מגדל־עז או תמת ישרים· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]
חלק שלישי · ענין ב
(שלומית ואחרי כן עדה)
שלומית:
אִם מִמְּסִלּוֹתָם צְבָא שָׁמָיִם
יִלָּחֲמוּ בִי, מַה עֲשׂוֹת אוּכָלָה?
שָׁלוֹם, אֲהָהּ שׁלֹום, יְדִידִי סֶלָה!
לוּ נַפְשְׁךָ יוֹדַעַת
אֵיכָה לְבָבִי בִי, כְּבָר יָדַעְתִּי
כִּי רַחֲמִים תִּתֵּן וְלֹא תִשְׁאָלָה.
אִם־כָּתְבוּ יוֹמִי, וְנַחְתֹּם שָׁמָּה
בֵּין כּוֹכְבֵי מָרוֹם, מְרִי שָׂבַע;
מַה גַּם עֲנִיֵּי־עָם קְטַנֵּי־אָרֶץ
לֹא יוֹלְדַי הָיוּ, וְלֹא אָבִינָה
הַיּוֹם נְפִילָתִי, בְּשִׁבְתִּי מָטָּה? 208
כִּי מַעֲלוֹתַי גָּדְלוּ הִגְבִּיהוּ,
רַק בַּעֲבוּר יִגְדַּל בְּיוֹם אֶפֹּלָה
נִפְלִי כְרֹב גָּדְלִי, וְשִׁבְרִי יִרֶב.209
שָׁלוֹם, אֲהָהּ שָׁלוֹם, יְדִידִי סֶלָה,
מַה־טּוֹב לְךָ, כִּי אֶחֱלֶה עָלֶיךָ,
כִּי תֶחֱלֶה עָלַי? וּמָה לִי תָּעַשׂ?
הוֹי כּוֹכְבֵי נִשְׁפִּי! וּמָה תַפְרִידוּ,
אִם אַהֲבָה תִקְשֹׁר שְׁנֵינוּ יָחַד?
אַתְּ אַהֲבָה, מַדּוּעַ
תִּקְשֹׁר210 אֲשֶׁר יַפְרִיד צְבָא שָׁמֵינוּ?
שָׁלוֹם, סְלַח־נָא אֶל־אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ
אוֹיַבְתְּךָ עַזָּה, וְהִיא עָלֶיךָ
חוֹלָה לְאֵין־מַרְפֵּא, שְׁבוּרַת־רוּחַ.
אָנָּא סְלַח אִם דַּבְּרִי הֶעְתַּרְתִּי,
אָנָּא סְלַח־נָא אִם לְבָבִי אֶבֶן
לִקְרָאתְךָ הֶרְאֵיתִי;
כִּי כֹה אֲנִי אֵלֶיךָ,
יַעַן לְאֵל יָדִי לְרַחֵם אָיִן.
אַךְ נַאֲקוֹת לִבֶּךָ
שִׁבְרוֹן לְבָבִי הֵנָּה;
אַנְחָתְךָ־רוּחִי, וְדִמְעָתֶךָ-
דָּמִי, אֲשֶׁר תִּשְׁפֹּךְ בְּיֹום בָּכִיתָ.
עדה:
שָׁלוֹם, אֲחוֹתִי.
שלומית:
הָהּ עֲדָה!
עדה:
שָׁמָעְתִּי
אֶת־כָּל־אֲשֶׁר קָרָה.
שלומית:
וּמִי אֵלַיִךְ
סִפֵּר כְּבָר כָּל אֵלֶּה?
עדה:
שִׁמְעִי; אֲבָל גַּם כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ
זֶה שָׁמְעָה אָזְנִי. וְלֹא אָמַרְתִּי
גַם לָךְ בְּטֶרֶם זֹאת.
שלומית:
וּמָה אָמַרְתִּי? 211
עדה:
כִּי אַתְּ לְשָׁלוֹם בֶּאֱמֶת אוֹהָבֶת.
אַךְ מֵעֲדָה תִּסָּתְרִי? מִמֶּנִּי?
שלומית:
הָהּ כִּי אֱמֶת דִּבַּרְתְּ.
עדה:
אָכֵן קְשַׁת־לֵב אַתְּ
שלומית:
וּמֶה קָשִׁיתִי?
עדה:
כִּי לֹא־תְרַחֵם212 לֵב אֲשֶׁר מָחַצְתְּ.
שלומית:
אַךְ לֹא קְשֵׁה־לֵב הוּא, אֲשֶׁר רַק חֶסֶד
יִהְיֶה מְגַמָּתוֹ.213
עדה:
הֲבָלִים אֵלֶּה.
"עָצֵל תְּמוֹתֵת תַּאֲוָתוֹ סֶלָה;
מִישׁוֹר גְּבַהּ־הָרִים לְגִבּוֹר־חָיִל.214
שלומית:
טוֹב; אַךְ אֲחוֹתִי, אַתְּ אֲשֶׁר חָכַמְתְּ,
מָה אֶעֱשֶׂה? אִמְרִי; וְלֹא אַפִּילָה
מִכֹּל דְּבָרֵךְ אָרְצָה.
עדה:
הֵן לֹא, אֲחוֹתִי, בַּת דְּבָרִים אָנִי.
עַתָּה דְעִי: אִם בֶּאֱמֶת חָפַצְתְּ
זִיפָה לְאִיש לָקַחַת,
אוֹתוֹ קְחִי, אַל־תֵּפֶן
נַפְשֵׁךְ לְשָׁלוֹם אוֹ לְאַחֵר סֶלָה.
שלומית:
מֶה כָּל־כְּאֵב לִבִּי? הֲלֹא לָדַעַת
כִּי לִי יְהִי זִיפָה.
עדה:
וְאִם מָאַסְתְּ
בּוֹ, כִּי בְשָׁלוֹם רַק215 לְבַד חָשַׁקְתְּ,-
אַל־עוֹד תְּעַנִּי אֶת לְבָבוֹ, לָמָּה
יֵרֵד בְּלֹא־עִתּוֹ בְיָגוֹן שָׁחַת.
שלומית:
אַךְ לַעֲשׂוֹת אֵיכָכָה
אוּכַל וְאֶמָּלֵט, וְלֹא אָמוּתָה,
אִם־אֶתְּנָה–לוֹ זֹאת? וּמִכָּל אֵלֶּה,
אֵיךְ אֶעֱשֶׂה כָּזֹאת נְבָלָה אָנִי?
אֵיךְ אֶחֱטָא לָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂנִי?
עדה:
עַתָּה דְעִי: חָשַׁבְתִּי
זֹאת אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם, אֲשֶׁר נַצְלִיחַ.
הִנֵּה אֲנִי יָדַעְתִּי
כִּי יֶאֱהַב עַד־נָפֶשׁ
שִׁפְחָתְךָ זִיפָה.216
שלומית:
אֱמֶת סִפַּרְתְּ?
מָה תֹּאמְרִי? מִי יֶאֱהַב?
עדה:
בַּת־שׁוּעַ
שִׁפְחָתְךָ.
שלומית:
הוֹי פֶּתִי,
נָבָל כְּסִיל וָרֵק, אֲשֶׁר תַּנִּיחַ
עַל־אַהֲבַת שִׁפְחָה, אֲהוֹב בַּת־מֶלֶךְ.
עדה:
אַךְ הִיא תְתַעֵב אֶת־אֲהָבָיו.
שלומית:
לָמָּה?
עדה:
כִּי שָׂנְאָה אוֹתוֹ. וְאַתְּ מַדּוּעַ
כֹּה תִמְאֲסִי בוֹ? עַתָּה
שִׁמְעִי עֲצָתִי זֹאת אֲשֶׁר יָעָצְתִּי:
שִׁפְחָתְךָ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי,
לִי תִשְׁלְחִי הַבָּיְתָה;
אַךְ כָּל־דְּבָרַי, טֶרֶם,217
אוֹתָהּ תְּצַוִּי לַעֲשׂוֹת; כִּי אָנִי
אָסֵב מְסִבּוֹת, עַד אֲשֶׁר תַּגִּיעַ
זֹאת תּוֹעֲבַת זִיפָה לְרָם הַמֶּלֶךְ;
כִּי יַהֲרֹג אוֹתוֹ, וְאָז תּוּכָלִי218
שָׁלוֹם שְׁאֹל מִמֶּנּוּ,
כִּי יִתְּנֶנּוּ לָךְ, וְהוּא בֶן־חָיִל
וִילִיד מְלָכִים הוּא, וּמֵבִין דָּעַת.
שלומית:
בָּרוּךְ יְהִי טַעֲמֵךְ, עֲדָה מַשְׂכֶּלֶת;
כֵּן אֶעֱשֶׂה.
עדה:
אַל־תֹּאמְרִי אֵלֶיהָ
מִזֶּה מְאוּמָה, רַק אֲשֶׁר תָּבֹאָה
אֵלַי, וְאַךְ אֶת מַאֲמָרַי תָּעַשׂ.
שלומית:
אַךְ מָה עֲשׂוֹת עִמָּהּ, עֲדָה, חָשַׁבְתְּ?
עדה:
אוֹתִי עֲשׂוֹת הַנִּיחִי.
הֵן שָׂנְאָה אוֹתוֹ; נְקַלָּה תֶהִי
כִּי אֶל־מְעוּף־צוּקָה כְּבָר תִּדְחֵהוּ.
אוֹתָהּ אֲלַמֵּד לֶכֶת
הַיּוֹם לְרָם הַמֶּלֶךְ,
בָּכֹה לְהַגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אֵלֶיהָ
פּוֹנֶה לְבַב זִיפָה מְבֹעָר חֵשֶׁק;
אַךְ מֵאֲשֶׁר יָרֵאָה
פֶּן נוֹדְעָה לוֹ זֹאת, וְלָהּ יַגִּיעַ
לָשֵׂאת עֲוֹן חֶטְאוֹ, לְפָנָיו בָּאָה
הַיּוֹם לְהַגִּיד זֹאת, לְמַעַן יֵרָא
כִּי בַחֲטֹא זִיפָה אֲשֵׁמָה אֵינָהּ.
שלומית:
נַפְשִׁי בְיָדֵךְ הִנְנִי נוֹתֶנֶת.
עדה:
אַל־תִּירְאִי, אָחוֹת; לְבֵיתֵך לֵכִי
מַהֵר עֲשִׂי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר אָמָרְתִּי.
שלומית:
שָׁלוֹם, אֲחוֹתִי.
עדה:
תִּשְׂמְחִי לָנֶצַח,-
הִנֵּה כְבָר פִּתֵּיתִי
פּוֹתָה וְאֵין לֵב זֹאת; כְּבָר נֵהַלְתִּי
אוֹתָהּ שְׂמֵחָה לַאֲשֶׁר חָפָצְתִּי.
זֹאת אֶעֱשֶׂה עַתָּה: בְּבֹא בַּת־שׁוּעַ
אֶתֵּן בְּיָדָהּ, כִּי לְזִיפָה תוֹלֶךְ
מִנְחָה, אֲשֶׁר רוֹשׁ בָּהּ, וְלאֹ תֵדָעָה;
וּבְשֵׁם שְׁלוֹמִית אֶתְּנָה אֵלֶיהָ,
כִּי לַעֲשׂוֹת הִנֵּה כְבָר צִוַּתָּהּ
אֶת־כָּל־אֲשֶׁר אֹמַר; וְאֵלֶךְ, טֶרֶם,
אֶל־רָם וְאֶל־זִיפָה לְהַגִּיד לָמוֹ,
כִּי מֵאֲשֶׁר מֵאָז בְּזִיפָה קָצָה
נֶפֶשׁ שְׁלוֹמִית, עַתָּה
תִּשְׁלַח תְּשׁוּרָה לוֹ אֲשֶׁר בָּהּ מָוֶת.
הֵן יִדְרְשׁוּ עַל־זֹאת, וְעוֹד יִמְצָאוּ
כֵּנִים דְּבָרַי; בַּחֲרוֹת אַפָּמוֹ
תָּמוּת שְׁלוֹמִית מִבְּלִי יַחְמֹלוּ;
וּבְאֵין צְנִינִים עוֹד אֲשֶׁר יָעִיקוּ,
הֵן לִי יְהִי שָׁלוֹם מְאַהֵב סֶלָה.219