מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת בראשית - אור חדש
בעזרת עוטה כשלמה אורה:
אכתוב חידושי על סדר התורה:
גרסינן במס' תענית דף כ"ז ע"ב בניסקא ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. תנא בראשית בשנים ויהי רקיע באחד. ופריך בשלמא ויהי רקיע באחד תלתא פסוקא הוו אלא בראשית בשנים מ"ט. חמשה פסוקין הוין ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. ופריך ורב דאמר דולג מ"ט לא אמר פוסק קאסבר כל פסוקים דלא פסקי' משה אנן לא פסקי' לי'. ושמואל אמר פוסק ומי פסקינן לה והאמר ר"ח קרא צער גדול הי' לי אצל ר"ח הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתנוקת של בית רבן. התם טעמא מאי משום דלא אפשר ה"נ לא אפשר. ושמואל אמר פוסק מ"ט לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין וגזירה משום יוצאים. מיתביה פרשה של חמשה פסוקים קוראים אותה ביחיד ואם קרא הראשון שלשה השני קורא שנים מפרשה זו וא' מפרשה אחרת וי"א שלשה לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. למ"ד דולג לידלג. למ"ד פוסק ליפסק שאני התם דאית לי' רווחא עכ"ל הסוגיא בקצרה. רש"י ד"ה הכי גרסי' למ"ד דולג לידלג למ"ד פוסק ליפסק כלומר פרשה של חמשה פסוקים אמאי קורא השני ג' פסוקים מן פרשה אחרת לידלג או ליפסוק עכ"ל רש"י ז"ל. והנה יש כאן בדברי רש"י שני תמיהות דדכירא הראשון למה דייקא בלשונם אמאי קורא השני ג' פסוקים מפרשה אחרת דהיינו להיש אומרים והלא כ"כ קשה לת"ק למה השני קורא פסוק א' מפרשה אחרת לידלוג או ליפסוק. והשנית דסוגיא זו הובא ג"כ במס' מגילה דף כ"ב ע"א עיין עליו וכתבו שם רש"י ד"ה למ"ד דולג נדלוג למ"ד פוסק ליכא למיפרך דהא קרא הראשון שלשה קתני דא"א עוד לחזור עכ"ל. הרי עין בעין נראה דשם לא גרס רש"י בגמרא למ"ד פוסק ליפסוק וכאן דייק רש"י וכתב ה"ג כו' למ"ד פוסק ליפסק הרי יש סתירה גדולה בדברי רש"י ז"ל. ובכדי שנבוא אל העיון להבין דברי פה הקדוש רש"י ז"ל יש לעורר עוד דקדוק אחר בגמרא דהכא מדהתם אשר בהתחלפות לשונות הגמרא יתבאר ג"כ סתירת רש"י הנזכרת. והא דבמכילתן משנינן שאני התם דאית ליה רווחא. ושם במס' מגילה משני אותו שינויא בלישנא אחרינא ואומר שאני התם דאפשר בהכי. ויש לתת לב ע"ז למה שינו הש"ס לשונם. ומקדם נבוא לבאר דברי התוס' במס' מגילה אשר צריך נגר ובר נגר להולמן דכתבו שם בד"ה ואם איתא כו' פה"ק למ"ד פוסק ליכא למיפרך דהא כבר קרא הראשון שלשה וק' הא מ"ד פוסק אית ליה נמי דולג אי לאו משום גזירת הנכנסים והיוצאי' וכאן נהי שאין אנו יכולין לתקן מה שעשו הראשונים והטעו את היוצאים שיסברו שהבא אחריו לא יקרא רק ב' פסוקים מ"מ היה להם לתקן שלא יטעו הנכנסין לפ' שמתחיל זה שני פסוקים סמוך לפרשה. לכך נ"ל דלמ"ד פוסק לק"מ דלדידי' תרצי' שפיר ש"ה היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר שלא להפסיק פשיטא שאין להפסיק אבל למ"ד דולג תקשה עכ"ד ע"ש לתוספת ביאור. והנה לכאורה דבריהם קשה להולמן דאי ס"ל להתוס' דהא דכתבו רש"י למ"ד פוסק ליכא למיפרך דכבר קרא הראשון ג'. היינו כמ"ש הרשב"א ז"ל דהא אם יתחיל החצי פסוק למפרע יהי' גם כן דולג ומאן דאית ליה פוסק לית ליה דולג והוה מתיישב היטב בזה תחלת קושייתם דהא מ"ד פוסק אית ליה נמי דולג אי לאו משום גזירת נכנסים ויוצאים א"כ דבריהם אחרונים קשים מהראשונים דלמה להתוס' לפרש דליפסק כדי לתקן גזרת נכנסים הך תיקון שלא לצורך הוא דכיון דליכא בזה דידלוג ויפסוק איזה גזירה שפיר ידלג גם למ"ד פוסק דהא אי לאו משום הגזרה שפיר ס"ל דדולג והוה נשלם בזה קושית התוס' על רש"י. וההכרח לומר דבקצרה לא יוכלו תוס' להקשות כיון דליכא גזירה לידלוג וליפסוק חצי פסוק למפרע זה ליתא דאף גבי דולג שייך שפיר האי סברא דבמקום דליכא גזרה דלגינן דמה פסידא יש לנו בדולג אבל איך אפשר לפסוק הלא אמרינן רל פסוקא לא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי' ע"כ הוצרכו לתת טעם דנפסוק לתקן גזירת הנכנסין א"כ מאי תירצו תוס' דאפשר שלא לפסוק הא לא אפשר בשום אופן לתקן גזרת הנכנסים שיאמרו משיירי' בפרשה פחות משלשה פסוקים זולת דליפסוק. וכאשר מזה הכריחו הקושיא ואיך נפרש דחזרו תוס' מן הסברא זו מבלי נתינת טעם ואיך שיהיה קשים דבריהם או בקושייתם או בתירוצם אחר העיון. ע"כ נלע"ד דהנה יש לדקדק במכילתן דאמר ושמואל דאמר פוסק מ"ט לא אמר דולג גזרה משום הנכנסים שיאמרו שאותו שלפניו לא קרא כ"א שני פסוקים וגזרה משום היוצאים שיאמרו שהבא אחריו לא יקרא כ"א ב' פסוקים. א"כ קשה גם עתה דפוסק ניחוש לזה שיסברו הנכנסים והיוצאים שמפסיקים באמצע הפסוק ויפסיקו גם הם. ובאמת כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקי' לה. וראיתי שגם בעפ"י הרגיש בזה:
וא"ל דהך חששא שיאמרו שאין קורין כ"א ב' פסוקים חמור מהך גזרה שיאמרו מפסיקין שלא לצורך כיון דאם קראו לאחד שני פסוקים חוזרים אף בדיעבד כדאיתא בפוסקים משא"כ הך דכל פסוקא דלא פסקי' משה כו' לא נאמר כ"א לכתחלה דעדיין יקשה להני דעות בפוסקים דאם קראו לאחד שני פסוקים אין חוזרים בדיעבד. ויעויין בדברי זקיני הגאון האמתי ז"ל בתשו' פ"מ ח"א סי' צ"ב. אך זה לק"מ דניחוש שיטעו להפסיק שלא לצורך דהא כולם רואים עין בעין דאי קוראין בת"צ כ"א שלשה והפרשה קצרה ממילא מחמת גדול הלחץ זו הדחק מוכרחים אנו להפסיק ומהיכי תיתי למיטעי להפסיק שלא לצורך דבודאי לא יהיו דנים אפשר משא"א. משא"כ גבי האי תיקון דדולג איכא למיחש שפיר משום נכנסין ויוצאין דהם לא ידעו כלל מזה דדלגינן לה רק יאמרו שאין קוראין לפניו או להבא אחריו כ"א ב' פסוקים וזה פשוט. ולפ"ז יש להסיר תמיהת התוס' מפירש"י דשפיר כתב רש"י למ"ד פוסק ליכא למיפרך דהא כבר קרא הראשון שלשה ולמה לנו להפסיק בחנם כנ"ל. וא"ל כדי לתקן בזה גזרת נכנסים שיראו שמשיירים בפ' פחות מן ג' פסוקים כאשר כתבו תוס'. זה ליתא דהא עיקר הטעם דאין משיירין בפ' פחות מג' פסוקי' הוא מטעם גזרת היוצאים יסברו שהבא אחריו לא יקרא כ"א ב' פסוקים. א"כ הוי כאן ממש כמו גזרה לגזרה דהיינו הנכנסים יאמרו שמשיירים בפרשה פחות מג' ויטעו גם הם לשייר שני פסוקים סמוך לפרשה ואז יבא מזה קלקול מחמת גזרת יוצאים הרי דזה גזרה רחוקה א"כ אף אנו נימא אם נאמר דיחזור זה ויתחיל מחצי פסוק למפרע איכא תיכף לפנינו גזרת הנכנסים שיראו שא' מתחיל מחצי פסוק למפרע יאמרו שמותר להפסיק שלא לצורך דהא כאן מיירי הברייתא שהפרשה רווחא טובא כאשר התחיל ואומר פרשה של חמשה פסוקים קוראים אותה ביחיד רק דאם היה איזה שגגה דקראו להראשון רק ג' ע"ז אמר השני קורא כו' א"כ בודאי בלי שום ספק דהנכנסין שיראו שמתחילין להשני מחצי הפסוק בודאי יאמרו שגם אותו שלפניו לא קרא כ"א ב' פסוקים וחצי וכ"כ זה דאטו הם יודעים שהיה איזה שגגה. וכיון שכך הוא שלדעתם הפסיקהו שלא לצורך הפסוק לשנים כ"כ הם ילכו ויפסיקו שלא לצורך אף היכא שיהא להם ריוח כמו שיראו שעושין כאן דג"כ הפרשה רווחא ומוטב שלא ליפסוק ולבטל גזירת נכנסים שלפנינו:
ובזה יתורץ כל ספיקותינו שזכרנו בטוב טעם דכאן במכילתן י"ל שפיר דגרסינן למ"ד פוסק ליפסוק וא"ל הא כל פסוקא דלא פסקי' משה כו' ולמה לנו להפסיק בחנם י"ל כסברת התוס' בזה כדי לתקן עכ"פ גזרת נכנסים שיאמרו שמותר לשייר בפרשה פחות מן ג' פסוקים ומשני הש"ס בדקדוק דאם נפסיק יהיה חשש יותר שהנכנסים יאמרו מותר להפסיק אף שלא לצורך ובכדי שלא תקשה הא גבי מעמדות לא חיישינן לזה לכך אמרי' שא"ה דאית לי' רווחא כלומר בשלמא גבי מעמדות דהפרשה קצרה לא יקילו להפסיק גם שלא לצורך דלא יהיו דנים אפשר משא"א. משא"כ הכא דאית להו רווחא בתחילת הקריאה ואפ"ה יפסיקו יאמרו שפיר שמותר להפסיק שלא לצורך. ושפיר כ' רש"י ז"ל במכילתן דגרסי' למ"ד פוסק ליפסק אבל התם במס' מגילה א"א לקיים הגירסא למ"ד פוסק ליפסוק דיקשה הא כל פסוקא דלא פסקי' משה כו'. ולמה לנו להפסיק בחנם וא"ל דפריך ג"כ דליפסוק בכדי לתקן גזרת הנכנסים שלא יאמרו משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים א"כ מאי משני לה ש"ה דאפשר בהכי משמע מלשון זה דאפשר לתקן קלקול שלנו באופן אחר וזה א"א בשום אופן לתקן גזרת הנכנסים שיאמרו משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים דבשלמא הפירכא לידלוג והיינו כדי למלאות לו ג' פסוקים משני שפיר דאפשר בהכי למלאות ג' פסוקים מפרשה שלאחריה אבל על הקושיא דליפסוק כדי לתקן גזרת הנכנסין הנ"ל לא יהיה שום תיקון בעולם בלא"ה ע"כ מדברי התרצן נראה דלא הי' פריך כלל למ"ד פוסק ליפסוק רק למ"ד דולג לידלוג ולכך לא משני לו כ"א על זהו הפירכא ואפשר דגם המקשן דשם ידע דשינויא דהכא למ"ד פוסק והיינו משום דאית ליה רווחא יהיה יותר גזרת נכנסים כשידלוג ושפיר כתב רש"י שם במגילה דלא גרסי' למ"ד פוסק ליפסוק והן הן דברים הללו סובלים ג"כ בפירוש דברי תוס' דכך הוא המשך לשונם דלמ"ד פוסק ליכא למיפרך דלדידיה תרצי' שפיר במכילתן ש"ה היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר שלא לפסוק פירש בתחלת הקריאה אפשר שלא לפסוק הפרשה רווחא טובא פשיטא שאין להפסיק כדי לתקן גזרה רחוקה שיאמרו משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים דאם נפסוק יהיה יותר גזרת הנכנסים שיאמרו שמותר להפסיק שלא לצורך כיון דהיה כאן ריוח בפרשה ואפ"ה פסקו וכמ"ש לעיל באורך:
וכיון דזכינו לדין דעיקר פירכת הש"ס במכילתן למ"ד פוסק מש ליפסוק כדי לתקן גזרת הנכנסין כנ"ל א"כ דלא פריך רק להי"א שלשה לפי שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים והיינו ג"כ מטעם נכנסים שלא יאמרו שאותו שלפניו לא קרא כ"א ב' פסוקים משא"כ לת"ק דאמר דהשני קורא פסוק א מפרשה אחרת ע"כ איהו הוא דלא חייש כלל לגזרת הנכנסים והיינו מטעמי' דאמרינן שם במגילה נכנסים משאל שיולי, ובהיות כן לק"מ ג"כ ליפסוק דהא כל פסוקא דלא פסקי' משה כו'. וא"ל בכדי לתקן גזרת הנכנסים ז"א דהא איהו לא חייש כלל לגזרת נכנסים. ולכך דייק רש"י ז"ל שפיר במתק הלשון כלומר פרשה של ה' פסוקים אמאי השני קורא ג' פסוקים מפרשה אחרת ולא אמרינן דיקרא רק פסוק אחד מפרשה אחרת וצ"ל משום גזרת נכנסים וא"כ קשה שפיר ליפסוק ג"כ משום גזרת נכנסים ופשוט הוא למבין: שם במס' מגילה שלח ליה רבה בריה דרבא לר' יוסף הלכתא מאי שלח הלכתא דולג ואמצעי דולג. אבעיא להו תענית ציבור בכמה ר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף בארבעה אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא או דלמא ה"נ איכא מוסף תפלה כו'. ופשטינן לי' שם דאין קוראין לתענית ציבור רק שלשה. ופירש"י ז"ל דהך הלכתא דולג קאי על מעמדות וכ"כ הרמב"ן ז"ל. והגאונים כתבו דקאי על וידבר דר"ח יעויין בהרשב"א. ואיכא למידק לשיטת רש"י והרמב"ן ז"ל הוו להו לבעלי הש"ס לקבוע הלכה זו במקומו במס' תענית כי התם עיקר והכא איידי וגם אין חיבור להך דהכא הא דאמר ג"כ הכא תענית ציבור בכמה. ואמרתי בפלפול התלמידים דהנה הקשה הרשב"א ז"ל למה אמרינן במעמדות דולג ופוסק יקרא הראשון כל פרשת בראשית ויחזור השני ויקרא כל פרשת בראשית השלישי יקרא ויהי רקיע. ותירץ הוא ז"ל דאכתי יהיה בזה ול גזרת נכנסי' כשקורין להשני יסברו שזהו הראשון לתורה כיון דמתחיל בראשית וכשיראו שאין קורין אחריו רק אוי יאמרו שלא קראו בת"צ לתורה כ"א שנים. וכמו כן היוצאים אחר קריאת הראשון יאמרו שלא יקראו אחריו רק א' לפרשת ויהי רקיע ע"ש היטב. ועדיין יש לי מקום לדקדק למה אמרינן אמצעי דולג ידלוג השלישי דהיינו הראשון יקרא ה בראשית כולה והשני יקרא פ' ויהי רקיע ויחזור השלישי ויקרא ויהי רקיע דיהיה בזה פעולה דיתבטל גזרת הנכנסין ולא יהיה כ"א גזרת יוצאין אחר קריאת השני יאמרו שלא יקראו עוד אבל מ"מ יתבטל לגמרי גזרת נכנסין דזהו עדיף. ויעויין מה שנכתוב בביאור דברי רשב"א ז"ל ויכוונו דברי האלה מאי אמרת דאיכא גזרת נכנסין כשקורין שלישי ויחזור ויהי רקיע יאמרו שאותו שלפניו לא קרא כ"א אחד מאחר דליכא כ"א חמשה פסוקים. ז"א דהא גם עתה דאמצעי דולג איכא חשש זה כשנכנסים לקריאת שלישי יאמרו שלא קראו לפניו כ"א אחד. וא"ל דכיון דלא נתבטל כל גזרת נכנסין טוב לנו שיהיה גזרת הנכנסין טובי מדנפיש גזרת היוצאין ויעויין בזה. גם ז"א דהרי כתב הרשב"א להדיא דלכולא האי לא יהבו דעתייהו לראות מאחר שליכא לפניו רק חמשה פסוקים לא מלו לתרי:
דהנה הביא הרשב"א לשיטת הגאונים דהלכתא דולג קאי על וידבר קשה יקראו שנים פרשת וידבר ויחזור השלישי ויתחיל לקרות שלשה פסוקים למפרע מפ' וידבר. וא"ל דיהיה בזה גזרת הנכנסים בשעת קריאה יאמרו שלא קראו לפני זה רק אחד מאחר דליכא כ"א ה' פסוקים ויאמרו דבר"ח קוראין רק שלשה לתורה ז"א דחדא דבסוגיא משמע יוצאין אלימא מגזרת הנכנסים ותו דלכולא האי לא יהבו דעתייהו דליכא לפניו כ"א חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד ע"ש:
ונ"ל דאיתא שם ואמר ר' תנחום אמר ריב"ל כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ופריך שם פשיטא השתא אתחלתא דמיקל ת"ק מחמירין הי"א שיורי דמחמיר ת"ק א"ד שמחמירים הי"א ומשני מ"ד נכנסים שכיחא יוצאים לא שכיחא דמנחי ס"ת ונפקי קמ"ל. והנה לכאורה י"ל הא דאמרינן לא שכיח דמנחי ס"ת ונפקי היינו מטעם דאמרינן ריש מס' ברכות ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא. ואף דאמרינן עלה דהאי ר' אבוה נפיק בין גברא לגברא וכאן העיקר חשש הוא משום היוצאים בין גברא לגברא מ"מ הרי כתב האגודה דהא דמותר לצאת בין גברא לגברא היינו לצורך גדול דוקא וכ"כ המג"א סימן קמ"ו. ובאמת לכאורה דעתם פלאי מנ"ל לחלק דמיירי דוקא לצורך גדול. וההכרח לומר דהוכיחו זה מסוגיא דילן דאמר יוצאים לא שכיחי דמנחי ס"ת כו' קשה אם איסור יש בדבר לא יצאו כלל ואם מותר לצאת למה לא שכיח אע"כ דמותר לצאת דוקא לצורך גדול והיינו דאמרינן לא שכיחא דיהיה דבר גדול להיוצאים לצאת. ובזה מתורץ דקדוק הנ"ל דלהא כבר זכרנו לעיל משם הרשב"א וכן הסוגיא מוכרחת דגזרת היוצאים חמירא מגזרת הנכנסים א"כ מוטב שידלוג האמצעי אף שיהיה בזה גזרת הנכנסים מ"מ ליכא כולא האי גזרת יוצאים דהא כאן הוא גזרת יוצאים בין קריאת הראשון להשני והוי בין גברא לגברא ואז אין יוצאין אלא לצורך גדול ולא שכיחא משא"כ אי הוי אמרינן דידלוג השלישי אף שיתבטל בזה גזרת הנכנסין מ"מ יתחזק למאוד גזרת היוצאים דהלא כאן יהיה גזרת היוצאים אחר קריאת השני שיאמרו שלא יקראו עוד נמצא אותם היוצאים יצאו אף שלא לצורך גדול כיון דלדעתם כבר נגמר כל הקריאה בבה"כ וליכא משום עוזבי ה' יכלו כיון דלא יקראו עוד בתורה לדעתם ואנן קיימינן דגזרת יוצאים חמיר מגזרת הנכנסים מש"ה אמצעי דולג:
אולם עדיין אנו צריכים למודעי לסברת בעל האבעיי' ורב אשי דבתענית ציבור קוראים ארבעה והיינו שהרביעי קורא למפטיר מענינא אחרינא ולא מענינא דמעמדות כלל כאשר היא כתובה על ספר הישר לר"ת והביאו הרשב"א בחידושיו לפ"ז הוה הדרא קושיא לדוכתי' למה ידלוג האמצעי ידלוג השלישי באופן שזכרנו שיחזור ויקרא פרשת ויהי רקיע. וא"ל דיתחזק בזה גזרת היוצאין שיצאו אף שלא לצורך מאחר שלפי דעתם נגמר כל קריאת התורה בבה"כ. ז"א דאף לפי דעתם דנגמר הקריאה מענינא דמעמדות עכ"ז צריכים לקרות אחד מענינא אחריתא וסוף כל סוף יהיה בין גברא לגברא ולא יצאו ג"כ שלא לצורך גדול. אבל לפי המסקנא דאין קוראין בתענית צבור ארבעה רק שלשה מענינא דמעמדות אתי שפיר הך הלכתא דדוקא אמצעי דולג כי היכא דלא ליפוש גזרת היוצאין דיצאו אף שלא לצורך כיון דאין קורין כלל בענין אחר הרי לדעתו נגמר כל הקריאה בבה"כ. ומש"ה סידרו בעלי הש"ס הלכתא דאמצעי דולג אצל הפשטות דאין קורין לתענית ציבור רק שלשה וק"ל:
ואגב אכתוב מה דתמיה לי בדברי הרשב"א ז"ל שהביא דברי הרמב"ן ז"ל דהך הלכתא דולג ואמצעי דולג קאי על מעמדות דאלו היה קורא הראשון שלשה פסוקים מבראשית והשני שני פסוקים מבראשית ופסוק א' מויהי רקיע והשלישי יתחיל פרשת ויהי רקיע איכא חששי טובא. וכתב ע"ז הרשב"א הא עתה איכא ג"כ גזרת הנכנסין וגזרת היוצאים א"כ מה בכך שהשני יקרא ב' פסוקים מבראשית ופסוק אחד מויהי רקיע מאי אמרת דיהיו מתחילין ומשיירי' בפרשה פחות מג' פסוקים הלא זהו גופא רק מחמת גזרת נכנסים ויוצאים וא"כ ידלוג השלישי כו' ע"ש היטב. ולא זכיתי להבין דבריו דמאי קא קשיא על דברי הרמב"ן ז"ל יותר מעל תנא דברייתא דתני בהדיא בראשית בשנים ויהי רקיע באחד א"כ ע"כ ס"ל לתנא דברייתא דאמצעי דולג דאי השלישי דולג כסברת הרשב"א למה אמר ויהי רקיע באחד הלא גם ויהי רקיע בשנים דקורים ממנו פסוק אחד להשני ולהשלישי ג"כ. ויש ליישב בדוחק דעל תנא דברייתא לק"מ ידלוג השלישי י"ל אה"נ דיוכל להיות גם באופן הזה והתנא חדא מנייהו נקט אבל על ההלכה קשה שפיר דמשמע דוקא האמצעי דולג. ולבר מן דין קשי' לי בדברי הרשב"א ז"ל דהלא הבאתי לעיל מ"ש הרשב"א גופא דגזרת יוצאים אלימא מגזרת: נכנסים. א"כ מאי הקשה וידלוג השלישי הלא אף שיתבטל עי"ז גזרת הנכנסים כאשר כתבתי לעיל בסמוך באורך. עכ"ז יהיה גזרת היוצאים שני פעמים פעם א' אחר קריאת הראשון שלשה פסוקים מבראשית ואמרו שהבא אחריו לא יקרא כ"א ב' פסוקים וכמו כן אחר קריאת השני יאמרו היוצאים שהבא אחריו לא יקרא כ"א שני פסוקים. וההכרח לומר דס"ל להרשב"א דאף שיהיה ב"פ גזרת היוצאים לא מקרי כ"א חדא גזרה וטוב לנו לבטל לגמרי גזרת הנכנסים אף שיתוסף מעט גזרת היוצאים ב"פ. ובזה מיושב נמי קושיא הראשונה מעל הרשב"א דאתנא דברייתא לק"מ וידלוג השלישי י"ל דאיהו ס"ל כת"ק די"א דלא חייש כלל לגזרת נכנסים. וא"כ אין שום סברא לומר דידלוג השלישי דיתחזק גזרת היוצאים שני פעמים כאשר כתבנו ולא יהיה בזה שום תועלת לתקן גזרת הנכנסים כיון דלדידיה לית ליה כלל גזרת נכנסים. ומש"ה אמר שפיר דוקא השלישי האמצעי דולג אבל על הלכה לפי' הרמב"ן דקאי על מעמדות הקשה שפיר דהא אסקינן ג"כ הלכתא כיש אומרים דחיישינן לגזרת הנכנסים א"כ קשה שפיר למה אמצעי דולג ואיכא בזה גזרת נכנסים ידלוג השלישי ויתבטל לגמרי גזרת הנכנסים וצ"ע בזה ולפלפול הארכתי בזה ועיין:
חולין פרק ה' דף פ"א ע"א משנה יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. והקשה הרב בעל זרע ברך ז"ל א"כ מה פריך הגמרא לעיל ואימא במוקדשין אין בחולין לא דהיינו שאוא"ב לא יהיה נוהג אלא במוקדשין א"כ הג"ש ל"ל להורות דגבי או"ב היום הולך אחר הלילה הלא שחיטת קדשים אינה אלא ביום ואיך אשכחת לה כלל דישחוט אחד בלילה וא"ל דהכי פריך ואימא במוקדשים אין שאחד יהיה קדשים וא"כ שפיר איצטרך הג"ש להורות דיום הולך אחר הלילה באופן ששחט מקודם בלילה חולין לא ישחוט ביום שאחריו הקדשי' ז"א דאם אנו יכולים לפרש דפירכת הש"ס קאי דאחד יהיה חולין והשני קדשים א"כ לא מקשי' תוס' מידי לעיל שהקשו מאי פריך ואימא בקדשים אין א"כ או לרבות כלאים ל"ל דאיך אשכחן כלאים גבי קדשים. ואם הפירוש דא' יהיה חולין אשכחת או לרבות כלאים באותו שהוא חולין (ולפ"מ שאכתוב בסמוך אי"ה יש לתרץ קושיא זו להמעיין) ודרך פשוט אמרתי ליישבו. דהנה בודאי י"ל דהמקשן פריך ואימא במוקדשין אין מחמת שנאמר בפרשת קדשים איסור או"ב היינו דהשני יהיה קדשים דהא העיקר על איסור או"ב בא מכח השני דהראשון לא קעביד לא מידי וא"כ אותו איסור מיירי בקדשים אבל הראשון דהוא עדיין היתר י"ל דיכול להיות חולין ושפיר אשכחן היום הולך אחר הלילה כגון ששחט בלילה הראשון חולין. וקושית התוס' הנזכרת יהיה בדרך זה. דהנה איתא במכילתן דף פ"ב ע"א ת"ר אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין ת"ל לא תשחטו כו' יעש"ה. וא"כ מקשים תוס' שפיר מי מצית למימר בקדשים אין בחולין לא או לרבות כלאים ל"ל דאי שהשני יהיה כלאים זה ליתא דהא קיימינן עתה בהסברא דיהיה דוקא קדשים ומי משכחת לה בכלאים כלל. ואף אם ניקום ונימא דקא מרבה כלאים כגון שהראשון שהוא של חולין יהיה כלאים דה"א בהיות א' מהם כלאים אין להם האחדות של או"ב כלל להתחייב עליהם כדאי' א"ר קשה ממ"נ אי ששחט מקודם החולין היתה האם א"כ איך נוכל לומר דהאם יכולה להיות כלאים א"כ איך משכחת לה דישחוט בנה אחרי' לקדשים דהוא גם הוא נאסר מכלאים דהא אמו הוית כלאים ומי יתיר להבן להקרבה דכל היוצא מטמא כו'. ובודאי שלא יצוייר כ"א בכה"ג ששחט מקודם לחולין הוי הבן והוא הוי כלאים באופן שבא על אמו שאינו מינה ואח"ז יוכל לשחוט את האם לקדשים דלא הוית כלאים ומותרת שפיר להקרבה א"כ ל"ל דכתב רחמנא לא תשחטו לרבות גם בנו ואותו הלא בלא"ה מוכח דעל בנו ואותו ג"כ חייב דאל"כ הדרא קושי' תוס' לדוכתי או לרבות כלאים ל"ל דאיך משכחת לה דהשני מוכרח להיות קדשים וכלאים והיוצאין ממנה אסורה להקרבה כנ"ל ליישב קושית מחבר הנ"ל וק"ל:
שם במשנה את זו דרש בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור במ"ב היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה. ויש כאן לדקדק על הלשון למה דייק את זו דרש ר"ש בן זומא משמע דמורה דדוקא הוא דרש זה. ומהראוי לכתוב מה ששמעתי בקטנותי אשר דרש דרשן מופלג א' בשם זקיני הגאון האמתי בעל פ"מ ז"ל פירוש בפסוק תהלים קל"ט ימים יוצרו ולא אחד כך הוא הכתיבה ל"א באל"ף והקריאה הוא ל"ו בוי"ו. ויש לדקדק למה נשתנה הקריאה מהכתיבה. ואמר פה חכם הנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הם. דהנה הקשה רש"י ז"ל בפ' שלפנינו למה נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד הלא לפי סדר המקראות היה למקרא לומר יום הראשון ותירץ רש"י ז"ל לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו לכך נאמר בלשון אחד דמורה על אחדותו והרב בעל נזר הקדש כתב וז"ל משום שאמרו את השמים הארץ לרבות תולדותיהם שכולם נוצרו ביום הראשון רק נגמרו על מעמדם כ"א ביומו ולכך לא יתכן בו ביום הראשון לבריאה באשר בו נכללו כל הברואים ביחד וכו' יע"ש. ולפ"ז יש לנו שני תירוצים על הא דלא כתיב ביום הראשון. הא' כפירש"י והשני כסברת בעל נזר הקדש כיון דבו נכללו כל הברואים ביחד לא שייך לכתוב ביום הראשון כנ"ל. הרי דאם אנו באנו לומר דלא נברא הכל ביום הראשון נסתר סברת בעל נה"ק שזכרנו וההכרח לומר כפרש"י ולפ"ז כך הפירוש בפסוק הנ"ל ימים יוצרו כלומר דבהרבה ימים הי' היצירה כל אחד ביומו ולא נברא הכל ביום הראשון. וא"כ קשה ולא אחד דה"ל למיכתב הראשון ולא אחד דלא שייך סברת נזר הקדש שזכרנו כיון דלא נברא הכל ביום ראשון ובא הקריאה ליישב ולא אחד כלומר דהאחד נכתב לו על הקב"ה שהוא אחד כפירש"י ושפתים ישק כו'. והנה הך סברא שכתב נזה"ק משום שאמרו את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהם היינו מיתורא דאת קדרשינן במס' חגיגה את השמים לרבות תולדותי' ואת הארץ לרבות תולדותי'. ואי' במס' ב"ק דף מ"א ע"א תנו רבנן ממשמע שנאמר סקול יסקל השור אינו יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה כו' אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי מאי משמע שמעון בן זומא אמר כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו כו'. ומסיק דלא איצטרך כ"א על הנאת עורו. ופריך להני תנאי דמפקי להאי קרא דבעל השור נקי לדרשא אחרינא על כופר ולמ"ד של עבד הנאת עורו מנ"ל ומשני דכתיב את בשרו את הטפל לבשרו ואידך את לא דרש. הרי להדיא דר"ש בן זומא לא דרש את דכיון דדרש ובעל השור נקי על הנאה. וא"כ י"ל דזה פירוש המשנה די"ל דר"ש בן זומא לא ס"ל כפירש"י דקאי אחד על קב"ה וא"כ היו קשה לו ליכתוב יום הראשון כסדר המקראות לכך שייך שפיר דהוא דרש הך דלא כתיב יום הראשון משום דילפינן אותו וא"ב בג"ש ממעשה בראשית וגבי אוא"ב ודאי לא יתכן למיכתב לשון אחר כ"א יום אחד לכך נאמר גבי מעשה בראשית נמי אחד למידרש הג"ש רק קשה הא בלא"ה לא שייך כלל לכתוב גבי מעשה בראשית יום הראשון באשר נכלל בו כל הברואים כאשר כתב בעל נזה"ק לכך דייק דר"ש בן זומא דרש זה דאיהו לא דרש את וממילא גם את השמים ואת הארץ לא דרש ולא נברא הכל ביום הראשון ופשוט הוא וק"ל:
שם פרק ב' דף כ"ז ע"ב דרש עובר גלילאי בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשתי סימנים ופירש"י משום דיש לה חיות גדול. דגים שנבראו מן המים הכשרן בלא כלום עופות שנבראו מן הרקק הכשרן בסימן אחד. אר"ש קפוטקא תדע שהרי עופות יש להם קשקשת ברגליהם כדגים. ופירש"י תדע שמן הרקק נבראו ע"ש. ועוד שאלו כתוב א' אומר ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איבראי וכתיב ויצר אלהים מן האדמה כל חיות השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איבראו כו'. והביא שם שתי תשובות או שמן הרקק נבראו ומש"ה נאמרה פעם אצל בהמות ופעם אצל דגים או דמה דכתיב בקרא דויצר את כל עוף לא קאי על ויצר אלא דקאי על קריאת שם דכתיב אח"ז ויבא אל האדם לקרות שם כו'. תוס' ד"ה תדע כו' תימא מה צריך ראי' ע"ז דקרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה. וי"ל דמייתי ראיה כיון דבריאת מים ניכר בהם ראוי לדמותם לדגים לענין שחיטה ע"ש היטב. ודרך לימודי אמרתי ליישב קושי' התוס' הנ"ל בזה הסיגנון שיהיה איזה קושי' על האי דרשא דעובר גלילאה ובא ר"ש קאפוטקא ליישב הקושי' במה דאומר תדע כו' דהנה אית' במס' נדה פרק המפלת דר"מ מטמא לידה המפלת דמות בהמה חיה ועוף דאמרינן שם דף כ"ב ע"ב מ"ט דר"מ דיליף ג"כ יצירה יצירה מאדם. ופריך א"ה דגים נמי נילף בריאה מבריאה דאדם ומשנינן דג"ש דיצירה מופנה משני צדדים מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה דכבר כתיב ויעש אלהים את כל חיות ארץ ואת הבהמה כו'. אבל ג"ש דבריאה אינה מופנה משני צדדים כ"א מצד אחד גבי אדם ומופנה מצד א' למדין ומשיבין וכאן איכא למיפרך מה לאדם שכן מטמא מחיים כו' יעש"ה, ולפ"ז קשה לר"מ עדיין מנ"ל דעופות מטמאין לידה דהלא גבי עופות נמי ליכא מופנה משני צדדים דבקרא דויעש לא כתיב ובמופנה מצד אחד שוב משיבים כנ"ל גבי דגים. ועכ"ל דגם בעופות הוי מופנה משני צדדים כיון דכבר נאמר בקרא דוישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ופעם שנית בקרא דויצר ואת כל העוף. ולפ"ז ע"כ דלא ס"ל לר"מ לשון שני שזכרנו דואת כל עוף לא קאי על ויצר אלא על קריאת שם דא"כ לא הוי מופנה משני צדדים והדרי' קושי' לדוכתי' מנ"ל לר"מ דעופות מטמאין לידה. ובהגיע לידי ספר כתנות אור מתורתו של ר"מ מ"ז הגאון ז"ל ראיתי שגם הוא הרגיש בזה ושמחתי מאד ובודאי א"ל דכיון דיש כבר מופנה משני צדדים גבי חיות ובהמות ומוכח דשם מטמאין לידה א"כ יש ללמוד גם עופות דמטמאי' לידה במופנה מצד אחד וא"ל מה לאדם שמטמא מחיים י"ל בהמה וחיה יוכיח ז"א דא"כ מהאי טעמא דגים נמי יטמאו ומההכרח לומר דר"מ ס"ל דואת כל העוף קאי אויצר והוי נמי מופנה משני צדדים. וא"כ יקשה לר"מ שאלה הנ"ל כתוב אחד אומר כו'. דכאן משמע ממיא איבראו וכאן משמע מארעא איבראו. ומהכרח לומר דר"מ ס"ל כלשון הראשון דמן הרקק נבראו:
נמצא לפ"ז מיושב קושי' תוס' הנ"ל דהנה ראינו דמזו הסברא דעופות מרקק נבראו המציא לנו עובר גלילאי דרש חדש אליבא דדינא דמש"ה הכשירו בסימן אחד מדחזינן בבהמה צריך שני סימנים ובדגים לא כלום. וע"כ משום דבהמות מארעא איבראו ויש לה חיות גדול הכשירן בשתי סימנים ודגים דממיא איבראו אינם צריכים כלום וממילא יגיע מזה לעופות דנבראו מן רקק מדה ממוצעת דהכשירן בסימן אחד וכפירש"י ז"ל א"כ קשה ממ"נ על ר"מ מנ"ל דעופות מטמאים לידה. דאי סבר לשון השני נמצא לא קאי כלל ואת כל העוף על ויצר. וגם אם סובר ר"מ כלישנא קמא דמן הרקק נבראו ולכך נאמר פעם אחד אצל חיה ופעם אחד אצל עופות א"כ עדיין מנ"ל לר"מ דמטמאי' לידה דהא לא הוי מופנה כלל וכלל דדלמא מש"ה כתבי' רחמנא לעופות שני פעמים פעם אצל חי' דיבשה ופעם אצל דגים כי היכא דנדעו דמרקק נבראו והנפקותא מזה דיהיה הכשירן בסי' אחד. את זה הי' קשה לר"ש קפוטקא להאי דרשא דעובר גלילאי מנ"ל לר"מ דעופות מטמאים לידה לכך בא ליישב זאת ואומר לעולם אימא לך דר"מ סובר כלישנא בתרא דמרקק נבראו וא"ל מנ"ל לר"מ דמטמאי לידה דדלמא מש"ה נאמרו שני פעמים עופות כי היכא דנדע מסתירת הקרא דמרקק נבראו. זה אינו דבלא"ה מוכח דמרקק נבראו אף אי לא הוי לן סתירת הקראי הנ"ל שהרי תדע שיש להם קשקשת ברגליהם כעופות וא"כ קשיא שפיר למה נאמר עופות שני פעמים אלא ע"כ משום הפנאה דיטמאו לידה וק"ל:
הרב בהגהת משנה למלך הביא בשם תשובת הריב"ש בהך דינא דאמרינן בסנהדרין פ' בן סו"מ דהיכא דנוכל להציל הנרדף באחד מאבריו של הרודף אין הורגין הרודף. זה ל נאמר אלא באחר הבא להציל את הנרדף. אבל הנרדף בעצמו אינו מחויב לדקדק בזה יע"ש סוף ה' חובל ומזיק ולדבריו הוקשה ממעין הנובע הך דינא דאם יכול להציל באחד מאבריו דלא ניתן להצילו בנפשו ילפינן שם מדכתיב ואם לא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. היכא משכחת לה דלא יהיה אסון דעכ"פ הוה רודף וניתן להצילו בנפשו אלא על כרחך דמיירי באופן שנוכל להציל באחד מאבריו. דאז לא ניתן להצילו בנפשו. ולדברי הריב"ש עדיין קשה הא ניתן להצילו בנפשו אצל הנרדף וצ"ע ואפשר ליישב עפ"מ שכתב הגאון בעל משנה למלך פכ"ד מה' שבת דהך דניתן להצילו בנפשו לא שייך בשבת יע"ש שמצדד בזה וא"כ י"ל דס"ל להריב"ש דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו וא"כ קשה על הגמרא מנ"ל דאם יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו מדכתיב ואם לא יהיה אסון דלמא מיירי קרא באופן שהיה בשבת דאז לא ניתן כלל להצילו בנפשו דלא הותרה לשבת ועכ"ל דהגמ' הוכיח שפיר דא"ל דהא דכתיב ואם לא יהיה אסון מיירי בשבת דהא עדיין מקרי ניתן להצילו בנפשו לגבי ב"נ דהא ב"נ מוזהרי' על שפיכת דם ואינם מוזהרי' על שבת ועיין בז"מ שזהו מקרי ניתן להצילו בנפשו שפיר. ובהיות כן שפיר כתב הריב"ש דגבי הנרדף לא שייך החילוק אם יכול להציל באחד מאבריו או לאו וא"ל א"כ איך משכחת לה בקרא דלא יהיה אסון דהא לעולם ניתן להצילו בנפשו לגבי הנרדף זה ליתא די"ל דמיירי בשבת דאז אסור גם להנרדף להורגו דהא הנרדף בודאי הוא ישראל. ועיין בזה. אלא שקשה לי לסברת משנה למלך דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ בכמה דוכתא וחדא מנייהו אנקיט דפריך בפ' בן סו"מ חטא אלו חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס כו' הבא על אחותו כו' והלא ניתן להצילו בנפשו ואין אדם מת ומשלם. ואם נאמר בשבת לא שייך כלל ניתן להצילו בנפשו מקשה דלמא מיירי בשבת. ואולי י"ל כמ"ש לעיל ועיין בזה: והואיל דאתא לידן נימא בה מלתא שנאמרה ונשנית לחדד התלמידים. גרסינן ריש פרק אלו נערות במשנה אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרית ועל הנתינה ועל הכותית כו' הבא על אחותו ועל אחות אמו כו' ועל הנדה יש להם קנס אע"פ שהם בכרת אין בהם מיתת ב"ד. גמרא נערה אין קטנה לא אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דתניא קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס כו' דברי ר"מ כו' שם ע"ב ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר"ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בנייהו אמר ר' זירא ממזרות ונתינה איכא בנייהו למ"ד שיש בה הויה הא נמי אית בה הויה ולמ"ד ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כו' יע"ש הדק היטיב וקשיא לי לכאורה למה אמר ולאפוקי מהאי תנא משמע שמשנתנו לא אתיא רק כחד מהני תנאי. והלא באמת מתני' דלא כתרווייהו. דהא נאמר במתני' דיש קנס באחותו שהיא חייבי כריתות דאינה ראויה לקיימה ולית בה הויה והוה ליה למימר דלא כהני תנאי והאיר ה' עיני שמצאתי שהקשו זאת בת"י ותו איכא למידק ביותר על לשון רש"י ז"ל ד"ה ולאפוקי מהא תנא מתניתין דקתני קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהא תנא יע"ש למה נקטי בלשונם גם חייבי כריתות דהא באמרו לאפוקי מהאי תנא משמע דלא קאי כ"א אחייבי לאוין דאי קאי גם על ח"כ ה"ל ולאפוקי משניהם:
וכדי לחדד לב התלמידים אמרתי דרש"י במתק לשונו מיישבו בזה דהביאו ולאחותו הקושי' הנ"ל למה באמת לא קאמר מהני תנאי דהנה הקשה בעפ"י ז"ל מנ"ל לש"ס דמתני' לא אתי' כהאי תנא דלמא מתניתין מיירי במפותה וקרא דלו תהיה לאשה אשר מיניה דרשו שמעון התימני ורשב"י מיירי מאונס דהא התם כתיב ולו תהי' לאשה וא"ל דהא ילפינן בג"ש חד מחברי' ז"א דלמא שאני הכא דגלי רחמנא גבי אונס ולו תהיה לאשה וגבי מפותה ריבוי דהבתולה דמיניה מרבינן חייבי לאוין וח"כ יע"ש היטיב ונלענ"ד דהנה מדקדק בעל קול הרמז במשנתינו למה תנא שני פעמים יש להם קנס דהתחיל ואומר אלו נערות שיש להם קנס ומסיים ועל הנדה יש להם קנס למה לי שני פעמים הלא סגי בהתחלה לחוד או בסיומא לחוד יע"ש שרוצה לחלק בבא דחייבי לאוין מבבא דח"כ ולבעבור זה חלקם התנא לשתי בבות ולי נראה ג"כ לומר דהוצרך התנא לשנות חייבי כריתות לבבא בפני עצמו ולסיים עליו יש להם קנס כאלו לא נאמר בחדא בבא עם הרישא דחייבי לאוין דשם בסנהדרין פריך אמאי תנא הבא על אחותו יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו ומשני במפותה ודברי הנ"ל ולפ"ז יש לומר דאי הוה כולל התנא חייבי לאווין וחייבי כריתות בחד בבא לא הוה נוכל למידק דנערה אין קטנה לא כר"מ אלא ה"א לעולם דמתניתין אתיא כרבנן דקטנה יש לה קנס בעלמא והא דקתני הכא אלו נערות משום דקבעי למתני חייבי כריתות דגם להם יש קנס וקשיא פירכת הש"ס דסנהדרין הלא הם ניתנו להצילו בנפשו ואין אדם מת ומשלם ובהכרח לומר דמיירי ממפותה דאחולי אחלה לפגמה א"כ צריך להיות דוקא בנערה האי דינא משא"כ גבי קטנה דפיתוי שלה הוה אונס שוב ניתן להצילה בנפשה. ויעויין מ"ש במגדול עוז באורך ותנא דידן רוצה להשמיענו במשנה זו כר"מ דקטנה בכ"מ אין לה קנס לכך חילק לחייבי כריתות בסיפא לבבא בפני עצמו ואומר הבא על אחותו כו' יש להם קנס להורות דלא קאי אריש כלל נמצא ע"כ הא דתני ברישא אלו נערות שיש להם קנס גבי חייבי לאווין ע"כ משום דקטנה לית לה קנס כלל בכ"מ כר"מ דא"ל משום פיתוי קטנה אונס וניתן להצילה בנפשה זה אינו דגבי חייבי לאוין לא ניתן כלל להצילה בנפשה כ"א גבי ח"כ כדאי' שם בסנהדרין (ובזה יש ליישב לשון תימה בתו' ד"ה נערה אין כו' מה שמדקדקים העולם יעש"ה) ובהיות כן מיושב שפיר קושי' הגאון בעפ"י ז"ל דאמר שפיר ולאפוקי מהאי תנא כו' דא"ל דהם מיירי מאונס דבו כתיב ולו תהיה לאשה אבל משנתינו מיירי מן מפותה דמרבינן מבתולה הבתולה ח"ל וח"כ זה אינו דא"כ הוה הדרא קושי' לדוכתן למה תני התנא שני פעמים יש להם קנס וא"ל דאי הוה קתני הכל בחד בבא ל"ה ידענו דמתני' אתיא כר"מ אלא ה"א דמש"ה תני נערה דפיתוי קטנה אונס הוא וניתן להצילה בנפשה גבי ח"כ קשה הא גם עתה דחילקם התנא לשני בבות עדין אין הכרע בידינו אם לומר דמתני' אתיא כר"מ דקטנה בכ"מ לית לה קנס או לומר דוקא לאידך גיסא דקטנה יש לה קנס בשאר מקומות רק הכא תני דוקא נערה דפיתוי קטנה אונס הוא וקרינן בה ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ואין לה קנס וכיון דסוף כל סוף אין הכרע בידינו למה דנקיט במתני' נערה הוה להו לשנות הכל ביחד. ובהיות כן מיושב היטיב קושי' תוספ' ישנים שזכרנו דדייק שפיר ולאפוקי מהאי תנא דסובר גם חייבי לאווין אין להם קנס והוא ר"ש ב"מ דלמאן דאי' ליה בחייבי לאוין איכא קנס כ"א בח"כ קרינן ולו תהיה י"ל שפיר דאתי' מתני' כוותי' ומיירי ממפותה כס' פני יהושיע הנ"ל ושוב לק"מ ניתנו הכל בחד בבא ז"א דה"א משום דפיתוי קטנה אונס נקיט נערה אבל השתא דחלקם התנא לשני בבות ולא קאי אלו נערות אלא אחייבי לאוין מוכח שפיר דאתא כר"מ דקטנה בכ"מ אין לה קנס דהלא גבי חייבי לאוין ליכא אשה הראויה ולא ניתן להצילה בנפשה וממילא שייך נמי גבי קטנה רק משום דר"מ סובר בכ"מ לית לה קנס לכך דייקי ולאפוקי מהאי תנא לחוד דסובר דגם בחייבי לאוין קרינן אשה הראוי' לו דלדידי' לא מתוקם מתני' כלל כמ"ש וזה דדייקי רש"י ז"ל דהיה קשה להם ג"כ קושי' ת"י וקושי' בעפ"י דלמא מתני' מיירי ממפותה והם מיירי באונס לכך דייק רש"י ותנא דקתני קנס לממזרת ולאחותו כלומר שני פעמים תני קנס ברישא גבי חייבי לאוין ובסיפא גבי ח"כ מזה מוכח ע"כ דלא מיירי בבא דרישא דחייבי לאוין ממפותה אבל באונס גם בח"ל קרינן אשה הראויה לו דא"כ לערבינהו וליתני בחד בבא וק"ל: