מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת נח - כתנות אור
אלה תולדות נח ליישב סמיכת הפרשה מה כתיב למעלה מן הענין ונח מצא חן. ונקדים מה שכתב הזוהר בפ' זו דף ס"ז ע"ב וז"ל רב אלעזר שאל ליה לרב שמעון אבוי והא תנינן בשעתא דעלמא איתמליא חובא בני נשא ודינא נפיק ווי להאי זכאי דאשתכח בעלמא דאיהו איתפס בחובי דחייבי בקדמיתא נח איך אשתזב דלא אתפס בחובייהו. אמר ליה הא איתמר דקב"ה בעא לאפקא מיניה תולדון לעלמא מגו תיבותא עכ"ל. ובזה מיושב סמיכת הפרשה ונח מצא חן. ולא יקשה למה מצא חן ולא נתפס בעון הדור. ומתרץ הכתוב ואלה תולדות נח רצה לומר בשביל תולדותיו ניצול כתירוץ רשב"י וק"ל: ועוד נראה לי לומר דאיתא במדרש אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן. ולכאורה איכא למידק בין למ"ד לשבח בין למ"ד לגנאי עכ"פ היה הוא צדיק תמים בדורותיו והיה כדאי להנצל ולא היה צריך לנשיאת חן. ואיך קאמר ונח מצא חן. משמע שאילולי מצא חן לא היה כדאי להנצל. ונ"ל לומר דהא כתיב ותשחת הארץ לפני אלהים וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז ואנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. ולפ"ז יהיה הפירוש במדרש אף נח לא היה כדאי לאו מחמת חסרון מעשיו אלא מחמת עון הדור דהא ותשחת הארץ לפני אלהים וכל מקום שמצא דבר ערוה וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וא"כ היה בדין שגם נח לא ינצל שהורגת טובים ורעים אלא שמצא חן, וזה רמזה לנו התורה. ונח מצא חן אלה תולדות נח איש צדיק תמים וקשה דהוי תרי מילי דסתרי אהדדי. דאם הוא צדיק תמים אינו צריך למצא חן. ומתרץ הכתוב. ותשחת הארץ לפני אלהים וכל מקום שנאמר השחת' אינו אלא דבר ערוה ואנדרלמוסי' באה לעולם והורגת טובים ורעים. והיה גם נח בכלל דורו שלא ינצל אלא שימצא חן וק"ל:
עוד נ"ל ליישב המשך הפסוקים נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ויולד נח שלשה בנים וגו'. ונקדים מה שכתוב בספר חסד לאברהם שאין אדם נקרא צדיק אלא א"כ לא פגם בברית קודש דהיינו שלא הוציא זרע לבטלה ואיתא במדרש ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה בנות ילדו להם בשביל ששפכו זרעם על עצים ואבנים לכך בנות ילדו להם ולא בנים זכרים. וזה רמז בתורה ואלה תולדות נח איש צדיק תמים ר"ל שהיה צדיק תמים ולא פגם בברית קודש ויולד נח שלשה בנים ול היה לו בנות זה ראיה גדולה שלא פגם בברית קודש:
בפסוק ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ופי' רש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. והקשה המזרחי דהא לעיל פירש"י כל מקום שאתה מוצא זנות וכו' משמע משום זנות מתו. ונכנס לדחוקים ונ"ל ליישב אף דאמרינן דהורגת טובים ורעים נוכל לומר טובים שהגיעו לכלל עונשים. וכן משמע מפירוש רש"י לעיל בפ' בראשית גבי ויהי נח בן חמש מאות שנה כבש מעינו כדי שלא יהי' יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשים לפני המבול דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ראוי לעונש לעתיד וכן לפני מתן תורה. ואיכא למידק טובא איך נענשו בדור המבול תינוקות קטנים ואפילו גמולי חלב נענשו. ונ"ל ליישב דפירש רש"י בפרשת קרח ונשיהם ובניהם וטפם בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי ב"ד של מטה אין עונשים עד שיביא ב' שערות וב"ד של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים הרי להדיא היכא דאיכא מחלוקת ראוי לאבד אפילו יונקי שדים. ולפ"ז ניחא כיון שבדור המבול ע"י גזל היה מריבה ומחלוקת ביניהם בדין הוא שיאבדו כולם אפילו יונקי שדים כמו גבי קרח. וזה פירוש הפסוק ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר בא לפני ואל יקשה לך אם גדולים חטאו קטנים גמולי חלב יונקי שדים מה חטאו ולמה יאבדו הם ואמרה תורה נתינת טעם כי מלאה הארץ חמס וע"י חמס וגזל היה מריבה ביניהם ולכך בדין שיאבדו כולם אפילו יונקי שדים וק"ל. וזה אפשר הכוונה לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל ר"ל דע"י הגזל היתה מריבה ומחלוקת ביניהם דאלו היה שלום בניהם אפשר שהיה ניצלו כמו דור הפלגה וגם לא היה ראוי לגזור על יונקי שדים אבל ע"י גזל נחתם גזר דינם על כולם לאבדן. ובימי חורפי אמרתי כן ואגב יתיישב ג"כ קושיות מהר"א מזרחי דאי' בגמרא פרק ד' מיתות דף נ"ו ע"ב ילפינן ז' מצות שנצטוו עליהם בני נח דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ויצו אלו הדיני' ה' זו ברכת השם אלהים זו ע"ז על האדם זו שפיכת דמים לאמר זו גילוי עריות מכל עץ הגן ולא גזל אכל תאכל ולא אבר מן החי. וראיתי בספר קנה חכמה שדור המבול הי' להם תירץ שהיו יכולים לומר לאדם צוית ולא לנו לדורות הבאים וא"כ לא היה יכול לענוש אותם על שעברו על ז' מצות בני נח. אבל באמת פשטי' דקרא מיירי אף לדורות וכל מה שאסור אדם נאסר גם לדורות הבאים. ואני אמרתי דמגזל הוכחה גדולה שגם לדורות הבאים צוה דרש"י פי' ריש ויקרא אדם כי יקריב מכם אדם למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שכל העולם היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. ולפ"ז אי אפשר לומר דלאדם לבד נאמר אזהרת ז' מצות דהא גזל לא שייך גבי אדם וע"כ קאי על הדורות הבאים. וא"כ ניחא דעל שאר עבירות ע"ז וג"ע היה להם פרקליט להפך בזכותם שלא נצטוו אלא לאדם ולא להם. אבל על הגזל אי אפשר לומר דבר זה דהא לאדם לא שייך להזהיר על הגזל וע"כ לדורות נאמר וא"כ עיקר גזר דין שלהם לחייבם היה בשביל גזל וק"ל:
בפסוק חמש עשרה אמה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחי' ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל אדם אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו וימח את כל היקום אשר על פני אדמה מאדם ועד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ. ויש לדקדק בפסוקים אלו. חדא אכפול הלשון דהא כבר כתיב ויגוע כל בשר תו ל"ל למימר וימח את כל היקום ועוד איכא למידק דהא לעיל קא חשיב עוף ובהמה וחיה ובפסוק וימח את כל היקום לא קא חשיב חיה וצריך להתבונן ע"ז. ולפע"ד הראני ה' דרך אמת. ונקדים גמרא דזבחים דף קי"ג פליגי ר' יוחנן וריש לקיש. דר"י סבר לא ירד המבול לא"י ור"ל סבר ירד המבול לא"י איתבי' ר"ל לר"י הא כתיב מכל אשר בחרבה מתו בשלמא לדידי דירד המבול לא"י משום הכי מתו אלא לדידך אמאי מתו. ומשני משום הבלא. איכא דאמרי איתביה ר"י לר"ל בשלמא לדידי דאמינא לא ירד המבול לא"י היינו דאיכא חרבה אלא לדידך מאי חרבה ומשני חרבה שהיתה מעיקרא פירש"י קודם מבול ופריך הש"ס בשלמא למ"ד לא ירד המבול לא"י היינו דקם רימא התם אלא למ"ד ירד רימא היכא קאי. אמר ר' ינאי גוריות הכניסו בתיבה כו'. וכתבו התוס' בד"ה היינו דקם רימא אע"ג דכל השאר מתו מהבלא מחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל וממשמעות התוס' בד"ה אורזילא משמע שגם ארי' דבי עילאה לא היה יכול להכניס לתוך התיבה. ונוכל לומר שהיה עומד בארץ ישראל ומחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל. והנה הלכה כר"י נגד ריש לקיש. ולר' יוחנן הם שני מיני מיתות אחד מה שהמיתו המים ואחד אף שהיה חרבה בארץ ישראל מהו מהבלא אבל שם לא מתו חיות גדולות כגון ראם וארי' דבי עילאה. וא"כ הי' פי' הפסוק כך חמש עשרה אמה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ על הארץ וכל אדם אשר נשמת רוח חיים באפיו ר"ל שע"י שטיפת המים שגברו מתו הכל עוף וחיה ובהמה ואדם והוכרח עוד לומר אפי' בא"י שהיה בחרבה מכל אשר בחרבה אפ"ה מתו הכל מהבלא וימח את כל היקום אשר על פני אדמה מאדם ועד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ שגם במקום שהי' חרבה מתו הכל. ולכך לא רצה לזכור כאן חיה דבא"י שמתו מחמת הבלא לא נימחו כל החיות אלא החלשים אבל חיות גדולות וגבורים כמו ראם ואריה דבי עילאה נשארו שם ולכך לא הזכיר כאן חיה ועיין מה שכתבנו בחידושי זבחים. ובזה מיושב כל הדקדוקים שדקדקנו בפסוק וק"ל: ועוד נראה לי לתרץ כפילת הפסוק אפילו אליבא דריש לקיש דס"ל אשר בחרבה חרבה שהיה כבר. דאיתא בזוהר ויגש דף ר"ו ע"א שאין אדם זוכה לנשמה אלא ע"י מעשיו הזכאין. אמר ר' יהודא אי הכי הא כתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. אמר לי' הכי הוא ודאי דהא לא אשתאר בהו מכל אינון דהוי בהו נשמתא קדישא כגון חנוך ירד וכולא צדיקייא בגין לאגנא על ארעא דלא ישתנו בגינייהו הה"ד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו כבר מתו ואסתלקו מעלמא ולא אשתאר מנהון מאן דיגין על עלמא בההוא זימנא. וכתב הזוהר פ' נח דף ס"ד ע"ב דנח אף שהיה צדיק תמים לא הוי יכיל לאגנא על עלמא בגין דלא אשתכחו עשרה בעלמא הוא ותלת בנוי ונוקבייהו ולא הוו עשרה עכ"ל. הרי לפי דברי הזהר כבר מתו כל הצדיקים ונח לבד לא היה יכיל להגין שלא היו עשרה. וזה מרומז בתורתנו הקדושה מתחילה אמר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה. אך שלא יקשה לך למה לא הגינו הצדיקים על דורן. ומתרץ כל אשר נשמת רוח חיים מכל אשר בחרבה מעיקרא מתו כבר קודם שהביא המבול ולא היו הצדיקים בדור להגין עליהם ולכך וימח את כל היקום אשר על פני אדמה מאדם ועד בהמה וגו' וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה. וכיון דנח נשאר לבד ולא הי' עשרה ולא היה יכול להגין וק"ל:
וגם נוכל לומר דרמזה לנו התורה וישאר אך נח דכל אכין ורקין למעוטי אתי שלא היה בשלימות ונחשב לו לחטא שלא התפלל על דורו כמו שכתב הזוהר במקומו בפ' זו דף ס"ד ע"ב דבג"כ איקרון מי המבול על שמי' כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח ולכך רמזה לנו התורה דהצדיקים כבר מתו וישאר אך נח שגם נח לא התפלל על דורו ולכך וימח את כל היקום וק"ל:
ועוד נ"ל לומר הא דכתיב כל אשר בחרבה אף שדרשו רז"ל למעוטי דגים שבים נראה לי לומר רמז גדול דאיתא בזהר נח דף ס"ד ע"א בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כדין ארעא דא עבדית פירין ואתמלייא מכולה ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא כדין כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש הרי לפנינו שהרשעים גורמים שלא ירד השפע מלמעלה והנהר יחרב ויבש. ולכך קראן הכתוב מכל אשר בחרבה שגרמו על ידי מעשיהם שלא ירד השפע מלמעלה ונעשה חרבה ומתו וק"ל:
במדרש פ' ויקהל פ' ז' ויבן נח מזבח לה' מאי ויבן נתבונן ואמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מבטמאים אלא שרוצה להקריב לו. מיד ויקח מכל בהמה הטהורה הוי תן לחכם ויחכם. ויש לדקדק מה זה התבונות דילמא מעצמו הקריב קרבן ולקח מן המרובה. ונראה לי לומר משום דאיתא בפ' בתרא דזבחים דף קי"ו ע"א הא דכתיב ויקח מכל בהמה הטהורה מי הוי טהורין וטמאים בההיא שעתא. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותן שלא נעבדה בהם עבירה. מנא הוי ידע אמר ר' חסדא העבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו בידוע שהוא טהור אין התיבה קולטתו בידוע שהוא טמא ר' אבהו אמר אמר קרא והבאים זכר ונקבה הבאים מאליהן. ופי' רש"י וכל אותן שבאו אל התיבה מאליהן באו ובהן הבין אותן שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורין ושבאו שנים שנים טמאין. ובחלק דף ק"ח ע"ב פריך הש"ס אישות בבהמה מי אית לי' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא ידע א"ר חסדא שהעבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בה עבירה וכל שאין התיבה קולטתו בידו שנעבדה בה עבירה. ר' אבהו אמר מאותן הבאין מאליהן. הרי ממשמעות הש"ס משמע איש ואשתו משמע שלא נעבדה בהם עבירה. וכן טהורין דקרא משמע נמי שלא נעבדה בהן עבירה. וידע נח מן התיבה כל שהתיבה קולטתו או שמאליהן באו. ומן הטמאין לא באו אלא שנים שנים. ורש"י בחומש לא פי' שבאו מאליהן מן קרא דנקט הש"ס והבאים זכר ונקבה אלא למעלה כתיב ויבא נח ובניו וגו' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף שנים שנים באו אל נח פירש"י באו אל נח מאליהן שנים שנים נראה דזה מרומז בפסוק דבא ללמדנו מילתא בטעמא דלמעלה אמר ויבא נח ובניו וגו' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ולא יקשה לך קושיות תוס' טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי וצ"ל מאותן שלא נעבדו בה עבירה וקשה מנא ידע ומתרץ הכתוב שנים שנים באו מאליהן ובזה ידע אותן שבאו שנים שנים ידע שנעבדה בהם עבירה וק"ל:
ויש לדקדק בין לר' חסדא ובין לר' אבוה לא ידע נח להבחין איזה מהם שנעבדה בה עבירה אלא או מכח התיבה כל שהתיבה קולטת או מן הבא מאליהן. א"כ למה הוצרך הקב"ה לצוות לנח שיקח שבעה שבעה. ומן הבהמה אשר לא טהורה. שנים איש ואשתו היה לו לומר ואתה קח לך כל אשר תבוא אל התיבה הא התיבה לא היתה קולטת יותר משבעה וגם מן הבהמה אשר לא טהורה לא קלטתה אלא שנים. ולר' אבוה לא באו יותר משנים ולא יותר משבעה. אע"כ שהקב"ה רצה לרמז שרצונו שיקריב נח מהם. ואלו לא צוה לו הקב"ה רק סומך על ביאתן מאליהן או על קליטת התיבה היה סבר דשורת הדין הי' נותן להצילם משום שלא עבדו עבירה ואותן שבאו שנים נעבדה בהם עבירה. אבל עכשיו שצוה הקב"ה להרבות בטהורים וע"כ רצונו להקריב ממנו וזה הי' התבונות של נח מה ריבה הקב"ה בטהורים וצוה לי ליקח הרבה מן הטהורים הלא אין איש מכיר בהם אלא מכח התיבה או ע"י ביאתן מאליהן היה לו לסמוך על זה ולומר כל אשר יבואו אליך תקח אלא שרצונו להקריב:
ועפ"ז יש לישב גמ' דחלק דף ק"ח ע"ב אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיבה עורב לנח א"ל רבך שנאני ואתה שנאני. רבך שנאני דכתיב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים איש ואשתו. ואתה שנאני שאתה מניח מן השבעה ושולח מן השנים. ובש"ס שלנו לא נמצא מה שהשיבה נח על שלא שלח מן המרובים ובילקוט איתא שהשיבו נח מה צורך לעולם בך לא לאכילה ולא לקרבן. ונ"ל לומר העורב נתוכח עם נח מכח קושייתינו הנ"ל דהא לפי זה דדרש הש"ס מאותן שלא נעבד עבירה א"כ שלא בדין התרעם העורב דהא במינו עבדו בהם עבירה ובטהורים היה ז' שלא נעבדה בהם עבירה ולכך בחר בהם יותר אלא דהעורב הרחיק דרשה זו דקשיא ליה מנא ידע ואי על פי התיבה או הבא מאליהן א"כ לא היה צריך לצוות להרבות בטהורים אלא היה לומר כל מה שתבוא אליך או שתבוא לתיבה ויקלוט אותה תקח. אע"כ שהדבר תלוי בו ליקח מן הבא בידו לקיום העולם שאמרה העורב רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה איש ואשתו ואי אפשר לומר מאותן שלא נעבדה עבירה מנא ידע. וא"ל שהדבר תלוי בתיבה או בביאתן מאליהן לא היה לצוות לך המנין אלא ע"כ שהבחירה בידך בין טובים ובין רעים תקח מאלו שבעה שבעה ומאלו שנים א"כ רבך שנאני. וגם אתה שנאני למה אינך משלח ממין מרובה. ונח השיבו שפיר דלעולם שצוה הקב"ה ליקח מאותן שלא נעבדה עבירה. והא דהוצרך לצוום עלי משום שרמז לי להקריב אבל בך אינו צריך העולם לא לאכילה ולא להקרבה ולעולם לא צוני אלא מאותן שלא נעבדה בהן עבירה וא"כ אתה מתרעם בחנם וק"ל: בפסוק ואלה תולדות תרח וגו' וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה ותהי שרי עקרה אין לה ולד ויקח תרח את אברם בנו וגו'. ואיכא למידק למה כתבה התורה תחלה וימת הרן ואח"כ ויקח אברם הוי ליה למכתב תחלה ויקח אברם ואח"כ וימת הרן ולסמוך לפסוק ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו שכבר מת הרן. ונראה דרמז לנו התורה רמז גדול דאיתא בגמ' דיבמות דף ס"ג ע"ב דמצוה לישא בת אחותו וכתבו התוס' וה"ה בת אחיו וכ"כ הרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות אישות. ואחותו דנקט לפי שמשתדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה. ור"ת אומר דדוקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מז כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי האם עכ"ל. וכל הרואה בצדק ישפוט שטעמיה דחוק. ולי נראה טעם נכון דדוקא נקט בת אחותו דאמרי' בפרק המגרש דף פ"ג ע"א שהקשה ר' טרפון לר' אלעזר במגרש ע"מ שלא תנשא לפלוני הרי שהלכה זו ונשאה לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה והשיבו לר"ט אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא ימית בלא בנים לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה מצות יבום ע"כ הגמרא. ולפ"ז נוכל לומר אף שמותר לישא בת אחיו ולא חיישינן לגרמא ביטול מצות יבום. מ"מ אין כאן מצוה דיש לחוש שיכול לבוא לביטול מצוה כמו שמצינו שחסידים הראשונים לא שמשו מטותיהם אלא בליל ד' כדאיתא בנדה דף ל"ח ע"א משום שיכול לבוא לידי ביטול מצוה שיולד הולד בשבת ויתחלל השבת על ידיהם. ואע"פ שהוא ספק. דהא אשה יולדת לפעמים לרע"א ימים או לרע"ב או לרע"ג אפ"ה לא שמשו מטותיהם אלא בליל ד' ואילך להוציא מידי ספק חילול שבת. א"כ ה"נ בבת אחיו אין כאן מצוה שיכול לבוא לידי ביטול מצות יבום אך שמותר לישא אין כאן מצוה. ונפקא מיניה מזה אם מת אחיו קודם נישואים אין כאן חשש כלל שיבא לידי ביטול מצוה. וזה ידוע שאברהם קיים כל דקדוקי תורה אפילו ע"ת. וזה שרמזה לנו תורה. וימת הרן על פני תרח אביו וכיון שמת אחיו תחלה שוב אין חשש ביטול מצוה ואח"ז ויקח אברהם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי. משא"כ בחיי הרן לא רצה לישא אותה מחמת חשש ביטול מצוה וק"ל:
שבת דף ק"ד אמרה גיהנם לפני הקב"ה עיף אנכי ז"ץ ח"ק הללו זרעו של יצחק. וי"ל למה אמר דוקא זרעו של יצחק. ונ"ל ע"פ דאמרינן לעיל ס"פ ר"ע דאברהם ויעקב אמרו ימחו על קדושת שמך אבל יצחק למד זכות ואמר פלגא עלי כו' ואת"ל כולא עלי הא קריבת נפשי קמך פתחו ואמרו אתה אבינו ולפ"ז שפיר דייק הללו זרעו של יצחק דלמד זכות עלייהו וק"ל: שם אמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי. נראה לי משום דאמרי' במס' יומא דף י"ח גרגור למה נקרא שמו אורות שמאירת עינים ואר"ה המוציא גרגיר יאכלה וא"ל יעבירו ע"ג עיניו ולפ"ז יובן דר"ש היה סגי נהור ולכך דייק אפי' לדידי נמי מעלי וק"ל:
ישעיה מ"ג עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל ונ"ל דרך מוסר דכ' הזוהר עמי הם ת"ח ועם הם ע"ה. ובודאי אדם לעמל פה יולד לעסוק בתורה וכתב הזהר שע"ה שא"י ללמוד ומשכימים באשמורת לומר תפלה ותחנונים מקובל לפני קב"ה כאלו עוסק בתורה וידוע שת"ח מכונים בשם ישראל וז"ש עם זו יצרתי ולכאורה יקשה למה ברא אלה המכונים בשם עם שהם ע"ה מאחר שאינם יודעים ללמוד וידוע שחכם וטפש אמר לכך סיים תהלתי יספרו בנגון אמירת תהלים ותשבחות ומתאונן הנביא ולא אותי קראת יעקב שהם ע"ה וזה מחמת כי יגעת בי ישראל במצות שהם ת"ח כמאמר חז"ל שגגת תלמוד עולה זדון: