מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת ראה - אור חדש
בסוגיא דריש מס' חולין עש"ה דף ב' ודף ג' עד שם ע"ב הברייתא ת"ר שחיטת כותי כו' ובכל התוס' ודברי הרא"ש ז"ל ובטור וב"י והמחבר ורמ"א ט"ז וש"ך סי' א' וב"י והנה בלמדי שיטה זו זה לי שמנה שנים ויותר הארכתי בעניי לבאר כל חומרא ולהוציא לאור כמה דינים המסתעפים מדברינו אך ורק אין כאן מקומו להאריך ע"כ באתי בתכלית הקיצור לישב כמה קושיות מדוקדקים כי רבו כמו רבו ובגמ' ופוסקים הנ"ל (א) הנה אסיקנא שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם ובעיקר דין זה משם יפרד והיה לשלשה ראשים הראשון דאין אנו צריכין לבודקו לא בתחילה ולא בסוף וזו היא דעת התוס' במכילתן כאשר הבין דרכה הרא"ש ז"ל ויעויין מ"ש בזה הטור וב"י והב"ח ז"ל ובמעדני י"ט דעת שניה היא שהביא הרא"ש ז"ל בשם הגאונים דבדיעבד אם איתא לפנינו צריך לבודקו ואם ליתא לפנינו כשר בלא בדיקה ונותנים לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו דאף אם אשתלי ולא יבדקוהו לאו איסורה מתאכל עש"ה וכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והטור וב"י והמחבר ז"ל דעת שלישי דלכתחילה צריכים לבודקו ואין נותנים לו ע"ס שיבדקנו דכל היכא דאיכא לברורי מבררין אבל הקילו עליו בסופו אם שחט בלא בדיקה תחילה שוב א"צ לבודקו אח"כ אפי' הוא לפנינו כ"ה דעת רש"י והעיטור וא"ז והרז"ה וסמ"ג ומרדכי ורמ"א ז"ל ויעויין מ"ש הט"ז ס"א ס"ק ג' להקשות לדעת העיטור לוקמי מתני' בהכי וכו' והעלה דע"כ דיעבד דמתני' ע"י תיקון מיירי יע"ש ועי' תו' ד"ה המניח קתני לאו לשנוי אליבא דאביי קאתי וכו' משמע קצת מלשונם דמתני' שפיר מתוקמי אף להיות מבלי תיקון וכמו כן לשיטת הב"י והב"ח וש"פ דדעת התו' הוא כמ"ש הגאונים ע"כ הא דפריק לה בתו' הוא להם להסתיר דעת העיטור הרי דע"כ לשיטתם נוכל לאוקמי דיעבד דמתני' בלא תיקון והנה לכל דיעות הנ"ל לא יצאנו מידי ביאור על דעה ראשונה שהשיא הרא"ש ז"ל בכוונת התוס' קשיא הלא אפושי פלוגתא לא מפשינן ולמה לא נפרש שדעת התו' עם דעת הגאונים מתאחדין וכמ"ש הב"י והב"ח וכ"נ דעת הטור ז"ל. לדעה שניה שהיא דעת הגאוני' הקשה הרא"ש ז"ל לוקי מתני' בהכי והעלה מאחר דמחוסר תיקון לבדקו לא מיקרי לכתחילה עש"ה. לדעת שלישי הנ"ל קשה קושי' הט"ז שזכרנו. ועל ארבע לי אשיב מה שהקשיתי קושי' עצומה לדעת העיטור וא"ז שזכרנו על הש"ס דאמר כולהו כרבינא לא אמרי ללישנא קמא רוב מצוי' אצל שחיטה מומחי' הם ללישנא בקרא לעילופא לא חיישינן. והנה נשים לב לדקדק על דברי רבינא בלישנא קמא הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאינם מוחזקין ובלישנא בתרא מוחזקין אעפ"י שאינם מומחים הא אע"פ דנקט רבינא בין בל"ק בין בל"ב שפת יתר הוא. והפי' בזה הוא כך דכי היכא דלא תיקש' הכל לאתוי מאי ע"כ הוכרח לומר אעפ"י שאינם מוחזקין או אעפ"י שאינם מומחין. ובהיות כן קשי' למה להש"ס לפרש להך לישנא דאמר מוחזקי' אעפ"י שאינם מומחין לעלופי לא חיישינן אסתגר בקמייתא אחר שכבר אמרינן דללישנא קמא כולהו ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והיינו דיעבד דוקא לסברת העיטור וסייעתו א"כ שוב לא מצי כולהו לפרש ג"כ כלישנא בתרא דרבינא ולומר מוחזקין אעפ"י שאינם מומחין ז"א דהא לכתחילה צריכין לבודקו. ושוב יהיה קשה הכל לאתוי מאי דע"כ לרבינא בלישנא בתרא דאומר מוחזקי' אע"פ שאינם מומחין פירושו דא"צ לבדקו כלל בתחילה א"כ לדידן דאמרי' דמא"ש מומחין הם דיעבד נסת' ג"כ אוקימ' בתרייתא. וכ"כ קשה לשיטת הגאונים ז"ל דע"ס שיבדקנו בסוף לא מקרי לכתחילה קשי' ג"כ כנ"ל (ב) בדין ידע דלא גמיר דעת רש"י ז"ל דבהיכא דאחרים רואים אותו נותני' לו לכתחילה לשחוט ואינו כן דעת התוס'. והר"ן והרשב"א והטור וב"י כדעת רש"י. ומבואר בב"ה להגאון מהרי"ק ז"ל שכן נראה מדקדוק לשון רש"י ז"ל דנותנים לכתחילה לשחוט למי שא"י ה"ש כשאחר עע"ג. וא"ז והמרדכי והרמ"א ז"ל ס"ל כר"ת. ויעויין מ"ש בזה הגאון בעל תבואות שור. ואפשר שב"ה דקדק זאת מלשון רש"י ז"ל דף י"ב ע"א ד"ה ואי ידע דלא גמיר פשיטא פי' דראהו מותר קשה דלמא קמ"ל אף דראהו אסור לכתחילה אע"כ דס"ל לרש"י דבאמת מותר לכתחילה והא דלא פריך מאי ארי' דיעבד לכתחילה נמי י"ל באמת דלשון מותר לאכול משחיטתו משמע גם לכתחילה כמ"ש הרא"ש ולשון ראהו משום סיפא קתני:
ואפשר פלוגתייהו דהני רברבתי בהא משום דאי' שני טעמי' על איסור חש"ו לכתחילה באחרים רואים. חדא שמא יקלקלו באותו שחיטה ואחרים לא ישגיחו שפיר ותו דשמא יטעו להכשיר שחיטתן מבלי אחרים רואים. ולפ"ז י"ל טעם האוסרי' כטעם הראשון שזכרנו ושייך נמי בגדול שא"י ה"ש וטעם המתירין כטעם השני שזכרנו וזה לא שייך כולי האי בגדול שא"י ה"ש דבשלמא חש"ו כ"ע יודעים בו ואתו להכשיר משא"כ כאן אטו כ"ע יודעים שא"י ה"ש ובאותו אדם גופי' ודאי ליכא למיחש שיטעו ליתן לו בלתי אחר עע"ג שיאמר להם שצריך להיות אחרים רואים כמו בשחיטה זו. וכזה כתב במקום אחר הפרישה והנה גאון בעל ט"ז הביא בי"ד סי' א' ס"ק ט' ראיה לדברי המתירי' לכתחילה מדקא מכשיר בחש"ו דיעבד ש"מ בגדול שא"י ה"ש שוחט אפי' לכתחילה באחרים רואים ודעת האוסרין ס"ל דלגופי' איצטרך בחש"ו דכשר בדיעבד יעש"ה בדבריו קשים להולמן דא"כ מ"ט דמכשירין דהא שפיר סבר מעליותא הוא דלגופ' איצטריך בחש"ו דכשר בדיעבד כאשר חבר לגזיזא בעצמו (ג) בדיני שחיטת קטן רבו כמו רבו הפוסקים ראשונים ואחרונים. והפרישה האריך והעמיק בזה רק בקצרה באתי דדעת הרמב"ם ז"ל דבעינן מומחה ויודע לאמן את ידיו אז שוחט לכתחילה והוא כשאחר עומד ע"ג. ודעת הר"ן בב"י דסגי במומחה לחוד או ביודע לאמן את ידיו לחוד ושוחט לכתחילה כשאחר עע"ג. וכן העלה דודי זקיני הגאון הש"ך ז"ל בדברי המחבר סי' א' ס"ק כ"ה והפר"ח והת"י השיגו עליו ויתבאר בדברינו שהרמב"ם והר"ן ז"ל לשיטתייהו אזלי ושעריבי' דברי דודי זקיני הגאון הנ"ל והם יתד שלא תמוט (ד) כתב הטור משם הרשב"א ז"ל דישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון אינו כלל בכלל רוב מצוי' א"ש מומחין הם יע"ש. והקשה התבואות שור א"כ למה אסיק הש"ס להאוקימתא דרב אשי דלא מתוקמי וכולן דמתני' הלא בריוח איכא למוקי גם וכולן דמשנתינו לרב אשי באופן זה הכל שוחטין אפי' ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבן כשבדקו לו סכין מקודם בד"א שיודעים בו שהוא מומחה אבל אין יודעי' שהוא מומחה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ע"י שבודקין אותו אח"כ אם הוא מומחה. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו שחיטתן כשירה וא"צ בדיקה לבסוף בשלמא על הש"ס דאסיק בקשי' וכולן על אוקימתא דרב אשי אפשר ליישב עוד ולומר דבודאי לא כן הי' כוונת ר"א דא"כ לא הוי ליה למוקמי סיפא דמתני' אם לא בדקו לו הסכין והיינו הדיעבד דמתני רק דהוי ליה למוקמי כשבדקו לו הסכין ואינן יודעין אם הוא מומחה אבל על ר"א גופיה קשה ה"ל לאוקמי מתני' כמ"ש והוי רווחא טפי דמתוקם גם וכולן דמתני' ועיין בזה (ה) בתו' ד"ה שמא יקלקלו וכו' וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן כו' ויש לתת לב לשיטת רש"י ז"ל להסיר מהם תמיהת התו' וגם יש לדקדק בלשון תו' שכתב וקשה לפירושו דהא חזינן דהקושי' היא לפירש"י (ו) יש להעיר בתו' ד"ה אלימא וכו' דלקמן פריך מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה עש"ה. ואיכא למידק דהלא לקמן מרא דשמעתא הוא רבא דמסיק ואמר ר' נתן היא א"כ י"ל דרבא גופיה בשיטתיה קאים דלדידיה לא מתוקמי כלל וכולן דמתניתן דהא אסיק בקשי' וכולן לרבא דמוקי בכותי וא"כ ע"כ לא קאי כ"א על חש"ו ודייק שפיר מאן תנא וכו' ובפר בסוגי' קצרה דהמפרק לה הוא מותיב לה (ז) הקשה דודי זקיני הגאון הש"ך ז"ל בי"ד סי' ב' ס"ק כ"ב מאי פריך רב אשי מ"ט לא אמר כאביי דלמא סבר ר"א כת"ק דרשב"ג דלא סמכינן אחזקת כותים כל עיקר וממילא לא מהני חותך כזית בשר ונותן לו יע"ש. ותו י"ל דמש"ה לא אמר כאביי כקושי' דרבא. ותו איכא למידק על הלשון ר"א מ"ט לא אמר כתרווייהו אמאי לא אמר כאביי ורבא ולמה כולל הב' אוקימתא בבת אחת (ח) קושי' התוס' ד"ה חולין שנעשו עטה"ק וכו' (ט) דהרא"ש ז"ל מגיהה במשנה שמא יקלקלו בשחיטתן כ"ה גירסת הרמב"ם ז"ל ומאי דוחקיה למחוק גירסה ישינה שמא יקלקלו את שחיטתן (י) דאמר רבינא ורבה כ"ע כאביי ורבא לא אמרו דקשי' להו וכולן דמתני' ואמאי לא אמרו דסברי כותי' גירי אריות הם (יא) מאי פריך ר"א מ"ט לא אמר כאביי ורבא דלמא מוקי סיפא בכותי וטפי מסתבר למוקי רישא במומר כמ"ש המהרש"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל (יב) בתו' ד"ה רבא מ"ט ל"א כשמעתיה כו' וי"ל דקמייתא בעי לאוקמי כשמעתי' מאי נ"מ בזה אם הקמייתא כשמעתן או בתרייתא והאף שבעל המאור ז"ל נותן טעם לשבח בזה מ"מ אינו מכוון בלשון התו' (יג) מאי דקאמר לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל דע"כ דס"ל דכותים גירי אמת הן מאחר דמוקי הכל דסיפא בכותי. ובדרך הפשוט נראה דה"פ דלי' לא ס"ל דצריך חותך כזית בשר ונותן לו משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררין כמ"ש התו' רק שהוא מדמה לגמרי ליי"נ ושוב ליכא למוקמי מתני' בהכי דיהי' הדיעבד דסיפא בלי תיקון וכמ"ש הט"ז. אמנם לשיטתינו אשר כתבנו לעיל באות א' להוכיח מכמה פוסקי' דנוכל לפרש סיפא דמתני' בלי תיקון ג"כ ודלא כמ"ש הט"ז הדרא קושי לדוכתי:
ובביאורי למס' זו הארכתי בסוגי' זו כמה קושי' ודקדוקי רבו כמו רבו רק באתי כאן להקל על המעיין ולכתוב רק איזה סברות בדרך ישרה והוא כי מה שזכרנו לעיל להק' באות ב' יש לפרש דהני פוסקים דחולקים בדין ידע דלא גמיר אם שוחט לכתחילה באחרים רואים או לאו והוא נובע מפלוגתי' דרש"י ותו' יש לפרש דרש"י ותו' לשיטתייהו דהא רש"י פי' בדף י"ב אין מוסרין להם חולין לכתחילה לשחוט אפילו אחרים רואים אותם ועש"ה ובהיות כן קשה שפיר מאי אירי' חש"ו גדול שא"י ה"ש נמי אין שוחט לכתחילה כקושי' הט"ז. וא"ל כאשר תבר לגזיזי' דמש"ה נקט בחש"ו להורות דאפ"ה דיעבד כשר ז"א דהך חלוקה דחש"ו ששחטו ואחרים רואים דכשר דיעבד להדיא קתני לה בסיפא וכולן ששחטו ואחרים רואים אותה שחיטתן כשירה וקשיא שפיר ברישא דתני שמא יקלקלו להורות האיסור דלכתחילה בחש"ו אפי' אחרים רואים אותו א"כ ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דגדול שא"י ה"ש אסור ג"כ לשחוט לכתחילה אפילו אחרים רואים. א"כ מזה הי'. לרש"י ז"ל וסייעתו הוכחה ברורה דגדול שא"י ה"ש שוחט לכתחילה כשאחרי' רואים אותו משא"כ התו' בשיטתייהו קיימו דשמא ולו מיירי כשאין אחרים רואים אותו וקמ"ל דאין מוסרי' להן לכתחילה לשחוט אפי' אם רוצה להשליכו לכלבי' יעש"ה א"כ שפיר פסקי דגדול שא"י ה"ש אינו שוחט לכתחילה אפי' אחרים רואים והא דנקט לחש"ו במתני' לאשמועי' דכשירי' בדיעבד. ורישא דתני שמא יקלקלו מורה להשליך לכלבים אסור ליתן להם לכתחילה משא"כ בגדול שא"י ה"ש נותנים לו לכתחילה לשחוט כדי להשליך לכלבי'. ועי' בש"ך ס"א ס"ק כ"ו. ואולי בזה נחלקים רש"י וסייעת' עם התו' וסייעתי' ובדברי הט"ז א"א לכוון דברינו בדבריו עין עליו. ובהיות כן היה מתורץ קושי' התו' מפי' רש"י מה שהקשו בד"ה שמא יקלקלו וכו' דהא מסיפא שמעינן וכו' די"ל היא גופי' קמ"ל מתני' דוקא חש"ו אסורי' לכתחילה לשחוט כשאחרים רואין אותם. אבל לא גדול שא"י ה"ש דמותר אפילו לכתחילה (ומורה לנו בזה דנקיט יו"ד יתירה מדהי' לו להאריך בבבא בפ"ע) אבל מסיפא דתני לשון דיעבד לא מוכח מידי די"ל לגופי' איצטרך דאפי' בחש"ו אם שחטו בדיעבד שחיטתן כשירה כנלע"ד לכאורה:
איברא נראה לפי מה שפירשו התוס' שילהי פ' לולב הגזול שדעת רש"י דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו הוא דשוחט לכתחילה כשאחר עע"ג אבל במומחה לחוד לדעת הש"ך או ביודע לאמן את ידיו לחוד לכ"ע אסור לשחוט לכתחילה אפילו כשאחרים עע"ג. ופירשו לשון מותר לאכול משחיטתו דיעבד כאשר תבין להדיא שם מדברי התוס' וכל הפוסקים שוין בזה ועיין בב"ח ובתבואות שור סי' א' ס"ק כ"ב. א"כ הקשו התוס' שפיר ל"ל הבבא דיקלקלו הא מסיפא מוכח לה דאינה כשר כ"א דיעבד וא"ל לדיוקא איצטרך דבגדול שא"י ה"ש שוחט אף לכתחילה זה ליתא לשיטת רש"י ז"ל דבקטן מומחה אינו שוחט לכתחילה אפי' אחרים עע"ג א"כ הא דתני במתני' דחש"ו לא ישחטו לכתחילה אפי' אחרים רואין אותן שמא יקלקלו מיירי אפי' מקטן שהוא מומחה א"כ איך יהי' מדויק מזה דבגדול שאינו מומחה שוחט לכתחילה הא אנן איירינן מן מומחין בשלמא לדעת הפוסקים דקטן מומחה שוחט לכתחילה א"כ הא דתני במתני' דאסור לכתחילה מיירי שאינם מומחין וקשי' שפיר מאי איריא קטן אפי' גדול שאינו מומחה נמי אינו שוחט לכתחילה אע"כ דגדול שא"י ה"ש שוחט אפי' לכתחילה משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דאפי' קטן מומחה אינו שוחט לכתחילה אפי' אחרים רואין אותו א"כ הא דתני במתני' איסור לכתחילה אפילו במומחין מיירי לק"מ מה אירי' קטן גדול נמי דבגדול היודע ה"ש שוחט לכתחילה בודאי כשאחרים עע"ג. ועיין בש"ע ס"ג ברמ"א היטב ודייקו התוס' שפיר בדקדוק וקשה לפירושו כלומר לפירוש הקונטרס גופי' שפירשו במס' סוכה ג"כ דקטן מומחה לחוד אינו שוחט לכתחילה אפילו אחרים רואין אותו א"כ ל"ל שמא יקלקלו מסיפא מוכח דא"ל כנ"ל כמ"ש והוא פשוט וברור לכל מעיין היטב בסוגיא זו:
ולפע"ד נראה ליישב באופן אחר דהנה צריכים אנו לעורר בסוגי' דמפרש טעמא דאביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל הא דרבא וכן ר"א לא אמר כאביי דסובר כותי' גירי אריות הן. ולפ"ז קשה עליהם פירכת הש"ס בדף י"ז ע"א שנית בכל שוחטין הכל שוחטין לאתוי' מאי דלדידהו ליכא למימר חד לאתוי' כותי וחד לאתוי' מומר כיון דחד לא סבר כתברי' לפי שינויא דש"ס. והנה יש לפלפל בענין זה פלפול עמוק ורחוב וכאשר מבואר אצלינו בחידושינו וכאן לא באתי אלא דרך קצרה דלכאורה י"ל דהכל דסיפא מרבה טמא במוקדשים או שאינו מומחה או שאינו מוחזק. איברא גם ז"א דהלא טמא במוקדשים אינו שוחט כ"א דיעבד דוקא ולא לכתחילה. וכ"כ לדעת הא"ז ובעל העיטור את שאינו מומחה ומוחזק. והכל דסיפא ע"כ לכתחילה משמע כמ"ש המהרש"א לקמן דדומיא דבכל שוחטין ולעולם שוחטין קתני. וכ"כ לדעת הגאונים דנותנים לו לכתחילה לשחוט ע"מ שיבדקנו אח"כ לא מקרי לכתחילה כמ"ש הרא"ש ז"ל:
ודרך חידוד התלמידים אמרתי לבאר התוס' דמסכת זבחים ריש פ' כל הפסולים במתני' ד"ה שהשחיטה כשירה בנשי' וכו' מיכן תשובה לבעל הלכות ארץ ישראל שכתבו דנשים לא ישחטו דדעתן קלות כו' ועוד כתב בהן שכח ולא בירך שחיטתו פסולה כו' יע"ש ולכאורה הדין השני שהביא התוס' בשם ההא"י לא שייך התם מידי. ונ"ל דהנה לכאורה י"ל דהכל דסיפא מרבי טמא במוקדשין ושוחט אף לכתחילה ע"י סכין ארוכה והא דקתני בכל הפסולים לשון דיעבד משום הוא דתני לה וכמ"ש התוס' כזה בריש מכילתין או יאמר משום עבדים וכמ"ש הב"ח בק"א שלו ויהי שפיר תרתי אטו תרתי כן נראה לפרש לכאורה הכל דסיפא ועוד לנו דרך אחרת בזה והוא שבעל מעדני י"ט הקשה אמאי לא מוקמי' מתני' דהכל מרבי חרש השומע ואינו מדבר והדיעבד במדבר ואינו שומע לדעת הרמב"ם שמחלק בזה ותירץ דליכא למוקמי רישא וסיפא אלא בחד גברא ולא בתרי גברא יעש"ה והברור בזה כמ"ש לעיל בפ' תשא והקשיתי כזה לדעת המחבר בש"ע והוא דעת הרמב"ם שחרש השומע ואינו מדבר שוחט לכתחילה היינו כשאחר מברך ואם לאו לא ישחוט אבל בדיעבד אין הברכה מעכבת א"כ עדיין קשה לוקמי מתני' בהכי הכל שוחטין אפילו שומע ואינו מדבר והוא כשאחר מברך ואם לאו לא ישחוט ואפ"ה אם שחט שחיטתו כשירה. ובהיות כן י"ל דבאמת כיון דהקושי' לא קיימי כ"א לאותו אמוראי דלא מוקי וכולן דמתני' ולדידהו י"ל באמת דס"ל דהכל דסיפא מרבי זה ומש"ה לא מוקי רישא בהכא. אבל לבעל הא"י עדיין קשה קושיתינו אמאי לא מוקי מתני' בחרש וכנ"ל והכל דסיפא מרבי טמא במוקדשים דשוחט לכתחילה ג"כ ודתני בכל הפסולים לשון דיעבד משום נשים לפי סברתם דנשים לא ישחטו לכתחילה. אבל באמת בעל הא"י לשיטתייהו דס"ל דברכה מעכבת אפילו בדיעבד כאשר כתבו שכח ולא בירך שחיטתן פסולה א"כ בלא"ה א"א לפרש מתניתין בהכא ולומר דשחיטתן כשירה קאי אם לא בירך לו אחר דהא הברכה מעכב דיעבד ובזה מתקשים היטב השני דיני' של בעל הא"י הנ"ל זה לזה יחדיו יודבקו כמ"ש ובחילוקי הארכתי בזה איברא לפי מה שבררתי לעיל דתנא אינו שונה תקנתא כדאי' לעיל פ' תשא א"כ ליכא למוקמי מתני' דסיפא בשומע ואינו מדבר וכ"כ אם אנן קיי"ל כהא"י רק דנשים שוחטות לכתחילה א"ל דסיפא מרבי טמא במוקדשים דהא תני לשון דיעבד בכל הפסולים או יאמר להך שינויא דש"ס התם עיקר והכא איידי דתני טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשים א"כ זה לא שייך בהכל דסיפא מאחר דלא תני שם מקודם טמא בחולין כלל וזה יש עדיין ליישב דמהתם לא מוכח כ"א דיעבד קמ"ל בהכל דסיפא דאפי' לכתחילה שוחט רק דמ"מ קשה דלא שייך בשחיטת חולין זה הדין דקדשים כלל לאותו שינויא דש"ס ואין להאריך בזה עוד א"כ הדרא קושיא לדוכתין לאביי ורב אשי היכא מוקמי לה להכל דסיפא דמתני' כיון דחד לא ס"ל כחברי':
והנלע"ד ליישב קושיא זו בשני דרכים דרך אחד להני דיעות דידע דלא גמיר שוחט לכתחילה כשאחרים רואים אותו י"ל ברווחא דהכל דסיפא מרבי ידע דלא גמיר ואחרים רואים שישחוט לכתחילה. ודרך השני י"ל להפוסקים דס"ל לחלק בין מומחים למוחזקים והיינו במומחה ואינו מוחזק בודאי שוחט לכתחילה מדאמרי' לעילופי לא חיישינן משמע דכלל לא חיישי' אפי' לכתחילה א"כ י"ל הכל דסיפא מרבי מומחים אע"פ שאינן מוחזקים. ובשני דרכים הללו יתירו כל ספיקותינו וראשון תחילה נאמרו מ"ש באות א' בקושי' הראשונה על הרא"ש מנ"ל להשיא דעת תוס' לדעה שלישי' ולא כדעת הגאונים שזכרנו. ז"א דהרא"ש בשיטתי' קאים דאינו רוצה לעשות שום חילוק בין מומחין למוחזקים וכמו שאמרי' להני דיעות דרוב מצוי' אצל שחיטה מומחים הם היינו דיעבד ה"ה גבי מוחזקים אמרי' הכי ודקאמר לעלופי לא חיישי' היינו רק דיעבד וכאשר כתב הטור בסימן א' וז"ל ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בין מומחין למוחזקי' ובהיות כן היה קשה לי' לאביי ור"א הכל דסיפא לאתויי מאי וא"ל אע"פ שאינו מוחזק ז"א דאי רמא"ש מומחין הם היינו דיעבד או כהגאונים ה"ה גבי מוחזקים ובהכרח לומר כאופן א' שזכרנו דס"ל הכל דסיפא לאתויי ידע דלא גמיר ומאחר שהרא"ש ז"ל ראה וידע שיטת התוס' דידע דלא גמיר ישחוט לכתחילה אפילו אם אחרים רואים אותו א"כ הוה נשאר הקושי' לשיטת התוס' בלי שום תירוץ ובגלל זה פירש הרא"ש בדברי התוס' כי באמת הא דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחים היינו אפי' לכתחילה ובלי מחוסר תיקון דאף דיעבד כדאיתא לקמן אפ"ה א"צ לבודקו אם הוא מומחה ושפיר י"ל הכל דסיפא מרבה אע"פ שאינו מומחה דמקרי שפיר לכתחילה אבל רש"י בשיטתי' דפירש בד"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם הלכך לא בעי למיבדקי' והיינו או כדעת העיטור או כדעת הגאונים ושוב ליכא למוקי הכל דסיפא אע"פ שאינם מומחים דלהעיטור דיעבד דוקא ולא לכתחילה ולהגאונים לא מקרי לכתחילה מאחר שהוא מחוסר תיקון ע"כ הוצרך רש"י ז"ל לשיטתי' דידע דנא גמיר שוחט לכתחילה וי"ל כאופן השני שהכל דסיפא מרבי ידע דלא גמיר ומיושב היטב קושי' הט"ז שנזכר לעיל אות ב', ולפ"ז מיושב גם קושית הט"ז בסי' א' ס"ק ג' שזכרנו לעיל באות א' די"ל דהעיטור שהביא הא"ז ג"כ בשיטתי' דפסק ר"מ א"ש מומחים דיעבד א"כ קשה הכל דסיפא לאתויי מאי וא"ל ידע דלא גמיר דלשיטתי' קאי כאשר כתב בס' בדק הבית בשם א"ז דגדול שא"י ה"ש לא ישחוט לכתחילה אפי' כשאחרים עע"ג ועיין בהגה' אשר"י רפ"ק ומבואר להדיא בב"י ע"ש לכך הוצרך העיטור לחלק בדבריו דגבי מומחים לחוד הוא דכתב א"ז דיעבד דוקא אבל לעילוף לא חיישינן לא בתחילה ולא בסוף א"כ י"ל הכל דסיפא מרבי אע"פ שאינו מוחזק כנזכר באופן השני לעיל ומיושב קושי' הט"ז אמאי לא מוקמי מתני' בהכא לרבות אע"פ שאינן מוחזקים דבאמת מוקמי להכל דסיפא דמרבי זאת. ושפיר לא רצה הרא"ש ז"ל לדרוך בעקבי הפירוש שכ' הט"ז שלפמ"ש מיושב קושיתו היטב:
ושפיר הבין הרא"ש דרכו של רש"י ז"ל כפי' הגאונים דאי כפירוש העיטור קשה קושי' ט"ז ה"ל למוקי מתניתין בהכא וא"ל דהכל דסיפא מרבי זה ז"א דלרש"י י"ל הכל דסיפא מרבי' ידע דלא גמיר וא"ל דלענין מומחים ס"ל לרש"י כהעיטור ובמוחזקים נראה לרש"י דשוין הם למומחים וכנ"ל ז"א דא"כ לא מתוקמי הלשון לעילופי לא חיישינן משמע לכתחילה לא חיישינן שיבוא לידי זה כאשר העלו הפוסקים בשלמא לדעת הגאונים שפיר י"ל דלעלופי לא חיישי' לכתחילה ונותנים על סמך שיבדקנו אח"כ משא"כ לדעת העיטור והבינהו ובזה יתבאר היטב דברי הרמב"ם ז"ל בקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו הוא דשוחט לכתחילה דוקא ויובנו ג"כ דברי הש"ך ז"ל דלפי דברינו יש להקשות להר"ן והבית יוסף שכתבו בידע דלא גמיר מותר לשחוט לכתחילה כשאחרים רואים מנ"ל זאת ואי כמו שכתבנו דקשי' להו ג"כ הכל דסיפא לאתויי מאי וע"כ לאתויי ידע דלא גמיר זה ליתא דהא אינהו גופייהו פסקי לחלק בין מומחים למוחזקים דלעילופי לא חיישינן לא בתחילה ולא בסוף א"כ י"ל דהכל דסיפא מרבי אע"פ שאינם מוחזקים. רק עדיין נשאר לנו מקום לפרש שהם בשיטתייהו קיימי דס"ל בקטן מומחה לחוד שוחט לכתחילה כשאחרים רואים אותן וסבירא להו כפרש"י דמש"ה תני שמא במתניתין שמא יקלקלו להורות דאין מוסרים להם חולין לכתחילה לשחוט אפי' אחרים רואים אותן. והיינו ע"כ כשאין לו מומחים ולא מוחזקים דאל"כ באמת שוחטין לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג בקטנים לדעתם הנ"ל ובהיות כן דמיירי כשאינם מומחים קשה שפיר מאי איריא קטן אפילו גדול שא"י ה"ש אסור לו לשחוט לכתחילה כשאחרים רואים אע"כ מוכח באר היטב דגדול שאינו יודע ה"ש שוחט לכתחילה ממתני' גופי' כאשר כתבנו לעיל בהתחלתינו ומש"ה כתב הב"י שפיר שדעת רש"י כהעיטור משום דקשה הכל דסיפא לאתויי מאי וא"ל לרבות ידע דלא גמיר הא כבר נלמוד זה שמא יקלקלו דמתני' דהב"י מפרש באמת דעת רש"י בסוכה דסגי במומחה לחוד בקטן ועיין היטב אע"כ שדעת רש"י כהעיטור וי"ל הכל דסיפא מרבי מומחים אע"פ שאינם מוחזקי'. משא"כ הרמב"ם דאינו מחלק כלל בין מומחים למוחזקים קשה שפיר הכל דסיפא לאתויי מאי וא"ל אע"פ שאינו מוחזק דג"כ אסור לכתחילה וא"ל ידע דלא גמיר כבר נפיק ממשנתינו דתני שמא יקלקלו בחש"ו באחרים רואים ש"מ דגדול שא"י ה"ש שוחט אף לכתחילה כמש"ל ולכך פסק דבקטן בעי' מומחה ויודע לאמן ידיו אבל מומחה לחוד אינו שוחט לכתחילה אפי' כשאחרים רואין אותו ואין כאן שום דיוקא על גדול שא"י ה"ש כיון דקטן דמתני' דתני שמא יקלקלו להורות דאינם שוחטין לכתחילה אף כשאחרים רואי' אותם מיירי באמת אפי' מקטן היודע שפיר ה"ש אפ"ה אסור לכתחילה וכמש"ל ושפיר הוצרך למיתני בסיפא הכל שוחטין לרבות ידע דלא גמיר דשוחט לכתחילה כשאחרים רואים אותן. ולפי שבארנו ע"כ מוכח כדעת הש"ך דלהב"י קטן מומחה לחוד שוחט לכתחילה כשאחרים רואי' ומתני' מיירי מקטן שא"י ה"ש וקשיא שפיר מאי אריא קטן גדול נמי אע"כ דגדול שא"י ה"ש שוחטו לכתחילה כשאחרים רואים אבל אי הוי מפרשי' כפר"ח ות"י שדעת הב"י כהרמב"ם הנ"ל הוה הדרא קושיא לדוכתי' מנ"ל להב"י לשיטתו כנ"ל דגדול שא"י ה"ש שוחט אפילו לכתחילה וכאשר בארנו להרמב"ם והרא"ש ז"ל בשיטתי' דבקטן בעי' מומחה ויודע לאמן את ידיו כהרמב"ם ז"ל וא"כ לא מוכח ממתני' מידי דגדול שא"י ה"ש שוחט לכתחילה וקשה א"כ מנ"ל לרש"י הא וע"כ דהי' להם הוכחה מהכל דסיפא ומוכח ע"כ כדעת הגאונים שזכרנו דלפי דעת העיטור הי' קשה קושי' הט"ז וכמש"ל: איברא דעדיין קשה אף להרא"ש מן משנתינו מוכח דגדול שא"י ה"ש שוחט לכתחילה דאל"כ רק דאסור לשחוט לכתחילה כשאחרים רואים וטעמי' כדכתבו הפוסקים דשמא אתי למיטעי ליתן להם לשחוט בלתי אחרים רואים אותן א"כ קשה ל"ל הטעם במשנה שמא יקלקלו את שחיטתן והיינו שחיטה זו ולמה לא אמר הטעם אף שישחטו השתא שפיר בפני האחרי' מ"מ אסור שמא יטעו אחרים להכשירן בלי אחרים רואין ולכך גורס הרא"ש באמת שמא יקלקלו בשחיטתן ויש לפרש באמת הכי דאיכא למיחש שבשחיטה זו יקלקלו ג"כ לאחרים שאתו להכשיר להם בלי אחרים ג"כ ועיין בקול הרמז ונפשי יודעת מאד שיש עוד לפלפל בדברינו אמנם לא רציתי להאריך וסמכתי על המעיין בפוסקים ראשונים ואחרונים הדק היטב ויאתיון הדברים הללו היטב ועתה אמרתי השב אשיב ליישב כל הקושי' ודקדוקים שהתחלנו לפי ההצעה שזכרנו ומקדם נתרץ קושי' בעל ת"ש הנזכר באות ד' ויתבאר היטב המשך לשון הגמרא בכל אוקימתות דכבר בארנו לעיל מזה דהגמרא שפיר אסיק בקשיא וכולן לרב אשי דא"ל דאיהו מוקי משנתינו כמ"ש התבואות שור וגם וכולן דא"כ ה"ל לפרש דיעבד דמתניתין כשבדקו לו סכין רק שאין אנו יודעים בו אם הוא מומחה או לאו ומאי דוחקי' לפרש הדיעבד כשלא בדקו לו הסכין מקודם השחיטה רק דמ"מ קשה על ר' אשי גופי' למה לא מוקי מתני' בהכא' דיהי' מתוקמי ג"כ וכולן שפיר וכאשר כתב הת"ש ומבואר לעיל בדברינו באות ד' יעש"ה:
איברא נראה דר"א ס"ל כותים גירי אריות הן כדמשני הש"ס דמש"ה לא אמר כאביי א"כ היה קשה לי' הכל דסיפא לאתויי מאי ושני לה לאתויי גדול שאינו יודע ה"ש דשוחט לכתחילה כשאחרים רואים אותו א"כ לא מצי למוקמי מתני' בהכא ויהא קאי וכולן ג"כ על מומר מאחר שאינו בכלל רוב מצויים א"ש מומחים הם ע"כ כשר דוקא באחרים רואים אותו קשה אטו מגרע גרע מגדול שאינו יודע כלל ה"ש וידוע לנו דג"כ שוחט לכתחילה באחרים רואים. ומ"ט נימא בהך מומר שאינו ידוע אם ידע וגמיר או לאו דוקא אם שחטו בדיעבד ואחרים רואים כשר בדיעבד אבל לא לכתחילה וא"ל דבאמת אף לכתחילה כשר ולשון דיעבד משום חש"ו תני לה אכתי קשה ל"ל וכולן מהכל דסיפא נשמע דגדול שא"י ה"ש שוחט לכתחילה. ולפ"ז י"ל כיון דרבא מוקי להדי' לקמן חד בכותי וחד במומר מוקי באמת רישא במומר כי היכא דמתוקמי וכולן דמתני' וזה דייק הש"ס ופריך רבא מ"ט לא קאמר כשמעתי' כלומר למוקמי רישא במומר ויהי' הפעולה בזה דמתוקמי וכולן דמתני' מאחר דרבא גופי' לא מוקי סיפא לרבות ידע דלא גמיר וכנ"ל ומשני באמת לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל רק באמת מוקי לרישא במומר ומוקים ג"כ וכולן דמתני' וכו' ומאחר שזכינו לדין דבאמת רבא מוקי לה וכולן דמתני' שפיר דייקו התוס' ד"ה אלימא וכו' ומיושב קושי' וי"ו היטב דלקמן מרי' דשמעתי' רבא ואיהו גופי' מוקי וכולן דמתני' ואפ"ה דייק דקאי גם אחש"ו. ובזה מיושב ג"כ קושי' התוס' ד"ה שמא יקלקלו וכו' כיון דרבא גופי' מוקי לוכולן דמתני' על מומר שפיר דייק דתני שמא יקלקלו דאין מוסרי' חולין לכתחילה לשחוט אפילו אחרים רואים ומסיפא לא מוכח מידי דה"א דתני לשון דיעבד משום מומר וכנ"ל ועיין היטב לעיל בדברינו. ואמר הש"ס שפיר רבינא ורבה ב"ע לא אמרי כאביי ורבא ור"א דקשיא להו וכולן. דא"ל דס"ל כותים גירי ארי' הן ולא ס"ל הא דרבא קשה א"כ הכל דסיפא לאתויי מאי וא"ל ידע דלא גמיר קשה אפי' אם אין אנו יודעין אם הוא מומחה או לאו אסור לכתחילה לרבינא לכך משני דקשיא להו וכולן אבל בסיפא דליכא וכולן במשנה שפיר איכא למוקמי בכותי או מומר ואח"ז אמר דכולהו כרבינא ורבה ב"ע לא אמרי כי היכא דמתוקמי וכולן דר"מ אצל שחיטה מומחים הם והוכרח לפרש לעילופי לא חיישי' דאל"כ הוה קשה לרבא ולר' אשי דמוקי מתני' במומר ובאמת הוא אינו בכלל רוב מצוים א"ש מומחים הם א"כ ע"כ מיירי כשידוע לנו שהוא מומחה וכמו כן שידוע לנו שהוא מוחזק אם נאמר דחיישינן לעילוף ואיך תני עלה חוץ מחש"ו הלא בקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו כשר דיעבד אפי' בלי אחרים רואים אותו לכך אמר לעילופי לא חיישינן כלל לכל אוקימתות ואפי' לכתחילה וממילא מיירי כל מתני' בשאינו ידוע שהוא מוחזק ולכך בקטן אסור דסתמא דקטן שאינו יודע לאמן את ידיו כראוי ומיושב קצת קושי' הרביעי שכתבנו באות א' והדר פריך אביי מ"ט ל"א כר"א ויהי' מתוקמי וכולן דמתני' ג"כ בדרך אשר כתב התוס' וכנ"ל ומשני לא ס"ל הא דרבא והדר פריך בדקדוק גדול על ר' אשי למה לא מתוקמי גם וכולן דמתני' וה"ל לפרש דיעבד דמתני' כשבדקו לו הסכין רק שאינו יודע אם הוא מומחה וא"ל דקשה לי' דגם בגדול שא"י ה"ש כשר לכתחילה באחרים עומדים ע"ג א"כ מאי גריעותי' דמומר זה שאינו בכלל הרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. קשה מנ"ל לר' אשי הא דלמא באמת גם גדול שא"י ה"ש אסור לשחוט לכתחילה אפילו אחרי' רואים אותו. וא"ל דקשיא לי' הכל דסיפא לאתויי מאי לזה דייק ר"א מ"ט לא אמר כתרווייהו כאביי בכותי וכרבא במומר ויהא מתוקמי סיפא בכותי וכאוקימתא דרבא ממש והשתא שפיר י"ל דגדול שא"י ה"ש אינו שוחט לכתחילה ואיכא למוקי רישא דמתני' שפיר במומר ובאופן שנוכל להעמיד גם וכולן דמתני' כנ"ל וע"ז הוצרך לשנוי' קסבר כותים גירי אריות הן וממילא גם סיפא א"א למוקי בכותי מאחר שהם גירי אריות ולא מצי לשנוי' קסבר כת"ק דרשב"ג ולא מהני חותך כזית בשר ונותן לו ז"א דהא עיקר הפירכא דיהי' מוקי הכל דסיפא בכותי ושם ליכא שום דיעבד וי"ל באמת לא מהני חותך כזית בשר לכך הוצרך לשנוי' גירי אריות הן ואינם כלל בני זביחה ואפי' כשעומדין ע"ג אסורים לשחוט וממילא גם הכל דסיפא ליכא לאוקמי בהכא ומיושב היטב קושית דודי זקיני הגאון הש"ך ז"ל ועוד הארכנו בשיטה זו תילי תילין וכאן קצרתי עד מאד ובקשתי מכל מעיין לעיין מקודם היטב בכל המסתעפין לדברינו האלה ודוק היטב ולפמ"ש יש לכוון ג"כ פלוגתייהו דרש"י ותוס' בדף ל"א ע"א דאמר שם וצריכא וכו' דאי אשמעינן הכא משום דקאתי מבן דעת כו' ופרש"י דהצריכותא הוא על רבא למה לי' לרבא לאשמעינן תרתי והתוס' פירשו דהצריכותא הוא על המשניות למה לי' לאשמעינן תרתי עיי"ש דהנה לכאורה קשה מאי פריך למה לי' להתנא להשמיענו במשנתינו וכולן ששחטו ואחרים רואים דכשר הא בלא"ה קאי נמי על טמא במוקדשים לרבה בר עולא ומומחים ומוחזקים לשני אוקימתות דרבינא. רק דמ"מ פריך שפיר שם לשיטת רבא גופי' שם דלדידי' לא מתוקמי וכולן דמתני' כ"א על חש"ו וקשה עליו שפיר למה לי' להתנא לאשמעינן תרתי כו' וכל זה לשיטת התוס' דבחרו בדבריהם דלרבא לא מתוקמי וכולן וכאשר נראה מדבריהם במתני' ד"ה שמא יקלקלו וכו' אבל לשיטת רש"י שכתבנו דגם לרבא מוקי מתני' במומר ויתוקמי שפיר וכולן דמתני' ג"כ א"כ קשה שפיר מאי פריך על המשנה ל"ל וכולן הא קאי על מומר ג"כ כמש"ל לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דעביד הצריכותא שם רק לרבא גופי' למה לי' תרווייהו לאוקמי כר"נ ועיין במהר"ם לובלין ודוק היטב: ואגב דאיירינן בסוגיא זו אמרתי לכתוב מה ששמעתי בסוגיא זו דבר נחמד מגיסי הרב המאוה"ג החריף השנון כבוד מוהר"ר משה נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק קלעציק בן כבוד דודי הרב המאה"ג החסיד המנוח מוהרר מיכאל ז"ל בן מ"ז הגאון האמיתי החסיד מהרר"ם זלה"ה בגמרא שם כולהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרינן הכא עיקר. אדרבה התם עיקר דבקדשים קאי להך לישנא דאמרת התם עיקר והכא איידי דתני טמא בחולין תנא נמי טמא בקדשים. טמא בחולין גופי' לא איצטריכא לי' חולין שנעשה על טהרת הקודש לאו כקודש דמי תוס' ד"ה חולין שנעשה עטה"ק לאו כקודש דמי האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא יעש"ה ואמר הרב המאוה"ג הנ"ל ליישב קושי' התוס' דהוצרך שפיר הש"ס לפרש דדוקא התם עיקר דבלא"ה לא מתוקם ומתיישב האי שינוי' דחולין שנעשה על טה"ק לאו כקודש דמי. דהנה התו' הקשו לעיל דאמר רבה ב"ע כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה כו' איך יתכן שיהי' סכין ארוך כ"כ קל"ה אמות כו' ומיהו לפמ"ש ר"י דדוקא עזרת נשים מקודשת ובשארי מקומות יוכל לכנס עד סמוך למקום שכינה א"ש יעש"ה והרשב"א ז"ל תירץ בשם הרמב"ן ז"ל דמתנ' דהכא לא משתעי מדינא טומאה בעזרה כלל אלא משום חשש בשחיטה גופיה אבל לענין כניסתו לעזרה משכחת לה שעבר ונכנס כו' וכ' הרשב"א ז"ל ומיהו לדבריו יש לדקדק מ"מ פירושא דמתני' היכן מפרש לה רבה ב"ע הכל שוחטים לכתחילה אפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשי' לכתחילה לא ישחוט שמא יגיע בבשר ולהך לישנא דהכא עיקר ולאשמועינן דינא דטמא במוקדשי' אתי אמאי נקיט לה שמא יגע בבשר הא בלא"ה פשיטא אין מניחי' אותו לכתחילה לשחוט ולהתעכב בעזרה כו' יעש"ה לתוס' ביאור קצת. והנה לכאורה יש להקשות בשמעתין מאי דוחקי' דרבה בר עולא למוקי רישא דמתני' בטמא בחולין ולפרש דחולין שנעשה על טהרת הקודש כקודש דמי ואמאי לא מוקי מתני' הכל מקדשים בדרך זה הכל שוחטי' אפילו טמא במוקדשין בסכין ארוכה אבל בסכין קצרה לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה ויעויין בט"ז ס"א סק"ג דאפי' בסכין קצרה מהני ברי ליה ולמה לי לפרש דבקדשים אפי' בסכין ארוכה אסורה לכתחילה ויעויין במהר"ם ז"ל. ולפי השינויא בתרא דהתם עיקר והכא איידי דתני טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשי' לק"מ דאי הוה מוקי כל המשנה דהכל שוחטין בקדשים לא הוה שייך הכא מידי וה"ל לרבינו לקובעו בשחיטת קדשים כי התם עיקר לכך הוצרך רבה ב"ע לפרש דאפי' בסכין ארוכה אסור בקדשים ומוקי הכל דרישא בטמא בחולין ואיידי כו' אבל לשינוי' קמא דהכא עיקר התם איידי קשה שפיר כנ"ל. ולכאורה י"ל קושי' זו דע"כ מוכח דבקדשים אפי' בסכין ארוכה אסור לכתחילה דהנה בזבחים דף ל"ב ע"א פריך הגמרא על המשנה דהני כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא וכו' ומשני ה"ה לכתחילה והא דתני דיעבד איידי דתני טמא במוקדשים לכתחילה לא גזירה שמא יגע בבשר יע"ש א"כ אם נאמר דגם בקדשים מותר לשחוט לכתחילה בסכין ארוכה. הדרא פירכת הש"ס לדוכתי' אמאי תני לשון דיעבד בזבחי' ה"ל לאשמעינן בכולהי אפילו לכתחילה מותר והיינו גם בטמא במוקדשין ע"י סכין ארוכה ואי לאשמועינן האיסור לכתחילה בסכין קצרה מהכא נפקא. אבל אחר העיון הדרא קושיתינו לדוכתיה דהנה הקשה במהדורא בתרא להך שינוי' הכא עיקר והתם איידי מאי משני בזבחים איידי דתני טמא במוקדשים הלא טמא במוקדשי' גופיה הוא רק איידי ותירץ דשני התם לפי שינוי' בתרא דהכא דהתם עיקר והכא איידי. ולפי שינוי' קמא דהכא עיקר והתם איידי י"ל דתני שם לשון דיעבד איידי דנשים וכמ"ש בע"ה ארץ ישראל דנשים לא ישחטו עש"ה. ולפ"ז גם קושיתינו דקאי לשינוי' קמא דהכא עיקר והתם איידי וע"כ לשון דיעבד נקיט שם משום נשים א"כ שפיר י"ל ג"כ דגם במוקדשים שוחט לכתחילה ע"י סכין ארוכה וה"ל לפרש כל המשנה בקדשים. אך נ"ל דהנה איתא בזבחים שם שחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט מלמד ששחיטה כשירה בזר ומשני ה"ה אפי' לכתחילה נמי והא דנקיט לשון דיעבד משום טמאים דלכתחילה לא גזירה שמא יגע בבשר תנא ששחטו. ופריך הגמרא וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים. ומשני האי מדרבנן ופריך מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומשני איפשר דעביד סכין ארוך ושחיט ופריך סמיכה נמי איפשר דמעייל ידי' וסמך קסבר ביאה במקצת שמיה ביאה כעולא דסובר שם הכי ועיש"ה וא"כ מסתמא רבא ב"ע קאי בשיטת אביו שהוא עולא דסבירא ליה ביאה במקצת שמיה ביאה ועיין בתו' ריש פ"ק דמס' ב"ק א"כ אי אפשר לאוקמי משנתינו כולה בקדשים והיינו דבסכין ארוכה שוחט לכתחילה אבל בסכין קצרה לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר. קשה הא בלא"ה לא יוכל לשחוט בסכין קצרה לכתחילה דהא אי אפשר לו לכנס בטומאה לעזרה וא"ל דמעייל ידי' ושחיט הא קסבר כאבוהו דביאה במקצת שמיה ביאה א"כ הוה קשה מאי אשמועינן מתני' דאין נותנים לו לכתחילה לשחוט בסכין קצרה שמא יגע בבשר בלא"ה אסור להתעכב בעזרה ואין מניחים אותו שם וכמ"ש הרשב"א ז"ל שזכרנו לעיל. אבל אי אמרי' דביאה במקצת לא שמיה ביאה אז שפיר יש למוקמי משנתינו הכל בטמא במוקדשי' דלכתחילה לא ישחוט אלא בסכין ארוכה ובדיעבד אם שחט בסכין קצרה כגון שעייל ידי' ושחיט ואומר ברי לי שלא נגעתי כשרה כו' ובהיות כן מיושב היטיב קושי' התו' הנ"ל דהוצרך הש"ס לומר כולהו כרבה ב"ע לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבא התם עיקר. דאין לומר דבאמת הכא עיקר אך ורק דחולין שנעשה על טהרת הקודש לאו כקודש דמי וכמ"ש התו' הוה קשה פירכת הש"ס לאוקימתא דרבא. דשמעי' ליה לרבא גופיה דס"ל ביאה במקצת לא שמיה ביאה כדאי' ביבמות דף ח' ע"א תו' ד"ה רבא כו' וי"ל דרבא לית ליה וסבר ביאה במקצת לא שמי' ביאה ע"ש וא"כ הוה קשה אמאי לא מוקי רבא כרבה ב"ע ושוב לא שייך לומר דסבר חולין שנעשה עטה"ק לאו כקודש דמי היה קשה עדיין לוקמי מתני' כולי בקדשים וכמ"ש לעיל והדיעבד דמתני' יתוקם שפיר בסכין קצרה וכגון דעייל ידי' ושחיט אחר שסובר ביאה במקצת לא שמיה ביאה ולכך הוצרך הש"ס לשנוי' אדרבא התם עיקר דבקדשים קאי וא"כ לק"מ על רבא דלוקמי מתני' הכל בקדשים דא"כ הי' קשה דלא שייך הכא מידי כיון דהתם עיקר. וסיים שפיר רק דאין לפרש כ"א איידי דטמא בחולין א"כ בהכרח למוקי הרישא בחולין וקסבר חולין שנעשה על טהרת הקודש לאו כקודש דמי וק"ל: