מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת כי תשא - אור חדש
גרסינן במס' חולין דף י"ג ע"א במשנה שחיטת עכו"ם נבילה ומטמא במשא. וכתב הרא"ש ז"ל בפירקן סי' ה' דבטעם הזה נחלקו ר"י והרמב"ם ז"ל דלדעת ר"י ילפינן לה מדכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו כו' והרמב"ם ז"ל כתב דילפינן לה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מכאן אתה למד שזבחו אסור יע"ש ונראה שהגאונים בשיטתייהו קיימו. דאי' עלה בגמרא רב אמי אמר שחיטת עכו"ם נבילה הא שחיטת מין לע"ז והקשה בתורת חיים מנ"ל לר"א למידק הכא דלמא לעולם גם שחיטת מין לא הוה כ"א נבילה וא"ל א"כ אמאי לא קתני במתני' שחיטת מין נבילה ז"א דלמא אי הוה תני שחיטת מין ה"א אבל שחיטת עכו"ם מותר לגמרי ותירץ משום דסברא החיצונה דכמו דמין אינו בר זביחה כמו כן עכו"ם דע"כ טעמא דשחיטת מין נבילה משום שאינו בר זביחה דא"ל משום דמחשבתו לע"ז א"כ ליתסר גם בהנאה אע"כ דאין מחשבתו לע"ז רק דאסור משום שהוא אינו בר זביחה ולענין זה עכו"ם ומין שוים הם יעש"ה ולכאורה איכא למידק לשיטת הרמב"ם דיליף מוקרא לך ואכלת מזבחו א"כ הדרא קושי' הת"ח לדוכתי' דלמא גם שחיטת מין הוה נבילה ואי הוה קתני במתני' שחיטת מין נבילה ה"א דוקא במין האדוק בע"ז הוא דאסר רחמנא משום דיש חשש דקרא לך ואכלת מזבחו ויסית לעבוד ע"ז משא"כ בסתם עכו"ם שאינו אדוק כ"כ ה"א דלא חיישי' לזה ויעויין בת"ש מזה רק דקושית ת"ח הנ"ל נראה ליישב באופן אחר דשם פריך בגמ' תהא שחיטת עכו"ם אסור בהנאה דשמא מין הוא ומשני אין מיני' באומות ופריך והא איכא ומשני אין רוב מיני' אומות יעש"ה והנה הרא"ש הביא אף דאמרי' בכ"מ דאזלינן בתר רובא מ"מ אם יש להדיא מיעוט ג"כ איזה חזקה אז סמכינן טפי על המיעוט והחזקה. והקשה הרא"ש מהך דריש מכילתין דקיי"ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם. ואמאי הא איכא מיעוט שאינם מומחים וגם חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וראוי לסמוך טפי על המיעוט בצירוף החזקה ותירץ הוא ז"ל משום דהך מיעוטא דאינם מומחים הוי מיעוטי דמיעוטא ובמיעוטא דלא שכיח לא אזלי' בתרי' אף דאיכא חזקה בהדי' ואפי' ר"מ דחייש בכ"מ למיעוטא גבי מיעוט דלא שכיחא מודה דלא אזלינן בתרא כדאי' ריש גיטין יע"ש בדבריו ואי' במכילתין דף ט' ע"א לא בדק מאי כו' במתניתא תני נבילה ומטמא במשא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ומוקמי' לה בחזקת איסור אמ"ה והשתא מתה מאליה ומש"ה מטמאה במשא יע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולפ"ז מוכח שפיר לר' אמי דשחיטת מין אסור' בהנאה דאל"כ ליתני במתני' שחיטת מין נבילה וא"ל דה"א שחיטת עכו"ם מותר לגמרי ז"א דמותר לגמרי לא מצית אמרת דעכ"פ יהיה נשמע דאסור באכילה דניחוש שמא מין הוא וא"ל שאין רוב מינים אומות ז"א דאכתי קשה ניזול בתר מיעוטא דהם מינים וגם חזקה איכא להדיא המיעוטא דהיינו חזקה שבהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת ואסור באכילה והשתא מתה מאליה וממילא דמטמאה ג"כ ועכ"פ יהי' מוכח היטב דגם שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאת במשא וא"כ אמאי לא תני שחיטת מין נבילה אעכ"ל דשחיטת מין ע"ז ואסורה בהנאה והשתא לק"מ תהי' גם שחיטת עכו"ם נאסר בהנאה דשמא מין הוא וניזול בתר מיעוט וחזקה הנ"ל ז"א דחזקה זו לא שייך לענין איסור הנאה דהא חזקת אמ"ה אינו כ"א לאסור באכילה ולא בהנאה דהא אמ"ה אסור בהנאה ואתא שפיר דיוקא דרב אמי ומיושב קושי' ת"ח הנ"ל בטוב טעם. רק דבהגהת הרא"ש הביא משם ר"י ז"ל דגם במיעוט עם חזקה לא אזלינן בתרא ובהיות כן הוה הדרא קושי' ת"ח לדוכתי' מנ"ל דשחיטת מין לע"ז וא"ל מדלא תני מין במתני' ז"א די"ל משום דה"א שחיטת עכו"ם מותר לגמרי דהא לא אזלי' בתר מיעוט וחזק' ג"כ לשיטת ר"י לכך הוצרך ר"י למילף שחיטת עכו"ם דאסורה מוזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה וממילא י"ל שפיר כסברת בעל ת"ח גופי' שזכרנו דלענין איסור אכילה שוים הם מין ועכו"ם כיון דתרווייהו אינם בני זביחה כל עיקר ושפיר שיטת הגאוני' בשיטתייהו דהרמב"ם י"ל דסובר דאזלי' בתר מיעוט וחזקה וי"ל כתירוצינו על קושי' ת"ח ויליף שפיר מוקרא לך כו' אבל הר"י בשיטתו דס"ל דלא אזלי' בתר מיעוט אף עם חזקה ושוב הוצרך לומר כתירוץ של הת"ח שזכרנו ומש"ה הוצרך לשיטתו למיל' מוזבחת ואכלת כמ"ש וק"ל ולפי דרכינו למדנו להוכיח כשיטת התורת חיים בסוגיא דלעיל דף ו' ע"א דר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותי דדמות יונה מצאה להם כו' ור"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למעוטא כו' ושוב מסקינן דגם ר' אמי ור"א גזרי עלייהו ופריך הלא כבר גזרו עליהן ר"ג וב"ד ומשני גזרי אינהו ולא קיבלו מנייהו. אתו ר"א וקיבלו מנייהו כו' ופרש"י לא שאלו גדולים ממנו אלא שבדורו של ר"ג לא הי' רוצים להפריש מן הכותים שהיו רגילים בהם כו' יעש"ה והת"ח פירש משום דבימי ר"ג היו רק מיעוטא ובימי ר"א ור"א נתרבו יעש"ה דהנה קשה מ"ט גזר ר' אמי עליה' כיון שהוא גופי' ס"ל דלא חיישי' למיעוטא כמו דמשני הכא וניחוש שמא מין הוא ומשני אין רוב מינין אומות הרי דלא חייש למיעוטא כלל וא"ל דהאי מיעוט דמיני' הוה מיעוט דלא שכיחא ובהא גם ר"מ מודה דלא חיישי' לזה ז"א דא"כ הדרא קושי' הת"ח לדוכתי' מנ"ל לר"א דשחיטת מין לע"ז כנ"ל וא"ל דאל"כ ליתני שחיטת מין נבילה וממילא נשמע גם בשחטת עכו"ם דנבילה מטעם מיעוט וחזקה זה ליתא דהא מיעוטא דלא שכיחא לא מהני בהדי' חזקה אע"כ מוכרח דזה מיעוט מן אומות הוה מיעוט דשכיחא וא"כ מוכח שפיר דר' אמי לא חייש במסקנא למיעוט דשכיח ומ"ט גזר בי' ר' אמי על כותי' אלא ע"כ מוכח כפי' התורת חיים דבימי ר' אמי כבר היו רוב ודוק היטב:
ואגב אמרתי לכתוב כאן כמה דברים מה שחדשתי יותר משמונה שנים בסוגי' דריש חולין ואמרתי לכתוב קצת מהם אחת אל אחת אי' במשנה הכל שוחטין ן ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ופריך שם הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד כו' יעש"ה בסוגי' שיש שם כמה אוקימתות לכולהו אסיקנא בקשיא וכולן ששחטו ואם שחטו מבע"ל אבל לרבה ב"ע ולרבינא מתוקמי שפיר גם וכולן דמתני' יעש"ה ופסק הרא"ש ז"ל דחרש השומע ואינו מדבר רשאי לשחוט לכתחילה כשאחר מברך. אבל מדבר ואינו שומע אינו רשאי לשחוט לכתחילה אבל דיעבד אם שחט שחיטתו כשירה והקשיתי לשאול א"כ נוקמי מתני' בהכא הכל שוחטין לכתחילה שומע ואינו מדבר מרבי' בהכל אבל מדבר ואינו שומע לא ישחט לכתחילה ואפ"ה אם שחט שחיטתו כשירה ואח"ז ראיתי שכוונתי בזה לדעת הגדול בעל מעדני מלך ז"ל. רק שרוצה ליישב הקושיא שדחיקא לי' להש"ס לאוקמי רישא וסיפא בתרי גברא ולפע"ד לא פלטינן אנחנו מזו הקושיא דעדיין קשה לוקמי רישא וסיפא בחד גברא הכל משומע ואינו מדבר והיינו הכל שוחטין אפי' שומע ואינו מדבר והוא כשאחר מברך והוה מחוסר תיקון לפמ"ש הט"ז ס"א אבל כשאין אחר לברך לא ישחוט ואפ"ה אם שחט בלי ברכה שחיטתו כשרה דקיי"ל אין הברכה מעכב דיעבד. אלא שנלע"ד ליישב קושי' זו דרך אמת ומקום הניח לי הגאון הנ"ל דהנה כתב הבית יוסף סי' א' וזה"ל וקשה לי על הרא"ש כיון דגמר מתרומה שאינו שומע לא ישחוט לכתחילה אמאי לא גמיר מתרומה נמי גבי נשתתק וכדמפרש טעמי' בירושלמי דאלם לא יתרום וי"ל דטעמי' דהרא"ש דמתני' דתרומות לא תני תקנתא אבל באמת אם בירך לו אחר כיון שהוא שומע רשאי לתרום אפי' לכתחילה עכ"ל הרי הרצון מבואר דתנא דמתניתין דתרומות לא רצה לשנות דחרש שאינו מדבר שוחט לכתחילה כשאחר מברך כיון שהוא ע"י תקנה א"כ לא יתכן לומר דהא דתני במשנתינו רבינו הקדוש הכל שוחטין מרבי' חרש שאינו מדבר דשוחט לכתחילה כשאחר מברך דתקשה מתני' סתמא דהכא. על סתמא דתרומות מ"ט הכא בחולין שונה לשון לכתחילה גבי אינו מדבר ע"י תקנה דאחר מברך ובתרומות שונה לשון דיעבד ואינו רוצה לשנות תקנתא דאחר מברך ופשוט הוא ויש בכאן לעיין לשיטת בעל הלכת ארץ ישראל שהובא בהרא"ש ובתו' דזבחים מדברכה מעכבת אפי' דיעבד קשי' מתני' דתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשירה וקאי גם אחרש. וחרש סתם שדיברו בו חכמים שאינו לא שומע ולא מדבר והוא משנה ערוכה במס' תרומות. ואולי לא קאי וכולן ששחטו כ"א על שוטה וקטן. ובזה יובן לשיטת הבבלי דברכה אינה מעכב במהקנא דאסיק בקשי' וכולן דמתני' וידוע לבעלי סוגי' דבכ"מ שנאמר קשיא ולא תיובתא הי' איזה תירוץ לבעלי הש"ס ע"ז ולדברינו יובן די"ל אי הוה קתני ואם שחטו ה"א דלא קאי כ"א אשוטה וקטן. אבל בחרש אסור אף דיעבד משום ברכה לכך איכפל ותני וכולן להורות דקאי על חרש ולכאורה הי' נראה לפרש לשיטת הה"א י"ל הא דמכשיר מתני' שחיטת חרש מיירי בגוונא דאין הברכה מעכב כמו גבי שחיטת בן פקוע דלשיטת הר"ן א"צ כלל ברכה ובודאי לכ"ע אינו מעכב עכ"פ:
רק דעדיין הי' קשה לאוקימתא דרבה ב"ע דסיפא דמתני' מיירי מקדשי' ולא שייך בי' בן פקועי (וביותר לפמ"ש בחידושינו על מס' זו דהא"י הי' לו הוכחת מאוקימתא דרבה ב"ע משום דבגמ' פרכי' עלה האי טמא במוקדשין מהכא נפקי' מהתם נפקא כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה כו' ומשני הכא עיקר והתם איידי דתני שאר פסולי' תני טמא במוקדשין יעש"ה והקשה במהדורא בתרא לפ"ז יקשה פירכת הש"ס בזבחים מ"ט תני ששחטו לשון דיעבד והא תניא ושחט מלמד ששחיטה כשירה בזרים כו' ומשני שם איידי דתני טמא במוקדשין תני לשון דיעבד ואי טמא במוקדשין גופא לא תני שם רק משום איידי איך תני איידי משום בבא דתני רק איידי יע"ש ובשביל זה פי' בעל הא"י דנשים לא ישחטו ג"כ לכתחילה וי"ל דתני שם לשון דיעבד איידי דנשים הרי דבעל הא"י קאי בשיטת דרבה ב"ע ועיין בזה) ובברייתא דושחט מלמד ששחיטה כשירה בזרים ונשים ועבדים אפשר תני לשון לכתחילה משום זרים ועבדים לשיטת הב"ח והש"ך ז"ל) וראיתי להב"ח ז"ל דהוכיח דעבדים שוחטין לכתחילה מתוס' דריש מס' שהקשו לבעל הא"י דנשים לא ישחטו לכתחילה א"כ אמאי משני הש"ס בזבחים דתני לשון דיעבד משום טמאים ואמאי לא קאמר משום נשים יע"ש ואם נימא דעבדים לא ישחטו לכתחילה עדיין קשה אמאי לא קאמר שם איידי דעבדים יע"ש ולכאורה איכא למידק איפכא מדברי תוס' שזכרנו דאל"כ מאי הקשו תוס' על שיטת הא"י אמאי לא אמר איידי דנשים דלמא לאו אורח ארעא למיתני תרתי ותלת אטו חדא כדרך הש"ס בשארי מקומות אף כי ידעתי קצת לחלק בזה מ"מ נראה דס"ל לבעהא"י דבאמת מה דקאמר שם איידי דטמאים נקיט בלשונו המאוחר ובאמת רצונו גם איידי דנשים והוה תרתי אטו תרתי וקשה לפ"ז מאי הקשו תוס' אעכ"ל דס"ל דעבדים ג"כ אינם שוחטים לכתחילה ושוב הקשו שפיר ה"ל למימר איידי דנשים ועבדים שהם שנויי' שם קודם לטמאים ועיין עליו. ואגב אזכיר מ"ש רש"י ריש מכילתין הכל שוחטין כו' למר לאתוי' טמא בחולין ולמר לאתוי' כותי או מומר כו' נראה דרש"י ז"ל ס"ל דהלכתא חולין שנעשה עטה"ק כקודש דמי מדלא הביאו ג"כ אוקימתא דרבינא ועכ"ל משום דלית הלכתא כוותיה דמסקינן בתר רבינא רוב מצויי' אצל שחיטה מומחין ומוחזקת הם וא"כ ע"כ שארי אוקימתא שהביאו רש"י להלכה. וזהו דלא כדעת הרמב"ם בה' אבות הטומאה פי"א דחולין שנעשה עטה"ק לאו כקודש דמי אלא כשיטת הראב"ד שם ולקמן אנופף ידי בזה ועיין: ה כתב מ"ז הגאון ז"ל בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן פ' להקשות על הטור דפסק בקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו אינו רשאי לשחוט לכתחילה אבל דיעבד שחיטתו כשירה ואם גדול עומד ע"ג שוחט אפי' לכתחילה. א"כ קשיא לוקמי מתני' בהכא הכל שוחטין אפי' קטן מומחה והוא שגדול עומד ע"ג אבל בלתי אחרים לא ישחוט ובדיעבד אם שחט אפי' בינו לב"ע שחיטתו כשירה יעש"ה ונלע"ד ליישב קושיא דהנה כתב שם הוא ז"ל אף דאסיקנא להני אמוראי בקשיא וכולן דמתני' מ"מ י"ל דמש"ה תני וכולן דאי הוה קתני ואם שחטו ה"א דבאמת שוטה וקטן שוחטי' לכתחילה באחרים רואים והאי דנקיט לשון דיעבד הוא משום חרש. שאינו שומע את הברכה יעש"ה ולפ"ז מיושב קושיתו הראשונה דלרבה ולרבינא לק"מ דאינהו מוקי וכולן דמתני' וגם לאינך אמוראי לק"מ דאי הוה מוקי להכל שוחטין על קטן. הוה קשיא במסקנא לד דהו ואם שחטו מבע"ל. וא"ל דה"א דשוטה וקטן שוחטין לכתחילה א"כ אף בלי מומחין רשאין הקטנים לשחוט לכתחילה באחרים רואים א"כ הכל דרישא לאתויי מאי וא"ל משום דבסיפא לא פסיקא מלתא דמשמע לכתחילה ז"א דעדיין קשה אם משמעותו דהכל שוחטין משמע לכתחילה בלי מומחין באחרים רואין אע"כ מאי ושחיטתן כשירה דבבלתי מומחים ואחרי' בודאי גם דיעבד פסול וא"ל דמיירי שהם מומחים ז"א דבבא דסיפא משמע בחיסר מעלה מלכתחילה ולא בהוסיף מעלה יתירה וזה פשוט וברור לכל מעיין בסוגיא: שם כולהו כרבינא לא אמרו רוב מצויי' אצל שחיטה מומחים הן ולאידך לישנא לעילופא לא חיישינן כו' יעש"ה ויש להקשות בכאן קושי' עצומה מנ"ל להש"ס לפרש דכולהו כרבינא, לא אמרי בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא לקולא מאחר דרוב. מצויי' א"ש מומחים הם או לעילופי' לא חיישינן דלמא להיפוך. דהלא עינינו רואות דרבינא בל"ק דייק הכל שוחטים מומחים אע"פ שאינם מוחזקי' ובלישנא בתרא דייק מוחזקי' אע"פ שאינם מומחים. האי אע"פ דאמר הוא לשפת יתר ובהכרח לפרש משום דלא תקשה הכל לאתוי' מאי לזה קאמר בלישנא קמא אע"פ שאינן מוחזקים ובלישנא בתרא אע"פ שאינם מומחים ולפ"ז י"ל דמש"ה לא מוקי כולהי כרבינא דס"ל דחיישינן לעילופי וגם לא אמרי' רוב מצויי' א"ש מומחין הם וא"כ ליכא לאוקמי מתני' בהכא דתקשה הכל לאתוי' מאי כנ"ל וזה כשמנה שנים שנתאכסן אצלי הגאון המפורסם בדורו בעל שו"ת שאגת ארי' ושמחתי שכוונתי לדעתו בזו הקושי' ואמרתי ליישבו בדרך אמיתי דהנה אי' לקמן דף י"ב ע"א לימא רוב מצויי' אצל שחיטה מומחין הם תנאי היא דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים בשוק ר"י אוסר ר"ח מתיר כו' ומסיק דכ"ע רוב מצויי' אצל שחיטה מומחים הם כו' ולפ"ז ע"כ ר"ח דמתיר ע"כ ס"ל רוב מצויי' א"ש מומחין הם דאל"כ בודאי בלי ספק שהוא אסור וכמו כן ע"כ ס"ל דרובן מוחזקין הם ולעילופי לא חיישי' דאל"כ ניחוש שמא נתעלף. רק דרבינא מוקי לה כמאן דאוסר וס"ל דפליגי בזה אם ר"מ א"ש מומחין או לאו ולא כמו שמסיק דכ"ע ר"מ א"ש מומחין הם. ולפ"ז אין כאן מקום לומר דכולהו כרבינא לא אמרי דס"ל רוב מצויי' א"ש אינם מומחין וחיישינן לעילופא זה ליתא דקשיא אלא כמאן ס"ל דהא מאן דמתיר ס"ל דרוב מצויי' א"ש מומחין הם ומוחזקים וא"ל דס"ל כמאן דאוסר דס"ל דלא אמרי' רמא"ש מומחין הם ופליגי בזה עדיין מנ"ל לעשות כ"כ פלוגתא רחוקה דמאן דמתיר ס"ל דלא חיישינן לעילופא וגם רמא"ש מומחים הם א"כ מאן דאוסר די לנו אם נאמר דלא פליג כ"א בחדא אי מצד מומחים או מצד עילופא ועכ"פ מאיזה צד שיהי' אסור ועדיין מנ"ל דפליג בתרווייהו במומחים וגם בעילוף והדבר מסור בידינו תמיד דאפושי פלוגתי' לא מפשינן לכך הוצרך לומר דס"ל מומחים הם וגם לעילופא לא חיישינן וי"ל שפיר דס"ל ככ"ע וכסברת הש"ס דכ"ע רוב מצויי' אצל שחיטה מומחים הם וזה פשוט וברור:
שם אנא שחיטתן כשירה קשיא לי כו' רש"י ד"ה תרתי דיעבד ל"ל כו' ואי קשיא בתמורה נמי תני והדר מפרש כו' ודרך חידוד אמרתי ליישב קושי' רש"י ז"ל וגם הקושי' המפרשים במאי הי' מחולקים המקשן עם התרצן עד הנה וגם יש לדקדק על אריכות לשון המקשן הו"ל לפרוך דרך קצרה תרתי דיעבד ל"ל. ומה שהערני ליישב כל זה הוא מה שנתקשה לי דקדוק אחד והוא מ"ש אנא שחיטתן כשירה כו'. למה דילג הוי"ו של ושחיטתן כשירה ובאמת בראשונה פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד. אלא נ"ל דהנה תוס' מקשים במשנתינו על הא דדייק בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו ש"מ אין מוסרים להם חולין לכתחילה לשחוט אפי' אחרים רואים אותו דקשה הא מסיפא שמעינן לה דתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותו שחיטתן כשירה משמע דוקא דיעבד ולא לכתחילה יע"ש. ותירץ מ"ז הגאון האמיתי ז"ל בתשובתו הנ"ל דאי מסיפא ה"א ה"ה לכתחילה והא דתני לשון דיעבד משום חרש דטעמא אחרינא אית ביה שאינה שומע הברכה אבל לעולם ה"א דמותרי' לשחוט לכתחיל' לכך תני יקלקלו יעש"ה והנה לכאורה יש לדקדק למה הקשו תוס' על יתורא יו"ד דיקלקלו ולמה לא פריך להיפוך למה לי האי בבא דוכולן ששחטו כו' כלל הא מרישא נשמע דתני שמא יקלקלו דאין מוסרים לכתחילה לשחוט באחרים רואי' ש"מ דבדיעבד מותר ועכ"ל משום דהא לק"מ דהוה מקום למיטעות באמת דהא חוץ מחש"ו שמא יקלקלו כל פירושו הוא רק לכתחילה וקאי אבבא דרישא דתני הכל שוחטים לכתחילה חוץ מחש"ו רק אחר דתני בסיפא וכולן ששחטו ואחרי' רואי' אותו שחיטתן כשירה דיעבד ש"מ דהאי חוץ דתני מקודם פוסל אף דיעבד רק ביו"ד דיקלקלו קמ"ל נמי דגם בשוטה וקטן אף אם אחרים רואים אותן פסול לכתחילה עכ"פ וזה פשוט וברור הוא ולפ"ז ניחא דכל זה אי הכל שוחטין משמעותו לכתחילה שפיר י"ל דהוה מקום לטעות דחוץ מחש"ו קאי ארישא משא"כ אם גם הכל שוחטין דיעבד שוב ע"כ הפירוש דחוץ מחש"ו דגם דיעבד פסול והא דתני שמא יקלקלו ע"כ לפסול לכתחילה באחרים רואים ומוכח ע"כ דעכ"פ דיעבד כשר אם אחרים רואים אותם והדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' א"כ סיפא דוכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתם כשירה ל"ל הא מיקלקלו מוכח דבדיעבד מותר והן הן פירכת הש"ס דדייק במתק לשונו אנא שחיטתן כשירה קשיא לי כלומר מה שהקשיתי מקודם הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד לא הי' כוונתי על ושחיטתן דרישא דמתני' רק דכוונתי הי' על שחיטתן כשירה דסיפא דמתני' (והוי"ו נוספת הי' מדברי המקשין כלומר דכאן משמע לכתחילה ע"כ דהא שחיטתן דסיפא דיעבד) דתני וכולן ששחטו כו' שחיטתן כשירה א"כ אי הכל דרישא דיעבד קשה שחיטתן כשירה דסיפא ל"ל תרתי דיעבד דכבר מוכח דבדיעבד כשר מרישא דיקלקלו ש"מ דיעבד שפיר דמי וא"ל דה"א דקאי כל הבבא רק לאסור לכתחילה וקאי ארישא דהכל שוחטי' ז"א כיון דקיימי' דגם הכל דרישא דיעבד ומיושב קושי' רש"י ז"ל ועוד כמה קושי' ודקדוקים כאשר נראה למעיין היטיב בסוגי' כנלע"ד דרך פלפול התלמידים ודוק היטיב: ברש"י בפרשתן בפסוק ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. ופרש"י בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו וכך שנינו בזבחים כיצד קידוש ידים ורגלים כו' וכתב הגאון בעל שו"ת שער אפרים ז"ל סי' מ"ח שנשאל בכאן מסוגי' ערוכה דריש מגילה דגרסי' שם דף ב' ע"ב בפיסקא כרכין המוקפים חומה מימות יהושיע כו' מנה"מ אמר רבא דא"ק ע"כ היהודים הפרוזים היושבים בעת הפרזות וכו' מדפרזי' בי"ד מוקפי' בט"ו ופריך ואימא פרזים בי"ד מוקפים כלל וכלל לא ומשני ולאו ישראל נינהו כו' והדר פריך ואימא פרזים בארביסר מוקפי' בארביסר ובחמיסר כדכתיב להיות עושים את יום י"ד לחודש אדר ואת יום ט"ו בכל שנה ומשני אי הוה כתיב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר כדקאמרה השתא דכתיב את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי את ופסיק יע"ש. הרי מוכח להדיא מסוגי' זו דאת פסיק לה ואיך כתבו רש"י בכאן דאת הדר ערבינהו לומר שיקדשו בב"א ובנו הרב הגאון מוהרי"ל ז"ל שם בהגהתו רוצה לפרש דהכא מוכח שפיר דאת לא פסיק לה מדכתיב בתריה ורחצו ידיהם ורגליהם ולא נאמר שם את אבל עדיין קשה דהוה ליה לרש"י לציין שם בקרא השני ולא בכאן יע"ש שהניח הדבר בצ"ע ואמרתי ליישב תמיהתם בפלפול הלכה דשם הדר פריך לה ואימא פרזים בארביסר מוקפים אי בעי בארביסר אי בעי בחמיסר ומשני א"ק להיות עושים ימי הפורים האלה בזמניהם זמנם של זה דלא כזמנם ש"ז ע"כ ואיכא למידק למה לא משני תיכף על פירכא ראשונה כשפריך ואימא מוקפי' בארביסר ובחמיסר ח"כ ל"ל דכתב זמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז כיון דבפרזים מקרא מלא דיבר הכתוב דקורים בי"ד ומוקפי' בשניהם. וא"ל דהיא גופא קמ"ל קרא דלא תימא דיש למוקפי' ברירה או בי"ד או בט"ו לכך כתיב קרא דזמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז כלומר דיש למוקפי' זמן אחר בהכרח והיינו ט"ו מלבד שזהו דחוק קשה והלא מסברת החיצונה כך הוא דמוקפי' קורי' בי"ד וט"ו כמה שאומר המקשן כדכתיב להיות עושים את יום י"ד כו' ובכדי שנביא להעי"ר נבאר מקודם מה דאי' שם ע"א דפריך מגילה נקראת בי"א ובי"ב מנ"ל כו' ומשני ר' יוחנן א"ק להיות עושים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים. ופריך האי מבע"ל דזמנם של זה דלא כזמנם ש"ז ומשני א"כ לכתוב קרא זמנם מה זמניהם ש"מ תרתי ופריך ואימא תריסר ותליסר ומשני כדאר"ש ב"ל י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך קרא לריבוי' ה"נ כו' ופריך ואימא שיתסר ושיבסר ומשני ולא יעבור כתי' ר"ש בר נחמני אמר א"ק כימים אשר נתן בהם היהודים ימים כימים לרבות י"א כו' ופריך ורשב"נ מ"ט לא אמר כר"י מבזמניהם. ומשני זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה עכ"ל הגמ' יעש"ה וגם בכאן יש מקום לדקדק על לשון הש"ס דזמן זמנם זמניהם לא דריש הלא ע"כ מידרש דרש לזמן זמנם להורות דזמנם של זה דלא כזמנם ש"ז והוה ליה להש"ס לומר זמנם זמניהם לא דריש וזה דקדוק גדול בעיני ואמרתי לחדד התלמידים משום דהרא"ש ז"ל מפרש הך דמשני י"ג זמן קהלה לכל היא משום שמתאספין לומר סליחות ותחנונים בתענית אסתר יעש"ה ומקשים העולם א"כ ל"ל קרא לרבות י"א איך משכחת לה כלל אם לא שחל י"ד באחד בשבת א"כ תענית אסתר בשבת ונדחה על יום ה' אליבא דדינא ולא צריך לרבוי' דזמן קהלה לכל היא ביום ה' שלפניו כמו י"ג בשארי שנים ונראה ליישב קושי' הנ"ל דהנה צריכין אנו למידק בגמ' דפריך ואימא שיתסר ושיבסר למה לא אמר ואימא חמיסר ושיתסר כיון דלא ידע עדיין מלא יעבור וא"ל דחמיסר זמן קהלה לכל היא זה ליתא לשיטת הרא"ש דקיימי' אליבי' דטעמא דזמן קהלה לכל כדי לומר סליחות בת"א וזה לא שייך בט"ו כלל ועיין בסוגיא ובהכרח לומר דמש"ה פריך ואימא שיתסר ושיבסר. דחמיסר ליכא למיטעה אחר דכתיב זמנם של זה דלא כזמנם ש"ז בודאי אין הכפרים הסמוכים לפרזים יכולים לקרות ביומא חדא עם המוקפים לכך הוצרך המקשה למפרך על שיתסר ושיבסר וזה ברור ופשוט ובהיות כן מיושב קושי' העולם ויעויין בספר פני יהושיע שהעלה דגם כפרים הסמוכים למוקפי' מקדימי' וקורים ליום הכניסה ובאמת הדין נותן לזה דאטו טעמא מאי הקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון כו' ואטו מגרע גרעי המוקפי' ולפ"ז מיושב שפיר קושי' הנ"ל דאצטריך לרבות י"א כגון להכפרי' הסמוכי' ונראי' אע"פ שאינם סמוכים למוקפי' שחל ט"ו בערב שבת ממילא ביום ה' אי אפשר להם לקרות דהא כתיב זמנם של זה דלא כזמנם ש"ז ואינם רשאים לקרות בפעם אחת עם הפרזים ובהכרח להקדים להם על יום ב' שהוא י"א ובכדי שיספקו מים ומזון כו' אמנם לפ"ז יקשה ל"ל קרא להורות זמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז תיפוק ליה בלא"ה דאי אמרת זמנם של זה כזמנם ש"ז קשה י"א היכא משכחת לה וא"ל אצל המוקפים קשה למה לא יקראו בי"ד שהוא ג"כ יום הכניסה והרי להם משפט הברירה אי בעי בארביסר אעכ"ל דדוקא בט"ו קורין ולא בי"ד א"כ ל"ל קרא דזמנם של זה דלא כזמנם ש"ז אבל באמת זה לק"מ דאי לא הוה כתיב זמניהם אלא זמנם לא הוה מוקמי' כלל לרבות י"א וי"ב אלא רק להורות זמנם של זה דלא כזמנם ש"ז לחוד הוא דאתא דהא דרש הראשון אנו מוקמי' ע"ז דזמנם ש"ז דכש"ז וכמו שפריך בראשונה האי מבע"ל דזמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז רק אחר שכבר מוכח מזמנם דזמנם ש"ז דלא כש"ז ממילא אנו מוקמי' דרשא יתירא דזמניהם לרבות י"א וי"ב ואין כאן מקום יתורא דקרא אפי' לרשב"נ דאיהו יליף י"א וי"ב מקרא אחרינא דכימים דזהו ודאי לא מורה על שום דרש כ"א לרבות י"א וי"ב לדידיה מוכח שפיר בהחלט דזמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז דאל"כ י"א היכא משכחת לה כנ"ל לכך דייק הש"ס בדקדוק גדול לר"ש ב"נ דזמן זמנם נמי לא דריש דלדידיה בלא"ה מוכרח דזמנם ש"ז דלא כש"ז כמ"ש (ובאמת קים לי' לש"ס דאי הוה דרש זמן זמנם כמו כן הוה דרש זמנם זמניהם נמי רק דבאמת לדידיה תרוייהו לא דרש לי' דבלא"ה מוכח לדידי' כנ"ל) ובהיות כן מיושב קושי' שהתחלנו דלמה לא משני הש"ס תיכף על פירכא קדמייתא ואימא מוקפי' בארביסר ובחמיסר א"ק זמניהם זמנם ש"ז דלא כש"ז כו' זה אינו דהוה הדרא הפירכא לדוכתיה לרשב"נ דלא דריש זמנם זמניהם כל עיקר כנ"ל אימא מוקפי' בארביסר ובחמיסר ושפיר משכחת לה ביותר י"א לכפרים הסמוכים למוקפי' וחל ט"ו בע"ש דע"כ מקדימי' ליום ב' הקריאה של יום ו' וא"ל יקראו ביום ה' ז"א דבאמת גם ביום ה' מחויבי' לקרות לפום דקיימי' השתא דמוקפי' בארביסר וחמיסר והוכרח הש"ס לשנוי' אליבא דרשב"נ אתא את ופסיק ליה אבל הפירכא שניה אימא מוקפי' אי בעי בארביסר אי בעי בחמיסר ע"ז משני שפיר א"ק זמנם ש"ז כו' ולרשב"נ בלא"ה מוכח שאין להמוקפי' משפט הברירה דאל"כ יקראו הכפרים הסמוכים למוקפים ביום ה' שהוא י"ד ואיך משכחת לה י"א בין לפרזים ובין למוקפי' היוצא מדברינו דשינוי' קמה אינה אלא לרשב"נ אבל לר' יוחנן אין אנו צריכים לזה ובלא"ה לק"מ דליכא למימר מוקפי' בי"ד ובט"ו דא"כ זמנם ש"ז דלא כש"ז דכתב למה לי כנ"ל. וא"כ קשה במסקנא לר' יוחנן ל"ל את לפסוק הא בלא"ה מוכרח מדכתב זמנם ש"ז דכש"ז ובהכרח לומר באמת ר"י לא ס"ל דאת פסיק ליה וא"כ י"ל דרש"י ז"ל מפרש אליבא דר"י דלדידיה ע"כ אין אנו דורשי' מיתורא דאת למיפסק כלל ולרשב"נ מוכח באמת מורחצו בתרא כמ"ש בהג"ה שם וי"ל דרש"י בחומש ס"ל כפי' הרא"ש אף דבמכילתן לא פי' הכא בפשטות י"ג זמן קהלה לכל היא עכ"ז בהרבה מקומות דברי רש"י בחומש סותרים לדבריהם בש"ס כס' הרא"ש וכל זה נאמר רק לפלפול בעלמא כי אחר העיון אמרתי שזה הבל ומה שראיתי שרבים בונים יסודות מכח קושי' העולם הנ"ל אין בו ממש דהא צריכן אנו להבין דברי חכמים וחידותם במה שאמרו שהכפרים מקדימים ליום הכניסה שעזרא תיקן שיקראו בתורה ב' וה' הלא זה ה היה אחר אנשי כנסת הגדולה ואיך תיקנו הם קריאת והקדמת הכפרים ליום הכניסה והלא בימיהם לא היה זה כלל הקריאה בב' וה' ובע"כ אנחנו מוכרחים לפרש שהם תיקנו זמנם כדי אם יראו אח"כ חכמים אחרים לעקור יום הקבוע מאיזה סיבה שיהי' ואין ב"ד יכולין לבטל כו' ע"כ הם אמרו והם אמרו ונתנו רשות להקדי' לאיזה צורך שני ימים לבד זמן המבואר במגילה ואח"כ ראו חכמים בשביל תיקון אנשי הכרך להספיק להם מים ומזון ונתנו שני הזמנים הללו להכפרים ובהיות כן לק"מ ג"כ קושית העולם דכי פריך ואימא י"ג ומשני שפיר ע"ז לא צריכי אנשי כנסת הגדולה לרבוי' דזמן קהלה לכל היא משא"כ על י"א לק"מ ל"ל כו' דאטו הם תקנו בשביל הכפרי' להקדים ליום הכניסה רק שהם תיקנו השני זמנים הללו לפי ראות עיני חכמים בתראי וזה ברור ואמת וכמה שנים הייתי רגיל לפרש כך ובשביל זה לא רציתי מעולם להעמיק בשמועה הללו והאיר ה' את עיני ומצאתי להדיא בירושלמי שפריך זאת וכי תיקנו אנשי כנסת הגדולה מה שעתיד עזרא לתקן ומשני ממש כנ"ל ועיין בפ"י ושמחתי שהנחני ה' דרך הישר עכ"ז העליתי כאן לחדד התלמידים בענינא דיומא וק"ל וחכם אחד מופלג השיב על דברי הנ"ל דבהיות כן כדברינו קשה למה תני במשנתינו לא פחות מי"א הא משכחת לה ג"כ שקורין בעשרה כגון שחל ט"ו בג' בשבת דאז הכפרים הנראים למוקפים אינם יכולים לקרות בי"ד שהוא יום ב' דזמנם ש"ז דלא כזמנם ש"ז ובהכרח להקדים על יום ה' שהוא עשרה והשבתי לו ע"פ מה שמקשים הפי' וא"ץ. לפי מה דאי' בזמן אנשי כנסת הגדולה לא הי' עדיין גזירה דרבה ורשאים לקרות המגילה בשבת א"כ י"א היכא משכחת לה דהלא אי חל באחד בשבת יכולים לקרות בשבת שקוראים ג"כ בו יעש"ה אבל לדברינו יובן את זה דהלא משכחת י"א לגבי כפרים דמוקפים באופן שחל ט"ו בע"ש ומיושב נמי קושי' החכם המובהק שזכרתי דלא משכחת לה עשרה בכה"ג דחל ט"ו ביום ג' דיכולים לקרות בשבת שהוא י"ב ודו"ק ובחידוד התלמידים הארכתי בזה: