
עדה:
אֲבָל מָתַי
שלומית:
אֲנִי גַּם עָתָּה.159
עדה:
טוֹב, גַּם אֲנִי.
שלומית:
אַךְ אָנָה? 160
כִּי גַּם־עֲדֶן אַחֶרֶת
אֹבֶה
עדה:
עֲדֶן תֹּאבִי?
שלומית:
עֲדֶן רָצִיתִי
כִּי תַעֲשִׂי עַד־יַאֲמִין כִּי אֵינִי
בָּאָה לְדַבֶּר־לוֹ, וְלֹא יָדַעְתִּי
דָּבָר.
עדה:
וְגַם זֹאת אֶעֱשֶׂה.
שלומית:
אַךְ אָנָה?
עדה:
הִנֵּה הֲלֹא יוֹם צַיִד
מָחָר; לְכִי גַם־אַתְּ, וְשָׁם תּוֹחִילִי
רַק עַד־אֲשֶׁר יָחֵלּוּ;
וּבְעוֹד עֲמֵלִים הֵם בְּצֵידָם, בֹּאִי
בָּדָד לְרֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר מַשְׁגִּיחַ
אֶל־מוּל־פְּנֵי הַנָּחַל;
מִשָּׁם כְּבָר נִרְאֶה דְבַר הַצָּיִד:
כִּי גַּם אֲנִי אָבֹא וְשָׁלוֹם יַחַד,
גַּם מִבְּלִי יֵדַע הֱיוֹתֵךְ שָׁמָּה.
שלומית:
טוֹב
עדה:
הִנְנִי הוֹלֶכֶת
עַתָּה לְבֵית אָבִי, וּמָחָר נַעַשׂ
אֶת־כָּל־אֱשֶׁר דִּבַּרְנוּ.
שלומית:
מָחָר יְהִי; עַתָּה לְשָׁלוֹם לֵכִי.