מאירי על משנה חלה· רבנו מנחם לבית מאיר [המאירי]
משנה חלה · פרק ג
משנה א
פרק שלישי בעזרת הצור
אוכלין עראי כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי והחמישי שבה שהם מתבארים בפרק שלישי, ר"ל בענין החלק הרביעי ענין איסור אכילת החלה עצמה או איסור אכילת הלחם קודם שניטל חלתה וענין דמועה והחיוב או הפטור הבא מצד הבעלים ור"ל בחלק החמשי ענין התערבות הפטור בחייב מצד המינין או מצד שזו ניטלה חלתה וזו לא ניטלה ואלו החלקים יתבאר רוב ענינם בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים, הראשון מאימתי תיאסר אף באכילת עראי עד שתנטל חלתה וחיוב אכילת החלה ודין דימועה ונתגלגל בזה החלק זמן נטילתה שכבר התבאר בפרק שני (מ”ד), השני החיוב או הפטור הבא מצד הבעלים, השלישי החיוב או הפטור הבא מצד התערבות המינים, הרביעי דין התערובת הבא מצד השאור, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם יסוד ענינה בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים או שתטמטם בשעורים ואעפ"י שמשעת נתינת מים נתחייבה בחלה מכל מקום לא הוקבעה ליאסר באכילת עראי עד שיעור גלגול וטמטום כמו שביארנו למעלה (פ"ב מ"ד) והגלגול בעיסה כמרוח בתבואה, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה ר"ל מן הלחם העשוי ממנה קודם הפרשת חלה ואפילו אכילת עראי מפני שהוא טבל והאוכל טבל חייב מיתה בידי שמים והוא הדין שהאוכל חלה במיתה שהרי דינה כדין תרומה לכל דבר.
כיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח כלומר כיון שנתנה מים בקמח והתחילה לבלול המים והעיסה היא יכולה להגביהו חלתה אעפ"י שלא נתערב כל הקמח במים אלא שנשאר ממנו בעריבה שלא נילוש ולא נתערב, ובלבד שלא יהא באותו הקמח שלא נתערב שיעור חמשת רבעים שהוא שיעור חלה שמאחר שאין שם שיעור חלה נגרר הוא אחר מה שנילוש ואפילו לא היה בנילוש כדי חלה הואיל ומכל מקום התחילה ללוש ואין בקמח הנשאר כדי חלה נדון בנילוש, ויש מפרשים דוקה בשיש בנילוש כדי חלה ואעפ"י כן כל שעיסתה מרובה עד שיש בקמח הנשאר כדי חלה גם כן אין אותו הקמח נפטר בשל זו, ויש גורסין ובלבד שיהא שם חמשת רבעים ור"ל בנילוש ואין קפדים בנשאר כמה שיהיה, ומכל מקום עקר הדברים בענין לגרוס ובלבד שלא יהא וכשיטה אמצעית שכתבנו ולעולם אינה מגבהת חלתה עד שתולש כל העיסה שיעור חלה, ואם ניטלה חלתה קודם לישת חמשת רבעים אינה כלום, אבל כשנילוש ממנה חמשת רבעים רואין את הקמח הנשאר ואם יש בו שיעור חלה לא נפטרה בראשונה ואם אין שם שיעור חלה הרי היא בטלה אצל האחרת, שהרי אף כשנילושה הם מביאות קמח ועורכות עיסתן עליו ואותו קמח לא הורמה חלתו, וודאי אם יש בו חמשת רבעים כגון שהיתה עיסתה מרובה כל כך שהיא צריכה להביא חמשת רבעים לצרך עריכה אעפ"י שמתחלקת לכמה פתיתין הסל או התנור מצרפן להחמיר והוא שאמרו בתוספתא (פ”א ה”ו) כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקמח והשאור והקרץ- פי’ פתיתי עיסה שאינן מודבקין בעיסה כלן מצטרפים לחמשת רבעים לאסור את העיסה, והקמח פירושו אותו שנותן בשעת עריכה, ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב שאף זו יש לה תיקון בשתתנה בשעת הרמתה ותאמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה ולכשתעשה כלה גוש אחד תיקדש זו בידה לשם חלה ואחר שהתנת כן הכל פטור באותה חלה אחר שהיא בעין בשעה שנצטרף הכל שאם הוטלה לאור קודם שיצטרף אינה פוטרת הבא אחר מכן, ומתוך כך מזהירין בתוספות שבזמן שהנשים עושות עיסה מרובה שכשהן פותתות עיסותיהן לככרים צריכות להביא קמח בכדי שיעור חלה לעריכת כלם וכבר הרימו חלתן קודם פתיתת העיסה צריך שיתנו בשעת הרמתן תנאי זה שהזכרנו ושלא יטילו החלה באור עד סוף כל העריכה, ומכל מקום עקר הענין שלא תיטול עד שתתגלגל שהיא שעת החיוב הגמור כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו, ומה שאמרו שמשעת נתינת המים מגבהת חלתה פירושו שרשאה לעשות כן ושיש עליה שם חלה בכך, ומכל מקום יש מפרשים שראוי לה לעשות כן מחשש טומאה העתידה וכן נראה מתלמוד המערב (ביצה פ”א ה”ח), ובזמן הזה מיהא שכל עיסותנו טמאות אין ראוי לו ליטול עד סוף לישה שהיא שעת הגלגול.
משנה ב
נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה ר"ל שנתערב בה עיסה של תרומה פטורה שהמדומע פטור מן החלה, הא משגלגלה חייבת שהגלגול קובע שם חלה עד שנאסרו בו באכילת עראי ומאחר שבא לכלל חיוב הקובעה אין הדמוע מפקיעו, נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה יעשנה בטומאה אם ירצה שהרי עדין לא באה לכלל חיוב גמוד וחולין הן ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ושורפה חלתה הא אם נולד לה אחר שגלגלה תגמר בטהרה ותהא חלתה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת.
משנה ג
הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ואחר כך פדאתה וגלגלה חייבת בחלה וכן הדין בהקדישה אחר שנתגלגלה וחזרה ופדאתה שהרי בשני אלו בשעת הגלגול נתחייבה אבל אם הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד הגזבר ואחר כך פדאה פטורה שהרי בשעת החיוב נמצאת היא פטורה שההקדש פטור מן החלה שנאמר (במדבר ט"ו י"ט) תרימו תרומה ודרשו בספרי את שהמורם קודש והשאר חולין יצא זה שזה וזה קדש, ודין זה שהוזכר כאן הוא הדין בהפקר שאם הפקיר עיסתו קודם שתתגלגל וזכה בה וגלגלה שלא בתורת זכייה אלא שהניחה מופקרת וחזר זה וזכה בה פטורה.
משנה ד
וכן המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן ואחר כך באן לעונת המעשרות או שהקדישן אחר שבאו לעונת המעשרות ונגמרו ביד גזבר ואחר כך פדאן פטורין שהרי בשעת החיוב פטורין היו. זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בתוספתא ובתלמוד המערב דבר שלא ביארנוהו.
משנה ה
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני, והוא שאמרו נכרי שנתן לישראל וכו’ פירוש הדבר ידוע שעיסת נכרים אעפ"י שגלגלה ישראל פטורה מן החלה ואין תורמין ממנה, ואעפ"י שידנו תקפה עליו ואעפ"י שאחר שנתגלגלה נתנה לו שנאמר (במדבר ט"ו כ’) עריסותיכם, ולא של גוים, אעפ״י שנתגלגלה ביד ישראל שאין גלגול ישראל מחייב בשל גוים אחר שהעיסה שלו עדין, ומתוך כך נכרי שנתן קמח לישראל לעשות לו עיסה ר"ל לגוי פטורה אעפ"י שיש בה שיעור ושנתגלגלה ביד ישראל ואף בנכרי שידנו תקפה עליו אבל אם נתנה לו במתנה הרי היא כשל ישראל וחייבת, ולא סוף דבר בשנתנה לו בקמח אלא אפילו נתנה לו משעת נתינת מים ואילך שאעפ"י שנתן בה מים ברשות הגוי הואיל ולא נתגלגלה בידו הרי בשעת החיוב היתה של ישראל וחייבת, ואעפ"י שמשעת נתינת מים נראית לחלה מכל מקום אין זה חיוב הגמור שיקבענה ליאסר לאכילת עראי ושעת הגלגול היא היא שעת חיוב הגמור והרי אותה שעה של ישראל היתה, הא אם נתנה לו משגלגלה פטורה שהרי בשעת החיוב של נכרי היתה, ומה שאמרו בתלמוד המערב פרק שני (הלכה א’) קמחים ובצקות שמצאו ישראל בשעה שנכנסו לארץ חייבין היו בחלה פירושה בבצק שאינו מגולגל שבשעה שנתערב הקמח במים נקרא בצק, והקשו בתלמוד המערב (בפרקין הלכה ד’) ומה בינה לעיסת ארנונא שחייבת ועיסת ארנונא של גוי היא שהרי עיסת ארנונא היא עיסה שעושין אותה לחיילותיו של מלך העוברים ממקום למקום ומזונותיהם מוטלין על בני העיר כמו שהכרענו בראשון של פסחים (ו’ א’), ותירץ תמן ברשות ישראל שמא ימלך הגוי שלא ליטלה שפעמים היו מתפשרים עמהם בדמים ברם הכא לדעתו של גוי היא תלויה.
ואתה צריך לברר כאן גוי שגלגל בעיסה של ישראל אם פוטר אם לאו, ויש אומרים שגלגול הגוי פוטר וממה ששאלוה במנחות פרק ר’ ישמעאל (דף ס”ז ע”א) והעלו בה שלדעת האומר מירוח גוי פוטר במעשר גלגול גוי פוטר בחלה וכבר פסקנו שמירוח גוי פטור ואעפ"י שנראה לפרשה שם בשהיתה של נכרי בשעה שגלגלה ואחר כך נתנה או מכרה לישראל או שנתגייר אחר כן, אין נראה כן שאם כן האיך נסתפקו בה שם והרי זו משנה שלימה היא כמו שהתבאר במשנה זו ועוד שהרי אמרו שם לדעת האומר מירוח גוי אינו פוטר שהטעם בזה מגזרת בעלי כיסין ר"ל עשירים שיש להם תבואה הרבה ויערימו להמריחן לגוי כדי לפטרן ממעשר אלא כשאמרו מירוח הגוי פוטר אף בשל ישראל היא, ומכל מקום עקר הדברים שלא נאמרה שם אלא שגלגלה כשהיא שלו ונתנה או מכרה אחר כן לישראל ומשנתנו היא שנסתפקה לו אם נשנית לדברי הכל ולומר שאף לדעת האומר מירוח גוי אינו פוטר במעשר גלגול גוי מיהא יהא פוטר בחלה או שמא דוקא ר’ יוסי קתני לה דפטר במירוח גוי, והעלו בה דר’ יוסי היא והלכה כמותו בין במירוח בין בגלגול, אבל כל שהעיסה של ישראל אין גלגול גוי פוטרתה כלל וכשם שאין גלגול ישראל מחייב בשל גוי כך אין גלגול גוי פוטר בשל ישראל ומה שאמרו שם גזרה משום בעלי כיסין פירושו שיקנו תבואתם לגוים וימרחוה בשלהם ואחר כך יחזירוה להם, ואף סוגיא הנאמרת שם כלה מעידה לנו שלא נאמרה אלא בגוי בשלו שהרי הקשו שם ממה שאמרו גוי שהפריש פטר חמור וחלה מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו אבל תרומתו אסורה ועוד הקשו ממה שאמרו חלת גוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת אלמא כלם בשל עצמו נאמרו אבל גלגולו בשלנו אינו פוטר כלל, וכן כתבוה גדולי הפוסקים (הרי”ף) בהדיא בתשובת שאלה, ואף מגדולי זקנינו וקדמונינו שבנרבונאה שאלוה לקצת גאוני ספרד ונתבררה כן מביניהם, ואף בתוספתא של מסכתא זו (פ"א ה"ב) שנינו מלאי של ישראל ופועלים גוים עושים בתוכה חייבת בחלה מלאי של גוים ופועלים של ישראל עושין בתוכה פטורה.
ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר העושה עיסה עם הנכרי אם בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה ואף המפרש בעיסת ארנונא שמשותפת בין גוי לישראל וחייבת אעפ"י שאין בחלקו של ישראל כשיעור, בזו לא מן הדין אלא מתוך שאין לה קול יש חשש לטעות ולומר שאף בשיש בחלקו של ישראל כשיעור פטורה ומשנתנו שאמרה פטורה ר"ל פטורה מן הדין, ומכל מקום לדעתנו פטורה לגמרי ועיסת ארנונא פירושה שעשאוה לחיל המלך ועל הדרך שביארנו למעלה הא יש בחלקו של ישראל כשיעור ודאי חייבת.
וצריך אתה לברר במשנה זו אם היו שנים ישראלים משתתפים בה ואין בחלק אחד מהם כשיעור האיך דנין בה, ודבר זה מתברר במסכת חולין פרק ראשית (דף קל"ה ע"ב) והוא שלדעת קצת עיסה של שני שותפין אפילו ישראלים אפילו יש בכל אחת מהן כשיעור פטורה מן התורה וכל שכן בשתוף ישראל וגוי ומשנתינו שחייבה אף בשותפות גוי דוקא מדברי סופרים ומכאן ראיה ממה שנאמר בפרק ראשית הגז (שם קל"ה א’) שבהמת השותפין פטורה מראשית הגז והוא הדין בתרומה וחלה כמו שהתבאר שם, ואמרו שם (קל"ו ב’) האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו כר’ אלעי בראשית הגז ואם כן אף בתרומה ומתנות וחלה כן, ומכל מקום עקר הדברים שלא אמרו נהוג עלמא כר’ אלעי בראשית הגז לפטור בהמת השותפין מראשית הגז אלא להפקיע דין ראשית הגז מחוצה לארץ אבל בהמת השותפין כל שיש בחלק כל אחד מהם כשיעור כגון שהן עשר צאן משותפות שהרי חמש צאן עשוייות חייבות בראשית הגז אף אלו חייבות בראשית הגז, ומכל מקום בחלה אעפ"י שאין בחלקו של אחד מהן כשיעור חייבת כל שלא עשאוה לחלק כמו שיתבאר ובתוספתא נאמרה אפילו בהרבה שותפין כל שיש כזית לכל אחד ואחד ויש בין כלם שיעור חלה והראיה שהרי בפרק ראשית הגז (קל"ה ב’) מיעטו שותפות גוי במה שחייבו בשותפות ישראל וודאי לא מיעטו שותפות גוי אלא שאין בחלק ישראל כשיעור ועליה חייבו בשותפות של ישראל ויש חולקין לומר שאף בשותפות ישראל כל שאין בחלק אחד מהם כשיעור פטורה ואין זה כלום.
משנה ו
ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נעשית עד שלא נתגייר ר"ל שנתגלגלה בחטים או נטמטמה בשעורים פטורה משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת אלא שאינה חלה ודאית להתחייב באכילתה חומש אם אכלה בשוגג או מיתה בידי שמים אם אכלה במזיד ור’ עקיבא אומר שאין הדבר תלוי בגלגול אלא בקרימה בתנור ר"ל שאם נתגייר קודם שיקרמו פניה בתנור חייבת כל שתהא קלפה נכרת בה, מפני שהוא סובר שזמן הפרשת חלה בכל עיסה בקרימה הוא כמו שאמרו בהדיא בספרי (על במדבר ט”ו כ”א) אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה אי זהו גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר’ עקיבא, ואין הלכה כר’ עקיבא אלא הכל הולך אחר הגלגול.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ונתחדש עליה בירושלמי שגר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת עד שלא נתגייר פטור ממתנות ואם משנתגייר חייב ואם ספק פטור והקשו בה תמן את אמר ספק פטור והכא את אמר ספק חייב והשיבו חלה טבל והוא בעון מיתה פרה המוציא מחברו עליו הראיה.
ועוד אמרו שם שני גוים שעשו שני קבין וחלקו והוא שלא נשאר לאחד מהם שיעור חלה ונתגיירו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבים שלא היתה להם שעת חובה ונפטרו, שאעפ"י שהיתה שם שיעור חלה בין שניהם מכל מקום לא היו הם בני חיוב.
שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היתה להם שעת חובה הואיל ובין שניהם היה שיעור חלה ונפטרו הואיל ועשאוה לחלק.
ישראל וגוי שעשו שני קבין וחלקו ונתגייר הגוי והוסיפו זה עלי שלו וזה על שלו חלקו של ישראל חייב חלקו של גוי מהו, כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של גוי, חלקו של ישראל חייב חלקו של גוי פטור, ואנו רגילים לקרותה בתמיהה, וכן כתבוה גדולי המפרשים (הראב”ד בהשגות הלכות ביכורים פ”ז ה”י), כלומר שהרי בעוד שאינה משותפת עם הגוי לא היתה של ישראל חייבת אחר שאין בחלקו שיעור חלה אלא אף זו פטורה. ויש גורסין אותה (כ"ה דעת הרמב"ם שם) בניחותא של ישראל חייבת ושל נכרי פטורה, וגדולי המפרשים פוסקים בכלם שהיא חייבת ואפילו בשני ישראלים שאעפ"י שעשאוה לחלק כל שחלק והוסיף על שלו כדי שיעור חייב שאין דחוי אצל מצות, ואין זה אלא כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל שהן חייבין.
ובתוספתא (פ"ב ה"ז) אמרו שחלת הגוי מודיעין אותו שאינו חייב ונאכלת לזר.
משנה ז
המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, צריך אתה לפרש אעפ"י שאין בדגן כשיעור, וממה שאמרו במשנה אחרונה הנוטל שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ושאור ודאי סתמא אין בו שיעור חלה, ואם תפרשה בעיסה מרובה הרבה עד שהשאור המחמיצה צריך בכשיעור, אינו כן שהרי אמרו עליה בתלמוד המערב (בפרקין ה"ה) מתניתא פליגא אדרבן שמעון בן גמליאל דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור, וכן אתה למד לפי דרכך שחיובה אעפ"י שהאורז מרובה, ואעפ"י שבתלמוד המערב הזכירוה במחלקת וכמו שאמרו שם ר’ אילא אמר עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן ורב הונא אמר טעמה דגן אעפ"י שאין רובה דגן, כבר העלו שם כרב הונא, ומה שהקשו לו ממה שאמרו עירב בה שאר מינין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן, פתר לה בשאר מינין, וכן שבזבחים (ע”ח ב’) פרק התערבות בסוגיית דם שנתערב במים הקשו ממשנה זו והעלו בה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובה אורז, ומעתה תדע שגדולי המחברים (רמב”ם הלכות ביכורים פ”ז הי”א) פסקו כמשנה זו לומר שכל שיש בה טעם דגן אעפ"י שהאורז מרובה ושאין בה שיעור דגן חייבת בחלה והדברים מתמיהים שאם כן נמצא האורז מצטרף עם החטים להשלמת שיעור אלא ודאי נראה לפסוק כר’ שמעון בן גמליאל שבתלמוד המערב דדוקא בשיש בה כשיעור, וכן פסקוה גדולי המפרשים (הראב"ד בהשגות שם), ומכל מקום אף לדעת ראשון יש מפרשים דוקא באורז עם חטים ומפני שהאורז נגרר אחר החטים וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון (ה”א) אמר ר’ הילא בשם ריש לקיש לא שנינו אלא העושה עסה מן החטים ומן האורז אין לך נגרר אחר החטים אלא אורז, וזהו שאמרו שם בפרק זה (ה"ה) פתר לה בשאר מינין כמו שכתבנו ר"ל שאם עירב אורז עם שאר המינין חוץ מחטים וכן החטים עם שאר מינים הפטורים מחלה פטור אלא אם כן בטעם דגן ושיעור חלה ורובו דגן שאעפ"י שיש בו שיעור כל שטעמו או רובו משאר מינין הפטורין נתבטל החייב בפטור, ויש חולקין ברובה דגן, שכל שיש בה טעם ושיעור אינו מתבטל, אלא שמכל מקום לחיוב תורה נראה כדעת ראשון דהא חד בתרי בטיל.
ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח בזו ודאי אעפ"י שאין בו שיעור חלה הואיל וטעמו דגן ורובו דגן עד שמכאן למדו בפרק התערבות (זבחים ע"ח ב’) דנותן טעם ברוב אסור מן התורה, ויש אומרים אעפ"י שאין רובו דגן שהכל הולך אחר הטעם ואפילו בשאין שם דגן כזית בכדי אכילת פרס, ומכל מקום נראה עקר דוקא בשיש שם דגן כזית בכדי אכילת פרס וכן הסכימו בה גדולי הדור (הרשב”א), ומכל מקום בתוספתא (פ”ב ה”א) ראיתי שחלק רבן שמעון בן גמליאל אף בפסח והוא שאמרו שם העושה עיסה מן החטים ומן האורז רבן שמעון בן גמליאל אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בדגן כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה דגן כשיעור, ואין אני מבין פסח זה על שום מה ומה ענין שיעור חלה ליציאת חובה של מצה, אלא שנראה שכונתו לומר שיהא רובה דגן וטעמה דגן.
זהו ביאור המשגה ולא נתחדש עליה בתוספתא ובתלמוד המערב דבר שלא בארנוהו.
משנה ח
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר נוטל לפי חשבון ואם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת על הכל פי’ עיסה זו שנטל השאור ממנה היה בה שיעור חלה ולא הורמה חלתה ונטל ממנה קודם הרמת חלתה שאור לחמץ (בו) עיסה זו האחרת שכבר הורמה חלתה והרי נמצא שאותו שאור שהתערב בזו היה חייב בחלה ולפיכך צריך להפריש עליו ממקום המחוייב בחלה לפיכך אם יש לו פרנסה וכו’, ושמא תאמר יפריש מאותה עיסה שנטל השאור ממנה לשמה ולשם השאור הנטל ממנה, ואם מפני שאין השאור בעין שיקפנו לה יקיף כל העיסה שהשאור בתוכה או שיטול שלא מן המוקף דהואיל ובדיעבד אין הקפה מעכבת במקום הדחק מותר, אפשר שאבדה או נאכלה או שמא כבר הרים חלתה ולא לשם השאור הנטל ממנה, והלכך אנו צריכים לתקנה זו הנזכרת כאן והוא שאם יש לו פרנסה ממקום אחר ר"ל שיש לו עיסה ממקום אחר החייבת בחלה יוציא ממנה לשם שאור זה לפי חשבון השאור ר"ל אחד מכ"ד שבשאור, ושמא תאמר והלא השאור הזה בטל במיעוטו מן התורה בתוך העיסה שהורמה חלתה ונפטר מן החלה בדין תורה והאיך הוא מפריש עליו מן העיסה המחוייב לגמרי והרי הוא מן החיוב על הפטור, פירשוה בתוספות לדעת האומר טעם כעקר דאורייתא, או שיש שם כזית שאור בכדי אכילת פרס, ואם אין לו עיסה ממקום אחר מוציא מעיסה זו שנתערב בה השאור אחד מכ"ד כנגד כלה, אעפ"י שהעיסה היתה פטורה, כדי שיהא בשיעור נטילתה אחד מכ"ד כנגד השאור גם כן, ומכל מקום בתוספתא (פ"ב ה"ב) הביאו תקון אחר והוא, שמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים, עם השאור ויש כאן שיעור חמשת רבעים בחיוב, ואעפ"י שהעסה הפטורה מפסקת הרי אמרו בפרק רביעי (מ”ג) דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה כמו שנבאר.
וצריך אתה לברר במשנה זו אם נטל שאור מעיסה שהורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שלא הורמה חלתה כיצד הוא עושה, שהרי עכשו נמצא מפריש מן הפטור על החיוב, יש אומרים שנוטל חלה אחת על הכל ונמצא שיעור אחד מכ״ד שכנגד השאור לשאור ואחד מכ"ד שבעיסה לעיסה, ומכל מקום לכתחלה צריך להזהר בדבר זה, ודברים אלו כלם בחלת הארץ אבל בחלת חוצה לארץ שאין המנהג ליטול אחד מכ"ד אלא כל שהוא כשנטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לעיסה שהורמה חלתה אפילו יש לו פרנסה ממקום אחר אינו צריך להביא ולא ליטול חלה על הכל אלא נוטל ממנה חלת האור כל שהוא, ואם נטל שאור מעיסה שהורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שלא הורמה חלתה אף זו נוטל כל שהוא לחלת האור ודיו, ויש אומרים שצריך לומר כשיטול הרי זו חלה לשם העיסה חוץ מן השאור הפטור שבו וכעין מה שאמרו בתוספתא (פ"ב ה"ד) קמח טמא שנתערב עם קמח טהור ואין בטמא כשיעור כשהוא נוטל אומר הרי זו חלה חוץ מן הטמא שבו, ולמדת לפי דרכך שהשאור שהורמה חלתו אינו מפקיעה מדין חלה ואינו דומה למדומע שפוטר כל שנדמעה עד שלא גלגלה, שהתרומה והחלה פוטרין תערובתן לגמרי ואינן בטלין אגב עיסה אחרת מה שאינו כן בעיסה שלא הורמה חלתה ולא בשאר מינין הפטורין מן החלה וכדתנן (לקמן בסוף פירקין) הנוטל שאור מעיסת חטים ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת על הדרך שביארנו.
משנה ט
כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף או ענבי בציר עם ענבי עוללות פי’ זיתי מסיק הם סתם זיתים והם הנלקטים במצות בעל הקרקע והיא הנקראת מסיקה כמו שביארנו בכמה מקומות שלקיטת הזיתים נקראת בלשון מסיקה, וזיתי נקוף הם הנשארים אחר לקיטת בעל הקרקע ובאים עניים ונוטלים אותם ונקראים זיתי נקוף על שם שהוא דבר מועט ומענין מה שכתוב (ישעיה י"ב ו’) כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, וכן ענבי בציר הם הענבים הנלקטים במצות בעל הבית שלקיטת הענבים נקראת בצירה כמו שביארנו בכמה מקומות, וענבי עוללות הם הנשארים לעניים, והדבר ידוע שזיתי נקוף וענבי עוללות פטורין מן המעשרות, וכשנתערבו עם זיתי מסיק וענבי בציר שהם חייבים במעשרות אם יש לו מצד אחר זיתי מסיק או ענבי בציר מוציא מהם תרומה ומעשרות על שם אלו המעורבות לפי חשבון הראוי ליטול עליהם, ואם לאו יוציא מן המעורב לפי חשבון הכל כדי שיבא שיעור הראוי למחוייבות כראוי להן, ודוקא בתרומה ותרומת מעשר שיש בהן עון מיתה אבל מעשר ראשון ומעשר שני אינו נוטל מן המעורב אלא לפי חשבון הראוי לזיתי מסיק או לענבי בציר שבהם.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה ובתוספתא דבר שיהא לו מקום לענינים אלו.
משנה י
המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר הנוטל שאור מעיסת חטים ר"ל שלא הופרשה חלתה ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה וכבר ביארנו ענינה למעלה במשנה השלישית, ושאלו בה אם כן במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא כלומר שהיה לנו לאסור הכל מצד הטבל שנתערב שם ותירץ שלא אמרו טבל אוסר בכל שהוא אלא במינו כגון של חטים בשל חטים או של שעורים בשל שעורים וכיוצא באלו אבל במין בשאינו מינו כגון חטים באורז בנותן טעם וכן הלכה כמו שביארנו במקומו.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בתלמוד המערב כבר ביארנוהו למעלה.
ונשלם הפרק תהלה לא-ל