אור ברסלב
מאירי על משנה חלה משנה חלה › פרק ד

מאירי על משנה חלה· רבנו מנחם לבית מאיר [המאירי]

משנה חלה · פרק ד

פרק ג

משנה א

פרק רביעי בעזרת הצור ובישועתו

שתי נשים וכו’ זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השני בענין החיוב או הפטור הבא מצד המקומות, וקצת החלק השלישי בענין חלוק העיסה ר"ל אי זה דבר עושה עיסה אחת כשתים אם מצד חלוק הבעלים אם מצד שאי זה דבר מפסיק ביניהם, וקצת החלק הרביעי בענין החיוב או הפטור הבא מצד הבעלים, והחלק הששי כלו, ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים. הראשון בענין חלוק עיסה אחת לשתים אם מצד חלוק הבעלים אם מצד היות אי זה דבר מפסיק בין העיסות ומעכב שלא יצטרפו. השני בנטל חלה בפחות מכשיעור מהו דינה. השלישי בישראל שהוא אריס לגוי, ובדין חלת הארץ וחוצה לארץ מה בין זו לזו, וכן המקומות שדינם בחלה אחת והמקומות שדינם בשתי חלות. הרביעי בענין קדושתה, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בקצת דינים שבמתנות כהונה ומקומות הראויים בהבאתם כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר, שתי נשים שעשו שתי קבין ר"ל שעשו עיסה אחת בשיעור חלה ותפש לשון שני קבין על דעת בית הלל שהיו אומרים (עדיות פ"א מ"ב) מקביים חלה, ומכל מקום הכונה בענין שלשו בין שתיהן עיסה אחת המחוייבת בחלה, ועל דעת פסק אתה מפרשה אף בחמשת רבעים ר"ל שלשו בין שתיהן חמשת רבעים ונגעו זו בזו אפילו הם ממין אחד פטורים ולא סוף דבר שאין הנגיעה מצרפתן אלא אין שום דבר מחייבתן לא נגיעה ולא השכה ולא צירוף סל, ולא עוד אלא אפילו לשו שתיהן כאחת הואיל ובשעת לישתן דעתן לחלק הרי הוא כמוחלק משעת לישה, ובתלמוד המערב אמרו בפרק ראשון (ה"ה) העושה עיסה על מנת לחלק בבצק פטור, ואעפ"י שבנחתום שעשה שאור לחלק ביארנו שם (המשנה החמישית) שחייב התם לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא לא ימצא לקוחות וימלך ויעשנה עיסה, אבל נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור הואיל ובדעתן הדבר תלוי ודעתן משעת עיסה לחלק פטורה, ויש אומרים אף באשה אחת הואיל וכונתה לחלקה ומכח תלמוד המערב כמו שכתבנו וכן כתבו גדולי המחברים (רמב"ם הל’ ביכורים פ"ו הי"ט) אלא שגדולי המפרשים (הראב"ד בהשגות שם) חולקים בה וכבר כתבנוה בפרק ראשון במשנה החמשית, ובזמן שהיא של אשה אחת מין במינו חייב שלא במינו פטור אעפ"י ששניהם מינים המחוייבים בחלה ור"ל בשלשן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והגיעתן זו בזו או השיכתן שאלו לשה את שתיהן כאחת ודאי כל חמשת המינין מצטרפין זה עם זה כמו שהתבאר (לעיל פ”א מ”א).

משנה ב

ופירש אחר כן אי זהו מין במינו ואמר שהחטין אין מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים ר"ל ואף עם הכוסמין ומה שאמרו (פסחים ל”ה א’) כוסמין מין חטים פי’ אף מין חטים כמו שביארנו, ור’ יוחנן אומר שאר המינים ר"ל שבלת שועל ושיפון וכוסמין מצטרפין זה עם זה והלכה כדבריו.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה ובתלמוד המערב אמרו עליה סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות, אחת שהיא מקפדת עשאוה כשתים שתים שאינן מקפידות עשאום כאחת, ושאלו בה ואם סתם אשה אחת אינה מקפדת למה היא לשה בשני מקומות ותירץ בשאין לה מקום איכן ללוש, היה לה מקום איכן ללוש והיא לשה בשני מקומות מקפדת היא, נקי וקיבר מקפדת היא, שתי דיעות עשו אותן כשתי נשים.

משנה ג

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר, שני קבין ר"ל שיעור חלה שהוא מחולק לשתי עיסות וכשהוא בא להגיעם זו בזו כדי לצרפן לשיעור חלה הוא נותן עיסה של אורז או עיסה של תרומה ביניהן ומגיע את שלשתן זו בזו והרי הואיל ושל ארז או של תרומה ביניהן אין שתי העיסות המחוייבות נוגעות זו בזו אלא כל אחת מהן נוגעת בשל אורז או של תרומה שאינן מחויבות בחלה ומתוך כך אין מצטרפות הא אם נתן עיסה שהורמה חלתה באמצע הואיל ודבר המפסיק נתחייב כבר בחלה אינו הפסק ונגיעתן מצרפן.

משנה ד

קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר’ ישמעאל אומר יטול מן האמצע ר"ל ממקום נשיכתם, וחכמים אוסרין ומפני שאין תורמין מן החדש על הישן או מן הישן על החדש והלכה כחכמים, ונטילה מן האמצע שאמר תנא קמא אינה אלא כל עסות שנצטרפו הן בנגיעה הן בנשיכה הן בסל יטול לאי זה צד שירצה והרי אמרו (כ"כ הרמב"ם הל’ ביכורים פ"ה הט"ו) שהשכור והסומא מפרישין לכתחלה שאין בעיסה רע ויפה שנאמר בשבילו שיצטרך לכוין שלא לתרום מן הרעה על היפה.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה, ובתלמוד המערב אמרו קב אורז אינו מצטרף קב תרומה אינו מצרף קב מדומע אינו מצרף, קב מין אחר מצרף ר"ל אעפ"י שאינו ממין המצטרף עמו הואיל והוא ממין הראוי לחלה, קב אשה אחרת מצרף קב שנטלה תרומתו מצרף, קב חלה אינו מצרף קב של הקדש מצרף ומה בין הקדש לחלה, הקדש ראוי לפדותו ולחייבו בחלה חלה אינה ראויה לפדותה ולחייבה חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן, ואף בתוספתא (פ"ב ה"ב) שנינו קב מכאן וקב מכאן וקב חטין באמצע הרי אלו מצטרפין, קב מכאן וקב מכאן וקב של אשה אחרת באמצע קב מכאן וקב מכאן וקב שניטלה חלתו באמצע מצטרפין, קב מכאן וקב מכאן וקב לגוי או לתרומה באמצע אין מצטרפין, קב מכאן וקב מכאן וקב אורז באמצע אין מצטרפין, קב חטין וקב אורז וקב שעורים וקב כוסמין מצטרפין, וכשהוא תורם תורם מכל אחת ואחת שאין תורמין ממין על שאינו מינו, חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטלו מן הכוסמין, ופירשו אחרוני הרבנים בזו האחרונה בשהכוסמין באמצע שהם מצטרפין עם החטים והשעורים, וכן מה שאמרו קב חטים וקב שעורים מצטרפין דוקא בכוסמין באמצע, והילכך רישא דקאמר קב חטים וקב שעורים כל שיש קב שעורים באמצע מצטרפין לחייב החטים בלא השעורים והשעורים בלא החטים ותורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו, והרי חטים אף עם הכוסמין אעפ"י שהם מין אחד לענין חלה מכל מקום כלאים זה בזה לענין זרעים, וכן הכוסמין עם השעורים וכמו ששנינו בראשון של כלאים (משנה א’) החטים והזונן אינן כלאים זה בזה השעורים ושבלת שועל או הכוסמין והשיפון אינם כלאים זה בזה, וביאורם של אלו כל זוג וזוג מהם אחד עם בן זוגו הנזכר עמו אבל אחד מזוג זה עם אחר הנזכר בזוג האחר כלאים הם זה עם זה, וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב כלהון זוגות זוגות, אבל סוף התוספתא שאין שם אלא חצי קב וצריך שיצטרפו שלשתן להשלמת השיעור הכוסמין שהם באמצע מצטרפין עם כל אחד מהן לענין חלה אבל לא החטים עם השעורים ואם כן נוטל מן הכוסמין לבד, ומכל מקום יש מפרשים דברישא אפילו היו השעורים באמצע כן, ואעפ"י שהחטים אין מצטרפין עם השעורים להיות נשיכתן או הגעתן מצרפתן הואיל והחטים מצטרפין עם הכוסמין לחלה ושעורים המפסיקין הם בתורת חלה אינן מעכבים והרי הוא כדבר שניטלה חלתו באמצע, והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה (ה"ב) קב מין אחד, כגון שני קבי חטין או שני קבי שעורים, וממה שסמכו לו בתלמוד המערב בפרק זה לא אמר אלא קב חטין וקב שעורים וקב כוסמין הא קב חטים וקב שעורים וקב כוסמין באמצע לא בדא, חבריהון דרבנין בעו מה בין כוסמין באמצע לשעורים באמצע, ר’ כהן בשם רבנין אין החטים מצטרפין עם הכוסמין מפני שהו מינו כלומר שהרי לענין כלאים אינו מינו אלא אינו מצטרף לחלה אלא מפני שהוא דומה לו ומכיון שהוא רחוק ממנו אינו דומה לו, ולמדת ששני קבי חטין וקב שעורים באמצע אינו מפסיק.

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר היה נוטל חלה מן הקב ר"ל שהוא פחות מכשיעור ר’ עקיבא אומר חלה וחכמים אומרים אינה חלה והלכה כחכמים.

משנה ה

שני קבין שניטלה חלתן של קב זה בפני עצמו ושל קב זה בפני עצמו וחזר ועשאן עיסה אחת ר’ עקיבא פוטר ומפני מה שאמר תחלה שהנוטל חלה מן הקב חלה היא והלכך כבר נפטרה וחכמים מחייבין ומצד מה שאמרו שהנוטל חלה מן הקב אינה חלה והילכך כשהושלם השיעור חייב בחלה ונמצא חומרו קולו וקולו חומרו ר"ל שהמחמיר ברישא מיקל בסופה והמחמיר בסופה מיקל ברישא והלכה בשתיהן כחכמים.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בתוספתא ובתלמוד המערב דבר.

משנה ו

המשנה הרביעית ואינה מענין הפרק, ואמר נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה כלומר שמפרישה והוא טהור, ומצניעה להיות מפריש עליה חלת דמאי והולך עד שתסרח ר"ל להיותן חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי, ואפילו היו אותן עיסות של דמאי טמאות והולך ולש מן הדמאי על סמך אותה חלה כל זמן שיהא בה בכדי שיעור עד שתסרח ותפסל ממאכל אדם, ונתן הטעם שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף וטעם זה הוא עקר מה שבא ללמדנו במשנה זו, ומכל מקום יש מקום עיון מה הענין שאנו מחלקין בון חלת דמאי לשאר חלות, אם עם הארץ זה מכר עיסה או לחם ואנו מתיראים שמא לא הפריש ממנה חלה ומזקיקין את עצמנו להפריש, הרי לא נחשדו על כך שהרי חלה ותרומה חדא מחתא היא ושתיהן בעון מיתה ולא נחשדו אלא על המעשר, ואעפ"י שיש בתוכו תרומת מעשר ... היתה לעצמם אחר שלא נקרא עליו שם וסוברים שנגרר הוא אחר המעשר, ואם תאמר שאעפ"י שלא נחשדו על האכילה נחשדו על המכירה זה אינו שאם כן אף על התרומה יחשדו, ואם שמכר תבואה או קמח ונטחן או נילוש בידי חבר, מה ענין לדמאי בכאן חלת ודאי היא שאין חיוב חלה בא עד שעת גלגול, תדע שבתוספות פירשוה שלא מצד החלה עצמה נאמר תקון זה אלא מצד מעשר ותרומת מעשר שבה, כגון שלקח החבר תבואה מעם הארץ ולא הפריש ממנה כלום מפני שהיה דעתו להאכילה לעניים וכבר ידעת שמאכילין את העניים דמאי, וטחנה ולשה בלא תקון על סמך זה ונזדמן שנתן החלה לכהן עשיר והרי שהוא חייב להפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר, ועל תקון זה הוא אומר נוטל מעיסה שלו ומצניעה וסומך עליה בתקונין אלו, ומה שאמרו בראשון של דמאי (מ"ג) חלת עם הארץ פטורה מלעשר, פירושו בשעם הארץ מפרישה על ידי חבר דכל שעושה לו בטהרה ליתנה לכהן חבר וודאי אינו נותן לכהן חבר דבר שאינו מתוקן שאימת קדשים עליו, אבל זו צריכה עשור, וכדעת ר’ אושעיא אעפ"י שר’ יוחנן חלק בה בתלמוד המערב בראשון של דמאי (ה”ג), אלא שקשה לי לפרש מהו שאמר שחלת דמאי וכו’ דמשמע שעל החלה עצמו הוא מוסב, שאם על המעשרות הרי אף בדמאי לא הותר בהם שלא מן המוקף כמו שהתבאר בראשון של חולין (ו’ ב’) בשמועת בית שאן שפירשנוה בדמאי ואעפ"י כן אמרו שם לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, אלא נראה שמקילין היו בחלה יותר מבתרומה ונחשדו עליה בעיסתם.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בתלמוד המערב ובתוספתא דבר.

משנה ז

המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר ישראלים שהיו אריסים לגוים בסוריא וכו’, כבר ביארנו בכמה מקומות שסוריא היתה כבוש יחוד ונחלקו בה בהרבה מקומות אם שמה כיבוש ליקדש בקדושת הארץ אם לאו, ואף משנה זו על אותו המחלקת היא סובבת, והוא שר’ אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית מפני שהוא סובר שמיה כבוש ודינה כארץ ישראל לענין זה וכאלו הוא שותף בגוף הקרקע ובארץ ישראל כל שהוא שותף בגוף הקרקע עם הגוי חייב במעשרות ר"ל מחלקו ואף כלה טבל וחולין מעורבין זה בזה וצריך שיעשר מן הכל ואחר כך יחלקו ויטול הישראל חצי המעשרות וליתנם לראוי להם והגוי יזכה בשלו כמו שביארנו במסכת גיטין פרק השולח (מ”ז א-ב), ורבן גמליאל פוטר מפני שלדעתו אין דינה כארץ ישראל ואינו חייב במעשרות [אלא] מחלקו לבד ואין צרך בהפרשה מחלקו של גוי כלום שכל בדרבנן יש ברירה בישראל אריס, רבן גמליאל אומר בסוריא שתי חלות כלומר שמאחר שהיא כחוצה לארץ דינה בשתי חלות אחד לאוד מפני עפר חוצה לארץ שמטמא לשרוף עליה תרומה ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה כמו שיתבאר למטה ור’ אליעזר אומר חלה אחת וממה שאף הוא אומר שדינה כארץ ישראל ואחזו העם בידיהם לנהוג כקולו של רבן גמליאל לפטור במעשרות ושביעית וכקולו של ר’ אליעזר שלא לחייב אלא בחלה אחת, אלא שחזרו לנהוג כרבן גמליאל בשני דרכים והלכה כרבן גמליאל, ומכל מקום לענין חלה יתבאר דינה במשנה הסמוכה לזו.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בתוספתא ובתלמוד המערב דבר.

משנה ח

המשנה הששית והכונה בה בהשלמת ביאור ענין החלק השלישי ובביאור החלק הרביעי והוא שאמר, שלש ארצות לחלה ר"ל שכל אחת מתחלקת מחברתה לדין חלה, הראשונה היא מתחלת ארץ ישראל שבצד הפונה לבבל עד כזיב והיא הארץ שכבשוה עולי בבל ונתקדשה קדושה שניה בימי עזרא והוא שאמרו לענין שביעית גם כן (שביעית פ"ו מ"א) כל שהחזיקו עולי בבל ארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד ואם כן זו היא ארץ ישראל הגמורה ומתוך כך אין דינה אלא בחלה אחת ונתנת לכהן טהור ואוכלה ואף לאחר חורבן שאף לאחר חורבן היו טובלין ומזין וכמו שאמרו בחגיגה (כ"ה א’) חבריא מדכן בגלילה, ושיעורה של חלה זו אחד מכ"ד לבעל הבית ואחד ממ"ח לנחתום, השניה היא מכזיב ועד הנהר ועד אמנום ר"ל הור ההר וכל תחום זה לא כבשו עולי בבל כרכים שבו ולא נתקדשו בימי עזרא אלא שכבר כבשום עולי מצרים ונתקדשו קדושה ראשונה וכמו שאמרו (שביעית שם) לענין שביעית כל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב עד הנהר ועד אמנום ואנו סוברים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא כמו שביארנו בכמה מקומות בחבור זה ומתוך כך אמרו כי לענין שביעית נאכל אבל לא נעבד, ולענין חלה אמרו כאן שדינה בשתי חלות אחת לאור מפני שאחר שתחום זה היה מעקר ארץ ישראל ולכשיבואו בה כל ישראל ויקדישוה תהא מוקדשת עשאוה כארץ ישראל להפריש חלה אחת כדמיון חלת הארץ וכשיעורה אלא מתוך שעכשו מיהא חוצה לארץ היא הרי היא חלה טמאה ונשרפת, ואף שיעורה אחר שטמאה היא אינה אלא אחד ממ"ח שהרי לשריפה אזלא ודיינו בשעור המועט משני השיעורים הנזכרים בה כמו שהתבאר (לעיל פ”ב משנה ששית) בחלה טמאה, ואחת לכהן לאכלה שם ואין לה שיעור אלא כמה שירצה, ובתלמוד המערב אמרו שלאור יש לה שיעור מפני שהיא מן התורה, ולא מן התורה ממש שהרי אף אותה שנתקדשה בימי עזרא אין חיוב חלתה מן התורה שאין חיוב חלה דבר תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה שנאמר (במדבר ט"ו י"ח) בבאכם בביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם אלא שהיא בדמיון אותה של תורה וכנגדה, אבל של כהן שאינה לא של תורה ולא כנגד אותה של תורה אלא מדברי סופרים ומטענה הנזכרת בסמוך אין לה שיעור ושאלו בתלמוד המערב ויפריש לאור ולא יפריש לכהן והשיבו שלא יהו אומרין ראינו תרומה נשרפת בלא טומאה כלומר שהרי טומאתה אינה מבוררת להמון, וכן שאלו ויפריש לכהן ולא יפריש לאור והשיבו שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ומתוך שהוא רואה שאדם מפריש שתים לכשבא לכאן הוא נשאל ומודיעים לו.

השלישית מהנהר ומאמנום ולפנים וכו’ ר"ל לפנים מן הים שהוא חוצה לארץ, ויש גורסין ולחוץ, וכונת שניהם שאר הארץ כלה שלא היתה לא מכבוש עולי מצרים בימי יהושע ולא מכבוש עולי בבל בימי עזרא והוא חוצה לארץ גמור דינה בשתי חלות ושתיהן מדרבנן ר"ל שאין אחת מהן בדמיון מאותה של תורה וכנגדה אלא רמז בעלמא אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור, ופרשו בתלמוד המערב שמאחר שזו וזו אינן לא תורה ולא כנגד של תורה מוטב לרבות בנאכלת ולא בנשרפת, ומכל מקום שיעורה באחד ממ"ח, אלא כשהיא נשרפת ואין לרבות בה, ודבר זה יש מפרשים אותו בכל חוצה לארץ ואף גדולי המחברים (רמב"ם הלכות ביכורים פ"ה ה"ז) נראה שסוברים כן, ויש מקומות שנוהגים כן, ומכל מקום ברוב המקומות לא נהגו אלא בחלת האור ובלא שיעור, ואף גדולי הרבנים פרשו הטעם במשנה זו לפי שעכשו אין תרומה נאכלת בארץ ישראל מפני שבטלה טהרה והזאה שאין אפר פרה להזות על טמאי מתים ולא גזרו מתחלה על חלת חוצה לארץ אלא מדין חלת הארץ שהיתה נאכלת ושלא יאמרו ראינו תרומה נשרפת בלא טומאה כמו שכתבנו אבל עכשו שאף בארץ היא נשרפת אין בחוצה לארץ חיוב להפריש לכהן כלל, ואף בהלכות גדולות כתבו שאף בארץ ישראל אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה, וכן דעת גדולי המחברים (רמב”ם הלכות ביכורים פ”ה ה”ט).

וטבול יום אוכלה ר"ל חלה זו של חוצה לארץ מותרת לטבול יום ר"ל שטבל ועלה ואעפ"י שלא העריב שמשו ואפילו כהן שטומאה יוצאה מגופו כגון בעל קרי נדה וזבה ויולדת ומצורע הואיל וטבל לקריו או לזיבתו או לצרעתו ואשה ללידתה או לנדותה, ואם אין טומאה יוצאה מגופו אוכלה בלא טבילה אעפ"י שנטמא במת או בשאר מגע הטמאות ור’ יוסי אומר אין צריך טבילה אפילו בטומאה יוצאה מגופו, ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא, ומכל מקום יש מפרשים במה שאמרו חכמים וטבול יום אוכלה שמצריכים טבילה אפילו בשאר טמאות שאין יוצאות מן הגוף ור’ יוסי אומר על אלו שאין צריכין טבילה הא בטומאת היוצאה מן הגוף ודאי צריכין טבילה ולשטה זו הלכה כר’ יוסי, ומה שאמר אחר כן ואסורה לזרים ולזבות ולנדות וליולדות פירושו בלא טבילה הואיל וטומאה יוצאה מגופן אם לחכמים ולפירוש ראשון אם לר’ יוסי לפירוש אחרון, והוא שאמרו במסכת בכורות פרק עד כמה (כ"ז א) אין חלת חוץ לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו ר"ל אף למי שלא טבל אינה אסורה באכילה אלא לאלו שיצאה טומאה מגופן ולא טבלו, ואף לאלו בנגיעה מותרין וכמו שאמרו שם נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן ר"ל או כהן גדול דטביל שקיל לה בריש מסא ר"ל בראש הרחת ושדי ליה בתנורא ר"ל שקיל לה לריפתא, והדר מפריש חלה שלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול ר"ל לכשיטבול, ולמדת שכל שיש שם כהן קטן אינו צריך להפריש אלא אחת ומאכילה לכהן קטן ולא תקנו בשתים אלא בשאין שם כהן קטן ומפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן גדול לכשיטבול ואם יש שם כהן שהוא גדול שטבל אף זה אינו צריך אלא לאחת ולמדת שאין חלת חוץ לארץ מותרת למי שטומאה יוצאה עליו מגופו עד שיטבול, ויש אומרים דוקא בשאין מפרישין אלא חלה אחת ונותנין אותה לכהן אבל כשמפרישין לאור ולכהן את של כהן נאכלת אף לגדול ולאשתו נדה של כהן בלא טבילה וכן נוהגים ברוב מקומות.

ויש מפרשים שמשנתנו לא כל חוצה לארץ במשמע אלא המקומות הסמוכים לארץ והצריכים בשתים אחת לאור על כל פנים ואחת לכהן קטן או לכהן שהוא גדול ושטבל אבל במקומות הרחוקים לא תקנו אלא אחת ונאכלת לכהן קטן אם ירצו או לכהן גדול שטבל, וכן התבאר שם (בכורות כ"ז א)שתרומת חוצה לארץ יכול הכהן לערבה בחולין לכתחלה ומבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בטומאתו אף גדול, ואף גדולי הרבנים (רש"י שם ד"ה בטלה) כתבו שם שאף לזרים כך ואינה [צריכה] אחד ומאה, אבל שוה בשוה לא ואעפ"י שבתלמוד המערב אמרו בפרק זה (ה"ד) אפילו אחד באחד אין הלכה כן, וגדולי המחברים (רמב"ם הל’ ביכורים פ"ה הי"ב) פסקוה אף שוה בשוה, ולא הבנתי למה, ולדעתנו מה שאמרו פרק ר׳ ישמעאל (מנחות ס"ז א) שחלת חוצה לארץ ותבואת חוצה לארץ מדמעת, פירושה בשנתערבה שוה בשוה, ומכל מקום דוקא מדמעת ר"ל שנפלה אחר שהופרשה אבל לא הופרשה אינה טובלת אלא אוכל והולך ואחר כן מפריש כמו שהתבאר (ביצה ט’ א’), וכבר כתבנו בענינים אלו קצת דרכים אחרים בשלישי של פסחים (משנה שלישית), וזו שבכאן עקר.

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שחלה זו ר"ל חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על שלחן אחד ואין נמנעין מחשש שמא יאכל הזר מהן, ונתנת לכל כהן אפילו לעם הארץ ואין נמנעין מחשש שמא יאכלנה בטומאה, וכן אמרו במסכת בכורות (כ"ז א’) שאין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות, הא חלת הארץ אף אותה שבימי עזרא אעפ"י שאינה תורה כמו שכתבנו אסורה לכל טמא ואפילו לטבול יום ואינה נאכלת עם הזר על שלחן אחד ואינה נתנה אלא לכהן חבר.

משנה ט

המשנה השביעית ואינה מענין הפרק והמסכתא אלא מתוך שנאמר בחלת חוצה לארץ שנתנת לכל כהן, והוא שאמר אלו נתנין לכל כהן ר"ל אפילו לכהן עם הארץ ודבר למד מענינו ר"ל באותה האמור בחלה שעל כל פנים אתה צריך לפרשה כן, שאם תפרש נתנת לכל כהן אף בשאינו של אותו משמר אף בחלת הארץ כן, ומכל מקום יש להקשות בה ממה שהוזכרו כאן זרוע לחיים וקיבה אינן נתנות לכהן עם הארץ (כדאי’ חולין ק"ל ב’) שנאמר (דברים י"ח ג’) משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין, ר"ל שראוי לעיין בהם מי ראוי ליטלם ומי אינו ראוי, וכן ממה שנאמר (דברי הימים ב’ ל”א ד’) ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת יי’, המחזיקים בתורת יי’ יש להם מנת שאין מחזיקים בתורת יי’ אין להם מנת, וכן בספרי (במדבר י”ח כ”ח) אמרו ונתתם את תרומת יי’ לאהרן הכהן מה אהרן חבר אף הכל חברים, וכבר תירצנו שם שזו האמורה שם בשיש שם חבר ועם הארץ ומאחר שיש שם חבר ראוי לכבדו על האחרים, אבל בשאין חבר נותנן למזדמן ואפילו עם הארץ וזו היא האמורה כאן ומכל מקום חזה ושוק אין ניתנין אלא לכהן חבר, ומכל מקום יש שפירשו על משנה זו שאין פירושה שיהיה רשאי ליתנה לכהן עם הארץ אלא שאינו צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר אלא אף לכל כהן, ואעפ"י שנסמכה לזו של חלה ונתגלגלה אגבה ושל חלה ודאי ענינה ללמד שהיא נתנת לכהן עם הארץ כמו שביארנו שמא נמשכת היא אגבה מצד הלשון ולא מצד הענין, ומכל מקום בתלמוד המערב נראה כדעת ראשון והוא שאמרו שם בסוגיית משנה זו, יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן בכורות ובכורים לאנשי משמר והשאר לכל כהן, אלמא עקר המשנה לא לענין זה נשנית, ומתוך כך אנו מפרשים אותה לענין זה ר"ל ליתנם אף לכהן עם הארץ, והוא שאמר אלו ניתנים לכהן ר"ל אף לכהן עם הארץ א’ החרמין ר"ל שאמר דבר פלוני שלי יהא חרם ולא שפרט לבדק הבית או לשמים ששני אלו לבדק הבית הם אלא שאמר חרם סתם וסתם חרמים לכהנים כדכתיב (במדבר י"ח י"ד) כל חרם בישראל לך יהיה, ועל זה אומר שאינו אסור ליתנם לכהן עם הארץ, אעפ"י שמכל מקום נתינת לחבר מעולה הימנה ב’ הבכורות ר"ל בכור בהמה טהורה, ג’ פדיון הבן ר"ל חמשת סלעים שפודין בהם בכור האדם, ד’ פדיון פטר חמור ר"ל השה הניתן במקומו כדכתיב (שמות י"ג י"ג) ופטר חמור תפדה בשה, ה’ זרוע והלחיים והקיבה והם הנקראים מתנות, ו’ ראשית הגז, ז’ שמן שריפה ר"ל שמן תרומה שנטמאת, ואלו השבעה שהזכרנו אין בהם קדושה ומתוך כך ניתנין לכהן עם הארץ אבל מה שאמר אחר כן קדשי מקדש ר"ל קרבנות שאין נאכל מהם מה שנאכל לכהנים אלא בעזרה והם עשרה חטאת בהמה וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי וזבחי שלמי צבור ולוג שמן של מצורע ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ושירי העומר ואלו ודאי אין נתנין אלא לכהנים שבמשמר וכל שנתן לכהני משמר אין מקדימין קצתם על קצתם ור"ל ניתנין לכל כהן שכמשמר, ופרשו בתלמוד המערב בסוגיא זו שכ"ד מתנות ניתנו לכהנים עשר במקדש והם אלו שהזכרנו, וארבעה בירושלם והם הבכורות והבכורים ומורם מתודה ר"ל ומכל שלמים ואיל נזיר ובכלל אלו עורות קדשים והוא לכהן המקריב כדכתיב (ויקרא ז’ ח’) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, ואלו השנים האחרונים ר"ל מורם מתודה ואיל נזיל אין ניתנין לכל כהן שהרי במורם מתודה אמר (שם י”ד) לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה וכן במורם מאיל נזיר (במדבר ו’ כ’) והניף אותם הכהן תנופה לפני יי’ קדש הוא לכהן ר"ל למניף, אבל הבכורות והבכורים כבר בארנו שהם לאנשי משמר ופירושם לענין נתינה לכל כהן כקדשי מקדש, ועשר מתנות בגבולין ר"ל בכל ארץ ישראל ומהם הוזכרו ששה במשנה זו והם ראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה חרמים ובכללם שדה אחוזה והן שש ונשארו ארבעה והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר ואלו הארבעה אינן ניתנות לכל כהן שהרי תרומה ותרומת מעשר וחלה אין ניתנין לעם הארץ שהרי חשוד הוא על הטומאה ושמא יטמאם ויאכלם בטומאה ולא הותר בחלה אלא בשל חוצה לארץ כמו שהתבאר וכן גזל הגר אינו ניתן לכל כהן אלא לכהן המקריב את איל האשם וכדכתיב (במדבר ה’ ח’) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב ליי’ לכהן, ר"ל אותו המקריב לו יהיה את איל האשם, ור’ יהודה אוסר בבכורים שלא ליתנם אלא לחבר שבמשמר ואין הלכה כדבריו. כרשיני תרומה ר’ עקיבא מתיר ליתנם לכל כהן שירצה לפי שהם מאכל בהמה ואין קפידא בטומאתם וחכמים אוסרים מפני שעל ידי הדחק ובשני רעבון נאכלים לאדם ושמא יאכלם בטומאה, והוא שאמרו כאן בתלמוד המערב אימתי גזרו על הכרשינין בשני רעבון, והלכה כחכמים.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ולא נתחדש עליה בתוספתא ובירושלמי דבר שלא ביארנוהו.

משנה י

המשנה השמינית והיא חוזרת לענין חלת חוצה לארץ שלא להביאה לארץ ונתגלגלו עמה דברים אחרים על ידי גלגול חלה כמו שנבאר, וקודם שתבאר ענין המשנה צריך שתדע שבתלמוד המערב שבפרק זה (הלכה ה’) אמרו אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ואם הביאה לאכלה אינו יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת, שהרי כל שבחוצה לארץ טמא, לשרפה אינו יכול שלא יהו אומרין ראינו תרומה טהורה נשרפת, כלומר אחר שאין טומאתה מפורסמת, להחזירה למקומה אינו יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאת מארץ לחוצה לארץ כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה, ומכל מקום לכתחלה אסור להביאה ומתוך כך אמרו במשנה זו בנתאי איש תקוע שהביא חלות מביתור ולא קבלו ממנו מפני שביתור מחוצה לארץ היתה, וכן שאנשי אלכסנדריא הביאו חלות בארץ ולא קבלו מהם ויראה שלא החזירום אלא שהשהום עד ערב הפסח ושרפום, ועל ידי גלגול דבר זה אמר שאנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם וכמו שכתוב (שמות כ”ג ט”ז) בתורה וחג הקציר בכורי מעשיך וכן הלכה ר"ל שאין מביאים בכורים קודם עצרת ואם הביא אין מקבלין אלא שבאלו יניחם עד שיגיע עצרת ויקרא עליהם.

משנה יא

בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ודרשו הטעם בספרי (דברים י"ד כ"ג) מדכתיב ואכלת לפני יי’ אלה-יך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות ממקום שאי אתה מביא מעשר דגן כגון מחוצה לארץ אי אתה מביא בכורות ואם הביא אין מקבלין הימנו ולא יקריב אלא הרי הן כחולין, יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מפני שאין מביאין בכורים משקין שנאמר (שם כ"ו ב’) מראשית כל פרי האדמה, ויש פוסקין כן, ומה שאמרו באחרון של תרומות (פי"א מ"ג) אין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזתים והענבים, דאלמא יין ושמן מיהא מביאין לדעת ר’ יהודה נאמרה וכמו שאמרו שם ר’ יהודה היא דאמר דון מינה ואוקי באתרא וגמר בכורים מתרומה ואין הלכה כמותו, וכן ראיתיה לגדולי המחברים בפירוש המשנה בכאן ובאחרון של תרומות (שם) וכסתם משנה זו, אלא שבשאר חבוריהם (רמב"ם הלכות ביכורים פ"ב ה"ד) ראיתי שכתבו בהפך והוא שכתבו אין מביאין בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים, כלומר שאף באלו אין מביאין אלא הזיתים והענבים ולא המשקה היוצא מהם, ומכל מקום יש מפרשום (הר"ש כאן) שזו שבכאן פירושה כשבצרם מתחלה על דעת הבאת פירות ונמלך להביאן במשקין וזו של תרומות כשבצרן מתחלה על דעת הבאת משקה וכן נראה מתלמוד המערב (בפירקין ה"ה).

אף הוא העלה את בניו וכו’ ר"ל בניו הקטנים ואת בני ביתו ר"ל אשתו לעשות פסח קטן בירושלם ר"ל פסח שני ואין אלו חייבים לעלות אלא בפסח ראשון מדכתיב (שמות כ"ג י"ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה.

אריסטון הביא בכוריו מאפמיאס והוא מקום שבסוריא וקבלו ממנו שכך הלכה מצוה מדבריהם להביא בכורים מערי סיחון ועוג ומסוריא ועל זה אמרו הקונה בסוריא כקונה בפרואר ירושלם ר"ל במחוז ירושלם, הא בעמון ומואב ומצרים ובבל אין מביאין ואם הביא אינן בכורים כלל אלא חולין גמורים ואין צריך לומר משאר מקומות הרחוקים שבחוצה לארץ.

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לא-ל ומהנה נשלם מה שראוי לכללו במסכת חלה כמו שייעדנו וקבענו לה מקום אחר מסכת פסח ראשון לסבה שהזכרנו (בפתיחה) יבא אחריו מה שראוי לכללו במסכת פסח שני בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן סלה.

סוף הספר

תוכן העניינים

מאירי על משנה חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה