מביט חלק א· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
סימן מא
לקנאת ה' צבאות הערתי לבי והעזתי מצחי לדבר בפני גדולים וחכמים ובמקום שלא היה ראוי לי לדבר כי ידעתי נאמנה שאיני בקי עדיין בטיב גיטין וקידושין ושלא הגעתי להוראה בהיות ששכלי איננו בריא בגמרא ואני רך הרבה בחכמה ובשנים ולא הגעתי לבי כי אם על קנאתי באש עברתי בהיותי חס על כבוד מורי' הרב הגדול מאור הגולה כמהר' יעקב בירב בראותי מגלה עפה כתובה פנים ואחור ארוכת הכמות וקצרת האיכו' מיוחס' לאשר לא הראה בה תוק' התפארותו על חכמתו וידיעתו ואולי כי בזה נתחדש דבר אבל נתחדש קצת כי הוא בחזקת יראת שמים ולא התנהג בה בזה כי בתחלת דבריו לא נזהר מלטעות ב' טעיות גדולות האחת בהעתירו דברים על הרב הגדול הנז' אשר משדי אמו ינק חלב התורה ומנעוריו גדל בין החכמים הגדולים ללמוד וללמד להבין ולהורות את בני ישראל בקי בג' סדרי ודמין ליה כמונחים בכיסתי' ובתלתא אחריני ידע לאהדורי סברא מתישבת על הלב ועכ"ז הרב' הוא עליו דברים והוכיחו על אשר השיב תשובה לשאלה נשאלה לו (אתו) מקהל וחכם ספרדים של צובה כתובה וחתומה מכובדי הקהל יצ"ו לאמת הענין כי היה נר' לו מדרך היושר שלא להשיב עד ישמע דברי שתי הכתות בעצמם לא מליץ א' בעדם ולא ראה דפיו כי הוא נדרש ללא שאלוהו נמצ' ללא בקשוהו ואמר כי הרב הנז' נר' לא היה חושש לקלות כאלו ושהחמורו' היו אצלו כקלות ואני אומ' חוץ מכבודו כי הוא לא כן ידבר כי הרב הגדו' הקלות הן חמורות אצלו והחמורות כחמורי חמורות והוא שהשיב דבר בטרם ישמע הקולות נעשו לו כהיתר השנית כי התיר את האסו' להרבו' ממזרים ביש' נגד הרב הנז' כי גם היה הרב מתיר לא היה ראוי לו לאסור כ"ש שהרב אוסר והוא מתיר ועליו נתקיי' הירו' שהביא הוא לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור וצדקו חז"ל באמר' כי השנאה מקלקלת השורה כי אינני חושד אותו שטעה בדבר פשו' כזה אבל מצד איבה ושנאה שהיה לו עם הרב הנז' לא חשש להתיר אשת איש והנה בראותי שאר דבריו הכתובי' בכתבו וכי הוא מדבר גדולו' לפני עמו לבזות יקר האיש אשר ה' חפץ ביקרו נקל בעיני לקרוע בגדי ומעילי ואחרי אשר אמרתי להחריש ולומר אך זה חולי ואשאנו לא יכולתי להתאפק כי קצר רוחי וגדל עד מאד כעסי וגם כי לא היה ראוי לי לדבר במה שדבר הרב אפילו להכריע דבריו עכ"ז ברשותו אדון לפניו כתלמיד לפני רבו כדי להראות דופי המתי' וכדי שלא להאריך על חלומותיו ועל דברי' שאינם נוגעים לעיקר הדין לא אשיב כי אם על עיקר הדין שהתיר אשת איש לעלמא ואוכיח בראיות נכוחות איך היא מקודשת לראשון כדברי הרב וכדי שיראה בפי' סכלות טענותיו ותפיסותיו לרב אומר דבר א' שתפס עליו וממנה יעשה הקש לשאר כתב ז"ל הדור אתם יראי ה' ראו דברי החכם הזה ואיך הוא פוטר אותו מן הדין שהביא סעד לדבריו מדברי הבחור המקדש שכתב לחכם א' וכו' והאריך בזה התימא ואם לא היתה כוונתו להכעיס מצד האיבה כמו שאמרתי לא היה טועה בזה כי הוא מבואר בדברי הרב נ"ר כי מה שהביא דברי הבחור לא היה כי אם לסיוע חברת המתירים כי הוא נ"ר אמ' כי בג' צדדין היה אפשר שיקל המקל ולא מהם הביא סעד מדברי הבחור כי רצה להודות להם שיהיה אמתי ועכ"ז דחה כל הג' צדדים ועתה אני אומר עליו התמיהא הדור אתם יראי ה' ראו דברי זה המתיר ואיך הוא מקיים את דברי ופוטר חותי מן הדין והאמת כי לא היה רצוני להעתיר עליו מלין כי אינו מדרכי וגם כי אני מכיר קוצר ידיעתי שלא היה לי לתפוס עליו אלא שחסתי על כבוד הרב נ"ר להיותי מחוייב בכבודו ומרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה ואני שואל מחילה ממנו ומכל אדם שדברתי נגדו שלא כדין וכדי שלא להאריך בדברים בלתי מועילי' אתחיל בענין הדין ואומ' כי מתוך הכת' הושלחו לרב נ"ר נראה ברור כי לא נפל אש המחלוקת ביניה' כי אם על ענין הסבלונות שהבחור היה אומר שהיו נכנסים בכלל הט"ו אלף עוטמאני' שהתנה עמה בעת קידושי' שיתן לה תוך אותו הזמן ואם לא ישלי' שלא יהיו הקידושין קדושין ושכבר השלים בסבלונות ובמעות בעין שנתן וחמיו היה טוען כי מלבד הסבלונות היה לו להשלי' ט"ו אלף ולא השלי' ונתבטלו הקידושין ועל זה היה המחלוקת ביניהם ובזה אני אומר כי ממה נפשך היא מקודשת או ספק מקודשת לפחות כ"א הוא כדברי הבחור שהיו הסבלונות בכלל הרי השלי' תנאו והיא מקודשת ואם הוא כדברי חמיו שלא היו נכנסים בכלל הט"ו אלף אלא סבלונות הם ששלח לה חיישינן לסבלונות בנדון שלפנינו והויא ספק מקודשת וכמו שאפרש דתנן פ' האש מקדש המקדש שתי נשי' בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוט' אעפ"י ששלח סבלונו' לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשוני' שלח וכן קטו שקדש ואמרי' בגמ' וצריכ' דאי אשמעי' שוה פרוט' איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי כו' ופירש"י טעי וסבר דקידושי' נינהו ולא מסיק אדעתיה דסבלונו' לשם קידושי' עכ"ל משמע דדוקא היכא דטעי וסבר דקידושין נינהו ולא מסיק אדעתיה דסבלונות לשם קידושי' לא חייישי' להנהו סבלונות הא אי ידעינן דלא טעי ולא סבר דקידושין נינהו כנדון דידן שכיון שקד' על תנאי שיתן לה ט"ו אלף ידע שפיר דאי לא מקיי' תנאי' ומשלי' להו לא הוו קידושין כיון דשדר לה סבלונות אדעת' דליהוו קידושין בלא שום תנאי שלחם ונתבטל בהם התנאי אפי' שלא היה משלי' אחר כך ומפני כי יש מחלוקת רב בענין חששת הסבלונו' בין ר"ח והגאונים עם רש"י ז"ל אני אומר כי לפי פרש"י ז"ל שראוי לחוש לו כי מימיו אנו שותים חיישינן לסבלונו' בנדון דידן ואפי' שתהי' צובה אתרא דמסבלי והדר מקדשי כולהו ולבאר זה אומר כי הוא מבואר שאם צובה היא אתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ופשיטא דהויא מקודשת דלא שלח לה הסבלונו' כי אם לבטל התנאי שהיה ביניה' וחיישינן לסבלונות ואפילו שתהיה אתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי פשיטא דנקיטינן חומרא דר"ח ז"ל דאמ' דחיישינן להו דנקיטנן חומרא דתרוייהו כמבואר בטור אבן העזר סימן מ"ה למסקנת אביו הרא"ש ז"ל ואפילו שתהיה צובה אתרא דמסבלי והדר מקדשי כולהו דלכולי עלמא לא חיישינן לסבלונות בעובדא דידן חיישינן להני סבלונות כי זה האיש בא מארץ נכריה ומי ידע מנהג המדינ' שיצא משם כמבואר בתשוב' מהר"ם דגברא בר סמכא הוא ומייתי לה מהרי"ק זלה"ה ומסיק בה דאפילו באתרא דמסבלי והדר מקדשי כולהו מצי סבר מהר"ם דחיישינן לסבלונות כשזה ששלחם היה מארץ נכריה כדמשמע מלישניה דהר"ם דקאמר מי יכניס ראשו לידע מנהג המקום שיצא משם וכהאי עובדא דידן הכי הוי שהבחו' הוא מארץ נכריה ולא ידענו מנהג המקו' שיצא משם ולהכי חיישינן דלשם קידושין שלחם כדי לבטל התנאי שהיה ביניהם אפילו שתהיה צובה אתרא דמסבלי והדר מקדשי כדפי' ואין מקו' לחולק שיחלוק ויאמר כי הנה רש"י ז"ל פי' בהאי שמעתא וז"ל חוששין לסבלונות מי ששדך באשה ונתרצית ושלח סבלונות בעדי' חוששים שמא קדושין הן עכ"ל שנראה בפי' שצריך שישדך קודם ואחר כך ישלח סבלונות בעדים ובעובדא דידן לא נשלחו כי אם על ידי ה"ר מאיר אנאשיכון כמבואר בכתב וגם לא שדכי קודם כי זה אינו שהרי כתב בתרומת הדשן תשובת רבי' שמחה וז"ל ואפילו לפי' רש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוי אתרא דמקדשין רובא והדר מסבלי משום דהך סברא בשלוח סבלונו' חששה ברורה בחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה שאין עדים חותמי' על השטר אלא אם כן נעשה בגדול כו' ע"ד והכא נמי אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שדוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קדושין שלח ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין אף על גב דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קדושין בלא עדים לא מהניא אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר וכו' ע"כ ומאי דקאמר רש"י דבעינן עדים הוא בשעת שילוח הסבלונות אפילו שבשעת נתינת הסבלונות לא היו שם עדים עד כאן לשונו ואע"ג דהך דכתב רבינו שמחה הוי דוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי הא אמרינן דבהך עובדא חיישינן באתרא דמקדשי והדר מסבלי כי מי יכניס ראשו לידע מנהג המדינה שיצא משם ומאי דפירש רש"י דכל הני דחיישינן להו לסבלונות הוא בדשדיך ברישא אין סברא לומר דגרעי קידושי על תנאי משידוכין ואע"ג דנראה ממאי דקאמ' רש"י ז"ל ונתרצית דמאי דחיישינן להו לסבלונות הוא דכיון דהיא נתרצית מקודם להתקדש לו ואחר כך שלח לה סבלונות דמסתמא לשם קידושין שלחם והיא ג"כ קבלה אותם לשם קידושין כיון שנתרצית להתקדש לו אבל הכא בנדון דידן אע"ג דהוא לשם קידושין איכוון כדפ' היא לא נתרצית מקודם להתקדש לו כי אם על תנאי שיתן לה ט"ו אלף עוטמנו' ולא קבלה אותם הסבלונות כי אם מתנה בעלמא דאין האשה מתקדשת כי אם לרצונה ולא היה רצונה להתקדש לו כ"א על אותו תנאי שיתן לה הט"ו אלף עוטמאני' לאו מילתא היא דאין סבר' לומר דלשם מתנ' קבל' הסבלונו' ולא לשם קידושין דכיון דהוא התנה עמה שיתן לה הט"ו אלף היא סברה ואמרה מה נפשך או שלחם למאי דהוה חייב לתת לה או לשם קידושי' דלאו בשופטני עסקינן לא יפרע חובו ויתן מתנה שלא לשם קידושין וכיון דהכי הוא אי קבלה אותם לשם מה שהיה חייב הרי השלים תנאו אח"כ והויא ודאי מקודשת ואי לא קבלה אותם למה דהוה חייב לה ע"כ לשם קידושין קבלה אותם ואחולי אחלה לתנאה וחיישינן להני סבלונות ועדין נשאר מקום לבעל דין לחלוק ולומר איך אתה מנבא מדעתך דלשם קידושין שלחם הרי הוא עומד וצווח דלמה דהוה חייב לה שלחם לא לשם קידושין אני אומר כי זה הבעל דין לא ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש שהרי כתב הרנב"ר ז"ל וז"ל וכל היכא דחיישינן אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לשם קידושין חיישינן עכ"ל וכתב ג"כ בתרומת הדשן מתשובת א"ז גדול וז"ל אבל לפרש"י ז"ל אפילו אמר ששלחם לשם קידושין לא מהימן וכו' הא קמן דחיישינן להו לסבלונות אע"ג דאיהו לא טעין להו אלא אדרבה אומר דלאו לשם קידושין אינן וכל זה שאמרתי הוא לרווח' דמילתא דאע"ג דהימנינן ליה לאבי הכלה דלאו למאי דהוה חייב לתת לה שלחם כי אם סבלונות עכ"ז חיישינן להו והויא ספק מקודש' לפחות אבל ודאי דידים מוכיחו' דכיון דהיה חייב לתת לה הט"ו אלף ואחר כך השלימם מסתמא אין אדם מניח מלפרוע חובו ונותן מתנה וכיון דהשלים אח"כ על הסבלונות והיא מוקדשת לו למה היה לו לשלוח הסבלונו' קודם לשם קידושים כיון דהוה עתיד להשלים כדפ' ולענין השלמ' התנאי שכתב המתיר שכיון שלפי דעתו במה שהתנבא לא הגיעו המעות ליד הבת שלא נאמר כך בפי' בכתיב' שאינה מקודשת כי לא נתקיים התנאי ומפרש דברי הכל השאלה שכתוב וכאשר ראה חמיו הנז' כי הבחור השלים התנאי הנז' השיב לו עדיין לא השלמתן כי הסבלונות אשר שלחת אינם נכנסים בכלל הט"ו אלף וכו' וכאשר ראה חמיו שהבחו' היה מוכן להשלים אבל עדיין לא השלים ולא הגיעו לידה זה לא יעלה על דעת שום אדם שהרי נר' בפי' מתוך כל אותו הכתב כי המעות הגיעו כבר לידו ולא נפל המחלוקת כי אם על הסבלונות וכמו שהאריך בזה הרב הגדול. והוכיח בראיות נכוחות כי בנתינת המעות ביד ה"ר מאיר נתקיי' התנאי כיון שהיה אביה ומסתמא גם היא בפני ב"ד דנתינה בע"כ בפניו הויא נתינה ללישנא בתרא ואפילו היינו מנבאים מה שלא הוזכר שנאמ' שהיא לא היתה בפני ב"ד באותה שעה וגם שלא הוליכו לה המעות כמו שסובר המתיר ומנבא מדעתו כיון שאביה היה לשם בפני ב"ד היה אפשר שנחמיר ונאמר שזה מספיק לקיום התנאי שאפי' שכתוב בשטר הקידושין שיתן לה ט"ו אלף עוטמ' למוקדם שלה אינו רוצה לומר שיתן לה בידה אלא שיתן לצורך מוקדם שלה ואם כן כיון שהוא נתן בפני אביה דמסתמא אליו נתכוון כשהתנ' שיתן הט"ו אלף הוי נתינה בע"כ בפניו ועדיפא מינה שהרי נתרצה במה שנתן ולא נפל המחלוקת כי אם על הסבלונות כ"ש שנרא' בבירור שהגיעו לידו ולידה וכמו שכתב כל זה הרב נר"ו ועלה בידינו מכל מה שנכתב כי האשה הזאת היא מקודשת למאן דמספקא ליה אי הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא בין שהיתה היא בב"ד בין שלא היתה בין הגיעו לידה בין לא הגיעו כ"ש דכולהו איתנהו בה דהיתה בב"ד והגיעו לידה והויא ודאי מקודשת לכולי עצמא ומרוב פשיטות הענין אין מקום להאריך בו יותר ומי שמערער על איסור זאת האשה אינו אלא מן המתמיהין ורחמנא ליצילן מהאי דעתא ויתן בנו דעת נכון וישר בתורתו חותם באימה ובירא' צעיר מצעירי הצאן:
משה בכ"ר יוסף זלה"ה מטראני אחר כמה ימים נשמע ונודע באמת כי קצת מהסבלונות שנשלחו לה לא היו בכלל הט"ו אלף מצד כי קודם שנתקדשה לו שלחם ואח"כ כשנתקדשה עשה תנאי מחדש שיתן לה ט"ו אלף וא"כ שלא היו נכנסי' בכלל יראה שלא השלים תנאו אבל עכ"ז השלים והותיר הרבה יותר מדאי כי בשטר הקידושין היה כתוב עטמ' כפי זמן החיוב והם לקחו ממנו חתיכות על סכום ב' עוטמ' לחתיכה והוא ידוע לכל כי אותם העטמא' לא היו שוים ג' מהם חתיכ' ועוד כי נתן ההבדל שבין החדשו' לישנות וכשנחשוב כל זה שהוא ראוי לחשבו נמצא שפרע במעות לבד מהסבלונות הרבה יותר מהט"ו אלף ולכן לא היה להם התנצלו' למתירי' מזה הצד ואם בשביל שבפשיעה אומרים שגרמו הם שלא הגיעו המעות לידהן שלא רצו הם להוליכם לה כדי שלא יתקיים התנאי וגם לא רצו להחזיר אותם לבחור כדי שלא יוכל להוליכם לה ולהשלים התנאי כבר כתבתי למעלה כי גם שלא הגיעו לידה כיון שהיא ידעה בענין הרי קיים תנאו ועשה מה שעליו לעשו' וצריכה גט ממנו כל שכן שנראה מן כתב השאלה שהשלים התנאי מכל וכל שהגיעו לידה וגם אם יחזרו בהם אינם נאמנים דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואם יש עדים מכחישים אותם הוו לנו ב' כתי עדים המכחישות זו את זו וצריכה גט מספק והמסתפק בזה אינו אלא מן המתעקשים: