מאירי על משנה חלה· רבנו מנחם לבית מאיר [המאירי]
משנה חלה · פרק א
משנה א
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת חלה היא מסדר זרעים ואני הורגלתי בלמודה אחר מסכת פסח ראשון וכבר ראית בזה החבור מה שכבר ביארנו בפתיחת קצת מסכיות שמצד שנתפשט המנהג להיות השתדלות התלמידים בשלשת הסדרים הידועים ר"ל מועד נשים נזיקין והיות השלשה הנשארים נעזבים עזיבה מוחלטת רק לאחד מעיר ושנים ממשפחה, והיה מענין אותן המסכיות הכרחי בלמוד מצד צרך ידיעת עניניהם באלו הזמנים ראו הגאונים להעתיקם ממקומם ולתת להם מקום ללון בין המסכיות שבאלו הסדרים כענין שבארנו במסכת ברכות שהיא מסדר זרעים ובמסכת חולין שהיא מסדר קדשים ובמסכת נדה שהיא מסדר טהרות, ואני בראותי זאת הסבה בעצמה בזאת המסכתא ר"ל היות רוב עניניה הכרחי בלמוד באלו הזמנים, ושלא נתבררו רוב עניניה כתלמוד רק בפזור אחת הנה ואחת הנה ראיתי לבאר זאת המסכתא ולערב עניניה עם אלו הסדרים כדי להרגיל התלמידים במשנתה ולא ישליכוה אחרי גום, וקבעתי לה מקום אחר מסכת פסח ראשון מצד היות עניניה משתלשלים לענין הלכות מצה הן לשיעור לישת הפסח [צ"ל העיסה] הן במיני התבואות שכל שנקראת תבואה לענין מצה נקראת תבואה לענין חלה, וכן שהתבארו בה גם כן קצת ענינים אחרים מדין חלה כמו שביארנו בפרטי המסכתא ההיא, ולזאת הסבה כללתי זאת המסכתא בזה החבור עם אלו השלשה הסדרים, והיא כוללת ארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א’ חמשה דברים חייבים בחלה, ב’ פירות חוצה לארץ, ג’ אוכלין עראי מן העיסה, ד’ שתי נשים שעשו שתי קבין.
וענין זאת המסכתא אמנם הוא סובב לבאר ענין הלכות חלה בשלמות, החיוב או הפטור הבא מצד המקומות או מצד התבואות ושיעורן או מצד הבעלים, ומה שיפקיע החיוב מן החייב או יחייב הפטור מצד שיעורו בצרופו או הפטור מצד עצמו בתערבתו או מצד התערב שני שותפין בו, וזמן נטילתה וענין ברכתה ושאר דברים המשתלשלים לאלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים.
הראשון החיוב או הפטור הבא מצד המינים והאיך המינים המחוייבים מצטרפים זה עם זה להשלים את השיעור, השני החיוב או הפטור הבא מצד המקומות, השלישי החיוב או הפטור הבא מצד השיעור ואם נטלה בפחות מכשיעור מהו דינה, ואם לש בשני צדדין בפחות מכשיעור בכל אחת אי זה דבר מצרפן, וכן אם יש בה כשיעור ויש בה ממין הפוטר באמצע כיצד הוא מפסיק, וזמן הפרשתה וענין ברכתה ושיעורה ונטילתה מן המוקף, הרביעי ענין איסור אכילת החלה עצמה או איסור אכילת הלחם אם לא נטלה חלתה וענין דמועה והחיוב או הפטור הבא מצד הבעלים. החמישי בדין כשנתערב הפטור בחייב מצד המינים או מצד שזו נטלה חלתה וזו לא נטלה, השישי בדין קדושתה וכמה חלות אדם נוטל.
ואמנם החלקים יתערבו בזאת המסכא [המסכתא] ויכנסו אחד בגבול חברו אלא שהסדור יחייב להגביל מקומם כפי היכולת, והוא שהחלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר בפרק שני ובפרק רביעי, השלישי יתבאר בפרק שני וקצתו בפרק ראשון בענין השיעור ונטילה מן המוקף וקצתו בפרק רביעי בענין אי זה דבר מחלק בעיסה אחת לדונה כשתים ובענין הנוטל חלה בפחות מכשיעור מהו דינה ובענין שלא מן המוקף, הרביעי יתבאר בפרק שלישי וקצתו בפרק ראשון בענין איסור אכילת החלה, החמשי יתבאר בפרק שלישי גם כן וכפרק רביעי, הששי יתבאר בפרק רביעי, זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיתגלגלו בה דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים.
והפרק הראשון ממנה יסוד ענינו לבאר החלק הראשון ורבו יסוב על ארבעה ענינים, הראשון לבאר מיני התבואות שחייבין בחלה וצירופן זה עם זה, וביאר בו על ידי גלגול התבואות שאין איסור חדש ודין חמץ ומצה אלא בהם ואם נדר מן הפת או מן התבואה או מן הדגן אי זה מן התבואות נכלל בהם, השני לבאר בו שהמינין החייבים בחלה לא הופקע חיובם מדין חלה מצד היותם ממתנות עניים אעפ"י שהופקעו מן המעשר בכך, והמינין הפטורים מן החלה אעפ"י שנתחייבו במעשר וביאר בתוכו הפטור הבא מצד השיעור בלשון קצרה והפטור הבא מצד הלישה או האפייה, השלישי לבאר בו בשעשאן שלא לשם אכילתו אלא לשם חלות תודה ורקיקי נזיר או לכלבים ורועים כיצד הוא דינם לחיוב, הרביעי עונש אכילת החלה וקדושת אכילתה ואם נתערבה בכמה היא עולה ושאין אדם יכול לעשות כל עיסתו חלה, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר.
והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון, והוא שאמר חמשה דברים חייבין בחלה החטים והשעורים והכוסמין שבלת שועל ושיפון וכוסמין הוא מין אחד ממוצע בין מין חטים ומין שעורים אבל הוא ממין החטים עד שקורין לה חטה מדברית והוא הנקרא בלע"ז אשפילט"א, ושבלת שועל והוא מין אחד של שעורים הנקרא בלשון לע"ז שיגל"י והוא ממין השעורים גם כן, הרי אלו חייבים בחלה ר"ל אחר שנילושו ונעשו עסה מפני שהעסה של מינים אלו הפת הנעשה מהם נקרא לחם וכתיב בחלה (במדבר ט"ו י"ט כ’) והיה באכלכם מלחם הארץ, והוא שאמרו בתלמוד המערב והיה באכלכם מלחם הארץ יכול כל הנאכלים במשמע תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם אי מלחם יכול אין לך אלא חטים ושעורים בלבד תלמוד לומר ראשית עריסותיכם רבה כלומר רבה כל שהוא ממינם וידוע שהכוסמין מין חטים ושבולת שועל ושיפון מין שעורים, ר’ יוסה אומר בשם ר’ ישמעאל נאמר (דברים ט"ז ג’) לחם בפסח ונאמר (במדבר ט"ו י"ט) לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמוץ כלומר שאין שם מצה חל לצאת ידי חובת מצה בפסח אלא על מין שעסתו באה לידי חמוץ ושיזהרו בה שלא תבא לידי חמוץ אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי חמוץ בדקו ומצאו אין לך דבר הבא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין ושאר כל המינין אין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון, ר’ ישמעאל [לפנינו בירושלמי שמואל] בר’ נחמן שמע כלהון מן הדין קריא (ישעיה כ"ח כ"ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבלת שועל שהוא עשוי כשורה ושעורה אלו שעורים נסמן זה שיפון וכסמת זה כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם.
ואמר אחר כן על חמשת מינין אלו שהם מצטרפים זה עם זה ר"ל שאם עשה עסה מכל המינים או ממקצתם ואין באחד מהם שיעור חלה ויש בין כלם שיעור חלה נתחייבה אותה עיסה בחלה ואעפ"י שלענין כלאים חשובים כמינין חלוקים כמו שיתבאר במקומו (ירושלמי כלאים פ"א ה"א) וכמו שנבאר באחרון (מ"ב) של מסכתא זו, לענין חלה מכל מקום מצטרפים להשלמת שיעור, ושמא תאמר הלא בפרק אחרון (מ”א ב) אמרו שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו ממין אחד פטורים ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב שלא במינו פטור אי זהו מין במינו החטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים, ואם כן האיך אמרו במשנה זו שכל המינין מצטרפין זה עם זה, תדע שבתלמוד המערב הקשו מזו לזו ותירצו כאן בבלול כאן בנשוך ר"ל משנה זו בבלול והוא שבלל קמחיהם זה בזה ולשן כאחת ועשה מהם עיסה אחת, וזו של פרק אחרון בנשוך ר"ל שעשה עיסה מכל אחת ואחת בפני עצמה והגיען זו בזו שאין הקפתן מצרפתן אלא אם כן הם מין במינו ושהיו שתיהן מאשה אחת, ואם גלגל כל אחת לבד ואחר כך בללן זו בזו אף זו דינה כבלול והוא שאמרו שם תני ר’ חייא וכלן שבללן תבואה קמחין ובצקות מצטרפין, שלא מיעטו אלא הנשוך, ואף בזו שאלו עירס ראשי עיסיות מהו, ר"ל שלא בלל את כל הבצקות אלא שבלל ראשיהן והדביקן זה בזה כאלו שתיהן חלה אחת, ופרשו בה שאף זו דינה כנשוך שאף הנשוך נסרך הוא בחברו עד שאם יפרד זה מזה ישאר מזה בזה ואעפ"י כן אין מצטרפין, והוא שאמרו שם והדין ר"ל עירס ראשי עיסיות לאו נשוך הוא אינו מצטרף.
ואסורים בחדש לפני הפסח, שהרי אף איסור חדש לא נאמר אלא במיני התבואות שהפת הנעשה מהם נקרא לחם כדכתיב (ויקרא כ"ג י"ד) ולחם וקלי וכרמל, והאוכל ממנו כזית לוקה אפילו בחוצה לארץ, וכן אסורים לקצור לפני העומר שנאמר (שם י’) ראשית קצירכם ודרשו בתורת כהנים (שם פ”י) שתהא תחלה לכל הנקצרים אלא שאינו לוקה בכך ואם השרישו קודם העומר ר"ל שנמשכו שרשיו בקרקע העומר מתירן ר"ל עומר של פסח זה שהשרישו בו ומותר לקצרו ולאכלו אחר העומר אבל אם לא השריש בשעת קצירת עומר זה אסורין באכילה עד שיבא עומר הבא ר"ל של שנה הבאה ואם אכל לוקה ואף בקצירה אסור אלא שאינו לוקה.
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בתוספתא דבר אבל בתלמוד המערב ראיתי שנחלקו בקרמית והוא מין דק שחור המעורב בתבואה אם חייב בחלה אם לאו ר’ יוחנן בן נורי ורבנן שלדעת ר’ יוחנן באה היא לידי חמץ ומצה ולדעת רבנן אינה באה לידי חמץ ומצה, ויראה שהלכה כחכמים. וכן ראיתי שם שתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה ר"ל באותן המנחות שבאות מצה הרי זו אסורה ר"ל למנחות שאעפ"י שאינם מתחמצים נוקשא מיהא הוי בין שחימץ במימיו בין שחימץ בגופו וכבר ביארנוה בפרק כל שעה (פסחים ל"ה א’) בסוגיית המשנה השלישית.
וכן ראיתי שם מחלקת במה שידעת שמנחת העומר אינה באה אלא מן השעורים אם היא באה משבלת שועל ושיפון שהם מין שעורים אם לאו, והחליטו במנחת סוטה הבאה מן השעורים שאינה באה מאלו, ובמנחת העומר נחלקו, ויראה שאינה באה אלא מן השעורים הגמורים.
ועוד ראיתי שם דברים שאין להם מקום לענין שאנו בו כלל.
משנה ב
המשנה השניה והכונה בה למה שנתגלגל לבאר מענין חמץ ומצה ונדרים, והוא שאמר האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ר"ל בלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, ואם אכל מהן כזית חמץ חייב כרת וכמו שאמרו (פסחים מ”ג ב) את שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו’, ואלו הן שבאים לידי חמוץ אבל ארז ודוחן ושאר המינים אין באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון, נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח ר"ל בבל יראה ובל ימצא, ויש מפרשים בכל המינין שנתערב חתיכת חמץ מאלו באי זה מין ממיני הכותח או בשאר דברים בכמה שיהיה מן הדבר המעורב בו אפילו לא היה בו מן החמץ כזית בכדי אכילת פרס הואיל ומכל מקום יש כזית חמץ באותו תערובת עובר, ויש מפרשים דוקא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס על הדרך שבארנו ענינים אלו במשנת אלו עוברין (פסחים מ”ב א) ודוקא על ידי מים כמו שהתבאר שם.
הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם ר"ל ולא בשאר המינין שאין שאר המינין נקראין תבואה ואין פת הנעשה מהם נקרא לחם דברי ר’ מאיר בלומר ואף חכמים מודים בה ולא אמר עליה דברי ר’ מאיר אלא ללמד שאף לדעתו דוקא בפת ותבואה אבל נדר בדגן אף שאר מיני קטניות במשמע וחכמים חולקים בה לומר שאף הנודר בדגן אינו אסור אלא באלו והלכה כחכמים כמו שביארנו בנדרים (נ"ה ב).
ואמר על מינים אלו שכלם חייבים בחלה ומעשרות.
וכל עניני המשנה על הדרך שביארנום הלכה פסוקה הם ולא נתחדש בה לא בתוספתא ולא בתלמוד המערב דבר שלא ביארנוהו.
משנה ג
המשנה השלישית והכונה לבאר ענין החלק השני, והוא שאמר אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות הלקט והשכחה והפאה וההפקר פי’ שכל אלו פטורים מן המעשרות כמו שאמרו (מעשרות פ"א מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשרות ור"ל נשמר למעט את ההפקר ומתנות עניים הרי הן דומין להפקר ובתלמוד המערב למדוה מדכתיב (דברים י"ד כ"ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו יצאו אלו שידך וידו שוין בה, הא לענין חלה לחם כתיב (במדבר ט”ו י”ט) אפילו של הפקר ושל לקט שכחה ופאה, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו ולמד שאעפ"י שהלוי זוכה בו מותר לזרים וחייב בחלה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו הקדימו בשובלין שנמצא שלא הורמה ממנו תרומה גדולה ואעפ"י כן חייב בחלה אחר שמעשר ראשון שהקדימו בשובלין פטור מתרומה גדולה על הדרך שביארנו בפרק כל שעה במשנה הששית (פסחים ל"ה א), וכן מעשר שני שנפדה והותר באכילה בכל מקום נתחייב בחלה והרי אין שם מעשר עליו וכן הקדש שנפדה ויצא לחולין ומכל מקום פטור מן המעשר וחייב בחלה.
ומותר העומר ר"ל מה שנשאר מן הנקצר לצרך העומר שהיו משאירין ממנו מצד שהיו בוררין ממנו היפה שבו שהעומר היה בא משלש סאין ומוציאין ממנו עשרון והיו מנפין אותו בשלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם ואותו המותר חייב בחלה ופטור מן המעשר.
ותבואה שלא הביאה שליש שהרי גרנה של תבואה למעשרות משתביא שליש ופרשו הטעם בתלמוד המערב מדכתיב (דברים י"ד כ"ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינה מצמחת ולחלה אפילו לא הביאה שליש ופרשו הטעם בתלמוד המערב בלחם לחם ממצה מה לחם האמור (שם ט”ז ג) במצה דבר שבאה לידי חמוץ וזו באה היא לידי חמוץ, ור’ אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה ופרשו טעמו בתלמוד המערב דכתיב בה (במדבר ט”ו כ) כתרומת גרן מה תרומה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש אף חלה כן, והלכה כתנא קמא.
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בירושלמי ובתוספתא דבר שלא ביארנוהו.
משנה ד
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן, והוא שאמר אלו חייבים במעשרות ופטורים מן החלה ארז ודחן ופרגין והוא זרע הנקרא בלשון ערבי כשכא"ש ובלשון [לע”ז] פאפאוי"ר, ושומשמין והוא זרע הנקרא בלשון לע"ז מרגולינ"ש, והקטניות כגון מיני הפולין והזרעונים והעדשים והדומים להם וכל אלו נפקעו מן החלה מדכתיב לחם ופת הבא מהם אינו קרוי לחם.
ופחות מחמשת רבעים קמח נפטרו מחלה מצד שאין בו שיעור עיסת מדבר על הדרך שבארנו בשלישי של פסחים (מ"ח ב) וכמו שיתבאר, ועל כל אלו נאמר שחייבין במעשרות ופטורין מן החלה, ואחר כך ביאר בסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת והמדומע שפטורין מן החלה ואין הכונה שיהיו אלו חייבין במעשרות אלא שכיון להודיע בהם שפטורין מן החלה, וטעם המדומע שפטור מן החלה לא מפני שהוא אסור לזרים שאעפ"י שהמדומע אסור לזרים ונמכר לכהנים חוץ מדמי תרומה שבו מכל מקום היה אפשר לומר שוהא הכהן חייב להפרישה אלא שאין מוציאין אותה מידו כשאר תרומות ומעשרות אלא זה שאינו צריך להפריש הוא ממה שנאמר (במדבר ט"ו כ) חלה תרימו תרומה יצתה זו שכבר היא תרומה.
אבל סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המסרית הדברים מבולבלים בה וכבר בארנו ענינם עם זו שאמרו תחלה סופגנין וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה בשני של פסחים (ל"ז א) בסוגיא הבאה על המשנה הששית.
משנה ה
ומה שאמר כאן וכן הקנובעות חייבות הוא קמח נילוש בשמן ואחר לישתו ואפייתו מפרכין אותו בידים ומחזירין אותו לקמח, ובתלמוד המערב אמרו קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה והוא שאפאן.
משנה ו
ומה שאמרו המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והחליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרין פירשו בשני של פסחים (ל"ז ב) שהמעיסה קמח על גבי מגלושין ר"ל מים רותחין בתכלית הרתיחה שנותנין קמח בתוכם ולשין אותה והחליטה היא נתינת המגלושין על הקמח, וכן פירשו שם שמשנה זו לא נשנית בדקדוק ומעיסה וחליטה דין אחד להם מי שחייב בזו חייב בזו והפוטר בזו פוטר בזו, ומכל מקום בתלמוד המערבי אמרו בשם חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנעשה בתנור חייב באלפס ובקדרה פטור. ולענין פסק כל שאפאן בתנור או באלפס על ידי האור חייב אבל אם אפאן דרך בישול או בחמה פטורין.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ונתחדש עליה בתוספתא (פ”א ה”ב) שהעושה עיסה לאכלה בצק חייב בחלה, ויראה דוקא בשנמלך לאפותה.
המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן לעצמן פטורין מן החלה שהרי קדושין הן ואין תורת חלה בהם ואם עשאן למכור בשוק לצריכים להם חייבים שהרי הוא מתכוין בעשייתם שאם לא יזדמן לו למכרם יהו חולין בידו לאכלם.
משנה ז
נחתום שעשה שאור לחלק ר"ל למכור לבני אדם מעט לזה ומעט לזה לחמץ עיסתם חייב בחלה אחר שיש בין הכל שיעור חלה שהרי דעתו שאם לא ימצא קונים אופה את כלו לעצמו, אבל נשים שנתנו לעשות להם שאור והוא לשן כאחת לחלק להם ביניהם כל שאין בשל אחת מהן כשיעור פטורה שכל ליחלק כמוחלק מעכשו הוא ואין גורסין במשנה זו וכן נשים אלא נשים שנתנו.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה, ובתלמוד המערב אמרו הממרח כריו של חברו חוץ מדעתו ר’ יוחנן אומר נטבל כלומר נעשה טבל ואותביה ר’ שמעון בן לקיש לר’ יוחנן והא תנינן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה והא בליל כלהון ותירץ ר’ יוחנן שניא היא ב שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטור מן החלה, וכן פסקוה גדולי המחברים (רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו’ הי"ט) ומכל מקום גדולי המפרשים (הראב"ד בהשגות שם) כתבו דמדקתני במתניתין נשים שנתנו לנחתום משמע הא אשה אחת חייבת אעפ"י שדעתה לחלק, וכן הדברים נראין.
בתוספתא (פ”א ה”ז) התבאר שהלוקח מן הנחתום עם הארץ צריך להפריש ממנה חלה מספק אבל בסוריא וכל שכן בארץ ישראל אינו צריך כשם שלא נחשדו בארץ ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה אבל הלוקח מבעל הבית אף בחוצה לארץ אינו צריך להפריש מספק ואין צריך לומר המתארח אצלו.
משנה ח
המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק השלישי, והוא שאמר עסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו’ יש מפרשים שנעשות אף לשם הרועים כלומר שחשב עליה אף לאכילת הרועים חייבת בחלה, ומערבין בה ר"ל עירובי תחומין ומשתתפין בה ר"ל למבואות, ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כללו של דבר הרי היא כשאר עיסות לגמרי, ואם אין הרועים אוכלין ממנה ר"ל שלא נעשית לשם הרועים ולא חישב עליה בשעת לישתה אלא לכלבים לבד אעפ"י שאפשר להם לאכל הימנה אינה חייבת בחלה שלא נאמר אלא (במדבר ט"ו י"ט-כ) באכלכם כלומר העשוי לכם לא העשוי לשם כלבים והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף ובספרי זוטא אמרו ראשית עריסותיכם שלכם חייבת של חיה ועוף פטורה ואין מערבין ולא משתתפין בה לפי שאינם נעשים אלא ממה שנעשה לאכילת אדם הא כל שנעשה [שלא נעשה] לאכילת אדם אעפ"י שאפשר לו לאכלו לא, ואין מברכין ואין מזמנין עליה לפי שאין עליהם תורת לחם הואיל ולא נעשה למאכל אדם ואינה נעשית ביום טוב שהרי כתיב (שמות י"ב ט"ז) לכם, ולא לכלבים ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם שסתמה אין שימורה יפה אם שאינו בכלל לחם ולמדת שלא שלא באו במשנה זו מטעם שאינה ראויה למאכל אדם אלא שאעפ"י שראויה לו הואיל ולא נעשית לאכילת אדם, ואף בתלמוד המערב אמרו ר’ בא בשם שמואל אמר אפילו עשאה גלוסקין ר"ל פת נקיה והקשה והא תנינן בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו’ וגלוסקים ודאי רועים אוכלים הימנה ותירץ תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא לאכל הרועים ממנה, ומכל מקום פירשו שם עוד טעם אחר לבא בפיסולה מטעם שאינה ראויה למאכל אדם והוא שאמרו אי זו היא עיסת הכלבים ר’ שמעון בן לקיש אמר כל שעירב בהן מורסן, ואין לפרש שעשאה עם מורסנה שהרי חמשת רבעים קמח חייבים עם סובנן ומורסנן כמו שיתבאר אלא שעירב עמה מורסנן מן החוץ מלבד מורסן של עצמה והרבה פעמים מערב בה כל כך שאינה ראויה לאדם, ויש מפרשים שעירב בה מורסן של עצמה אחר שניטל מתוכה ומפני שאין דרך בני אדם בכך ואפילו העניים דתנן (לקמן פ"ב מ"ו) נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין ומכל מקום עקר הדברים כדעת ראשון וכטעם האמור בספרי ובתלמוד המערב וטעם זה לא נאמר אלא לר’ שמעון בן לקיש ומכל מקום שם פירשו בשם ר’ יוחנן שאם עשאה כעכין חייבת ר"ל פת גדולה שאין דרך לעשותה גדולה כל כך לכלבים לבד וכל שהוא כן סתמו נעשה שאם לא יצטרכו כלן לכלבים יהו אף הרועים אוכלין מהם, ואף בתוספתא (פ”א ה”ה) אמרו עיסת הכלבים מעצמה ניכרת עשאה ככרים חייבת למודים פטורה.
בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין שכל שהוא ראוי למאכל אדם מטמא טומאת אוכלין ואינו צריך מחשבה כלומר שאינו צריך שיחשב עליה למאכל אדם אלא כיון שהוא בר אכילה מכל מקום מיטמא עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שהתבאר במקומו (בכורות כ”ג א’).
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ובתלמוד המערב נתחדש בה שמצה גזולה אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח וכבר ביארנוה במקומה (פסחים ל"ה א’ עיי”ש ברא”ש סי’ י”ח).
משנה ט
המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי, והוא שאמר החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש ר"ל שאם אכלה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם בשוגג חייב לשלם קרן לבעלים אם היתה של אחרים ולהוסיף חומש ליתנו לכל כהן שירצה ואם היתה שלו נותן הכל לכל כהן שירצה שמאחר שהכתוב קורא לחלה תרומה כדכתיב (במדבר ט”ו כ’) חלה תרימו תרומה דינה כתרומה, ואסורה לזרים ושמא תאמר מה בא ללמדנו והלא מאחר שחייבין עליהם מיתה ידוע שאסורים הם, אפשר לפרשה אסורים לזרים אף במקום שאין מיתה וחומש כגון חצי שיעור ועל דעת האומר שחצי שיעור אסור מן התורה ועקר הדברים שעקרה של משנה זו נשנית בשני של בכורים (משנה א’) ונאמר בסופה הרי אלו בתרומה ובכורים מה שאין במעשר ומתוך סופה הוצרך לשנות בתחלתה שאסורה לזרים ללמד על המעשר שמותר לזרים ואגב אותה משנה שנאוה בכל מקום כן ושלא לצורך וכבר הארכנו בה בפרק הערל (יבמות ע”ג א’) והן נכסי כהן ר”ל שיכול לקדש בהן את האשה הן כהן שיתנו לו הן ישראל בתרומות שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, וכן ליקח מהם כל דבר אף מה שאינו ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם או מוכרם לכהנים, ועולין באחד ומאה שאם נפלה אחת במאה מעלה אחת ליתנה לכהן והותר השאר לזרים הא בפחות ממאה אינו עולה והכל אסור לזרים וימכרו לכהנים חוץ מדמי חלה ותרומה שבו ואף זו שאמרו שכל בפחות ממאה אסור לזרים דוקא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו בפרק הערל (יבמות שם).
וטעונין רחיצת ידים ר"ל נטילת ידים אף לפירות ואף לנגיעה מפני שגזרו על הידים טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה, וכן טעונין הערב השמש ר"ל למי שנטמא וטבל וכמו שאמרו (יבמות ע"ד ב’) העריב שמשו אוכל בתרומה.
ואינה נטלת מן הטהור על הטמא אלא שאם תרם תרומתו תרומה כמו שהתבאר בשני של תרומות (מ"ב) וכן התבאר שם שאם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג ר"ל שלא ידע שהוא טמא תרומתו תרומה, במזיד תרומה ויחזור ויתרום ר"ל כל שידע בטומאה אעפ"י שהיה סבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור.
ואינן נטלין אלא מן המוקף ר"ל ממה שהוא מכונס במקום אחד לא מזו העיסה על עיסה אחרת שבמקום אחר ואעפ"י ששתיהן חייבות ואפילו שתיהן ממין אחד ושהן שוות בחשיבות שהכתוב צווח ואומר (במדבר י"ח ל’) בהרימכם את חלבו ממנו אין ממנו אלא מן המוקף לו ומכל מקום בדיעבד מה שעשה עשוי וכמו שאמרו בשלישי של ערובין (ל”ב א’) ובהרבה מקומות מוטב יתרמו החברים שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים, ובלבד שיהא המופרש שמור הא אם טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהם משתברים ואמר הדי הן תרומה על יין שבביתי אינו כלום כמו שיתבאר במקומו (בבא קמא קט"ו ב’) וכן לחלה.
מעתה צריך אתה לידע מהו נקרא לענינים אלו מוקף ותדע שיש מפרשים לענין עיסה לענין חלה שלא נקרא מוקף אלא אם כן נוגעות זו בזו ממה שאמרו בפרק הסמוך לזה (משנה ח’) לדעת ר׳ אליעזר שהיה מתיר ליטול מן הטהור על הטמא כיצד הוא עושה היה לו עיסה טהורה וטמאה נוטל מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה הצריך לעצמה ולטמאה ואחר כך נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה שהרי כל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים טומאת אוכלין ונותן אותו פחות מכביצה בין שתי העיסות עד שתהא הטהורה נוגעת באותו פחות מכביצה מצד אחד והטמאה נוגעת בה מצדה האחר כדי שיהיו העיסות נוגעות ומוקפות זו בזו ולא תיטמא הטהורה בנגיעת הטמאה ואחר כך מניח שיעור שתי החלות על אותו פחות מכביצה ומפרישו לשם חלה על שתיהן ונמצא מפריש חלתו מן המוקף שלא בטומאת העיסה הטהורה והחלה ואעפ”י שאין הלכה כר’ אליעזר שהרי מכל מקום אסור להפריש מן הטהור על הטמא וצריך להפריש מכל אחת לעצמה מכל מקום למדנו שאין קורין מוקף אלא בנגיעה אפילו היו שתיהן בכלי אחד בלא נגיעת זו לזו ואעפ”י שהסל מצרף לעשות משתי עיסות שאין בכל אחת שיעור חלה לדונם כאחת לחייבן בחלה מכל מקום אינו מצרף ליקרות מוקף בכך, ושמא תאמר והרי בתרומה לא הצריכו בו נגיעה ממש שהרי אמרו הבודק את החבית להיות מפריש עליה והולך וכו’ והדי היינות אין נוגעין זה בזה אלא כל אחד ואחד בחבית מיוחדת, תדע שבתוספות פירשו שזו בדיעבד, ומקצת אחרוני הרבנים מקשים עליהם שהרי בשלישי של מעשר שני (מי”ג) אמרו בקנקנים שנתן לתוכן יין שעד שלא גפן ר”ל סתמן תורם מאחת על הכל כלומר שמאחר שהן פתוחות הרי הן כמעורבות ומוקף הוא משגפן תורם על כל אחת ואחת
ואם אינו רוצה לתרום מכל אחת ואחת אחר שגפן נחלקו שם בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין לו תקנה אף בשיחזור ויפתח אחר שגפן אלא עד שיערה לגת ולדעת בית הלל כל שחביות פתוחות הרי זה מוקף ואינו צריך לערות אלא לפתוח אלמא כל שהן פתוחות מיהא דינן כמוקף אעפ”י שאין היין נוגע זה בזה ואף לכתחלה ולא עוד אלא שבתלמוד המערבי אמרו שלא הוצרכו לפתוחות אלא ביין אבל בשמן אף בסתומות תורם מאחת על הכל, ושמא תאמר אין הטעם באלו אלא מפני שהן משקין ואין ראויין ליגע זה בזה אלא על ידי חביות ודיינו שיהיו החביות נוגעות זו בזו, והרי בתלמוד המערב (מעשר שני פ"ג ה"ו) אמרוה אף בפירות והוא שהקשו שם על בית שמאי שהצריכו לערות מה בינה לבין חמשה שקים בגורן שמא אין תורם מזה על זה, אלמא אף בפירות, ושמא אף בתבואה הואיל ומכל מקום מתפזרת אילך ואילך כל שהשקין נוגעין זה בזה דיו אבל עיסות צריך להגיען זו בזו, ומכל מקום ראיתי לאחרוני הרבנים שהבודק את החבית וכו’ וכן זו של חמשה שקים בגורן אינן צריכין להיות אף החביות והשקים נוגעין זה בזה אלא שיהיו במקום אחד ומפני שסתם הדברים כך הוא אלא שהם מחמירים בחלה לענין זה יותר מבתרומה, והדברים מתמיהים שהרי עקר דין המוקף על תרומה נאמר כדכתיב (במדבר י"ח ל’) והרמותם ממנו וממנה נתפשט לכל האחרים, ועוד שהרי במשנת (פסחים מ”ו א’) כיצד מפרישין חלה בטומאה שאמר ר’ אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה נאמר עליה בתלמוד המערב (שם פ"ג ה"ג) על דעתיה דר’ אליעזר מערים זו אני רוצה לאכול וזו אני רוצה לאכל ואופה את כלה וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה לישן ומשייר אחת ר"ל בתנור ואמר לו ר’ יהושע לא נמצא שורף קדשים ביום טוב אמר לו ר’ אליעזר מאליהן הן נשרפין אלמא שלאחר רדיית כלן קורא שם לאחרונה המשויירת בתנור אעפ"י שאין האחרות נוגעות בה, ומכל מקום פרשו אחרוני הרבנים (הר”ש במעשר שני פ”ג מי”ג) שזה שהוצרכנו בעיסות שיהו נוגעות ממש זו בזו הוא מפני שאדם מקפיד על תערובתן שלא תטמא זו את זו, ואמרו בתלמוד המערב שבמסכתא זו (פ”ב ה”ג) דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף. ולא על תערבתן ממש שאם כן האיך אדם תורם מן הרעה על היפה והרי יש כאן קפידת תערובת, אלא קפידת נגיעה שהרי מצד טומאה הוא מקפיד על נגיעתן, וכבר בארנו מזה בראשון של נדה (ב’ א’) ומכל מקום כתבו בתוספות שלא נאמרו דברים אלו אלא בחלת ארץ ישראל אבל בחלת חוצה לארץ הואיל ולא נאמר עליה אוכל והולך ואחר כך מפריש כלומר שאוכל כל הפת עד שלא ישתייר אלא שיעור חלה אין צריך לומר שמותר לתרום שלא מן המוקף ומכל מקום אחרוני הרבנים (תוספות ביצה ט’ א’ ד”ה גלגל) כתבו שצריך לשייר יותר משיעור חלה כדי שיהא מוקף, ואעפ"י שאינו מוקף לשיעור חלה דיו, וכן נראה עקר.
ונשוב לענין המשנה והוא שאמר שאינה נטלת אלא מן הגמור ר"ל בתרומה עד שיעשה דגן ובחלה עד שתעשה עיסה, והאומר כל גרני תרומה וכל עיסתו חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת שנאמר (במדבר ט”ו כ”א) מראשית ולא כל ראשית.
זהו ביאור המשנה ובתוספתא (בפרקין ה"ב וג’) אמרו העושה עיסה לרבים חייבת בחלה העושה עיסה לאכלה בצק חייבת בחלה קמח קלי שגבלו ועשהו עיסה חייבת בחלה.
ובתלמוד המערב אמרו עשר מצות אדם צריך לקיים עד שלא יאכל פרוסה של המוציא בל תחרוש בשור ובחמור בל תזרע כלאים בל תחסום לקט שכחה ופאה תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני חלה, אמר ר’ יצחק מן כדו ר"ל מעתה הוא נסיב לידוי ופשיט עשר אצבעתיה ובצע המוציא כלומד קיימתי עשר מצות.
ונשלם הפרק תהלה לא-ל