מאירי על משנה חלה· רבנו מנחם לבית מאיר [המאירי]
משנה חלה · פרק ב
משנה א
פרק שני בעזרת הבורא
פירות חוצה לארץ וכו’ כבר בארנו בזאת המסכתא שהחלק השני שבה הוא מענין חיוב או פטור הבא מצד המקומות, ושהחלק השלישי הוא החיוב או הפטור הבא מצד השיעור המחוייב בחלה, ושתי עיסות שאין בכל אחת מהן כשיעור אי זה דבר מצרפן, ושיעור החלה וענין ברכתה וזמן הפרשתה ונטילתה מן המוקף, ושאלו שני החלקים התבאר ענינם בפרק זה, ועל זה הצד יסוב רוב עניני הפרק על שבעה ענינים. הראשון לבאר קצת מדיני החיוב התלוי במקומות ויתגלגל בתוכה שאף הלישה במי פירות מחייבת בחלה, השני מענין הברכה ויתגלגל בתוכו שאסור ללוש פחות מכשיעור כדי להפקיע מחיוב חלה, השלישי ענין צירוף העיסות שאין באחת מהן כשיעור, הרביעי זמן נטילתה ולמעט שלא להפרישה קמח, החמשי השיעור המחוייב בחלה, הששי שיעור החלה, השביעי ענין נטילתה מן המוקף.
והמשנה הראשונה ממנו לבאר ענין החלק הראשון, והוא שאמר פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה יצאו מהארץ לחוצה לארץ ר’ אליעזר אומר חייבין ור’ עקיבא פוטר, והלכה כר’ עקיבא, ופירשו טעמו בתלמוד המערב מדכתיב (במדבר ט”ו י”ח) מן הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שם אתם חייבים אף בפירות חוצה לארץ ואי אתם חייבים חוצה לה אף בפירות הארץ ודבר זה פירושו מן התורה ובזמן שכל יושביה עליה שלא נתחייבו בחלה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה שנאמר (במדבר ט”ו י”ט) באכלכם מלחם הארץ וכתיב (במדבר ט”ו י”ח) בבאכם בביאת כלכם וזהו בזמן בית ראשון ואף על אותו זמן פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ פטורין הא מאותו זמן ואילך אין שם חיוב תורה אף בארץ ואף בפירותיה ומפרישין אותה מדברי סופרים אף בחוצה לארץ ובפירותיה של חוצה לארץ כמו שנבאר (לקמן פרק ד’).
משנה ב
עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ ר"ל וזרע בארץ באותה הספינה שעומדת בנהרות שבארץ ישראל באותו עפר שבה הבא מחוצה לארץ אותה הזרע חייב במעשרות ובדיני שמטה כעפר הארץ ממש ופירש ר’ יהודה דוקא כשהספינה גוששת ר"ל הולכת ברקק ומתדבקת בטיט שברקק מלשון גוש עפר הא כל שאינה גוששת דינה כחוצה לארץ שאין בה מן התורה חיוב מעשרות ודיני שמטה, ואף כשהיא גוששת יש מפרשים דוקא בנקובה וכגון שסתמו הנקבים ברגבי אדמה שלא יכנסו המים בתוכה ויש מפרשים שכל שבעץ אינו צריך נקיבה שהלחות שבו נקלט בו ומצמיח וכל שבחרס אם אינו נקוב מונע את הצמיחה, ויש מפרשים בהפך שהחרס אינו צריך נקיבה הואיל והוא ממין העפר וכבר ביארנוה בראשון של גיטין (ז’ ב’).
עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה שאין מי פירות מפקיעין אותה מתורת לחם שאף מדין מצה לא הופקעה אחר שמינה בא לידי חמוץ אלא מצד שהיא עשירה כמו שביארנו במקומו (פסחים ל"ה א’) ונאכלת בידים מסואבות שאין מי פירות מכשירין לקבל טומאה. זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובתוספתא התבאר שקמחים ובצקות שמצאו ישראל בשעה שנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל אם קרמו פניה מגבול התחום ולחוץ פטורה אעפ"י שנגמרה אפייתם בפנים.
משנה ג
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני, והוא שאמר האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו’ צריך שתדע שהמפריש חלה צריך לברך קודם הפרשה אשר קדשנו וכו’ להפריש חלה ואחר כך נוטל וקורא לה שם ר"ל שאומר הרי זו חלה ואם לא קרא לה שם הואיל והפריש לשם חלה הרי היא חלה, ומכל מקום אם עתיד לקרות לה שם יכול לברך אף לאחר הפרשה הואיל ועדין עתיד לקרות לה שם והוא שאמרו בתוספתא (תרומות פ”ג ה”ב) בתרומה ובמעשרות היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך אשר קדשנו וכו’ להפריש תרומה או להפריש מעשר ומאימתי מברך משעה שמפריש ר"ל קודם הפרשה הפרישן אם עתיד לקרות לה שם אין בהם משום קדושה עד שקרא לה שם כלומר ועדין יכול לברך אבל אם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן לשם תרומה ומעשרות נתקדשו כלומר וכל שאין בדעתו לקרות שם יברך קודם הפרשה, וכבר ידעת שהערום אסור לברך ומתוך כך אמרו במשנה זו האשה יושבת ר"ל בקרקע וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות את עצמה ר"ל שתשוה את ב’ רגליה ושוקיה וירכותיה זו לזו ומקום ערותה מתכסה, ואף העגבות אעפ"י שיש בהם משום ערוה לענין זה, אחר שהן עגולות כבר היא יושבת בקרקע ועגבותיה דבוקות בקרקע ומתכסות בה וכגון שהיה תיחוח קצת, ומכל מקום מה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות כ”ד א’) עגבות אין בהם משום ערוה, בנגיעת עגבותיו לשל אשתו היא נאמרת דאשתו כגופו דמי וכל שאין פניו מכוונות לנגד פניה אין כאן הרהור כמו שפירשנו שם, וכשבאו שם לסייע מזו תירצו זו שבכאן כגון שהיו פניה טוחות בקרקע, ובתלמוד המערב (בפרקין ה"א) היו סבורים לומר כן ר"ל שאין בעגבות משום ערוה ומתוך כך היו סבורים לומר הדה דתימא לברכה אבל להביט אפילו כל שהוא ערוה כהדא דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאלו בא עליה, אבל לא באיש ר"ל שהרי איברי הזרע שלו בולטין ואין ערותו מתכסית יפה.
מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה ר"ל שהוא טמא ואין זמן טבילתו עדין או שאין לו מים לטבול בתוך ארבעת מילין ואין צריך לטרוח בכך יותר משיעור זה כמו שאמרו (חולין קכ"ב א’ ופסחים מ”ו א’) לגבל ולתפלה וכו’ ארבעה מילין ואף זו דוקא לפניו אבל לאחריו אינו חוזר אלא שיעוד מעט כמו שהתבאר במקומו יעשנה קבין ר"ל פחות מכשיעור כדי שלא יתחייב בחלה, ור’ עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שמוטב שתתחייב בחלה אף בטומאה משיפקיע ממנה חיוב חלה שאף חלה טמאה חלה קדושה היא והוא שאמר כשם שהוא קורא שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה לזה קורא חלה לשם ולזה קורא חלה לשם ואם יעשנה קבין אין כאן חלה לשם, והלכה כחכמים, ומכל מקום דקדקו בה בתלמוד המערב דוקא בעיסה בטומאה אבל כל שיכול לעשותה בטהרה אסור לעשותה בפחות מכשיעור שלא תשתכח תורת חלה, ואף בזמן הזה הואיל ואין הטומאה מבוררת כל כך אסור להערים לעשות עיסתו קבין כדי שתפטר מן החלה וכמו שיתבאר בפרק אחרון וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ח ב) אמרו הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפיסחא, ושאלו לו מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה, ותירץ דעבדו כר’ אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה כמו שביארנו שם, וכן אמרו בתלמוד המערב בפרק שלישי (דמסכתין ה"א) אוכלין עראי מן העיסה עד שלא תתגלגל אמר ר’ חגאי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים לפטרה מן החלה, וכן אתה למד ממשנה זו שכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה, וכמו שאמרו כשם שהוא קורא וכו’ לזה קורא חלה לשם וכו’, וכן אמרו (בכורות כ”ז א) נדה קוצה לה חלה וכו’, ואם אינה יכולה לברך בעיסה טמאה הרי נטמאת העיסה במגעה והפסידה את הברכה אלא ודאי בזו מברכת.
משנה ד
המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי, והוא שאמר העושה עיסתו קבין כל שעושה כל קב בפני עצמו עד שאין בכל אחד מהם שיעור חלה אעפ"י שנגעו הככרות זה בזה בתנור או בשלחן אחר קטוף בשעת האפייה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"ל שיתדבקו כל כך שיהא חלק אחד מהם נתקע בחברו והוא שאמרו בתוספות טהרות (פ"א ה"ב) אי זהו נושך התולש ממנה כל שהוא כלומר שבשעה שאדם מפרישה מחברתה נתלש מחברתה עמה כל שהוא, ור’ אליעזר חולק לומר שאפילו לא נגעו זה בזה לא בעיסה ולא בתנור כל שהוא רודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אעפ"י שאין נוגעין זה בזה הואיל וכלם בחלל הסל והלכה כר’ אליעזר ואפילו כעכין שאין נושכות זו בזו כמו שבארנו בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ח ב’) וכן ביארנו שם שלא נאמר כן אלא בסל וכיוצא בו מכלים שיש להם תוך ואפילו חלל מועט כגון טבלא שיש עליה לבזבזין אבל אם רדה ונתן בטבלא שאין עליה לבזבזין נשאלה שם ולא הובררה ומתוך כך מפריש בלא ברכה בין בארץ בין חוצה לארץ. ויש אומרין שבחוצה לארץ פטורה לגמרי עד שיצרף בתוך כלי הואיל ומדברי סופרים מקילין בה, ואין הדברים נראין שהרי אף של ארץ ישראל מבית ראשון ואילך דרבנן, ועדין אתה צריך לברר כשרדה ולא נתן לסל אלא שהשיכן אחר אפייה אם השכה שאחר אפייה מצרפתן אם לאו, ותדע שלדעת גדולי המחברים (הרמב"ם הלכות ביכורים פ"ו הט"ז) נצטרפו בכך לחלה והוא שכתבו עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן לסל וחזר ואפה כיוצא בה ונתן לסל הסל מצרפן היו הככרות נושכות זו בזו אעפ"י שאינן בסל חייבין בחלה, נראה מדבריהם שלא הוצרכו לסל אלא כעכין שהם ארוכים וקצרים ואינן נושכין זה בזה אבל ככרות של בבל שהן רחבות ועגלות כעין שלנו וכשמתדבקין זו בזו נושכות זו מזו אין צריך לסל ואין לפרש לדבריהם היו הככרות נושכות זו בזו בלישה או בתנור שזו אף לרבנן נתחייבו ומה ענין ללמד שאין צריכין סל אלא ודאי דבריהם בהשכה שאחר אפייה, ואין הדברים מתיישבים בעיני שלא נאמר לשון השכה לאחר אפייה כלל אלא לאחר עריכה או בשעת אפייה ובתנור אבל אחר אפייה הגעה היא ולא השכה ר"ל שאף הגעה מצרפן שהרי ריבותא אשמעינן הרודה ונותן לסל וכו’ כלומר אעפ"י שהוא פחות מנגיעה וכבר פסקנו הלכה כמותו, וצריך אתה לברר לדעת ר’ אליעזר שהלכה כמותו מאחר שתוך הכלי מצרפם בלא נגיעה יצטרפו בחלל התנור, אפשר שהדין כך הוא אלא שרצה לפרשה בשאפה בשני תנורים שהסל מצרפם, ומכל מקום בתלמוד המערב שנינו אית תניי תני סל מצרף ולא תנור ואית תניי תני תנור מצרף ולא סל, ונראה שזהו מחלקת ר’ אליעזר ור’ יהושע האמור בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ח ב’) שר’ יהושע אומר תנור מצרף ור’ אליעזר אומר סל מצרף, ומכל מקום יש מפרשים שזו מחלקת אחרת היא, ור’ אליעזר ור’ יהושע ר’ אליעזר הוא דקאמר סל ולא תנור אבל ר’ יהושע תנור וכל שכן סל ועקר הדברים לשטה זו לדעתי הוא לפרש בהפך שלדעת ר’ יהושע תנור ולא סל שכל שמצטרף קודם גמר אפייה הוי צירוף לאחר גמר אפייה לא הוי צירוף דמאי דהוה הוה, ולר’ אליעזר אף לאחר אפייה מצטרפין אף בסל ואף בנגיעה וכל שכן שאויר התנור צרפן אם נאפו בתנור אחד, אלא שלגדולי המחברים (רמב"ם שם) ראיתי שפסקו שהתנור אינו מצרף, ולי נראה שהתנור והסל והנשוכה והנגיעה כלן מצטרפין, וכבר כתבנו הרבה מדינין אלו בפרק אלו עוברין.
וצריך שתדע שכל שביארנו בצירוף סל או תנור או השכה ונגיעה פירושו בשהן של אשה אחת שאם הן משל שתי נשים הואיל ומקפידות זו על זו בעירוב עיסתן אין דברים אלו מצטרפין, ואף באחת יש צדדין שאין מצרפין כגון עיסות שאינן של מין אחד אעפ"י ששתיהן מן המינין החייבין בחלה שמכל מקום מקפדת היא בתערובתן כמו שנבאר בפרק רביעי (מ”א) ובתלמוד המערב (פרק ד’ הלכה א’) אמרו נקי וקיבר מקפדת היא, ומה שאמרו בתלמוד המערב של פרק רביעי אשה אחת שהיא מקפדת עשאוה כשתי נשים שתי נשים ואינן מקפידות עשאום כאשה אחת, נראה דוקא בשגלו את דעתן לכך.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר בתלמוד המערב ובתוספתא שלא ביארנוהו.
משנה ה
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי, והוא שאמר המפריש את חלתו קמח אינה חלה פי’ שהרי עריסותיכם כתוב (במדבר ט"ו כ’) הא קודם לישה לאו בת חלה היא ואעפ"י שתרומה ומעשר בשקדמו בשובלין קדושים הם באלו רבוי המקראות הביאנו לומר כן כמו שהתבאר בראשון של תרומות וגזל ביד כהן שהרי כטעות היא בידו שלא ניתנה לו אלא על מנת שתהא עיסתו פטורה, והעיסה עצמה ר"ל אם לש הקמח הנשאר אותה עיסה חייבת בחלה שהרי לא נסתלק חיוב חלה ממנה, והקמח ר"ל אותו שבא ליד כהן או הנשאר ביד ישראל אם לא לשו אותו וצירפו עם אחר אם יש בו כשיעור המתחייב בחלה חייב בחלה וחלה הניטלת משם חלה גמורה ליאסר לזרים וזהו שאמרו עליה ואסורה לזרים ואין אומרים שאינה חלה גמורה אחר שכבר הופרש ממנה בקמח, ויש מפרשים (הר"ש במתני’) ואסורה לזרים ענין בפני עצמו ופירשוה דוקא בקמח שביד כהן ומפרשים שכל עיסה הנעשית מאותו קמח אסורה לזרים משום חומרא בעלמא, ודעת ראשון עיקר, דברי ר’ יהושע והלכה כמותו, ואמרו לו מעשה וקפשה זקן אחד כלומר שכבשה לעצמו וזקן זר היה ואם כן האיך אתה אומר שחלה גמורה היא, אמר להם אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים ר"ל קלקל לעצמו שחטא באכילתה ותיקן לאחרים הנשמעים לו שעון אכילתם תלוי בצוארו והוא שאמרו בתלמוד המערב קלקל לעצמו דאכלה ואיענש ותקן לאחרים דאכלין ותלו ביה.
זהו ביאור המשנה ולמדת ממנה שמשעה שנתן מים בקמח אעפ"י שלא גלגל חייבת בחלה שאם לא כן מאי איריא קמח והוא שאמר בפרק שלישי (משנה א’) כיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ואף בתלמוד המערב שם (הלכה א’) אמרו נתינת המים זהו ראשית עריסותיכם, ושמא תאמר האיך לא נאסרה משעה זו באכילת עראי ושנינו בפרק שלישי (שם) אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים כמו שנבאר תירצו גדולי הדור (הרשב"א) שמן התורה משעת נתינת מים ראויה לחלה אלא שלא הוקבעה ליאסר באכילת עראי עד שעת גלגול בחטים או טמטום בשעורים שבשיעורין אלו היא עריסה גמורה, ועל הדרך שאמרו (מעשרות פ”א מ”ו) בדגן שאינו קבוע לתרומה ומעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח אעפ"י שראוי להפריש קודם מירוח, והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק שלישי (ה”א) תני ר’ יהודה בן בתירא משתעשה מקרצות, כלומר שלא הוקבעה לאכילת עראי עד שתעשה עוגות ופרשו טעמו מדכתיב (במדבר ט"ו כ’) כתרומת גורן מה תרומה מן הגמור אף כאן מן הגמור, מעתה לכשתאפה, לא הוקשה אלא למלאכה של עריסה, כלומר מה תרומה מן הגמור שבדגון אף כאן מן הגמור שבמלאכת עריסה, וודאי בן בתירא לא בא למעט שלא תהא ראויה לחלה עד שתעשה עוגות אלא לענין קבע נאמרה, ואעפ"י שאין הלכה כמותו, מכל מקום מדבריו נשמע לרבנן ואף לרבנן משעת נתינת מים ראויה לכך אבל לא הוקבעה עד שתתגלגל בחטים או טמטום בשעורים, ושאר המינין דינם כשעורים לענין זה, וכן היא שנויה שם בהדיא, ואם עשה עיסה מן החטים ומן השעורים שאלו שם אם הולכים בה אחר הגלגול או אחר הטמטום שהוא מוקדם לגלגול שהגלגול הוא כעין קטוף והטמטום הוא מיד שנתדבקו חלקין קצתם בקצתם שמתוך שעיסתו מתפזרת אין אדם יכול ללושה כל כך ותכף שנתדבקו חלקיה הוא מניחה ומכל מקום כתבו בתוספות שבזמן הזה אין מפרישין ממנה עד שעת גלגול, וממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של ביצה (ה"ח) הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב לשה מערב יום טוב ושכח טוב ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואין צריך לומר ליטול הימנה עירס לא אמרו אלא לש הא עירס לא בתמיהה תפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף, ר"ל משתתגלגל או תטמטם, דאמר ר’ יוסה בדין היה בעיסה טהורה שלא תפריש אלא בסוף אלא תקנה תקנו שיפרישוה תחלה, ר"ל משעת נתינת מים, שלא תטמא העיסה, כלומר שמא יארענה טומאה קודם גלגול ואם כן בזמן הזה שכל העיסות טמאות אין מפרישין עד שתתגלגל בחטים או תטמטם בשעורים.
משנה ו
המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר חמשת רבעים וכו’ כבר ביארנו במסכת עירובין (פ"ג א’) פרק שתוף ובפסחים פרק אלו עוברין (מ”ח א’) ששיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה וכו’ ואיני צריך לכתוב פירושה בכמה מקומות אלא תבדק באחד ממקומות אלו עד שיתבאר לך ענין זה משם בעיסת מדבר ומה שהוסיפו על המדות בירושלם ומה שהוסיפו עליהן בצפרי ועל חשבון מדת צפרי אמרו במשנה זו שחמשת רבעים קמח חייבים בחלה ולא שנו בה ועוד שאין צריך בכך כמו שכתבנו שם ויש גורסין ועוד על הדרך שפירשנו שם וצריך שתדע ששיעור זה אין בו חלוק בין חטים לשאר מינים ולא בין יפות שבמין לרעות שבמין ומה שאמרו בפרק אלו עוברין (שם) בחטים כך ובשעורים כך וכן הא במעלייתא הא בחשיכתא, אין הלכה כן אלא כסתם משנה זו שלא חלקה ביניהם כלל, ולימד עוד במשנה זו שחמשת רבעים אלו הן ושאורן וסובנן ומורסנן ופירוש שאורן השאור שבו העיסה מתחמצת וסובנן הוא הקמח שניטלה הדראתו ונקרא בלשון לע"ז פלויישו"ל, ומורסן הוא אותו ששורין אותו לתרנגולין ונקרא בלשון לע"ז ברי"ן, וקיבר אינו ממין זה אלא כל פת שאינו נקי מאי זה מין שיהיה קרוי קיבר והוא הפך פת נקיה וכמו שאמרו שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר וכן למעלה נקי וקיבר אין מצטרפין, ופירושו הוא פת שלא נתרקד, ונשוב לדברינו והוא שאמר הן ושאורן וסובנן ומורסנן ר"ל שהכל מצטרף לשיעור חמשת הרבעים הואיל ולא ניטלו מתוכן, אבל אם נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן אינו מצטרף וזהו שאמרו בתלמוד המערב דרך עיסה שאנו, וכל שניטל מורסנה מתוכה אין דרך עיס להחזירו לשם אבל בשלא ניטל מתוכה דרך עיסה הוא ללושו עם הכל וכמו שאמרו בפרק כלל גדול (שבת ע”ו ב’) שכן עני אוכל פתו בלוסה, ומכל מקום זה שביארנו שכל שחזר לתוכן פטורים פירושו בשאם לא חזר לא היו נשארים שם חמשת רבעים ואין המורסן מצטרף אחר שניטל משם וחזר אבל אם יש שם חמשת רבעים בלא המורסן אעפ"י שניטל וחזר חייבים כל שהוא ראוי לאכילה עד שהרועים אוכלים ממנה.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בתוספתא ובתלמוד המערב דבר שלא ביארנוהו.
משנה ז
המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר שיעור חלה וכו’ ודבר ידוע שהחלה אין לה שיעור מן התורה אלא שחכמים נתנו בו שיעור זה הנזכר במשנה זו והוא אחד מעשרים וארבעה בעיסה שכך שיערו חכמים שהוא דבר הראוי ליתן בשיעור הראוי לחלה וכל שכן בשיעור יתר מזה וכתיב (דברים י"ח ד’) תתן לו דבר הראוי לידי נתינה, ופירש שדבר זה בעושה עיסה לעצמו או למשתה בנו אבל נחתום העושה למכור בשוק אחד ממ"ח ופרשו הטעם בתלמוד המערב שסתם הדברים בעל הבית עיסתו מועטת ואין נתינתו ראויה אלא באחד מכ"ד אבל העושה למכור סתמו עיסתו מרובה ואחד ממ"ח שבו דבר הראוי ליתן הוא ומכל מקום אף בנחתום שעשה עיסה מועטת כן שלא תחלוק בנחתום שהרי אף בעל הבית העושה למשתה בנו ודאי עיסתו מרובה ואעפ"י כן שיעורו באחד מכ"ד, וכן נתנו בו טעם אחר שמצות חלה מסורה לאשה והאשה עינה רע כשאומרין לה אחד מכ"ד ולואי שתוציא אחד ממ"ח ומכל מקום בדיעבד אין השיעור מעכב.
נטמאת העיסה שיעורו באחד ממ"ח אף לבעל הבית שהרי אינה ראויה אלא להסקה ואין מרבין בה כדי להסקה במה דברים אמורים בנטמאת באונס או בשגגה אבל אם נטמאת במזיד אחד מכ"ד שלא יהא חוטא נשכר, וכתבו בתוספות שבזמן שהעיסות כלן טמאות אינו נוטל אלא אחד ממ"ח, ואיני מבין בחלת כהן מיהא מפני מה אין צריך להפריש כדי נתינה, ושמא הואיל וחלת כהן אינה עקר כמו שיתבאר הקלו בה.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש בתלמוד המערב ובתוספתא דבר שלא ביארנוהו.
משנה ח
המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי והוא שאמר ר’ אליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה וטמאה נוטל כדי חלתה מעיסה שלא הורמה חלתה נותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין ר"ל שלא ליטול מן הטהור על הטמא ומכל מקום מודים הם בחיוב נטילה מן המוקף וכבר ביארנו ענין משנה זו בפרק ראשון במשנה שביעית.
ונשלם הפרק תהלה לא-ל