מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על התורה הקדמה
לרבי מאיר בן יצחק אייזנשטאט:
הקדמת הגאון המחבר כתנות אור:
אודה ה' בכל לב בסוד ישרים ועדה.
במזמור לתודה. אשר זכני ה' בדרושים לכל חפציהם חיים הם למוצאיהם. דברים נחמדים מזהב ומפז ומתוקים רשום בכתב אמת חקוקים. חמורות וקלות דברי אגדה אשר נתן לי ה' בינה להבין ולפעמים עפ"י זוה"ק אקוה להשיב"ה שרוב דברי קרובים לאמת ותומת ישרים ובדרוש יומא דכלה בעומקא של הלכה ותו' לנתי לאהבת התלמידים והכנסת דברי בדרוש או במקראי קודש וזאת לדעת שהי' לי שקידה רבה בזהר ד' אמשטרדם ועליו רשמתי הציונים ובקשתי מכל מעיין בדרושים לעיין מקודם כל הצורך להשמעה ואז יבין וישכיל ויעמוד על דעתי וכבר האריך הלבוש בסוף הקדמתו לאורח חיים שאין אשמה לררשנים ולחכמה יחשב להם והלכתי בעקבות הראשונים וסדרתי על סדר הפרשיות דבר הלמד מענינה ומענין לענין בא"ע וקראתי לשם ספר זה כתנות אור כי בתורתו של ר"מ כתוב כתנות איר באלף בינה ובנותי בספרים וחברתי להיות האוהל אחד לאחדותו של עולם לבאר כל נעלם וה' ישפות שלומו עלי ועל זרעי מעתה ועד עולם א"ס. נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש והמדינה:
הקדמת הרב המחבר אור חדש:
האומר לאביו לא ראיתי. אף שעה אחת להיות עמו בעולם א' לא זכיתי. כי לקח אותו אלהים ואיננו טרם לידתו. לא הגיע לכלל עונשין ותמיד היתה בתורת ה' חפצו חפץ ה' בידו הצליח ועשה פרי עד כי אמר לחכמה אחותי. רך בשנים וגדול בתורה וביראה כאשר מרבים וכן שלמים עילת תחילתו שמעתי. ועל דא וודאי קא בכינא על האי שופרא דבלי בעפרא ולמצות כיבוד אב לא זכיתי. וברם לטובה אותו זכרתי. באיזה חידושי תורה אשר מאתו תצא הנמצאים בפי אמתחתי. על ספרי העליתי. ומעט הימים על ברכי הורי מורי זקני נתגדלתי. ה"ה אדיני אבי אמי הרב הגאון האמיתי. המפורסם בישראל גדול מרבן שמו כבוד מהור"ר מאיר זצלה"ה כוכב המאיר הוא דלא בעי שבחי ותפארתי. וכמעט לעונת הפעוטות לא הגעתי. לרואי בוקר כשמש המאיר בתקופת תמוז חסרתי. ובחודש שניתן התורה ניטלו המאורת חסר כתיב. מי יאיר אחריו נתיב. לפרק תק"ד א"ש מקרבותו. ונשבה ארון הקודש וניטל יותרת הכבוד כבוד התורה. מאיר שכב תורה מה תהא עלי' על אלה בכיתי. ועל תרי תמיהות דדכרתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין קראתי. ואז כתורן בראש ההר נותרתי. ממדינה למדינה הוגלתי. ואל אבי יתומים פרשתי שיחתי. אולי יתקיים בי ירוחם יתום אליו פי קראתי. ותמיד עמדה לי זכות אבותי. אשר לא עזב ה' חסרו מאתי. להעיר לי אוזן בלימודים ותמיד אל הכלים נחבאתי. להתבונן בפרשת דרכים רבנן מובהקים לקולם הקשבתי. ומתלמידי יותר מכולם את גבולי הרביתי. שלא ע"מ לקבל פרס קויתי. לעשות ענבים ענבי גפן ביינו של תורה מסכתי. ובעקבי אבותי דרכתי. ובעומק הלכה לפי מיעוט שכלי לנתי. בליבון קודם לחידוד בדרך זה בחרתי. ולהאומרים הלכה א"צ כוונה לא חששתי. ומי שלבו נקפו אומר כן אמרתי. והלכה אני אומר אמירה נעימה מה שהעלה ה' בגורלי לפני תלמידי וחבירי הרצתי. וקבלו דעתי לא אמרתי. כי האמת ממי שאמרו קבלתי. וכך היא המדה מדת חכמים עודנה עומד על משמרתי. ואחר שישרו בעיני רבותי. את אשר העלה ה' במצודתי. על הספר לכותבן כאשר בקשוני תלמידי עשיתי. ואת רצוני נגד רצונם בזה בטלתי. ובכתב אמת דברי יושר רשמתי. וכמה שנים מן הגדולה ברחתי. ולהאומרים עלה ותוכל לקולם לא שמעתי. אף כי עליתי ונתקבלתי. אחור נסגתי. בי אמרתי נער אנכי לא זקנתי. ואף גם היום הזה לכלל כ"ח לא באתי. ובער אנכי לא אדע מדעת קטנתי. כראוי למורה אף גם כרמי שלי לא נטרתי. ואמרתי מה לי לקבולי נפשי הדרנא אחריות דאחרינא לא ניחא לי לקבולי על דעתי. אלה הדברים דבר משה הגאון עוזנו מוהרמ"א בהקדמתו מחמת גודל ענותנותי'. אבל אני אני המדבר האמת לאמתו. אמנם כן יצר לב האדם רע מנעוריו ראה ראיתי. ובחבליו חבלי רשת נפלתי. ויפה תורה עם ד"א אל זה צפיתי. לישועה ישועת הבלי הזמן ואם תעזבך יום כו' לנפשי לא שמתי. ואחר שובי נחמתי. טוב לגבר כי ישא עול תורה ועול הוראה הוראת שעה דדחינא שעתי. ואת פני ה' חליתי. סורה נא מעלי טרדתי. טרדת הבלי הזמן כי בגדתי. ואשובה נא וארעה צאן קדשי ישראל להרבות גבולי בתלמידים בתורת ה' חפצתי. עודנה חושב מחשבתי. והנה יד שלוחה אלי מקרי' נאמנה ק"ק זאבלודאווי יצ"ו להתמנות עליהם לראש לאב"ד נרצה רצוי לכל כולם ברעה אחת ואז על חברי נשענתי. מאחר שהדבר נעשה בהכשר אחר שמעולם אנשי עיר זו לא ידעתי. ואל איתני הראשון מעט שבתי. כי גדול טרדת עול הציבור במדינתנו שכל דבר גדול וקטן יביאון אל צל קורתי. וה' יודע תוכן מחשבתי. הנכרת מתוך מסע"י ליסע לבית הדפוס עקר סיכא כו' אשר באלה לא נסיתי. ועכ"ז את גבולי בתלמידי' הרבתי. וחסו תחת כנפי תלמידים מופלגים ושנונים ולבוא אל העיון חשקתי. בכדי למלא מקום אבותי. באיזה חיבור כי לא ידע איש זמנו ומה יתכן לאדם בעמלו כי יאכלוהו זרים ומתלבשים בטלית שאינן שלהם באשר בעתים הללו נתפרץ בעו"ה והאידנא חוששין לכתבים אשר לכל אחד בפי אמתחתי'. ועל כמה שיטות עמוקות בש"ס חברתי. אחת אל אחת התחלתי. ויהי באחד הימים נתאכסנתי. אצל דודי הרב המופלג כבוד מהור"ר יהודה בן מורי זקני הגאון הנ"ל ואצלו את כל יקר בעיני ראיתי. שלשה ספרים נפתחים שהניח אחריו ברכה זקני הגאון הנ"ל הראשון שבקדושה שו"ת פנים מאירות חלק רביעי בקודש לו למדנו דברים שלא שזפתן עין מעולם ראיתי. והשני מדברי סופרים סופר ומונה את כל אותיות שבתורה בתורתו של ר' מאיר נמצא כתוב כתנות איר באלף בינה יתירת'. דברים המשמחים אלהים ואנשים ומושכים לבו של אדם באגרתי. והשלישי בא ללמד את העם את מי יורה דעה ויבין שמועה חיבור נחמד על הטור י"ד נחית לעומקאה דדינא ומעלה מרגניתי. ומידי דברי בו ומעי המו לו זכרתי. חסד נעוריו אהבת כלולותיו אשר קירב אותי ומאחר כי התאוה כל ימיו שיודפס חדושיו על התורה כאשר בכל הקדמותיו לארבעה חלקי חיבוריו שהודפס בחייו ראיתי. ע"כ בו בחרתי. ובכסף מלא לקחתי. בקורי ראשית לבקר בין טוב להגיה בל אמרותיו מכל סייג עשיתי. ומאחר שרוב דבריו הם במילי דאגדתא ורבים מתאווים לשמוע דבר הלכה ברורה בררתי. ובין האומרים לקטתי. מן חדושיו הנחמדים על זה הסדר סדרתי. זולת זה חלילה חולין הי' לי מלעמוד במקום גדולים להיות לשולחן גבוה זכיתי. ונפשי יודעת מאוד מיעוט ערכי ערך קטון וערך פחותי. ובגדול ענותנותיו של זקיני הגאון ז"ל אשר מפורסם בכל עולם בו תמכתי יתידותי. ואף כי בנושאים החבורים המה נפרדים לענין סדר הפרשיות שוים ובדעת וביושר המה אחודים עם חידתי. ולישא וליתן בהלכה לפני רבותי. הנה לא באתי. בי אם לבני גילי טפחתי ורביתי. פעמים בהלכה ופעמים דרך דרוש ועל דברי זקיני הגאון בהקדמתו ובגור ארי' ובקול יהודה מהגאון בתי"ט עליהם סמכתי. והסברות הנה עד לעצמן ובאתי לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה לפי קוצר דעתי. ועל ישמע חכם ויוסף לקח דעת סמכתי. כי לא הספיק הזמן לפעמים לבאר כל חלקי הראיי' וחשיבות אשר אצלי הכל רשום בכתב אמת רשמתי. ואני מתאבק תחת רגלי חכמים ותלמידיהם עליהם בקשתי. טרם יקראו יעיינו בהסוגי' וכל השייך לאותו השמועה ואח"כ יעיינו בדברינו וכמ"ש המעורר מכל מלמדי השכלתי. ואקוה לאל שבכמה מקומות ימצאו דברים ישרים למקבלי אמת לאמתו. וכבר שדא נרגי' במשמרת הבית אטו מלתא רברבתא היא לומר הלכה זו נאה והלכה זו אינה נאה. ודבר זה לא רחוקה היא מקטן שבתלמידים ולא נפלאה. כי נאה נאה. ובפרט בדורותינו ובעו"ה רבו בעלי קנאה. ומתכוונים לקנתר בדברי שפתים אך למחסור חזורי מחזרי למצוא איזה סתירה בדברי חבירו בט"ש הגאון האלשיך בפסוק זבובי מות יבאישו שמן רוקח. וטפחיים כסיתי וטפח גליתי. ובשם אור חדש קריתי. להיות מעין אור הגדול של מ"ז הגאון ז"ל את המאור הגדול ואת המאור הקטן לממשלתי. ובשגם נרמז בו שמי ושם אבי המנוח ז"ל רבי אלעזר חוש חושבנא דדין כחושבנא דדין ותחסרהו מעט וימלא עה"כ. וכמו כן קראתי להם שם הכולל אלה שני הספרים יחד בשם מאורי אש אחר שמאורי הוא שם זקני הגאון נרמז בו וא"ש בר"ת קרי' נאמנה ק"ק אייזינשטאט אשר בתוכה הרביץ זקיני שנים רבות תורה לישראל והעמיד תלמידים הרבה ומשם האיר עיני הגולה בספרי ד"ח פנים מאירות. והשנית שבשני תיבות הללו עה"כ מרומז בגימטריא שמו ושם אבי הוא שמי. גם עולה עה"כ במ"ק כמנין שם אמי מנשים באוהל תבורך המהוללה ביראת ה' הלביאה והמושלמת מ' חוה תחי' בת ה"ה מ"ז הגאון ז"ל המספר בטוב כוונתי וברם אותו איש לטובה זכרתי. אשר ע"י לדרך ישרה נדרכתי. ה"ה אבי חורגי הרבני המופלא ומופלג בד אבהן ובר אוריין החכם השלם כבוד מהו' זאב וולאף נין ונכד להגאון המחבר ידי משה ולהגאון המפורסם בכל עולם מחר מהרש"ל ז"ל. וכעת כפי פרושות השמים. אל אלהים אמת תודיעני אורח חיים. שאוכל ללמוד וללמד תורה לשמה לשמור ולעשות ולקיים. ויזכני לראות בנים ובני בנים בנין וחתנין רבנין עד כי ישוב ה' שבות ציון וירושלים. דברי אסקופא נדרסת תחת רגלים רגלי ת"ח ויראי ה' כולם יזכו לרוב ברכות בלי די. הקטן אליעזר חונה בק"ק זבלודאווא ולע"ע נתקבלתי להיות יושב בבה"מ של הגביר המפורסם הקצין הנכבד מהור"ר משה הלוי בק"ק ברלין יע"א:
בעזרת יוצר המאורות אחדש על התורה במנין הסדרות:
בראשית אמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' עיין ברש"י. ואמרתי בזה יש להבין מה דאיתא במשנה סוף מכות ר"ח בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר כו'. נראה לומר דר"ח נתכוון לכוונה זו שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שלא יאמרו ליסטים אתם לפיכך הרבה להם תורה ומצות ר"ל שהתחיל מבראשית ולא מהחדש הזה לכם. וכן הרבה להם מצות דאמרינן במדרש הרבה מצות אעפ"י שלא היו נכתבין ראוין לכתבן כגון גזל ועריות א"כ הרבה מצות ראוין לקיימה אף בלא אזהרה אך נראה משום דגדול מצווה ועושין יותר משאינו מצווה ושכרו גדול. ולכך הרבה להם מצות כדי לזכות ישראל בשכר גדול. וגם נוכל לומר דיש כמה מצות שלא היו נוהגין כלל בינינו אפ"ה צוה ה' אותנו כדאיתא בסנהדרין דף ע"א דבן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות וכן עיר הנדחת וכן בית המנוגע אלא דרוש וקבל שכר. בזה מדוקדק שפיר שאמר הרבה להם תורה ומצות ר"ל שהגדל התורה עם המלות אע"פ שלא יהיו נוהגים בינינו מ"מ בשביל דרוש וקבל שכר ובזה רצה לזכות ישראל:
ואגב דאיירינן בדברי ר"ח נכתוב במה שיש בדרך דרש מה דאיתא שם ר"ש ברבי אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וכו' ומה הדם שנפשו של אדם קצה ממנו כו' גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם עאכ"ו שיזכה לו כו'. ר"ח בן עקשיא אומר כו'. ע"כ המשנה. ולכאורה איכא למידק איך מקושרי' דברי ר"ח ב"ע בדברי ר"ש ברבי. ורש"י פי' הרבה להם מצות שלא הי' צריך לצוות מצות הרבה וכמה אזהרות על שקצים ורמשים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם. וקשה אף בלא דברי ר"ש ב"ר היה לו להביא דברי ר"ח ב"ע אטו דלא ידעינן שנפשו של אדם קצה בשקצים ורמשים. ונ"ל דבאמת מצינו שריבה התורה כמה תיבות שלא לצורך כדי להגדיל תורה כמו דאיתא בפ' אלו טריפות דף ס"ו ע"ב דפריך וליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר ומשני יגדיל תורה ויאדיר אך אין שם ריבוי מצוה שלא לצורך אך ר"ח בא לאשמועינן שריבה ג"כ מצוה שלא לצורך ודבריו מקושרים דוקא בדברי ר"ש ונקדים גמרא דפ' כל הבשר דף קט"ו ילפינן דבשר בחלב אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וריש לקיש יליף מפסח דכתיב אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל ורבי יליף מדכתיב לא תאכלנו גבי דם ופירש"י דכתיב בראה אנכי גבי פסולי מוקדשין שנפדו רק הדם לא תאכלנו כו' והדר כתיב לא תאכלנו למען יטיב לך ולבניך אחריך לדם לא איצטרך דהא כתיב קראי טובי ומוקי לה לבשר בחלב עכ"ל דבי ר"י תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ כו'. והנה לדברי רבי דיליף מיתורא דלא תאכלנו למען יטיב לך דקאי על איסור אכילה בשר בחלב וע"ז קאי השכר נמי למען יטיב לך א"כ לא נאמר למען יטיב כו' על לאו דאכילת דם אלא על לאו דבב"ח ובאיסור זה אין נפשו מהם קצה בהם וליכא למילף מיניה ק"ו וצריכין אנו לומר לדברי ר"ש ברבי דיליף איסור אכילה דבשר בחל משארי לימודים כאינך תנאים הנ"ל וא"כ ע"כ הא דכתיב לא תאכלנו למען יטיב לך גבי דם קאי על לאו דדם ושפיר ילפינן גזל ועריות בק"ו אך לפ"ז קשה ב' קושיות חדא דלא צריך לכתוב לא תאכלנו שהוא מיותר לגמרי כדפירש"י וגם גוף המצוה אינה צריכה להזהירה הלא בלא"ה נפשו של אדם קצה ממנו ליפרוש בעצמו. וע"כ צריכין אנו לומר שרצה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה שכתוב שני פעמים לאו דלא תאכלנו וגם המצוה גופה אף שלא הי' צריך להזהיר כי ממילא היו נזהרים ופורשים מדם שנפשו של אדם קצה ממנו מ"מ לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות וק"ל:
והשתא ניחא לבתר דדריש ר"ש ברבי הפסוק רק חזק לבלתי אכול הדם ולומר לא תאכלנו למען יטיב לך ואם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו' גילה לנו שע"כ דלא מוקי להאי קרא בבשר וחלב אלא בדם א"כ אייתר לי' לגמרי לאו זה כפירש"י וגם המצוה גופה יתירה דבלא"ה היו פורשין מדם אלא דבא הכתוב להורות על קיבל שכר ללמוד ממנו ק"ו לגזל ועריות לכך קאמר שפיר ר"ח ב"ע רצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ר"ל שריבה להם תורה שכתבה ב"פ אזהרה גבי דם שלא לצורך גם המצוה גופה נכתבה שלא לצורך אלא לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וק"ל:
פרק זה בורר דף כ"ט א"ר שמואל ב"נ א"ר יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דא"ר שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טעין ומפני מה לא טעין לו הקב"ה לפי שלא טען לו הוא מאי ה"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכ' מהרש"א יש לדקדק מאי הרבה טענות דקאמר דא"ז רק ט"א ע"ש ול"נ דהי' לנחש עוד טענה אחרת דאיתא בקידושין דף מ"ב ע"ב דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין ומסקנא דש"ס אמר רבא אם תמצי לומר סבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ויליף כל התורה ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה מודה באומר לשלוחו צא ובעל את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור שלא מצינו בכל התורה שזה נהנה וזה מתחייב. הרי להדיא דאפי' אם נימא דיש שליח לדבר עבירה ולא מצי למטעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' מחייב שולחו. מ"מ אם אמר לו לאכול דבר איסור והשליח נהנה ששולחו פטור והשליח חייב שלא מצינו בכל התורה כו' כנ"ל. א"כ היו לנחש עוד טענה אחרת חדא דברי הרב ודברי התלמיד כו'. את"ל דלא מהני טענה זו דילפינן כל התורה ממעילה וטביחה דיש שליח לד"ע מ"מ היה יכול הנחש לפטור עצמו כיון דחוה היתה נהנה מאכילה זו לא מצינן בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ושולחו פטור. אלא שאין טוענין למסית. וזה שהכניס הקב"ה בדבריו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. ר"ל כיון דאכלת תו ליכא למימר דלחייב שולחו וליפטור השליח דבאכילת איסור אליבא דכ"ע חייב השליח משום דלא מצינו זה נהנה כו' כנ"ל: במדרש חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו א"ר סימן בשעה שבא הקב"ה לבראת האדם חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא דכולה שקר צדק אמר יברא שהוא מלא צדקות ושלום אומר אל יברא דכולה קטטא. ולכאורה איכא למידק למה לא בא שלום להתווכח עם חסד. ואמת לא בא להתווכח עם צדק. ונראה לומר דאמת לא היה יכול להתווכח עם צדק רק דוקא עם חסד. וכן שלום לא יוכל להתווכח עם חסד רק דוקא עם צדק. רק נקדים מה דאיתא במדרש בפרשת ויחי ועשית עמדי חסד ואמת וכי אית חסד שהוא של שקר אלא זו חסד שעושים עם המתים הם חסד של אמת בלא תשלום גמול. ובצדקה מצינו שכופים עליהם וממשכנים אפי' בע"כ ופריך אינו והא כתיב ופקדתי על ל לוחציו ואמר ר' יצחק ב"ש אפילו על גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפיי' לר' נתן בר אמי ושקיל מיניה ד' מאות זוזי לצדקה. וגם אמרינן גדול המעשה יותר מן העושה. ולפ"ז לפעמים באה הצדקה על מריבה וקטטה שממשכנין אותן וכופין אותן בדברים וזה אין שייך בגמילות חסדים ושקר אינו שייך בצדקה דכיון דעושה צדקה עם עניים אינו מצפה לתשלום גמול. אבל ג"ח שהוא בין לעניים ובין לעשירים שייך לשון שקר שמצפה לתשלום גמול ולכך התווכח אמת עם מדת חסד שאמרה לבראות משום חסד. ואמר אמת לקטרוג על מדת חסד דכולה שיקרא ר"ל שאף במדה שלך איכא שיקרא שעושין לתשלום גמול והוא חסד שקר כמבואר במדרשו, לא יוכל להתווכח שלום עם חסד דכל חסד הוא מצד שלום ולכך בא לקטרג אמת עם מדת חסד. וכן עם צדק שצדק אמר יברא שעושין צדקות בא שלום לקטרג ואמר דכולה קטטא ר"ל שאף במדה שלך שהיא עושין צדקות מ"מ כיון דהרבה עושין צדקות לא מנדבת לבם אלא ע"כ ובאין לידי קטטה ע"כ אמר שלום דכולה קטטא ר"ל אף במדה שלך איכא קטטא ולכך בא מדת שלום לקטרג ולא מדת אמת דלגבי צדקה אינו מצפה לתשלום שכר והכל הוא אמת משא"כ בחסד דאיכא חסד שאינו של אמת ולכך בא לקטרג אמת עם מדת חסד ולא בא לקטרג עם מדת צדקה. וכן שלום לא בא לקטרג עם חסד אלא עם צדק וק"ל:
והא דהשליך הקב"ה אמת ארצה ולא השגיח על טענתו דכולה שיקרא דשקר איצטריך בשביל שלום ומותר לשנות ולומר דבר שקר מפני דרכי שלום וכמו בהנהו תלת מילי דעביד רבנן דמשני במלייהו בפ' אלו מציאות:
ואגב אורחן ניישב גמ' דפרק השותפין א"ר אליעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והי' מעשה צדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. ופי' רש"י מעשה צדקה טורח המעשים את חבריהם. ולכאורה תמוה דאי מעשה הצדקה קאי על המעשים את חבריהם א"כ מנ"ל דגדול הא בעבודת הצדקה כתיב השקט ובטח עד עולם ונדחקו בזה חז"ל ונראה לי ליישב דר"א אזיל לשיטתו דדריש בסוף לולב וערבה אר"א גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל אדם קוצר ודאי אוכל אר"א אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה ופי' רש"י ספק אינו אוכל שמא יצמחו כו' אלא לפי ג"ח הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכו לביתו או טרחא שתעלה לו הרבה נותן לו פת אפויה והקשה הרי"ף איך אמר בצדקה שהיא כמו זרע ספק אוכל הלא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ועוד איכא למידק הלא אמרו חז"ל גמול החסד שעומד לעולם והצדקה לבני בנים שנאמר וחסד ה' מעולם על יראיו וצדקתו לבני בנים א"כ לרש"י דדרש והיה מעשה צדקה שלום על טורח המעשים ובעבודת הצדקה כתיב השקט ובטח עד עולם שכר בלתי שיעור לעולם כמו גבי ג"ח אלא נראה דאמרינן שם אר"א כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלאו עולם חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר אלהים. יכול אפי' ליראי שמים כן. ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו ופי' כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה קופץ ומספיקן בידו וימציאון לו אנשים מהוגנים ת"ל מה יקרו צריך לתת לב ולטרוח אחרי' לפי שאינו תמיד מצויי' לזכות בה למהוגנים עכ"ל:
והנה המעולה שבצדקה שמטיל לקופה של צדקה דנותן ואינו יודע למי נותן מקבל ואינו יודע ממי מקבל אך יש לחוש שיתן לבני אדם שאינם מהוגנים ואין מקבל שכר על הצדקה הרי מצינו גבי צדקה יש ספק דלמא נותן לבני אדם שאינם מהוגנים ואינו מקבל שכר. אבל החסד שבצדקה שהיא הקצירה שטורח לידע אם הוא עני הגון זה הטורח נחשב בכל ג"ח ועומדת לעד. לכן דרש ר"א גדולה ג"ח יותר מן הצדקה דכתיב זרעו לכם לצדקה אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל ר"ל דלמא נותן לב"א שאינם מהוגנים ואינו מקבל שכר אבל קוצר ר"ל הטירחא שטרח לידע ולחקור אחר ב"א מהוגנים בודאי מקבל שכר ולכך אינה משתלמת אלא לפי החסד שבה. נמצא הטירחא היא הקצירה והיא עבודת הצדקה ומסתמא מי שמעשה לחבירו שיתן צדקה מדבר ומטרח עבור עני הגון. ואיתא שלעולם לא יגיע היזק לאדם מחמת צדקה. ודורשי רשומות אמרו ונתנו בהיפוך אותיות נמי ונתנו שכל מה שמוציא אדם לצדקה הקב"ה מחזיר לו. וזה שאמר ר"א גדול המעשה שמטריח עצמו בשביל אדם גדול מן העושה שנאמר והי' מעשה הצדקה שלום ר"ל המעשה צדקה גופי' הוא שלום שלא יחסר בנכסיו בשביל זה אבל ספק אם יקבל שכר שמא יכשילו בבני אדם שאינם מהוגנים. אבל עבודת הצדקה שהיא הטורח שהיא במקום קצירה השקט ובטח עד עולם שזה הוא בכלל ג"ח שהיא גדולה מצדקה. ולכך המעשה הוא בכלל ג"ח שעדיף מעושה צדקה גופא ודו"ק: וזה פי' הפסוק וישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו שבקש דוד שכל העולם יהיה בשוה הכל עשירים כמו שאמרו בעירובין דף ע"ו ואמר לו הקב"ה חסד ואמת מן ינצרהו ולכאורה למה לא כתיב צדק ושלום. אלא נראה דאין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה ואם הי' הכל שלום אף שהי' חסד דג"ח בין לעניים בין לעשירים אבל לא הי' חסד של אמת. לכך אמר חסד ואמת מן ינצרהו דבעינן לקיים חסד של אמת:
בילקוט אחרי כל אותיות נכנס ב' ואמרה רבש"ע רצונך שתברא בי עולם שבי אומרים בכל יום ברוך ה' לעולם אמן ואמן. השיב הקב"ה הן ברוך הבא בשם ה'. ונראה דאיתא למה נברא בבי"ת דריש ר"י בן פזי למה בבי"ת להודיעך שהן שני עולמות ובמדרש ילקוט תהלים פ"ט אר"י בר מספראה כל מי שעונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן בעה"ב שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן אמן בעוה"ז ואמן לעה"ב ובזה יובן שאמרה הבי"ת רצונך שתברא בי העולם שבי אומרים ברוך ה' לעולם אמן ואמן וע"כ שהוא מרמז על שני עולמות עוה"ז ועוה"ב וא"כ ראוי לבראות בבי"ת שמרמז על כל עולמות ולא באות אחר שא"א לרמוז בו שני עולמות ולכך השיב הקב"ה הן ואמר ברוך הבא בשם ה' דבשם ה' נברא העולם דכתיב כי ביה ה' צור עולמים שני עולמות וק"ל: במדרש רבה ובילקוט תהלים סי' ל"א תאלמנה שפתי שקר אמר רב הונא בשם בר קפרא יתפרכון יתחרשון הדוברות על צדיק עתק על צדיק חי עולמים דברים שהעתיק מבריותיו בגאוה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית ובוז מבזה על כבודי כו', מכאן תוכחה מגולה לאותן הדורשים ברבים בחכמת הקבלה ואינם חסים על כבוד קונם וכן כתב מהרש"א על הא דתנן בפ' אין דורשין ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו ואמרינן בגמ' דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיה תחת לשונך. ר' אבוהו אמר מהכא כבשים ללבושך אל תקרא כבשים אלא כבושים דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך. וכתב מהרש"א מכאן תשובה לאותן אנשים שבדור הזה שמבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה גם בילדותם ואם חכמה ההיא חכמת הקבלה אינה נוגעת במעשה מרכבה למה לא הוזכרה זו החכמה בשום מקום לא במשנה ולא בתלמוד ובתוספתא ובמכילתא ובספרא וספרי ולפי הנראה שחכמה זו נוגעת למעלה ממעשה מרכבה ויותר ראוי להסתירה ולא לגלותה ובפרק עשרה יוחסין אמרתי בזה שיש למחות ביד הדורשים בחכמה זו ברבים גם בסוד השם עכ"ל. ובפ' הבונה אמרינן מ"ם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום ופי' רש"י מאמר סתום מעשה מרכבה שמצוה לסותמו ועיין באידרא פ' האזינו דף רצ"ט ע"ב בסופו עונש למי שמגלה רזה:
ובזה אמרתי כיון דוד שאמר בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. ברוך אתה ה' למדני חקיך. בשפתי ספרתי כל משפטי פיך. דאיתא בזוהר אחרי שהחוקים הם סתרי תורה והנה בודאי חוקים הם בלא טעם נגלה וטעמם ידוע בנסתר ומשפטים שייכים לנגלה התורה ולכך אמר דוד בלבי צפנתי אמרתך ר"ל סודות התורה מאמר סתום למען לא אחטא לך שלא יגיע ח"ו איזה פגם להקב"ה. ועוד איתא במקובלים למי שמגלה סודות התורה למי שאינו ראוי מחטיאים אותן בטומאת קרי ומעשה מרכבה אסור לשאול מרבו אלא חכם ומבין מדעתו ולכך אמר ברוך אתה ה' למדני חקיך ר"ל שצריך אני לברך לה' שהוא ילמדני החוקים שהם סתרי תורה כיון שאסור ללמוד רק עם מי שחכם ומבין מדעתו כדי שלא יצטרך לשאול לרבו ולכך אין לי להשען אלא על ה' שהוא ילמדני ויתנני לי בינה להבין חקיו. ואמר בשפתי ספרתי כל משפטי פיך ר"ל המשפטים נגלה של תורה ספרתי לפני כל העם ללמדם וק"ל:
ומכאן תשובה ותוכחה מגונה לאותן המדפיסים חכמת הקבלה ומעשה המרכבה ואין איש שם על לב וכמה כרכורים כרכרו בהדפסת הזוהר וסמכו על תשובת הזקן ר"י דלט"ש וכבר הורה זקן. דאם לדין יש להשיב על כל דבריו אבל הבו דלא לוסף עלה וחדשים מקרוב באו עושים קורדם לאכול מהם. ומפרסמים חכמת הקבלה ומעשה מרכבה והלואי שיקוים בנו ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה. וזה שאמר דוד יהיה לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש ר"ל בחוקיך שהוא סתרי תורה יהיה לבי תמים שלא אהרהר ח"ו כמו שהזהיר רשב"י לתלמידים קודם שהכניסם לאידרא. ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, למען לא אבוש בעה"ב וזהו שאמר דוד תהלים סי' כ"ה נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ונא' (משלי י"ט ושבע ילין בל יפקד רע לכ המשביע עצמו בד"ת בל יפקד רע הרואה קרי הוא רע ודבר זה אם גילה סודות התורה למי שאינו ראוי וזהו שאמר הכתוב נפשו בטוב תלין שאינו רואה קרי וזרעו ירש ארץ ר"ל ארץ עליונה משום דסוד ה' ליראיו שלא מסר סוד ה' אלא ליראיו וק"ל:
בפסוק ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו', ויש לדקדק למה אמר בלשון רבים וירדו ורש"י פי' יש בלשון הזה ל' רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות בבהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם וחיות מושלות בו ונראה ליישב ע"פ גמרא דפרק שואל דף קנ"א ע"ב אמר רב פפא נקטינן ארי' אבי תרי לא נפל ופריך והא לא חזינן דנפל ההא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם אלא עד שנדמה לה כבהמה שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשול כבהמות נדמו ופי' רש"י אריא אבי תרי לא נפל להרגו כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית ארץ אפילו אריה עכ"ל, הרי לפנינו דמוראכם נאמר על תרי ודוקא אם נדמה לה כאדם אבל לאחר שנדמה לה כבהמה שולטת אפילו על תרי זה שרמז הפסוק נעשה אדם כדמותינו וכצלמנו כל זמן שיהא להם דמות וצלם אלהים אז וירדו ר"ל שהם שנים ירדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה אשר בארץ משא"כ כשאינן שנים או אף אם הם שנים ואין להם צלם ודמות אלהים אז נעשה ירוד לפניהם והחיות מושלות בו (ודברי רש"י מה שכתב זכה רודה בחיות ובבהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם מבואר דאיתא בזוהר שעל ידי חטא אזיל ממנו הצלם ודמות וע"י מעשים הטובים נשאר הצלם ודמות לכך חנניה מישאל ועזריה לא אזל מהם, הצלם ודמות ולא הזיקו אותן האריות לכך פי' שפיר זכה נשאר הדמות הוא רודה בחיות לא זכה אזיל ממנו הדמות של הקב"ה ונעשה ירוד לפניהם והחיות מושלות בו) וק"ל:
במדרש רבה סוף פ"ב בראשית ר' אבהו אומר בתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים והארץ היתה תהו ובהו אל מעשיהן של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל אינו יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה אלו או במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הרי במעשיהן של צדיקים חפץ, המדרש הזה תמוה לכל המעיין בו ונתקשה בזה היפ"ת ולי נראה לישב דצריכין אנו לדקדק שהמדרש מתחיל שצפה הקב"ה במעשיהם של צדיקים ואח"כ צפה במעשיהם של הרשעים והתורה מלמדה בהיפוך תחילה במעשיהן של רשעים דכתיב והארץ היתה תהו ובהו ואח"כ במעשיהן של צדיקים דכתיב ויאמר אלהים יהי אור. ואגב אורחא יתבאר ג"כ מה דאמרי' בסוף פרק במה בהמה אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואמר רב יוסף ועוד א' בדורנו מאן הוא עוקבא בר נחמי' ריש גלותא והיינו נתן דצוציתא ופירשו התוספות ואומר ר"ת דאמר במדרש שהיה נר דולק על ראשו וראיתי המעשה שע"י אשה אחת ושמה חנה שהיתה אשת איש והיתה יפת תואר ביותר וכבש את יצרו ולכך היה נר דולק על ראשו וצריכין אנו לדקדק למה באמת היה נר דולק על ראשו:
והנה בזוהר שמות דף י' ע"ב כתוב יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים מטאן ליידיהו כאינין עובדין דחייבין כגון עע"ז או חד מאינון עובדין דאינון מעשה רשעים ואינון קיימי בקיומייהו מדחילו דמאריהון ולא בען לאסתאבה כגון כמה זכאי קשוט דמטי לידייהו כעובדין אלון ואינין גברי כח דעבדי רעותא דמאריהון ולא חטאו ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים כגון האי סייבא דהווי בשיבבותי' דר' חייא דלילא חד פגע בה בההוא אתתא דהות אזלת לבי ברתה בעא למתקף בה אמרה ליה במטו מינך אוקיר למרך ולא תמטא לגבאי שבקה ולא חבבה הוי אומר ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכו' דתנינן עבד הקב"ה צדיקים ורשעים בעלמא כמא דאתייקר איהו בעלמא בעובדא דצדיקים ה"נ יתייקר ברשיעיה כד עבדו עובדא טבא כמה דאמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' נמצא לומדים מדברי הזוהר הנ"ל שלפעמים בא לרשע מעשה הצדיקים שכובש את יצרו כצדיק וגם לצדיק מגיע לפעמים כמעשה רשעים והם אינם עושים וכובשים את יצרם אבל אין לדעת איזה שכר גדול אם לצדיק שאין עושה מעשה רשעים או לרשע שעושה מעשה צדיקים הוא בודאי זה עדיף כשרשע עושה מעשה צדיקים שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים ואמרינן היכי דמי בעלי תשובה באותה אשה באותו מקום ולכך שכרו גדול מאד שכובש את יצרו מצדיק גמור שאין רגיל במעשה רשעים וזה פירוש המדרש בתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ר"ל שהרשעים עושין מעשה צדיקים ובמעשיהן של רשעים שמגיעם לצדיקים והם אינן עושין כמעשיהן של רשעים וקאמר שפיר אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם צדיקים גדולים שמגיע להם מעשה רשעים ואין עושים אם רשעים גדולים שמגיע להן מעשה צדיקים והם עושים מעשה צדיקים כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשה צדיקים חפץ יותר ר"ל אם רשעים עושין כמעשה צדיקים ולכך היה נר דולק על ראש נתן צוציתא שכבש את יצרו דאמרינן במדרש וימנע מרשעים אורם שצפה הקב"ה במעשיהן של רשעים וראה שאין כדי להשתמש לרשעים וגנז אותו האור לצדיקים. אבל כשהרשעים עושים מעשה צדיקים ראוי להיות אור הזה בעוה"ז ולכך הדליק הקב"ה נר על ראש נתן צוציתא שזכה לאותו אור מה שגנז הקב"ה לצדיקים:
ובזה נראה להבין מה שלמדו אנשי כנסת הגדולה במתק לשונם בברכת יוצר אור המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בסוף הברכה זורע צדקות ומצמיח ישועות בורא רפואות המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, לכאורה אין לו הבנה ונראה משום דאיתא בזוהר תרומה דף קמ"ח ע"ב ויאמר אלהים יהי אור ר' יהודא אומר אלמלא נתגנז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגע חדא ולית לך יומא דלא נפיק מיני' בעלמא ומתקיים כולה. ועליה זן הקב"ה עלמא ובכל אתר דלעין תמן באורייתא בלילה חד חוט נפיק מהאי אור גנוז ואיתמשיך על אינין דלעין בה הה"ד יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי ואיתא בזוהר מקץ דף ר"ג ע"ב ההוא אור דגניז הקב"ה ויזרח לו השמש מאן שמש ההוא שמשא דגניז בגין דאית ביה אסוותא לאתסאה ליה ועל דא זמין הקב"ה לגלאה האי שמשא ולא נהרא ליה לישראל דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפים וכו' הרי למדין אנו מדברי הזוהר דאף שגנז הקב"ה אור לצדיקים מ"מ בכל יום ויום מודים דקב"ה משפיע קצת מאותו אור למטה כדי שיתקיים העולם בחסד וריש פ' אמור וגם מבואר שכל הרפואות תלוי באותו אור לכך אמרו שפיר המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים והרחמים הם שבטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ר"ל מאותו האור הטוב שברא במעשה בראשית וגנז לצדיקים משפיע בכל יום ויום קצת מאור זה כדי להשפיע הרחמים לארץ ולדרים עליה וכן בסוף הברכה רמזו ג"כ בורא רפואות אדון הנפלאות המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ר"ל שע"י האור הגנוז היורד בכל יום הוא בורא רפואות כדכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה כך אמרו חז"ל אדלי יומא אדלי קצירא שהרפואה תלויה בשמש וק"ל. ושמעתי שהכוונה זו איתא בכתבי האר"י ז"ל:
ויש ליישב עפ"ז מה שכתב הטור א"ח סימן נ"ט שבאשכנז נהגו לסיים אור חדש על ציון תאיר ורש"י כתב שאין לחתום באור העתים שאינו מענין חתימה לפי שסדרו חכמינו ז"ל על האור המתחדש בכל יום ולא על האור העתיד והרא"ש כתב אור חדש זה שחדש בששת ימי בראשית שעתיד הקב"ה לחדש לנו. ואני אומר לדעת הזוהר דבכל יומא נפיק מהאי אור דאלמלא כן לא קאי עלמא אפי' רגעא חדא א"כ מה שפותחים בברכה המאיר לארץ ולדרים ברחמים מחדש בכל יום מעשה בראשית ר"ל שמאותו אור שגנז לצדיקים מפיק אותו אור לעולם וזה הוא ברחמים דאלמלא הוא אי אפשר להתקיים העולם וכן בסוף ברכה אדון הנפלאות מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית שאלמלא לא ישפיע לנו מאותו אור אי אפשר לעולם להתקיים ואנו מסיימין אור חדש על ציון תאיר רצה לומר שאותו אור כולה יתחדש בציון. על זה נאמר והלכו גוים לאורך כמו שכתב הרא"ש א"כ הוה שפיר החתימה מעין הפתיחה ולדעתי כוונתי לאמתה של תורה דזה היה כוונת רבינו ז"ל במתק לשונו וק"ל:
במדרש אשר כתבתי לעיל חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו יש ליישב גמרא סוף פ"ק דעירובין וז"ל תנו רבנן שני שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אמרו נוח לאדם שנברא נס יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי ליה ימשמש במעשיו ע"כ, ואיכא למידק במאי קמפלגי ובמאי דקאמר יפשפש במעשיו או ימשמש במעשיו במאי חולקים ועיין במהרש"א בפ"ג דמכות מה שכתב פי' על זה ולי נראה דהיה מחולקים כמו שהיה מחולקת אמת ושלום עם חסד וצדק דהללו אמרו נוח לאדם שלא נברא משום דכולה שקרא וכולה קטטה כדעת אמת ושלום שאמרו אל יברא והללו אמרו בית הלל שהם ממדת החסד נוח לאדם שנברא משום דעושים חסד זה לזה וגם עושים צדקה זה עם זה וכדעת חסד וצדקה שהיה אומרים יברא מהאי טעמא ס"ל נוח לאדם שנברא ונמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא דהא אם לא נברא לא היו צריכין לחסד ולצדקה והיו ניצולים מן השקר ומן הקטטה ועכשיו שנברא כדעת חסד וצדקה משום הטעם שהם עושים חסד וצדקה א"כ יפשפש במעשיו רצה לומר אם עושה חסד וצדקה דבשביל זה נברא עולם ואמרי ליה ימשמש במעשיו ר"ל אפילו אם ידוע לו שעושה חסד וצדקה ימשמש אם עושה חסד של אמת וכן בצדקה אם עשה לשמה ולא להתייהר ועשה כתיקונו בסתר ולעניים הגונים וק"ל:
וזה שאמר הנביא הושע סי' ד' שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד רצה לומר שהריב הוא עם יושבי הארץ שבראם שהאמת אמר אל יברא והחסד אמר יברא ונצח חסד לאמת וברא הקב"ה העולם אבל עכשיו שאין אמת וגם אין חסד נוח להם שלא נברא וזה הוא הריב של הקב"ה עם יושב הארץ וק"ל:
כתובות דף ה' השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ואמרינן הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומה ניהו מטר ורש"י נדחק ופי' הכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה צדיקים מגיד הרקיע, ויש לדקדק איך מרומז בקרא דכתיב ומעשה ידיו שקאי על מעשי צדיקים ומהרש"א נדחק ג"כ בפי' הפסוק ונראה לי לומר דפי' רש"י בחומש ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותם בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפכה בצלם אלהים שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא עכ"ל, נמצא האדם נברא בידים בצלם דיוקן יוצרו וכל זה כשעושה רצונו של מקום ב"ה ישאר עליו הצלם והדמות אבל כשאדם עובר עבירה הולך ממנו צלם אלהים ונמשל כבהמות נדמה נמצא הצדיקים נקראים מעשי ידיו של הקב"ה שנבראו ע"י ידיו ולא במאמר וכשהם עושים רצונו הם ניכרים שהם מעשי ידיו על ידי שיש להם צלם אלהים אבל אין אנו יודעים במעשים אלא על ידי רקיע שיור מטר בזכות צדיקים שהם עושים רצונו מזה ניכר מעשה ידיו של הקב"ה שנבראו בצלם אלהים וק"ל: שבת פרק במה מדליקין יתיב רב ודריש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהיה פסת בר בארץ ונ"ל לומר משום דע"י חטא אדם הראשון נולד תבן ומוץ דלית להון חולקא בקדושה עיין בזוהר דף קפ"ט ע"א ולעתיד יתוקן חטא אדם הראשון לא יהיה תבן ומוץ הקליפה על הפרי אלא שהארץ תוציא גלוסקאות רצה לומר האוכל לבד בלי שום תערובת הקליפה וארעא קדישא יהיה ברשות דקב"ה ורשו אחרא לא ייעל תמן ולא יהיה שום דיבוק לקליפה כלל וכן נראה בכלי מילת שאדם בחטאו הוכרח לעשות י' מלאכות קודם שלבש אבל כשיתוקן החטא יהיה גדלים לבושיו לבושי כבוד בלי שום טורח וק"ל:
פרק מי שהחשיך האי מאן דבחמה יהיה אכיל מדילי' האי מאן דבלבנה אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה ופירש רש"י אכיל מדיליה כשמש שאינו מסיג גבול רעהו ולמשול בלילה אכיל לאו דיליה כלבנה שמשגת גבול חמה למשול אף ביום עכ"ל ותמיה לי שלא היה צריך לפירוש זה דהא ידוע לכל חושבי תקופות שאין ללבנה שום אור מצד עצמה רק שמקבלת אורה מן השמש וכן איתא בזוהר פרשת חקת דף קפ"א ע"ב דהא לא אנהר סיהרא אלא מנהורא דשימשא א"כ הדברים כפשטן שהשמש יש לה אור מצד עצמותה לכך יהיה אכיל מדלי' אבל בנולד בלבנה שאין לה אור אלא מקבלת אורה מהשמש א"כ זה סימן שהיה אכל דלא דליה ושתי לא דילי' וק"ל:
בפסוק ויאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי בשם הגאון גדול מוהר"ר אהרן דרשן שהיה אב"ד בק"ק קראקא דאיתא במדרש על פסוק עור ובשר תלבשני ובעצמות ובגידין תסבבנו איוב י' א"ר אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם, האשה בעה"ז שלא התחיל יצירת הולד בגידים ועצמות שאלו כן היה מבקע כריסה ויוצא ולפ"ז גבי חוה היה להתחיל תחילת הבריאה מעצמות ואח"כ בשר ולכך אמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי משא"כ אח"כ יהיה בהיפוך עור ובשר תחילה ואח"כ עצמות משום שלא יבקע כריסה ודפח"ח:
ונראה רמז בזה דאתא בפ' המפלת שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו מוח שבראשו וגידין ועצמות. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר וכו' והנה אצל חוה לא היה אלא שני שותפים וא"כ היה בהכרח שיבא עצמות ובשר ממנו אבל בפעם אחר לא יבא מן האב אלא גידין ועצמות ולא בשר וזה מרומז זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי משא"כ בפעם אחר לא יבא ממני אלא גידים ועצמות ולא בשר:
בפסוק ותאמר האשה אל הנחש מפרי העץ הגן נאכל ומפרי עץ אשר בתוך הגן אמר ה' לא תאכל ממנו ולא תגעו בו. ויש לדקדק למה באמת הוסיפה ואמרה לא תגע בו ועוד מה הוצרכו לומר מפרי עץ הגן נאכל שהם לדברי מותר לכאורה ושמעתי בשם גדול אחד דאיתא בא"ח סימן תרי"ז דמנהג פשוט דלא ליזהר ליגע במאכל ביה"כ אף דאיכא כרת ולא בדילי מיניה ואיכא למיגזר כמו גבי חמץ דילמא אתי למיכל מיניה מ"מ אינו נראה להחמיר דלא דמיא חמץ משום דמותר בכל עניינא מאכל חיישינן דילמא מישתלי אבל המתענה דאסור בכל מיני מאכל ומשקה אסורו אדעתיה מנייהו ולא אתי לאשתלוי עיין בב"י ובלבוש ולפ"ז נראה דרמזה בזה הדין הנ"ל דבודאי אם נאסור להם לאכול כל הפירות מהגן אסחי דעתייהו מנייהו א"כ היש מותר ליגע ולא היה חשש כלל שמא אכלו ע"י נגיעה אבל כיון דהותר להם לאכול מפרי. עץ הגן ומפרי עץ הגן אשר בתוך הגן נאסר להם לאכול א"כ יש חשש בנגיעה שלא תבוא לאכול ממנו כמו גבי חמץ ולכך רמזה בזה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי עץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו דע"י נגיעה תבואו לידי אכילה ודפח"ח:
במדרש רבה אמר רבי אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל המדרש הזה אומר דרשוני ונקדים גמרא דפסחים דף כ"ד ע"ב א"ר אבוהו אמר ר"י כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן א"ר זירא אף אנן נמי תנינן. אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא היוצא מן זיתים וענבים בלבד. ואלו מתותים ותאנים ורמונים לא מ"ט לאו משום דלא קא אכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן פרי גופי' דלא קאכיל ליה דרך הנאתו שפיר אלא הני משום דזיעה בעלמא הוא ופי' רש"י אין סופגין את הארבעים על שום מי פירות של ערלה משום דבכולהו שלא כדרך הנאתן וכתבו התוספות ד"ה אלא הני משום דזיעה בעלמא הוא תימא לר"י דבהעור והרוטב יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים א"כ מאי איצטרך למימר הכי זיעה בעלמא הוא ונ"ל דהאי איצטרך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטרך דמן הדין אפי' תירוש ויצהר לא היה לחשוב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא אתי שפיר הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דאשמעינן דמשקה אינו כפרי מהא תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל:
וקשה לי על תירוצם תמיה רבה דהא בחולין דף ק"כ אמר הש"ס הממחה את החלב וגמעו חייב ופריך ואמאי אכילה כתיב ביה והא לא אכילה היא אר"י אמר קרא נפש לרבות את השותה. והקשו התוספות דף ה' לרבות את השותה וא"ת למה לי קרא הא שתיה הוה בכלל אכילה כדדרשינן בפ"ג דשבועות מדכתיב ואכלת וגומר מעשר דגנך ותירושך וקרי תירוש אכילה וי"ל דהתם במילי דשתיה כגון יין ושמן. והכא במידי דאכילה דממחי להו ושתו להו ובעמוד ב' ד"ה הביא ענבים ודרך מנון כתבו וז"ל ואע"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים לענין הבאות בכורים לא כתיב בה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ"ל, ולפי תרוצים אלו סוערת קושי' חזקה ל"ל, קרא לחייב בערלה במשקה זיתים וענבים דהא גבי, ערלה אכילה כתיב זה וכל היכא דכתיב אכילה שתיה בכלל אכילה. בשלמא בלא תיזצם ניחא דס"ל דקרא אתי למעט שאר פירות דלא מחייב אממקה דידהו בערלה אף דשתיה בכלל אכילה אבל לפי תירוצם וג"כ אתי על זיתים וענבים גופי' דס"ד דלהוי זיעה בעלמא ולאוע שאר משקין קשה תיפק ליה דשתיה בכלל אכילה ותירוש הרי' ליה אכילה ומניה ילפינן דשתיה בכלל אכילה, ומה שהניח בצ"ע דהא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא כל זה לפי סברתם זל רש"י בחולין דף צ"ח ע"ב פירש דס"ל לר"י דטעם כעיקר איני דאורייתא ועיין שם. ועוד קשה לי איך כתבו גבי בכורים לא יתיר בהו אכילה לא הוי שתיה בכלל פרי אי לאו דרבי קרא ובסוגיא דפסחים אמרינן הכל מודים בביכורים שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיבא בהו אכילה א"כ משמע דחייב על המשקין שלהם אפי' שלא כדרך הנאתן וצ"ע לישוב:
ובזה נבוא אל הביאור מדרש הנ"ל דאיתא במדרש דחוה סחטה ענבים ולפי סברת התוספות אף אי לאו ג"ש בערלה פרי מפירי ה"א אפילו בזיתים וענבים אינו חייב אלא על הפרי ולא על המשקה והכי אזהרה רחמנא מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וסבר דוקא דרך אכילה נאסר לו משא"כ אם שותה לכן אמר אכלתי ואוכל שאני מחזיק הכל לאכילה ולא לשתיה והוי שלא כדרך הנאתן ולא נאסר ליה וק"ל. ובאמת טעה במידי' דשתיה דקי"ל דשתיה בכלל אכילה וק"ל: