מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת וישלח - כתנות אור
וישלח בפסוק עם לבן גרתי ופרש"י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב שלח אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני הוי גביר לאחיך לא נתקיימה בי ד"א גרתי תרי"ג מצות שמרתי ונ"ל לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמצינו דיצחק עצמו אמר והיה כאשר תריד ופרקתי עלו וכל הברכות היו על תנאי אם יקיימו ישראל התורה ולפ"ז אין ראי' שלא נתקיימה ברכתו הוי גביר לאחיך שלא נעשיתי שר וחשוב דלמא מכח שעברת על ד"ת לכך לא נתקיימה הברכות אבל כשתקיים התורה יתקיים ברכתו לכך רמז לו בגרתי תרי"ג מצות שמרתי אפ"ה לא נעשית שר וחשוב א"כ אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך וק"ל:
ואחר עד עתה נ"ל רמז אמת בזה דאי' במדרש רבה ועתה פן ישלח ידו. אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל ממך כו' ואמרינן בפ' חלק כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וזה רמז לו יעקב ואחר עד עתה ר"ל עד שיעשו בני תשובה אז יבוא הגואל וק"ל:
גמ' דברכות בפ' אין עומדין דף ל"ד ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח וקונה פרקמטיא לת"ח ומהני ליה לת"ח מנכסיו אבל לת"ח עצמן עין לא ראתה אלהים זולתיך ואיכא למידק כיון דשכר ת"ח לא ראה שוה נביא וחוזה וע"כ שכר הטוב שראו הנביאים ראוהו על עושי המצות ומקיימי התורה א"כ למה פרט ר' יוחנן השכר למצות אלו דמהני לת"ח מנכסיו (ומשיא בתו לת"ח דהוי בכלל מהני ת"ח מנכסיו) ולא לשאר עושי מצות ונראה לישב ע"פ דרך אמת דאי' בזוהר פרשה זו דף קע"א וז"ל משה איסתכל באספקלרי' דנהירא שאר נביאי לא הוי מסתכלי אלא באספקלריא דלא נהירא כו' מאן גרים להון דא בגין דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו ועל דא כל שאר נביאי אתחלש תוקפייהו ולא הוי יכולין לאתקיימא לקבל המלה על בורי' כדקא יאות מ"ט בגין כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה דנסיב כל חילא דירכא ועל דא איתבר חילא דירכא ואשתאר צולע על יריכו והא כל נביאי דעלמא לא יוכלי לאתדבקא ולקיימי ביה דלעי באורייתא ולית מאן דסמוך ליה ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסתי' לאסתקפא דא אורייתא קא משתכחא בכל דרא ודרא ואתחליש תוקפי' דאורייתא כל יומא ויומא בגין דלית להון לאינון דלעי באורייתא על מה דסמכין כו' דהא איהו הוי ידע דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו ואי פסיק קלא דיעקב כדין והידים ידי עשו כו' כדין חלוש תוקפי' דאינון דסמכין ליה וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהיה קול קול יעקב ויהון ידים ידי עשו כו' ע"ש והנה ידוע לכל יודעי חן דנצח והוד הם תרי ירכין והם סמוכין לאורייתא שהוא בסוד ת"ת ונצח והוד היא אספקלרי' דלא נהירא והנביאים מקבלים משם נבואתם וכל ת"ח יש לו אחוזה במדת ת"ת ולכך אמרו חז"ל חכם עדיף מנביא וכן איתא בזוהר פ' צו דף ל"ה ע"א אינון דמשתדלי באורייתא קיימא לעילא באתרי דאיקרי תורה דהיא קיומא דכל מהימנותא ונביאי קיימא לתתא באתר דאיקרי נצח והוד ועל דא אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי דאילן קיימא לעילא ואילן קיימא לתתא ובזוהר מצורע דף נ"ג ע"ב פתח ר' יהודה במילי דאורייתא ואמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר כו' עד אינון דמטילין מלאי לכיסין של ת"ח דזכין לבנין דיתחזון לנביאי מהימנא הרי לפנינו שנצח והוד הם תרי סמכין ושר של עשו חלש תוקפי' דאינון דסמכין בגין דלא יהי' הקול קול יעקב ויהון הידים ידי עשו והנביאים מקבלים שפע נבואתם מהני תרין סמכין מנצח והוד וזה רמז לן ר' יוחנן כל הנביאים שהם מקבלים נבואתם מהני תרי סמכין לא התנבאו אלא למי שעושה סמכין לאורייתא דהיינו מי שמהנה לת"ח מנכסיו ומשיא בתו לת"ח שהוא בכלל זה וכן עושה פרקמטי' לת"ח שהוא ג"כ מן הסמוכין והם מקבלים נבואתם מתרין סמכין ולכך נבואתם ג"כ לאלו הסמכי' אבל ת"ח עצמן שהם במדת ת"ת למעלה מנצח והוד עין לא ראתה דמשם אין שום נביא מקבל נבואתו:
ועפ"ז אמרתי לישב פסוק באיכה ב' מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון ופרש"י אין תורה אין בהם מורה הוראה וקשה להבין חיבור הדברים שמתאונן הנביא אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אלא נראה דהא כבר כתבנו בשה"ז דמי שמחזיק ידי ת"ח זוכה לבני' דיתחזון לנביאי מהימנא דהוא מדה כנגד מדה שהוא מן הסמכין ונצח והוד ג"כ תרי סמכין מגיע מהם נבואה לנביאי האמת וכבר כתבנו אם אין סמכין לאורייתא התורה משתכח מישראל וגוברי' ידי עשו ולזה הי' מתאונן הנביא מלכה ושריה בגוים שגברו ידי עשו בשביל שאין תורה שאין בהם מורה הוראה שנשתכחה תורה מישראל וזה בא שלא החזיקו ידי ת"ח וגברו ידי עשו וכיון שלא עשו סמכין פגמו בהני תרי סמכין נצח והוד לכך גם נביאיה לא מצאו חזון מה' שלא הי' מגיע השפעה לנביאי' מהני תרי סמכין כיון שגם הם לא עשו סמכין וק"ל וזה פי' הפסוק ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דרכיו ומתעתעי' בנביאיו עד עלו' חמו' ה' בעמו עד אין מרפא ודרשו רז"ל בפ' כל כתבי אמר ר"י לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו כו' ונראה שהנביא אמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים זה ת"ח שלא החזיקו ידם ועי"ז מתעתעי' בנביאיו כיון שלא סומכין לת"ח לא ירדה השפעה לנביאים דאם הי' סומכין לת"ח הי' זוכים לבנים נביאים עד עלות חמות ה' בעמו עד אין מרפא דאמרי' בב"ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכל הבוזה לת"ח אין לו רפואה למכתו וק"ל: גמ' דשבת דף ל"ד ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקין תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם ואיכא למידק וכי יעקב בחור שבאבות תיקן להם מרחצאות ושווקין וכי מאי איכפת ליה אם יש להם שווקין ומרחצאות וכן במטבע וכי ס"ד עד דאתי יעקב לא היה להם מטבע ונ"ל דיעקב רצה לפרסם אלהותו של הקב"ה כמ"ש בפ' זו ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל ובתרגום ופלח עלוהי קדם אל אלהי ישראל וע"י שלשה דברים הללו רצה ליחד שמו של הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים ע"י מטבע נראה דאיתא בסוף הגוזל קמא ת"ר איזה מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים מצד אחר ואיזה מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד א' ומצד ב' בחור ובתולה וכתבו תוס' נראה לא שהיתה בו צורות זקן וזקנה שאסור לעשות צורות אדם אלא כך הי' כתוב מצד א' זקן וזקנה ומצד השני בחור ובתולה וכן פי' הקונטרס גבי דוד ושלמה שכך הי' כתוב במטבע והנה צורות אדם אסור משום לתא דע"ז דכתיב לא תעשון כו' ובודאי יעקב הי' לו מטבע כמו מטבע של אברהם וכשבא לשם תיקן להם מטבע ר"ל שמטבע שלהם תיקן שלא יהי' בו צורת אדם משום לתא דע"ז ותיקן להם שיכתבו שם המלה על המטבע כדי להפריש' משמץ ע"ז ובמה שתיקן להם שווקים נמי הי' כוונתו לשם שמים דאיתא ביומא בפ' בא לו אתהלך לפני ה' בארצות החיים א"ר יהודה זה מקום שווקים ופי' מהרש"א ע"פ פי' שפירשו בברכות בורא נפשות רבות וחסרונם דהיינו כל מה שהיו חסרים הנפשות אם לא נבראו ועל כל מה שברא שלא היו נפשות חסרים מהם ולא נבראו אלא להחיות ולהתענג בהם נפש כל חי והיינו מקום שווקים דהיינו שמוצא בהם לקנות גם דבר שלא נברא כ"א להחיות ולהתענג בהם ולשון חיים נופל בדבר שהוא במלואו וטובו וכה"ג אמרו בפ' מרובה חיים אחי' לקרן כעין שגנב עכ"ל וצריכן אנחנו ליתן טעם וכי הי' דוד מבקש תענוגי' הלוא ענה בצום נפשו אלא נראה דאי' בכתבי' דעתיד אדם ליתן דין שלא בירך על פירי חדש וזה ידוע דע"י ברכה אדם משפיע אור הקדוש מלמעלה למטה וידוע מה שכתב הזוהר פי' על פסוק ברוך ה' מעולם ועד עולם עלמא עילאה ועלמא תתאה ואמה עילאה ואמה תתאי שהוא בסוד בינה ומלכות דע"י הברכה משפיע מבינה אמה עילאה למלכות אמה תתאה ונראה דע"י הברכה שאדם מברך על דבר שא"א לעול להתקיים זולתו כגון פת ומיני מזון הוא נותן כח וגבורה בעלמא תתאה ומה שמברך על שאר דברים שנבראו לתענוג הוא מרמז לעולם עליון שהוא בסוד עוה"ב שנברא לתענוג ושכינה תתאה נקראת ארץ ושכינה עילאה ג"כ נקראת ארץ החיים ושניהם נקראו ארצות החיים ולכך בברכה בורא נפשות מסיים ברוך חי עולמים ר"ל שמזכיר דבר הכרחי לחיי אדם וגם דבר שהוא לתענוג וע"י הברכה משפיע האור מאין סוף לשכינה עילאה ומשם לשכינה תתאה ולכך מסיים ברוך חי העולמים שני עולמות וזה שאמר דוד אתהלך לפני ה' בארצות החיים ר"ל שני ארצות עלמא עילאה ועלמא תתאי לזווגם יחד ולכך התפלל להושיבו במקום שווקים ששם מצוי לקנות אפי' דבר שהוא לתענוג בני אדם וזה רמז לעלמא עילאה כדי לחבר ב' ארצות אלו ע"י הברכות:
ובגמרא דברכות אמרינן כל הנהנה מן העולם בלא ברכה גוזל להקב"ה וכנסת ישראל ונעשה חבר לירבעם וכתב הרשב"א דע"י הברכה אנו מרמזים שכל מה שגדל בארץ אינו באה ע"י מערכת השמים ומזלות וכוכבים אלא ע"י הקב"ה שהוא המשפיע בארץ לגדל אבל מי שאיננו מברך כופר בהשגחה עליונה ונעשה חבר לירבעם שכפר ג"כ בהשגחה עליונה ועי' בעין יעקב ויעקב היה רוצה לחבר שכינה עילאה ושכינה תתאי ולכך תיקון להם שווקים שימצא לקנות הכל אפי' דבר הנברא לתענוג ולברא עליו ברוך חי עולמים לרמז למקום בינה בסוד עולם הבא ובזה מיושב דהא בפרק ערבי פסחים דף קי"ח מוקמינן להאי לעוה"ב על תחיית המתים והכא קדריש למקום שווקים ולפי דברינו ניחא דזה נמי מרמז לעוה"ב שנברא לתענוג נפשות וגם תיקן להם מרחצאות ג"כ הי' כוונתו לש"ש דאמרי' בסוף כיצד מעברין יושבי צריפים כיושבי קברות ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה מ"ט אמר עולא מפני שאין להם מרחצאות ופרש"י מ"ט אסורין בנותיהן שאין להם מרחצאות והו והולכין למקום רחוק לרחוץ ונשותיהם נזקקין למנאפים שהעיר עזובה ואין איש ור' יוחנן דסבר משום דמרבינן זה לזה בטבילה ופרש"י שאין להם מקוואות והולכות הנשים לטבול במקום אחר וקורא' לחברת' ומרבינן השכיני' ויש רשע רודף אחריהן ומיחד עמהן ולכך תיקן להם מרחצאות כדי להפרישן מן עבירה וק"ל:
בפסוק ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה כו' בזאת נאות לנו להמול לכם כל זכר ואיכא למידק למה הוצרכו לדבר עמהם במרמה אם כוונתם הי' להחליש כחם להרוג כל העיר הלא גבורים גדולים היו כמו שאמרו מצרים אינו כשכם ועוד שאמרו אם לא תשמע אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו א"כ היו בטוחים על כחם שלא יחזיק אותה בע"כ וא"כ מאי הוצרכו לדבר במרמה ועוד מה זה שאמרו אם תהי' כמוני להמול לכם הוי להו למימר בזאת נאות לנו אם תמולו עצמכם מה זה שהוצרכו לדבר אם תהי' כמונו ונ"ל לומר ע"פ מה דאי' בספר גליא רזי' והובא בילקוט ראובני הקטן בערך מילה סי' ל"ז וז"ל כשקמו בני יעקב להרוג את שכם בא ס' לקטרג כו' והשיבו לו הקב"ה מי שמך לאיש להיות תובע עבור אנשים הנימולים אלו שנהרגו כולם נימולים היו ואין לך טענה לתבוע אלא על ערלים ויצא מב"ד אבל וחפוי ראש וזה לדעתי הי' כוונת בני יעקב שבאו במרמה שאף שהי' כח בידם להרוג כל בני העיר מ"מ היו מתיראי' מפני שר של מעלה שלא יקטרג עליהם לכך באו במרמה ואמרו בזאת נאות לנו אם תהי' כמונו דוקא וכתב בעל הטורים שהתנו עמהם שלא לעבוד ע"א וכן אי' בש"ך על התורה אם תהי' כמונו בדת יהדות ותמולו עצמכם א"כ אין ביד השר שלהם לקטרג כלל עליהם ולכך באו במרמה ויבואו על העיר בטח שלא הי' מתיראי' לא מקטרוג משר של מעלה וגם מהם לא נתיראו ועלה בדעתם דגירותן לא הוי גירות כמו שאמרו חז"ל אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה דלא נתכוונו לשם שמים וסברו דמותר להורגן וק"ל:
בפסוק ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר המילדת אל תראי כי גם זה לך בן. ויש לדקדק מה נחמה היא זו על צערה שהקשתה בלדתה שגם זה לך בן ונראה דאי' בפ' במה מדליקין על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן וחדא מנייהו נדה משום דהיא קלקלה בחדרי בטנה ולפיכך תלקה בחדרי בטנה ואי' במדרש שאמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני אתן לך בן שאתה מל אותו לשמונה וא"כ שכר של משמרי נדה שנותן לה הקב"ה בן זכר ורחל ראתה שהיא מסוכנת למות בצער לידה ויראה שלא יחשדוהו הבריות לומר שהיא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקי בחדרי בטנה ולכך אמרה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן א"כ לא יחשדוך שלא שמרת שבעת ימי נדה וק"ל:
ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי' לך אשר לך כו' פרש"י יהי' לך אשר לך כאן הודה לו על הברכות. כראות פני אלהים פרש"י כראות פני המלאך שראיתי שר שלך ועוד על שנתרצית לי למחול על סרחוני ואיכא למידק למה באמת לא רצה עשו לקבל המנחה מיעקב. ויעקב הפציר בו מאד עד שלקח והזכיר לו ראית פני המלאך ונ"ל לומר דהמלאך אמר לא יעקב יאמר עוד שמך פי' רש"י לא יאמרו עוד שהברכות באות לך בעקבא ורמי' כ"א בשררה וגלוי סופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהי' ואודה לך עליהם עכ"ל הרי שהמלאך בשר לו שיודה על הברכות ויעקב נתירא שלא יתן עינו על נכסים אלו שבאו לו מברכת אביו והוצרך לומר ויהי לי שור וחמור פי' רש"י אבא ברכני מטל השמים ומשמני הארץ זו אינו לא מן השמים ולא מן הארץ ובאמת אמרי' ריש פרק בכל מערבין דבקר וצאן גדולי קרקע שכולן נזונים וגדולן מן הקרקע ואי' בח"מ סי' קמ"ב אם המחזיק שלח דורון למערער מפירות שאוכל וקיבלן ממנו הוה חזקה מיד שאם הי' הקרקע של מערער לא הי' לו לקבלן בתור דורון אלא הי' לו ליקח הכל וזה הי' הויכוח בין יעקב לעשו שהשר של עשו הבטיח ליעקב להודות על הברכות ולא לערער עוד ולכך הפציר בו שיקבל הדורון ממנו וכיון שיקבל בתורת דורון שוב לא יוכל לערער עליו על נכסים אלו ועשו לא רצה לקבלם ואמר יש לי רב אחי יהי' לך אשר לך ופרש"י שהודה לו על הברכות אף אם לא אקבל אני מודה לך בהודאה גמורה שהברכות הם שלך אך יעקב הי' מתירא שזה הוא ערמה שלא מקבל ממנו כדי שיוכל אחר זמן לערער ולכך אמר אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי ובזה אדע כי מודה לי על הברכות כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ר"ל המלאך שלך ותרצני שכבר הבטיח לי שלא לערער על הברכות ולהודות לי על כן כשתקבל ממני הדורון הזה בזה אדע שכנים דבריו שלא תוכל לערער עוד ובזה ותרצני על הברכות שיהיו בידי וק"ל: ויצב יעקב מצבה במדרש תנן התם מותר המתים למתי' מותר המת ליורשיו ר' נתן אומר מותר המת בונה לו נפש ע"ג קברו תניא רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם למדנו שנקראו ישראל ע"ש רחל שנאמר הבן יקיר לי אפרים ע"כ ה"מ ועיין בירושלמי דשקלים פי' נפש הוא ציון בלה"ק ובנה אצלו ציון ופי' היפ"ת שבא ליתן טעם לבנין המצבה שהציב יעקב על רחל מפני שיש נחת רוח למת בזה שיהי' רשומו ניכר ופי' שדבריהם הם זכרונם פי' מעשיהם הטובים כדפי' הריב"ש בסי' תכ"א והמדרש הזה הוא תמוה ונראה לישב ומתחילה צריכין אנו ליישב מה שכתב מהרש"א בח"א בפ' החובל דילפינן בתר עניא אזלי עניותא מדכתיב וטמא טמא יקרא עיי' פרש"י ומהרש"א דחה פירש"י וכתב דיותר נראה לפרש דמהאי קרא ילפינן בפ"ק דמועד קטן שעושין ציון לקברות דכתיב וטמא טמא יקרא טומאה קוראת לו ואמרת לו פירש דהשתא ניחא לפי עניננו בתר עניא אזלי עניותא דלא די לו בטומאתו אלא שצריך להוציא הוצאות לעשות סימן וק"ל. והמעיין בדבריו פירושו דחוק סותר פירש"י ונ"ל לומר ע"פ פרש"י רק צריכין אנו להקדים דיש ג' טעמים במה שבונים נפש והוא מצבה על הקברות האחד משום עושי טהרות שלא יטמאו בקבר ועוד ט"א כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שיהי' רשומו ניכר נראה על שם זכר צדיק לברכה להזכיר תמיד לברכה אך צדיקים אין צריכין לו ולפי שדבריהם הם זכרונם ר"ל ע"י מעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד ויש עוד טעם שלישי כדי שיבואו החיים להשתטח על קבריהם כדי שיתפללו עליהם כמ"ש רז"ל ויבא עד חברון מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם וההאי טעמא נסתר קברו של משה כדאי' בפ"ק דסוטה והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאי' כמו דאמרו רז"ל כשמת רבי בטלה כהונה והטעם משום דצדיק במיתתו נקרא חי כדאמרי' בפ' מי שמתו כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן קרוין חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל בן איש חי אטו כל עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי רב פעלים מקבציאל שריבץ וקיבץ פעלים לתורה ופרש"י אלו צדיקים ומאי יודעי' שימותו נותנים על לבם יום מיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה עושין עצמן כאינם יודעים וחוטאים עכ"ל:ועפ"ז נראה לישב מה שאמרו רז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה כו' כדאמרי' בפ' במה מדליקין דרש רבה בר עולא מאי דכתיב כי אין חרצבות למותם ובריא אולם אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרידין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם והיינו דאמר רבה מ"ד זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכוחה היא מהם ת"ל ואחריתם בפיהם ירצו סלה הרי להדיא שרשעים מזכירים בפירוש יום המיתה עכ"ז לבם בריא כאולם שאינם נותנים על לבם לשוב אבל צדיק נותן על לבו יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ושבים אל ה' יום בתשובה כמ"ש סוף פרק השואל ר"א אמר שוב יום א' לפני מיתתך ושאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם כש"כ ישוב היום שמא ימות למחר נמצא כל ימיו בתשובה וזה נ"ל הטעם דאין מגלין קצו של אדם כדאי' בפ' ב"מ כדי שיהיה כל ימיו בתשובה וזה שאמרו והחי ר"ל מי שהוא בסוד חי שהוא צדיק יתן אל לבו דברים של מיתה ויעשה תשובה משא"כ ברשעים שאף בחייהם קרוים מתים אף שמזכיר בפיו יום המיתה אינו נותן אל לבו ובריא להם כאולם שאינם חרדים מיום המיתה ואמרתי טעם לשבח למה באמת הצדיק אף במיתתו נקרא חי משום דאמרו רז"ל אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות אלא כיון שאומרים דבר שמועה בשם ת"ח שפתותיו דובבות בקבר וז"ש בן איש חי אטו כל עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי אך קשה למה באמת נקרא חי בשעת מיתתו ולזה אמר רב פעלים מקבציאל שריבץ וקבץ פעלים לתורה נמצא ע"י הרבצת תורתו לתלמידיו שאומרים הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר והוי כאלו הוא חי ודר בשני עולמית וק"ל:
נשובה אל הראשונות שצדיקים גמורים אף במיתתם נקראים חיים ואינם מטמאים ובודאי הציון שלהם אינו בא בשביל טומאה וגם אינו בא להזכירו לברכה כמעשיהם הטובים הם זכרונם וע"כ הציון בא בשביל החיים כדי שידעו מקום מנוחתם להשתטח על קברם להתפלל עליהם ובזה יובן הגמרא הנ"ל דילפינן בתר עני' אזיל עניותא דכתיב וטמא טמא יקרא ר"ל וטמא מי שהוא טמא מי שאינו צדיק גמור ומטמא במותו וצריך לעשות לו ציון להפריש ממנו וא"כ טומאתו מחמת מעשיו גורמים לו שיתבייש ע"י ציון כדי להודיע לבני אדם להפריש ממנו אבל לצדיק גמור אין צריך לעשות לו ציון ולהרחיק מעליו וא"כ ילפינן שפיר בתר עני' אזיל עניותא וק"ל: ובזה נבוא אל הביאור המדרש הנ"ל וצריכים אנו להקדים מ"ש היפ"ת למדנו שנקראו ישראל על שם רחל שנאמר הבן יקיר לי אפרים יש כאן חסרון הניכר וכן צריך להיות שנא' ורחל מבכה על בניה ולא סוף דבר על שמה אלא אפי' על שם בנה ולעיל הכי גרס ולא סוף דבר על שמה אלא ע"ש בנה דכתיב אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף ולא סוף דבר ע"ש בנה אלא על שם בן בנה שנאמר הבן יקיר כו' ופי' היפ"ת שכל דברי' תלוים ברחל שלא עבד יעקב אלא בשביל רחל וע"י זה נתגלגלו נשואי לאה נמצא שרחל סיבת כל התולדות רחל מבכה על בניה דהיינו הגליות שעברו דרך קבורתה ולא הי' כולם מזרעה אלא שהכל נקרא על שמה אולי יחנן ופשיטא שלא על זרעה בלבד יחנן וכן מ"ש הבן יקיר לי אפרים כנגד כל ישראל ידבר שעל כולם בא לבשר כו' הרי להדיא שרחל היתה מבכה על בניה כשהלכו הגליות ונשתטחו על קברה ובזה יובן המדרש הנ"ל לאחר שהביא דברי רשב"ג שאין עושין נפשות לצדיקים דדבריהם הם זכרונם וא"כ בודאי צדקית גמורה כאמנו רחל לא היתה צריכה מצבה לא בשביל טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח כי מעשיה הטובים הם זכרונה וע"כ הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם וע"כ אפי' על כל ישראל שאינן מבניה ולכך אמר למדנו שנקראו ישראל ע"ש רחל שנאמר רחל מבכה על בניה ר"ל בשביל כל ישראל כדכתיבנא לעיל וק"ל:
ודבר זה דרשתי בעת עמידת מצבה על קבר אשתי אשת נעורים מרת פינקל שהלכה לעולמה בי"ב ניסן שנת ת"צ והמפורסמ' אין צריכין ראיה ממעשיה הטובים ומגמילת חסד אשר עשתה עם החיים ועם המתים עם עניים ועם עשירים ממש היתה אם כל חי ובודאי לזכרון שמה אינה צריכה למצבה כי מעשיה הטובים הם זכרונה אלא לזכות לכל ישראל ולבנים יוצאי חלצי' שידעו מקומה להשתטח על קברה להתפלל עליהם על כל צרה שלא תבוא וזכותה יגן עלינו כ"א הייתי בא לספר בשבחה הייתי גורע כי קצר המצע מהשתרע ולכבוד נשמתה נזכיר מה שחדשנו בפסוק בקהלת ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים כו' ופסוק זה אומר דרשוני למה אמר שכבר מתו הל"ל ושבח אני את המתים מאי שכבר מתו ועוד דקאמר מן החיים אשר הם חיים עודנה יש לדקדק דהל"ל מן החיים כו' מאי לשון עודנה וכבר דרש הזוהר פסוק זה ול"נ דעודנה סובל שני פירושים כפרש"י בפ' וירא גבי שרה דאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה פירש"י לשון צחצוח בשר ולשון המשנה משיר את השער ומעדן את הבשר ד"א לשון זמן עידן ווסת נדות ובגמ' בפ' ר"ע אמרי' אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל ובפ' הניזקין דרשינן על פסוק כי עליך הרגנו כל היום א"ר נחמן אלו ת"ח שממיתן עצמן על ד"ת כדרשב"ל דאמר רשב"ל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן ופי' מהרש"א ענין המיתה שממית גופו ומסתלק ממנו מותר התאו' עכ"ל. הרי אנו למדין מי שמענג ומעדן עצמו אין ד"ת מתקיימן ולזה אמר שלמה בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו ר"ל אותן מתים אני משבח שכבר מתו בחייהם להמית עצמן על ד"ת ובודאי הם נקראים חיים אף בשעת מיתה משא"כ מחיים אשר הם חיים עודנה ר"ל שהם חיים ומעדנים את עצמם במיני תענוגי בני אדם והם אינם זוכים לקרות חיים בשעת מיתה ולכך אני משבח יותר לאלו שכבר מתו וטעמו טעם מיתה בחייהם בודאי לעולם הם חיים וק"ל:
ועוד אמרתי לישב פסוק בקהלת זה רע מכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני אדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים ולכאורה אין לפסוק זה הבנה ונראה ע"פ מה דאיתא במדרש רבה פ' בראשית שמן הדין הי' שלא לגזור מיתה אלא על הרשעים ולא על הצדיקים אלא שלא לעשות רשעים תשובה של רמאות ויאמרו כולם צדיקים חיים אלא בשביל מעשיהם הטובים אף אנו נסבול במצות ובמ"ט כדי שנחי' נמצא תשובתן שלא לשמה עכה"מ נמצא למדין אנו מן שורות הדין שלא יגזור ה' מיתה על צדיקים ואינם מתים אלא בשביל תיקון הרשעים שיעשו תשובה לשמה א"כ מן הראוי הי' שישימו הרשעים על לבם לעשות תשובה שלימה והם לא למדו דרכם להשיב ואדרבה מקלקלים השורה ואומרים כמות זה כן מות זה ומה לנו במעשים טובים והולכים אחרי שרירות לבם ואומרים נשחט צאן ובקר כי למחר נמות וזה רמז שלמה בחכמתו זה רע מכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל ר"ל שאף הצדיקים מתים אף שהיו ראוים להיות חיים אפ"ה מתים בשביל תיקון הרשעים שיעשו תשובה לשמה והם פוקרים בזה הדבר הנעשה לטובתם הם מהפכים לרעתם שגם לב בני אדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים שאומרים שכיון שגם הצדיק מת והולכים אחרי שרירות לבם וזה רע שנעשה מכל אשר נעשה תחת השמש מן הטובה מהפכים הם לרעה:
וזה ששאלו מלאכי השרת הלוא משה ואהרן שקיימו כל התורה ומתו א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע משום דקשה להו דשורת הדין נותן שלא לקנוס מיתה על צדיקים והקב"ה השיב מקרה אחד לצדיק ולרשע משום שלא יעשה תשובה של רמי' ולכך הוכרח להיות מקרה אחד לצדיק ולרשע:
בפסוק טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה משום דאמרינן בסוף זבחים וידום אהרן קיבל שכר על שתיקתו וכן אמר דוד דום לה' והתחולל לו אפי' בשעה שהפיל לפניך חללים חללים דום לה' וכן אמר שלמה עת לחשות ועת לדבר פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על שתיקתו ופעמים שאדם מדבר ומקבל שכר על דבורו ואמרינן בפ"ק דברכות דף ו' ע"ב א"ר פפא אגרי דבי טמי' שתיקתו ור"ל השכר הוא השתיקה שיקבל החי באהבה כמו שעשה אהרן ואמר רב אשי אגרי דהילולא מילי לשמח החתן בדברים נמצא למדין אנו שבבית האבל מקבל שכר על השתיקה ובבית המשתה מקבל שכר על הדיבור (ובדרך פשוט י"ל משום דאגרא דטמי' שתיקותא ואגרא דבי הילולי מילי ואמרי' מלה בסלע שתיקותא בתרין ושפיר טוב לילך אל בית האבל לקבל שכר על השתיקה דחבי' ממילין) והנה בדיבור יש לחוש שלא ידבר יותר מדאי כי כן אמרו בריש פ' אין עומדין מר' ברי' דרבינא עביד הילולא לברי' חזינוהו לרבנן דהוה קבדחי טובי' אתי' לקמייהו כסא דמיקרא בת ד' מאה זוז ותבר קמייהו ואעציבו וכן אי' שם ר' ירמיה הוי יתיב קמי' דרבי זירא חזו דהוי קבדח טובי' א"ל בכל עצב יהי' מותר כתיב א"ל אנא תפילין מנחנא ופירש"י כשאדם מראה עצמו עצב מקבל שכר ולכאורה איכא למידק אטו אסור להיות שמח בדבר מצוה אלא נראה שרמז לו סיפא דקרא דכתיב בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור וכיון שבדח טובא נתירא שלא יחטא כי ברוב דברים לא יחדל פשע ע"כ אמר בכל עצב יהי' מותר ר"ל בעצבות אפילו עצב מאד הוא מקבל שכר אבל בדבר שפתים אך למחסור כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויש לחוש שיצא שכרו בהפסדו ולזה כיון שלמה ואמר טוב ללכת לבית אבל ששם הוא מקבל שכר על השתיקה ואין לחוש שם שיפסיד שכרו אבל ללכת לבית המשתה ששם מקבל שכר על הדיבור ושם יש לחוש שיפסיד שכרו כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויצא שכרו בהפסדו ולכך טוב ללכת יותר לבית אבל וק"ל. אמרתי טעם לשבח הא דאמרי' ריש פ' האורג מפני מה בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה על אדם כשר שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו וצריך ליתן טעם למה מוחלין לו כל עונותיו ובשביל שלא בכה מתו בניו ונ"ל לומר דצדיק מכפר על עון הדור ולכך חכם שמת הכל כקרוביו משום דמחויב לומר שגם עלי הוא מכפר וכתב הרמב"ם שכל חייבי חטאת צריך להתוודות על חטאת קודם הקרבה דאם אינו מתודה אינו חוזר בתשובה וא"כ אם בוכה על מיתות צדיק מפשפש במעשיו ועושה תשובה ולכך מוחלין לו על כל עונותיו אבל אם אינו בוכה על אדם כשר אינו חוזר בתשובה ולכך מתים בניו ובנותיו כשהם קטנים והם מזבח כפרה וחוזר בתשובה וק"ל:
וישלח גרסינן פ"ב דפסחים דף כ"ב ע"א דפריך לר' אבוהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע. והרי גיד הנשה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר. כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה. הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל ופרש"י דהא ההיתר גבי נבילה הוא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו בר אכילה הוא ומשני מאן שמעת לי' דסבר אין בגידין בנ"ט ר"ש ור"ש באמת הוא דאסר בהנאה דתניא ג"ה מותר בהנאה דברי ר"י ור"ש אומר אסור כו' יעש"ה והנה הר"מ במז"ל רכב אתרי רכשי' דפוסק אין בגידין בנ"ט וגיד הנשה מותר בהנאה ונאזרו כל אנשי חיל ונושאי כליו בזה דהלא מסקינן בסוגי' הנ"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה. והרמב"ן ז"ל כתב דהאי סוגי' לרווחא דמלתא אתמר ובאמת לאו הא בהא תליא דאי אמרי' אין בגידין בנ"ט אפ"ה מותר בהנאה יעויין בדברי ה"ה פ"ח מהמ"א וצריך פירוש לפי' לכוונת הרמב"ן ז"ל אשר סתום וחתום ועיין עליו שם ובכדי ליישב קצת דברי רבינו ולהמתיק הדבר בפירוש דברי הרמב"ן ז"ל נלע"ד דהנה יש להקשות מאי פריך מג"ה לר' אבוהו. דלמא מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ס"ל דמבני יעקב נאסר להם ג"ה. א"כ ודאי דבר הנאמר קודם מתן תורה בלשון לא יאכל אין במשמעותו רק אכילה לבד ולא הנאה דהא במ"ת הוא דנתגלה לנו זה הלימוד מטרפה או מנבילה. ובהיות כן י"ל ע"פ הא דפריך בסנהדרין דף נ"ט ע"א על ג"ה אדרבא מדלא נישנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשני מי איכא מידי דלבני נח נאסר ולישראל שרי ופרש"י שם מי איכא מידי דקודם מ"ת יאסר להם ואח"ז יצאו להקל עליהם יע"ש א"כ כיון דמן הסברא דג"ה לא נאסר לישראל כלל רק מחמת הק"ו דמי איכא מידי א"כ עכ"פ דיו לבוא מן הדין להיות האיסור גבי ישראל כמו ב"נ דלא נאסר בהנאה כלל כמו ב"נ דלא נאמר גבייהו לא יאכל לענין הנאה כלל וכשנדייק בדברי ר' אבוהו שאומר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל כו' א' איסור אכילה א' איסור הנאה במשמע מובן מלשונו דלשון לא תאכל משמעותו גם איסור הנאה וכאן כיון דלא יאכל הנאמר בבני יעקב לא הי' משמעותו כ"א אכילה ולא הנאה א"כ גם לישראל מה"ת להחמיר: ונ"ל דהש"ס פריך למאן דס"ל בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו יעויין במס' חולין דף ק' ע"ב א"כ עיקר הלאו דגיד הנשה נאמר בסיני ומשמעותו בין אכילה ובין הנאה וכמו שפריך אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל הרי דרוצה לאוקמי מתניתין ככ"ע אף שסתם משנה דחולין ס"ל יש בגידין בנ"ט דתנן ירך שנתבשל בו ג"ה אם יש בו בנ"ט כו' מכ"ש לענין זה דסתם משנה דשם ס"ל שנכתב במקומה ונאמרה בסיני יעש"ה רק בהיות כן קשה על התרצן דמשני כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגיד הותרה וקשה הלא זה לא אתי' כ"א לר"י כדמסיק וכפי' תוס' ד"ה ור"ש א"כ קשה ל"ל למימר כשהותרה כו' הלא לר"י בלא"ה אתיא שפיר כיון דר"י גופי ס"ל לבני יעקב נאסר א"כ י"ל דלא נאסר בהנאה מעולם איסור ג"ה כמש"ל בבירור הדבר ומההכרח לפרש דבאמת י"ל ג"כ הכי לר"י ולרווחא דמלתא הוא דאמרי' בסוגי' דילן דגם זאת יש לפרש לר"י כשהותרה נבלה היא כו' כנ"ל וא"כ אתיא שפיר דברי רבינו שהוא ז"ל כתב פ"ט מה' מלכים על ששה דברים נצטוה אדם הראשון כו' בא יעקב הוזהר על ג"ה כו' יעש"ה הרי להדיא דעתו ברורה דלבני יעקב נאסר ג"ה ומ"ש דאינו נוהג בטמאה כדאסיקנא במס' חולין דף ק"א אליבא דר"ש דא"ק ע"כ לא יאכלו בני ישראל את ג"ה את שבשרו מותר כו יע"ש א"כ כיון דס"ל לרבינו דלבני יעקב נאסר ג"ה מש"ה פסק דמותר בהנאה משום דע"כ לא יאכל הנאמר בב"י לא נאמר על הנאה כלל כמ"ש והן הן דברי הרמב"ן דאף אי אין בגידין בנ"ט מותר בהנאה כמו שהי' גבי ב"י והש"ס פריך למ"ד בסיני נאמר כו' ובכדי שלא יקשה א"כ ל"ל לשנוי' אליבא דר"י גופי' כשהותרה נבילה כו' הלא לדידי' דס"ל לבני יעקב נאסר י"ל שפיר כמ"ש לזה כתב הרמב"ן דלרווחא דמלתא אמרינן הכי בהסוגי' הנ"ל דנוכל לומר אליבא דר"י ג"כ כשהותרה נבילה כו' ופשוט הוא:
ועוד ראיתי מתרצים דברי רבינו ז"ל ממכילתן דף כ"ג ע"ב דאמרינן שם לר"י הגלילי לא ס"ל כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ואפ"ה ס"ל דג"ה מותר בהנאה בק"ו מחלב מה חלב שעונש כרת מותר בהנאה גיד הנשה לכ"ש כו' יעש"ה ובהיות כן י"ל על דא סמיך רבינו ופסק דג"ה מותר בהנאה מהך ק"ו דבחלב וכן הביא בעל מ"ד. ובהשקפה ראשונה אמרתי שטועים האומרים כן דתוס' הקשו שם אך יליף מחלב היתר הנאה הלא י"ל שור הנסקל יוכיח דאין ענוש כרת ואפ"ה אסור בהנאה ותירצו תו' דהכי קא ילפינן מחלב מה חלב שהוא ענוש כרת אפ"ה הוה בכלל נבילה ומותר בהנאה ג"ה דאין ענוש כרת כ"ש דנימא דהוה בכלל היתר דנבילה יעש"ה ובהיות כן כיון דרבינו ז"ל סובר אין בגידין בנ"ט ואין מקום כלל שיהי' ג"ה בכלל היתר נבילה דכתיב ביה ואכלה כמו שפרש"י ז"ל א"כ הדרא קושי' לדוכתה מנ"ל לרבינו דג"ה מותר בהנאה ואי בק"ו מחלב י"ל שור הנסקל יוכיח דהשתא א"ל דיליף בק"ו כדי להעמידו היתר ג"ה בכלל נבילה ז"א דהא אין בגידין בנ"ט. אבל אחר העיון אמרתי צדקו בדבריהם כי לא עליהם התלונה שגם על הגמ' קשיא זאת דאמרי' התם בגמ' ור"ש דאסר בהנאה גבי ג"ה ס"ל דאיכא למיפרך דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה ואידך בבהמה מיהת לא משתרי יעש"ה. וקשה למה לי' להש"ס להמציא פלוגתא חדשה בין ר"ש לחכמים בענין הותר מכללו הלא י"ל גם ר"ש מודה דזה לא מקרי הותר מכללו והא דאוסר בהנאה משום דר"ש קם בשיטתו דאמר אין בגידין בנ"ט וממילא ליכא למילף כלל בק"ו מחלב כו' שי"ל כקושית התוס' משור הנסקל יוכיח וא"ל כתירוץ של התוס' דיליף מחלב שההיתר של ג"ה בהנאה הוא בכלל היתר נבילה כיון דס"ל אין בגידין בנ"ט ממילא אין שום סברא דיהי' היתר ג"ה בכלל נבילה כלל כפרש"י וכמש"ל ואולם מזה הקושיא אפשר שהי' לרבינו ז"ל הכרח גדול דלאו הא בהא תליא דגם אי אין בגידין בנ"ט הוה היתר ג"ה בכלל נבילה שפיר וסוגי' דלעיל לרווחא אתמר כמ"ש הרמב"ן אח"ז מצאתי שגם הגאון בעפ"י הרגיש בקושי' חמורה הזו מאי פריך ור"ש דאסר בהנאה כו' דלמא לדידי' י"ל שור הנסקל יוכיח ושמחתי ת"ל שכוונתי לדעת הגדול:
ודרך פלפול י"ל קושי' זו בגמ' דהנה יש לדקדק מאי מקשי' תוס' נימא שור הנסקל יוכיח. הלא איכא למיפרך. דרש"י ז"ל בפסוק כי יגח שור איש פי' אחד כל בהמה חיה ועוף במשמע דיליף שור שור משבת יעויין שם בדברי הרא"ם ז"ל א"כ י"ל מה לשור הנסקל שכן לא הותר מכללו בעוף תאמר בג"ה שאינו נוהג בעוף. אך זה טעות דזה לא מקרי הותר מכללו בג"ה מה שאינו נוהג בעוף דהא הטעם בצדו מפני שאין לו כף ולא שייך בו האיסור כלל וזה ברור אך עדיין קשה דאי' ר"פ או"ב בתוס' ד"ה ועוד שה כתיב וא"ת אמאי לא ילפינן שור שור משבת דאו"ב נוהג בחי' וי"ל כיון דלא מצינו אף בבהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל יעש"ה א"כ שור הנסקל דילפינן משבת ע"כ דשייך גם גבי בהמה טמאה א"כ י"ל מה לשור הנסקל שלא הותר בטמאה משא"כ ג"ה דהותר אצל בהמה טמאה ובפרט למ"ד אין בגידין בנ"ט ליכא גם האיסור דטמאה בג"ה של טמאה והותר לגמרי אבל זה לק"מ דאי' במס' חולין דף קט"ז ע"ב דיליף איסור הנאת בשר בחלב בק"ו מערלה מה ערלה שלא נעבד בה עבירה אסור, בשר בחלב לכ"ש. והקשו שם בתוס' הא איכא למיפרך מה לכולהו שכן לא הותרה מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללן שאינו נוהג בטמאה. ותירצו תוס' דוקא גבי חיה דכתיב ביה כל חלב חשיב הותר מכללו מה שהותר אצל חיה אבל היכא דלא כתיב כל לא מקרי הותר מכללו יעש"ה. ובהיות כן הקשו תוס' הכא שפיר נימא שור הנסקל יוכיח וא"ל שכן לא הותר מכללן תאמר בג"ה שהותר מכללן ז"א דהא לא כתיב בג"ה כל ולא מחשב הותר מכללו. ולפ"ז י"ל כיון דחזינן לר"ש דמתיר בשר בחלב בהנאה והקשו שם אמאי לא גמר הק"ו דאדם דן מעצמו ומההכרח לומר דס"ל לר"ש אף היכא דלא כתיב כל מקרי הותרה מכללו א"כ אין ללמוד בק"ו שי"ל מה לכולהו שלא הותרה מכללן תאמר בב"ח שהותר מכללה גבי טמאה. וא"כ פריך שפיר במכילתן ור"ש דאסר בהנאה מא"ל דא"ל דס"ל שור הנסקל יוכיח ז"א כיון דס"ל לר"ש דג"ה אינו נוהג בטמאה וס"ל דאף דלא כתיב כל מקרי הותר מכללה א"כ י"ל מה לשור הנסקל שלא הותר מכללה אצל טמאה משא"כ גבי ג"ה שפיר הותר מכללה אצל טמאה לר"ש גופי' ומיושב קושי' הנ"ל בגמרא ודוק: