מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת תולדות - אור חדש
תולדות גרסינן פ"ק דפסחים דף ד' ע"ב תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל ארבע וחמש ושורפין בתחילת שש ר"י אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפי' בתחילת שש מכדי דכ"ע חמץ משש ולמעלה אסור מנ"ל. אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון שביתו הא כיצד לרבות ארבעה עשר כו' ופרש"י ז"ל דדייק מרומיא דקראי דמעיקרא כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא כו' משמע כל שבעה ימים בשלימותם. והדר כתיב ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם משמע ששהה קצת ביום הראשון. ובתוס' הקשו על פירש"י ופירשו דדייק הכא מיתורא דקרא דכיון דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא ע"כ דהוכרח להשבית מקודם ותשביתו ל"ל וע"כ להורות די"ד לביעור יע"ש היטיב דבי ר' ישמעאל תנא מצינו ארבע עשר שנקרא ראשון כו' ופריך מלולב וש"ד דכתיב בהו נמי הראשון נימא די"ד משמעו ומשני האי לדרשא לכדתניא דבי ר"י בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה להכרית זרעו של עשו דכתי' ויצא הראשון אדמוני כו' רבא אמר מהכא לא תשחט חמץ על דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. והנה הרי"ף ז"ל הביא רק שינויא דאביי דיליף מאך ביום הראשון תשביתו והרמב"ם ז"ל פ"א הח"מ הביא קרא דלא תשחט חמץ על דם זבחי כשינויא דרבא וצריך לתת לב לדעת פלוגתייהו דהנך רבוותי'. ותו מדקדקים בלשון שהתחיל הש"ס דכ"ע חמץ משש ולמעלה אסור מנ"ל לאיזה צורך דייק דכ"ע וכי מפני דאין חולק בדבר נתעורר הפירכא מנ"ל בלא"ה נמי קשה מנה"מ. ותו הקשו בתוס' מנ"ל למידרש הנהו תלתי הראשון לדרשי דתנא דבי ר"י והראשון דחמץ מורה על י"ד דלמא איפכא דהך הראשון דחמץ מורה אדרש הנ"ל והראשון דלולב או דאינך להורות דמשמעו י"ד יע"ש וכמו כן קשה על תנא דבי ר"י דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון וכי מפני דמצינו כעם אחד כך נימא דמשמעתו י"ד הלא רבו כמו רבו כמה הראשון דמשמעותייהו ט"ו ויעויין במגיני שלמה. ותו יש לעורר מחולקים רש"י ותוס' בחלקת פירושים לשינויא דאביי ובדרוש ליומא דכלה הארכתי בזה וכאן לא באתי אלא לאהבת הקיצור. כתב הרמב"ם ז"ל ריש הלכות תמורה וז"ל למה לוקים על לאו זה דתמורה הלא הוא ניתק לעשה דכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. עכ"ז לוקין משני פנים הא' משום דאיכא בתמורה שני לאוין לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ומנתק תרי לאווין ותו משום דהעשה אינו שוה בכל דציבור ושותפי' שהמירו אין תמורתם תמורה והלא שוה בכל א"כ לא מצי לנתק עכ"ל. והנה איתא ריש מסכת תמורה דף ד' ע"ב יתיב ר' דימי וקאמר להא שמעתא דלאו הניתק לעשה אין לוקים א"ל אביי והרי תמורה שהוא ג"כ לאו הניתק לעשה ואפ"ה לוקים ומשני שאני תמורה שיש שני לאווין וחד עשה ולא אתא חד עשה ומנתק תרי לאווין עכ"ל הגמרא ולפי הנוסחא שלפנינו ויקשה על נוסחא זו למה לא משני הש"ס ג"כ שינוי בתרא של רבינו וכמו כן קשה לרבינו למה לו להמציא ב' דרכים אסתגר בקמייתא או בבתרייתא לחוד:
ונלע"ד דאיתא שם בגמ' אמר אביי כל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יעש"ה וא"כ י"ל לאביי נסתר תירוץ בתרא של רבינו ז"ל דהנה כיון דשותפין וציבור שהמירו אין תמורתם תמורה א"כ לא אהני להו מעשייהו כלל וכל היכא דלא אהני מעשייהו לא לקי הרי לאביי שותפין וציבור שהמירו לא לקי להו כלל וא"כ שפיר הדרא קושי' הר"מ לדוכתי' למה לקי בתמורה הלא הוה לאו הניתק לעשה מאי אמרת דהעשה אינו שוה בכל ולא אלים למינתק המלקות של הלאו שהוא שוה בכל ז"א דהא גם הלאו לענין מלקות אינו שוה בכל כמו העשה דגם שותפ' וציבור שהמירו לא לקי כיון דהעשה ליכא גבייהו והעשה הוא בכאן עיקר קיום המעשה והיכא דלא אהני מעשייהו לא לקי ושמעתי כי כוונתי בזה לגדול אחד בעז"ה ושמחתי ובהיות כן י"ל דמש"ה פריך אביי דוקא לר' דימי בשמעתין דזולתו היה מקום לומר כתירוץ שני של רבינו אבל לאביי גופיה דס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני ונסתר סברת הרמב"ם קשה שפיר למה לוקי' בתמורה לכך הוצרך הש"ס לשינוי אליבא דאביי רק זה התירוץ דאין חד עשה מנתק תרי לאווין ויוצדק שפיר בזה גירסת הש"ס שלפנינו משא"כ הרמב"ם ז"ל דפוסק כרבא דכל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימריה דרחמנא וא"כ שותפים וציבור שהמירו אף שלא אהני להו מעשייהו אפ"ה לקו משום דעברו אמימרי' דרחמנא וא"כ הוה שפיר העשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל לכך הביא הוא ז"ל זה התירוץ ב"כ כנלע"ד ברור ונכון:
אולם עדיין יש לדקדק דזה ברור דאביי לא מצי ס"ל שינויא בתרא של רבינו עכ"ז הלא שינויא קמא ודאי אתיא ככ"ע וגם לרבא וא"כ למה לרבינו להביא שינויא בתרא כיון דסגי בשינויא קמא לחוד וממקומנו יהא מוכרע משמעתין דפסחים שהתחלנו דע"כ לית ליה לרבא שינוי קמא ומש"ה הוצרך רבינו אליבא דרבא להביא שינויא בתרא. דהנה יש לדקדק בשמעתין במאי פליגו אביי דרבא דמר יליף מאד ביום הראשון תשביתו ומר יליף מלא תשחט חמץ על דם זבחי וביותר לשיטת התוספות דאביי יליף מיתורא דקרא דאך ביום הראשון. א"כ רבא קרא דאך ביום הראשון במאי מוקים לה אך י"ל דהנה הקשה הגאון המפורסם בדורו בעל שו"ת שאגת אריה מאי כתבו תו' לפירושם דאביי יליף מיתורא דקרא דאך ביום הראשון הא איצטרך לנתק הלאו דבל יראה דלא יהי' לקי עלייהו כדאיתא פ"ט במכילתין דלאו דלא יראה ולא ימצא הוה ניתק לעשה דאך ביום הראשון ויש לתרץ משום דגבי בל יראה איכא שני לאווין לא יראה ולא ימצא דהא גמרינן בג"ש בתי' וגבולין זה מזה ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווין ובהיות כן י"ל דאביי ורבא לשיטתייהו דאביי דאמר כל מה דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני ונסתר תי' שני של הרמב"ם הנ"ל כאשר בררנו לעיל לנכון ומהכרח לומר דמש"ה לקי בתמורה דאין חד עשה מנתק תרי לאווין ומש"ה דרש כאן דאך ביום הראשון מיותר ולהורות דהיינו י"ד דא"ל לנתק הלאווין ז"א דהא אין עשה מנתק תרי לאוין אבל רבא קאי בשיטתו דס"ל אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי וא"כ י"ל באמת דחד עשה מנתק תרי לאווין והא דלוקין בתמורה משום דאין העשה שוה בכל לשיטתו:
ולפ"ז נפשט מה דמספקא ליה להגאון הנ"ל אי העשה דתשביתו נוהג בנשים או לאו ולפמ"ש נפשטה דאי אינה נוהג בנשים א"כ עדיין קשה לרבא למה לי אך ביום הראשון כנ"ל וא"ל לנתק הלאווין כיון דס"ל חד עשה מנתק תרי לאווין קשה הא אעפ"כ לא מצי לנתק להלאווין משום דהעשה דתשביתו אינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים אע"כ דעשה דתשביתו נוהג גם בנשים וא"כ הרי להדיא שמוכרח משמעתין דלית ליה לרבא שינוי' קמא של רבינו מדמוקי העשה דאך ביום הראשון לנתק שני לאווין וא"כ הוכרח רבינו להביא בתמורה לרבא די"ל לשיטתו תירוץ בתרא דאין העשה דתמורה שוה בכל דשותפי' וציבור שהמירו אין תמורת' תמורה ואפ"ה לקו לשיטתו משום דעובר אמימרא דרחמנא ושייך שפיר לאביי שינוי' קמא דוקא ולרבא שינוי' בתרא דוקא לשיטתייהו גופי' (ובזה ניחא לי דברי מהרש"א ז"ל ריש פרק איזהו נשך דאי' שם אמר רבא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה למה לי נילוף זה מזה ומסיק דלאו דגזל לגופא לא איצטרך דמצי למילף מריבית ואונאה אלא דקאי אכובש שכר שכר. ופריך הש"ס בהדי' כתיב לא תעשוק שכר עני ואביון ומשני לעבור עליו בשני לאווין והקשו תוס' לוקמי בגזל גופא ולעבור בשני לאווין. ותירצו דלאו דגזל הוא ניתק לעשה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דהלא גם כש"ש הוה ניתק לעש"ה ועש"ה וכל ימי הייתי משתומם ע"ז דהא בכש"ש איכא שני לאווין ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווין משא"כ אי הוה מוקמית אגזל גופא ולעבור בשני לאווין אז הי' שפיר ניתק לעשה דהא ליכא כ"א חד לאו המפורש בו ואותו איסור דילפינן מריבית ואונאה בלא"ה לא לקי עליו דאין עונשין מן הדין וכמ"ש תו' שם אבל לפמ"ש דלית ליה לרבא האי כללא דאין חד עשה מנתק תרי לאווין אתי שפיר דהתם הוה מריה דשמעתיה רבא ולדידי' אף דאיכא בעושק ש"ש שני לאווין הוה ניתק לעשה וקשה שפיר קושי' מהרש"א ויש לנו בזה דברים ארוכים בריש א"נ) ובזה יתבאר פלוגתייהו דרש"י ותוספות בפירוש שינויא דאביי דהנה בהך דמשנינן ריש תמורה לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין. יש לנו שני דרכים לפרש פשטות לשון הגמ' דהיינו או שנאמר היכא דאיכא שני לאווין לא אתי חד עשה ומנתק לתרווייהו אלא א' מהלאווין הוא מנתק והא' נשאר וסופו ארבעים או שנאמר היכא דאיכא ב' לאווין אלמוהו להלאווין דלא מצי להעשה לנתק אף לאו אחד מהם: והנה רש"י ז"ל סובר דאין עשה מנתק תרי לאוין אלא א' מהם כמו שזכרנו בחלוקא ראשונה ובהיות כן הוכרח לרש"י לפרש דאביי דיליף מאד ביום הראשון תשביתו היינו מרומיא דקראי אהדדי דא"ל כמ"ש תו' דאך ביום הראשון הוא מיותר קשה הא איצטרך לנתק הלאווין וא"ל דאין חד עשה מנתק תרי לאוין ז"א דמ"מ עושה פעולה שלו דמנתק עכ"פ חד לאו ועדיין איצטרך העשה דאך ביום לנתק מיהת חד לאו. אבל התוספות לשיטתייהו אזלי דס"ל בהכרח כחלוקא שניה שזכרנו דאין חד עשה מנתק אף לאו אחד במקום שיש שני לאווין. דהנה יעויין ריש מס' חולין דף ב' ע"א תוספות ד"ה וסופג את הארבעים וא"ת והוה ליה למימר וסופג שמונים דהא איכא ב' לאוין לא יחליפנו ולא ימיר ותירצו דחד בשלו חד בשל חבירו עכ"ל והרגישו כל אנשי חיל בזה מאי מקשי' תוס' ליספוג שמונים קשה הא חד לאו הוה ניתק לעשה דאם המר ימיר דאי לא הוה כתיב כ"א חד לאו לא הוה לקי כלל משום שהוא ניתק לעשה יעויין במהרש"א ובמוהרש"ק ולחם משנה וע"כ לפרש דסבירא לתוס' דהפירש דאין עשה מנתק תרי לאווין פירושו דאינו מנתק אף אחד מהם כנ"ל וא"כ שפיר כתבו תוס' דאביי דרש מיתורא דקרא דאך ביום הראשון וא"ל דאיצטריך לנתק הלאווין קשה הלא איכא ב' לאווין בבל יראה ואין חד עשה מנתקה וא"ל עדיין איצטרך העשה לנתק חד לאו ז"א לשיטת התו' במקום דאיכא ב' לאווין אין כח ביד העשה לנתק אף לאו א'. ושפיר מיושב שיטת רש"י ותוס' בשיטתייהו ומעתה נבוא לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי' דהנה כתב רבינו פ"ד מה' חו"מ ה"א אינה לוקה על לאו דבל יראה ובל ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח דאי במשהה חמצו קודם המועד עד הפסח הוה לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אינה לוקה עליו יעש"ה ויעויין בדברי הבית יוסף ה' פסח סימן ת"ל הביא דעת רבינו דהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פירוש ואין לביעור שום עיקר מן התורה כ"א הביטול לחוד יעש"ה ובהיות כן מיושב קושי' הגאון בעל שאגת אריה הנזכרת דזה פשוט בכל ספרי הסוגי' דבמקום שאין יכולת בידו לבוא לידי העשה בודאי אין אותו עשה מנתק הלאו וא"כ אין שום מקום לומר דאך ביום הראשון בא לנתק הלאווין בל יראה קשה היכא משכחת לה. אי במשהה חמץ מקודם פסח בלא"ה לא לקי מצד לאו שאין בו מעשה ואי בקנה חמץ בפסח א"כ מעולם לא חל עליו עשה דתשביתו דהא מקודם פסק עדיין לא הוה שלו ועכשיו בפסח כבר הגיע זמן איסורו ולא מצי לבטל לה וכיון דמעולם לא חל עליו העשה לא מצי לנתק כלל להלאווין ויעויין בנ"ל שכ"כ להדיא: ולפ"ז נבוא ליישב דקדוק השני שזכרנו ויבואר כל ספקותינו דהנה י"ל המקשין ידע דאך ביום הראשון מיותרת היא כמ"ש באמת תוס' וע"כ להורות על י"ד אך דקשי' דלמא בא לנתק הלאווין כנ"ל רק דע"ז יקשה היכא משכחת לה דבקנה חמץ בפסח לא חל עליו העשה מעולם ובמשהה חמצו בלאו העשה לא לקי מצד לאו שאין בו מעשה לכך דייק מכדי דכ"ע ס"ל חמץ משש שעות ולמעלה אסור כלומר גם ר"י במשנתנו דהכא ושמעינן לי' לר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו במס' מכות דף ה' ע"ב בנותר יעש"ה ולדידי' קשה שפיר מנ"ל אי מיתורא דאך ביום הראשון קשה דלמא בא לנתק הלאוין באופן ששהה חמצו דבלאו העשה הוה לקי דלר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לכך הוצרך לנתק הלאוין דבל יראה וקשה שפיר מנ"ל ומשני הש"ס בדקדוק לפירוש הקונטרס תרי קראי כתיבא כלומר לאו מיתורא דקרא דרשינן אלא מכח רומיא דשני המקראות האלו כמו שפרש"י ז"ל ולשיטת התוס' אמר אביי דייק דאביי לשיטתיה דס"ל אין חד עשה מנתק תרי לאוין וממילא לא מצי לנתק כלל ומיותר אך ביום הראשון וע"כ דהיינו י"ד. אך לפ"ז קשה מהאי דלקמן דאי' דף כ"ח ע"ב חמץ בין לפני זמנו כו' אסור בהנאה דברי ר"י ודרש לפני זמנו מלא תאכל עליו חמץ עליו משעת שחיטת הפסח כו' ובהיות כן קשה מאי פריך מנ"ל הא ע"כ תשביתו דאמר רחמנא היינו קודם שש דאי לאחר שש כבר הוה אחר זמן איסורא ולא מצי לבטל לה ואיך קאמר רחמנא דיבטל וע"כ היינו זמן התירא שהוא קודם שש הרי הוכחה גדולה דמשמעותו דקרא בי"ד קודם שש בשלמא לפר"י דביטול מטעם הפקר ניחא אלא לפי' רש"י וסייעתו דמלשון תשביתו נפקא קשה בלא דברינו הנ"ל י"ל דהש"ס פריך להני דפליגי אר' יהודה וס"ל חוץ לפני זמנו מותר בהנאה וי"ל שפיר דקרא דתשביתו מיירי מליל ט"ו בין השמשות כמו שפרש"י לקמן או לר"י הגלילי דאמר חוץ בפסח מותר בהנאה ודייק דכ"ע ס"ל לאידך גיסא אף מאן דפליג אר"י בהך דחמץ לפני זמנו אסור כו' ולדידהו פריך מנ"ל משא"כ לדברינו האלה דלא פריך כ"א לר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשה שפיר מאי פריך הלא י"ל דר"י לשיטתו דס"ל חמץ לפני זמנו אסור בהנאה ממילא בלא"ה מוכח דתשביתו היינו קודם זמן איסורו שהוא קודם שש כמש"ל ונ"ל דהנה הקשו תוס' לקמן לר"י דיליף לפני זמנו ולאחר זמנו ותו"ז מתלתא קראי מלא יאכל חמץ ולא תאכל עליו חמץ וכל מחמצת לא תאכלו קשה לחזקי' דס"ל דוקא היכ' דכתיב לא יאכל אסור בהנאה א"כ הכא דלא כתיב רק חד לא יאכל ומסברא מוקמינן לה על תוך זמנו ומנ"ל איסור הנאה בלפני זמנו ותירצו שם כיון דחד קרא משמע איסור הנא' שוב לא נחלק ביניהם ובהיות כן י"ל דהש"ס פריך הכי כיון דפשטא דקרא אך ביום הראשון תשביתו אין במשמעותו סובל כ"א ט"ו א"כ קשה מנ"ל למיעקר קרא מפשטי' ולומר דהיינו י"ד נימא כפשטיה דקרא שהוא כניסת ליל ט"ו בה"ש ובאמת לפני זמנו מותר בהנאה דהלא טוב לנו לחלק המקראות ולומר דלאו כולהו בחדא מחתי' נאמר אלא היכא דכתיב לא יאכל במשמעו הנאה ובלפני זמנו דכתיב לא תאכל מותר בהנאה וממילא מצי עדיין לבטל לה שפיר ומשני אביי דע"כ הפירוש כך הוא מכח רומי' או יתורא דקראי אכמו שפירשו רש"י ותוס' ובזה נמלצה לחכי מאד דברי דבי ר"י תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון רצונו דאין אנו מפקינן הקרא מידי פשטי' דכבר מצינו י"ד שנקרא ראשון ובהיות כן שוב שפיר אנו נשארים וקיימינן בהסברא דכיון דחד לא יאכל משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם ולפני זמנו אסור בהנאה וע"כ דקודם שש צריכים לבער כנ"ל. ומיושב נמי קושית תוס' דמן הסברא אנו דורשים הנהו הראשון לדרשות והראשון דגבי חמץ די"ד משמע כדי שנשאר בהסברא כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם דאם נימא דהראשון דגבי חמץ משמע ט"ו מהכרח לומר דלפני זמנו מותר בהנאה ולחלק בין המקראות ע"כ טוב לנו למידרש הנהו תלתא הראשון לדרשות והראשון דהכא דגבי חמץ להורות דמשמעות י"ד כמ"ש בסמוך אולם עדיין קשה מאי משני אביי דאך ביום הראשון מיותר כפי' התוס' קשה דלמא לעולם אימא לך דאך ביום הראשון כמשמעו דהיינו דוקא ליל ט"ו וכנ"ל וא"ל ל"ל כלל קרא לזה ז"א דדלמא הא גופא קמ"ל קרא דאי לא הוה כתיב כלל אך ביום הראשון היינו מחזיקים בהסברא כיון דחד מהני קרא משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם וא"כ חמץ לפני זמנו אסור בהנאה ומוכרחים לבטל קודם זמן איסורא שהוא קודם שש כנ"ל לכך כתיב אך ביום הראשון להורות דתשביתו בליל ט"ו דלפני זמנו מותר בהנאה דאין דומים המקראות זה לזה כנ"ל בכדי שלא נצטרך להוציא מידי פשטי' משמעות דהראשון:
רק גם זה יש ליישב ע"פ מה שהקשה הגאון בעל פני יהושיע ז"ל על הא דאי' אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. קשה ל"ל דכתיב לא יאכל תיתי בק"ו מנותר שאינו בב"י וב"י אסור בהנאה כ"ש חמץ ותירץ דזה אינה מיותר בהך דכתיב לא יאכל או לא יאכל ולא תאכל יעש"ה. והנה על דבריו יש לדקדק מהך דפריך במכילתן גבי שרצים לא יכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לכם. וכן הקשו תוס' לחזקי' אליבא דר"י הגלילי גבי חמץ בפסח לא ליכתוב לא יאכל ולא תבעי לך וכדומי' הרי להדיא דפרכינן לא לכתוב לא יאכל רק זה טעות דבשלמא היכן דהאמת דמותר בהנאה ולבעבור דכתיב לא יאכל הוצרך הכתוב לגלות עוד יתורא דקרא למשרי בהנאה קשה שפיר לא יכתוב ההיתר הנאה רק הוה ליה לשנות הנקודה בכדי שלא יהיה צריך ללימודא יתירא אבל היכא דליכא שום יתורא אי יהי' כתוב בציר"י או בחול"ם לית לן בה ובהיות כן דייק אביי שפיר דאך ביום הראשון מיותר דא"ל דמשמעותו ט"ו והיא גופי' קמ"ל בכדי שלא נאמר כיון דחד מהנהו קרא משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם קשה לא ליכתוב ג"כ לא יאכל בתוך זמנו ותיתי מנותר בק"ו וממילא לא יהיה נשמע מן הק"ו כ"א תוך זמנו לחוד דעליו עוברי' בב"י וא"כ בלא"ה יהי' מוכרח דלפני זמנו מותר בהנאה דהא מהי תיתי לה וא"כ שוב לא איצטרך ג"כ אך ביום הראשון תשביתו והיכא דמיותר קרא כבר כתבנו דיש לדקדק למה כתיב לא יאכל בציר"י לכתוב בחולם וזה פשוט וברור אחר העיון ויעויין בדברי הרמב"ם והראב"ד ומגדול עוז פ"ג. נחזור לענינינו ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהתחלנו דהנה כבר כתבנו דרבא דיליף מלא תשחט חמץ על דם זבחי מוקי לה לקרא דאך ביום הראשון לנתק הלאווין דבל יראה רק לפמ"ש לעיל קשה היכא משכחת לה אי במשהה חמצו ל"ל לנתק בלא"ה לא לקי מצד לאו שאב"מ ואי בקנה חמץ בפסח קשה איך מצי העשה לנתק להלאוין הא מעולם לא הוה סיפק בידו לקיים העשה בשום אופן כמו שבררנו לעיל ובפרט לשיטת הרמב"ם והרי"ף באמת דלאו שאב"מ אין לוקי' עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופי' בהעתקת לשונו לעיל יעויין שם וכנ"ל:
דהנה איתא ריש מס' אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ופרש"י ז"ל בודקין שלא יעבור עליו בב"י וב"י כו' וכתבו תוס' וזה"ל וקשה לר"י אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל הא אמרינן לקמן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואמרי' הבודק צריך שיבטל כו' ויש לדקדק בלשונם שהתחילו אמאי הצריכו חכמים שהוא ללא צורך (דהא גם אי יש גם ביטול מדאורייתא דסגי קשה למה השמיט התנא מה שהוא יותר נקל לבני אדם לבטל חמצו ממה שיבדוק כ"א) ואמרתי בדרך לימוד הלכה תוס' עם תלמידים מופלגים דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מה' חו"מ דתערובת חמץ עוברים עליו בב"י וב"י ולא חילק מידי ובפ"ד מהלכות הללו כתב תערובת חמץ אסור באכילה בד"א בזמן שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס לא יע"ש והרגישו בזה כל נושאי כליו ה"ה והכ"מ הלא איסור אכילה חמירא לן מאיסור בל יראה דהלא גבי ב"י ליכא כרת וגבי אכילה איכא כרת ובהיות כן למה פסק רבינו גבי בל יראה סתם דעוברים על תערובת חמץ בב"י ולא חילק בין אם יש בו כזית בכא"פ או לאו וגבי אכילה שהוא בכרת חילק בין אית בי' כזית בכא"פ או לאו ויעויין ריש סימן תמ"ב מה שהאריכו המגינים בזה והביא הרב בכסף משנה בשם רבי משה כהן ליישב דרך פשוט והוא דבשלמא לענין אכילה בהנאת גרונו תליא מלתא ע"כ קים להו לרבנן דבדלית בי' כזית בכדי א"פ לא נהנה בגרונו כלל דכל כמה דאכיל לי' בטל לי' ולא הי' לו שום הנאה בזה האכילת התערובת חמץ אשר בו תלוי העיקר איסורו משא"כ לענין בל יראה וב"י לאו בהנאה תליא מלתא רק שהוא גזירת הכתוב שלא יהי' תחת רשותו כזית חמץ א"כ מה לי אם הכזית במקום אחד או מעורב כיון שאיך שיהי' איכא ברשותו כזית חמץ יעש"ה ודברי טעם הם. והנה בענין ביטול חמץ הוא פלוגתי' דרבוואתא בין הפוסקים די"א דהטעם ביטול הוא מחמת שהוה כהפקר וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"ה בתוס' בשם ר"י במכילתן וי"א והוא שיטת רש"י ז"ל דביטול הוא מטעם השבתה דרחמנא אפקי' בלשון תשביתו להורות דסגי בחמץ השבתת הלב והקשה הר"ן ז"ל הא בכל הפקר צריך להוציא הדבר ההוא מרשותו ולמה סגי כאן בביטול בעלמא אף היכא שהחמץ נשאר תחת רשותו ממש ועוד הוסיפו בו לומר דסגי כשמבטל בלבו כל כך למה. ותירץ הוא ז"ל משום דאמרי' בגמרא אמר ר"א שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאם הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הם בור בר"ה וחמץ משש שעות ולמעלה דהם אינם ברשותו דהא החמץ משש שעות ולמעלה אסור כבר בהנאה כדאי' שם בגמרא רק דבע"כ עשאן הכתוב ברשותו: ובהיות כן דמהראוי הי' שלא יעבור על חמץ בב"י רק בע"כ משוה הכתוב ברשותו הקילו עליו בזה דסגי בביטול בעלמא ובהפקר כל דהו כיון שהוא בלא"ה אינה ברשותו כנ"ל וזהו פשוט ולפ"ז לולי דמסתפינא מרבותי אמינא מלתא חדתא והוא אם יש לו בתוך ביתו תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ באותו תערובת לא סגי הפקר כל דהו וצריך הפקר גמור דהא אותו חמץ הוי ממש ברשותו דהא מותר באכילה ואפ"ה הוא עובר עליו משום ב"י כפסק רבינו ז"ל וכיון דלאו בע"כ רמיא רחמנא ברשותו הוא מוצרך להפקירו כדינו ובהיות כן מיושב קושית ר"י על פרש"י דאי לא יבדוק כלל חמץ הרי דנשאר כל החמץ ברשותו וא"כ לא מועיל בו ביטול דחיישינן שמא נשאר תחת ידו תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דבו לא מהני ביטול כשהוא ברשותו כנ"ל לכך הוצרכו לבודקו ולהוציא מביתו. בשלמא על פי' הקונ' קשה שפיר כיון דהם גופי' פסקי דביטול מטעם השבתה ממילא גם בתערובת כנ"ל מועיל זה הביטול אבל לשיטת ר"י גופי' דפירש טעם ביטול הוא מטעם הפקר קשה מאי הקשה ר"י בכאן למה הוצרכו חכמים בדיקה די"ל כמ"ש ולמה לר"י לפירושו בתוס' לקמן יעויין שם אך י"ל דמ"מ הקשה שפיר הר"י למה הבדיקה כל עיקר דהא איתא במכילתן דף ז' אף היכא דאיסורא דרבנן עלה לא הוה ברשותו א"כ הך תערובת חמץ אף שמותר באכילה והנאה מדאורייתא דטעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהת אסור ושוב לא הוה ברשותו כיון דאיסורא דרבנן עליו א"כ איך שיהי' אם אינו ברשותו מועיל ביטול כל דהו כנ"ל מחמת שבלא"ה אינו ברשותו מחמת איסור דרבנן וכמ"ש הר"ן ודייקי תוס' שפיר ולמה הוצרכו חכמים דייקא הבדיקה כיון דחכמים אסרוהו להאי תערובת ולא הוה ברשותו וסגי בביטול:
ובזה יתבאר גמ' דף ז' דפריך ונבטלה בשית ומשני כיון י דאיסור דרבנן עלה לא מצי לבטל לה ופריך ולבתר זמן אסורא לא מצי לבטל לה והתניא הי' יושב בבה"מ ונזכר שיש לו... חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' י"ט מבטלו בלבו ודיו כו' ויש להקשות לשיטת רבינו ז"ל דתערובת חמץ היכא דליכא כזית בכדי. א"פ מותר באכילה ועובר עליו בב"י קשה מאי פריך הש"ס מבריית' דהי' יושב בבה"מ דלמא התם מיירי שנזכר מתערובת חמץ דלית בו כזית בכא"פ דזה הוה ברשותו ומצי לבטל לה אף בי"ט ולפמ"ש מיושב דהא הקשה הר"ן הלא בהפקר צריך להוציא משפתיו ולמה סגי כאן בביטול בלב ותירץ כנ"ל מאחר שבלא"ה הוא אינה. ברשותו מחמת שאסור בהנאה ואכילה כו' סגי בביטול בלב כנ"ל ולפ"ז פריך שפיר מברייתא הנ"ל דאי מיירי מתערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דהוה ברשותו קשיא למה מבטל בלבו דייק כיון דהוא ברשותו ולאו בע"כ הוא ברשותו צריך להוציא משפתיו כדין הפקר גמור ולשיטת הקונ' דביטול מטעם השבתה י"ל דפריך מכח איסורא דרבנן ומתורץ הבלאז"ר) ובהיות כן י"ל דאביי ורבא במכילתן בשיטתייהו קיימי דרבא יליף מלא תשחט חמץ על דם זבחי דמאך ביום הראשון לא מוכח מידי די"ל דאיצטריך לגופי' לנתק הלאוין וא"ל המ"ל אי במשהה חמצו בלא"ה לא לקי מצד לאו שאב"מ ובקנה חמץ בפסח לא מצי לקיים העשה כלל י"ל דעדיין איצטרך לנתק הלאוין באופן שקנה בפסח תערובת חמץ שאין בו כזית בכא"פ דזה הוה ברשותו ומצי לקיים אף בי"ט העשה דתשביתו מן התורה דהוה ברשותו. וה"א בלאו העשה דלקי משום בל יראה כדברי רבינו ז"ל לכך בא העשה לנתקה דכאן שפיר יכול לקיי' העשה גם בי"ט כמה שזכרנו. אבל אביי קם בשיטתו דאמר במס' חולין דף ק"י דטעם כעיק' דאוריי' וא"כ יליף שפי' מאך ביום הראשון תשביתו דלגופי' לא איצטרך לנתק הלאוין דקש' היכא משכחת לה כנ"ל וא"ל בתערוב' חמץ שא"ב כזית בכא"פ קש' אעפ"כ הוה אינה ברשותו דאיסור' דאוריי' עלה מחמת טעם כעיקר דס"ל לאביי דהוא דאורייתא ורבא לשיטתו דפליג שם אאביי: ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דמחלק בתערובת חמץ כנ"ל ופוסק בפ"ט מהמ"א דטכ"ע דרבנן מש"ה צריך לדידי' אך ביום הראשון לנתק הלאוין דבל יראה באופן שקנה תערובת חמץ דליכא כבכא"פ בפסח דאינה ברשותו כלל וכנ"ל לכך הוזקק להביא דרשא דרבא מלא תשחט חמץ על דם זבחי אבל הרי"ף דאינו מחלק בתערובת אמץ וס"ל טכ"ע דאוריי' וממילא איצטרך אך ביום הראשון לכדאביי דלנתק לא משכחת להו כנ"ל ולכך הביא שפיר הרי"ף ז"ל דרשא דאביי מאך ביום הראשון כו' ודוק היטב כי בחידושינו על מסכת זו בארנו כל דבר על מכונו. והמבין יבין: סליק כתנות פרשת ויצא אור
במדרש רבה וידר יעקב נדר לאמר כו' כתיב אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי שנדר מצו' בעת צרתו מאי לאמור לאמור לדורות כדי שינדרו בעת צרתן וצריכין אנו ליישב הפסוק מה שאמר דוד אבוא ביתך בעולות אשלם נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי משום דאיתא בנדרים דף ט' תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ופריך הש"ס מאן תני דשני ליה בין נדר לנדבה לימא לא ר"מ ולא ר' יהודה דתניא טוב אשר לא תדור כו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר"מ ר"י אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם כו' ומשני אפי' תימא ר"מ כי קאמר ר"מ דאמר בלשון נדר בנדבה לא קאמר ופריך ומ"ש נדר דלא דלמא אתי לידי תקלה נדבה נמי לא דלמא אתי בי' לידי תקלה ומשני כהלל הזקן דתניא אמרו על הילל הזקן שמעולם לא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאה כשהיא חולין בעזרה ומקדיש' וסומך עליה ושוחטה ופירש"י נדבה נמי אתי לידי תקלה בגיזה ועבודה ומשני מתני' דקתני נדבה מותר כגון דעבד כהלל דמקדישה בעזרה ותו לא אתי בה לידי מעילה עכ"ל הרי להדיא דאפילו בנדבה איכא חשש תקלה וי"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר אם לא שעושה כהלל שמביא חולין לעזרה ושוחטה מיד אבל להביא קדשי עולות לעזרה לאו שפיר דמי דהא בין אם אמר הרי עולה ובין אמר הרי זו והקדיש מבחוץ יכול לבוא לידי תקלה ופשיטא לשמואל בפ"ד דנדרים אמר שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע א"כ פשיטא שסובר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר והתוס' כתבו ריש חולין איך קאמר ר"מ טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר והא כתיב וידר יעקב נדר ותירצו דבעת צרה שאני שמותר לנדור וזה שרמז דוד אבוא ביתך בעולות משמע שהביא עולות לבית ה' אך שלא יקשה עליו האיך הביא עולות מבחוץ דבכל לישנא שאמר להקדיש לא שפיר עביד דיש לחוש לידי תקלה ולכך אמר אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי ובעת צרה מותר לנדור וק"ל:
וזה כוונת הפסוק נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים ולכאורה מאי נפקא מיניה אם שלם בחצרות בית ה' או לא דהא כבר אמרנו נדרים שאינן בשעת צרה אסור לנדור אף שמשלם ואמר בלשון נדבה מפני חשש תקלה אם לא שעושה כהלל שמביא חולין לעזרה כו' וזה שאמר דוד נדרי לה' אשלם אך שלא תאמר דלא שפיר עבדית דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מפני חשש תקלה לכך אמר בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים ר"ל שהבאתי לחצרות בית ה' תחילה ואח"כ הקדשתי לשלם נדרי דשם אין חשש כלל ומצוה קא עביד וק"ל:
וידר יעקב נדר לאמר כו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ואיכא למידק דבקשת לחם לאכול אינו שייך כלל לשמירת הדרך ונ"ל לישב דאיתא בפ"ק דע"א דף ג' א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים שנא' צינים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ופירש"י שחששות ומכאובות הבאים לאדם כולם ע"י גזירת שמים חוץ מצינים ופחים חולה הבא לאדם ע"י צינה וחום וכתבו תוס' והא דאמרי' בפ' המקבל דף ק"ו והסיר ממך כל חולי זה צינה אלמא בידי שמים היא וי"ל דה"ק שיתן לך מלבושים שתוכל להנצל מן הצינה כהא דאמרינן בויקרא רבה אנטונינוס הוי קא אזיל באורחא אמר לרבי צלי עלי אמר ליה יהא רעוא דתשתזיב מן צינה א"ל דא הוא צלותא בתמי' יתיר חד כסא וצנתה אזלא א"ל יהא רעוא דתשתזיב מן שרבא א"ל דא היא ודאי צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו ואיתא בהמקבל דף ק"ז ע"ב ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וחד מנייהו שמצלת מן החמה ומן הצינה ואמרו רבנן השכים ואכיל בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה נמצאו אנו למדין שבנתינת הבגדים ולחם אדם ניצול מן החמה ומן הצינה וע"ז הי' מתפלל יעקב ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך אך שלא תאמר מכל החששות ומכאובות יכול ה' לשמור אבל ציני' ופחי' אינו יוכל לשמור ולכן אמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובזה תוכל להציל אותי אף מצינים ופחים ושייך שפיר לבקשות ושמרני בדרך הזה וק"ל ומה שסיים יעקב בתפלתו והי' ה' לי לאלהים משום דאי' ריש פרק מי שהוציאוהו ג' דברים מעבירין אדם על דעתו ועל דעת קונו וחדא מנייהו דקדוקי עניות למאי נפקא מיניה למיבעי רחמי עלייהו ולכך התפלל יעקב שיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יהי' לו דקדוקי עניות ואז יהיה ה' לי לאלהים מה שאין כן ח"ו בדקדוקי עניות מעבירים על דעת קונו וק"ל:
אמרתי טעם לשבח כשאמר לבן ליעקב נקבה שכרך עלי והשיב אעבור בכל צאנך כו' וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים והי' שכרי ופי' רש"י אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים יהיו שלי ויש לדקדק למה ביקש יעקב שכרו על הנולדים ולא ביקש שכרו בד"א שיתן לו שליש או עשירית מן הנולדים כדרך מקבלי צאן ונ"ל משום דיעקב אמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והתחייב עצמו ליתן מעשר ואי' בבכורות דף נ"ו שהלוקח פטור ממעשר בהמה דילפי' מדכתי' בכור בניך תתן לי וכן תעשה לשורך ולצאנך מה בניך אינן בלקוח אף צאנך אינו בלקוח ואי' שם א"ר אסי א"ר לקח עשרה עוברין במעי אמן כולם נכנסים לדיר להתעשר דא"ק כן תעשה בשעת עשי' מיעט הכתוב ופירש"י ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא שאין ראוין להתעשר ואמרינן בברכות בא וראה מה בין דורות ראשונים לאחרונים דורות ראשונים היו מכניסי' פירותיה' דרך שערים כדי לחייבן במעשר ודורות אחרונים מכניסים דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר דאין הטבל מחייב במעשר עד שיראה פני הבית הרי לפנינו דמדת חסידות לחייב עצמו במעשר ולא לעשות טצדקי לפטור עצמו ובבבא מציעא מוכח דכל מה שהפועל לוקח בשכרו הוי כמו לקוח וזה הי' כוונת יעקב שלא ביקש מלבן שיתן לו מן הנולדים שליש או רביעי כיון שהי' ביד לבן רשות ליתן איזה שירצה ולא נקנו לו בעוד שהם במעי אמן הי' דינו כלקוח והי' פטור מן המעשר ולכך אמר לו שיתן שכרו העוברים הטלואים ונקודים וא"כ נקנו לו במעי אמן והוי כלקוח עוברין בשכרו וחייב במעשר וק"ל:
גמרא דיבמות דף ק"ג ע"ב טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים שנאמר השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא ש"מ טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים ואיכא למידק למה באמת רעה אצל צדיקים ועוד יש לדקדק כיון דמיחה בו הקב"ה שלא ידבר אפי' טוב והא מצינו בקרא אח"כ שדיבר עמו כמה דברים טובים שבירך את בניו ונראה ליישב דאי' בזוהר וישלח וזה לשונו ת"ח מה כתיב בבלעם ויבא אלהים אל בלעם לילה בלבן כתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה פן תדבר פן תעשה מיבעי' ליה אלא לבן לא רדף אבתרי' דיעקב בחילא דגוברין לאגח קרבא ביה דהא. חילא דיעקב ובניו רב מיניה אלא למקטלי' בפומי' ולשיצא כולה הד"ד ארמי אובד אבי ובגין כך פן תדבר ולא כתיב פן תעשה והיינו דאמר בלעם בר בריה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל מאן יכול להון דהא סבאי בעי לאובד ית אבא כלהון בנחשים וקסמים דלי' ולא סילקו דידיה עכ"ל. נשמע מזה שלבן הי' מבקש לקלל את יעקב כמו בלעם ובמדרש רבה פרשת תולדות פרק ס"ו אורריך ארור ומברכיך ברוך ולהלן הוא אומר מברכיך ברוך ואורריך ארור אלא בלעם ע"י שהי' שונא פתח בברכה וסיים בקללה ויצחק שהי' אוהב פתח בקללה וסיים בברכה ואי' שם במדרש ר' יצחק אמר הרשעים ע"י שתחילתן שלוה וסופן יסורים פותחין בברכה ומסיימין בקללה אבל צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה פותחין בקללה ומסיימין בברכה ולפ"ז כל מה שאמר בלעם היה לחוש גם אצל לבן לכן אמר ה' השמר מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ר"ל שלא תתחיל בטוב ותסיים ברע שטובתן של רשעים רעה אצל צדיקים שיותר טוב לצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה וק"ל:
אור פרשת ויצא חדש בשם אדוני אבי ומורי הרב ה"ה החריף והבקי כבוד מוה"ר אליעזר זצלה"ה.
חולין דף צ"א ע"ב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו עולים תרין ויורדים תרין וכי פגעי בהדי אהדדי הוה ארבע כו' תנא עולים ומסתכלין בדיוקנא של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנא של מטה בעי לסכוני מיד והנה ה' נצב עליו ופירש"י לשמרו ע"כ הגמ' תוס' בד"ה עולין כאן משמע דאותן שעלו הם ירדו ולעיל גבי עולין תרין משמע דהני אחריני נינהו ע"כ ופי' המהרש"א בח"א דודאי פליגי ע"ש ולכאורה נראה לומר דפליגי בהני תנאי דלעיל וז"ל הגמרא ויותר יעקב לבדו א"ר יצחק מכאן לת"ח שאל יצא יחידי בלילה ופירש"י שהרי יעקב הלך לבדו והוזק כו' ר' אבוהו אמר מהכא וישכם אברהם בבוקר כו' ויזרח לו השמש וכי לו לבדו זרחה כו' א"ר יצחק שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו כו' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום כד מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה לו ארעא בעי למיהדר מיד בא השמש ע"כ. ולכאורה נראה למידק דמאי אהני ביאת השמש דילמא יצא בלילה ואין לומר דת"ח אסור לצאת בלילה הא קחזינן דיצא כדכתיב ויותר יעקב לבדו אע"כ צ"ל הכי דיש עוד לדקדק למה הוצרך להיות שני נסים קפיצת הארץ וביאת השמש שלא בזמנה היה לו לילך איזה זמן וא"כ ממילא יבוא השמש בזמנה אלא צ"ל דבאמת מהיכא ילפינן דת"ח אל יצא יחידו בלילה מיעקב שהוזק אבל קודם שחזינן שהוזק שום אדם אכתי אינו מוכרח שאל יצא: והא"ש דאם לא הי' שם נס הי' יצא בלילה דאכתי לא הוה ידע שת"ח אל יצא כנ"ל לכך הי' צריך לנס קפיצת הארץ ואח"כ ביאת השמש שלא בזמנה כי היכא דליהוי ליה הכירא שילין כאן ולהכי אהני ביאת השמש וק"ל. וזה אינו אלא למ"ד דילפינן מיעקב אבל למ"ד מאברהם א"כ הי' ליעקב ללמוד מאברהם וקשה תרתי חדא כנ"ל למה הוצרך להיות שני נסים ותו למה הלך יעקב בלילה הי' לו ללמוד מאברהם ונ"ל דיש עוד לדקדק למה הלך יעקב לחרן ולא התפלל בבית אל ואח"כ הי' לו חרטה ואמר אפשר כו' למה לא התפלל מיד ועוד יש לדקדק למה כ' בתחלה כדיהיב דעתי' למיהדר משמע דאכתי לא נגמר בדעתו למיהדר רק שקיל וטרי בדעתי' ואח"כ אמר בגמרא בעי למיהדר משמע דנגמר בדעתי' ונ"ל דהא יעקב הי' למד מאברהם שאל יצא יחידי בלילה ויעקב כשהלך לחרן אכתי לא הוה ידע כמה רחוק לילך וא"כ הי' סבר שאם יתפלל תחילה דלמא יהיה ביאת השמש קודם ביאתו לחרן מחמת שהיית התפלה ויצטרך לילך בלילה וזהו אסור לת"ח לכך לא התפלל. אבל כשבא לחרן וחזי דאכתי לא הגיע ביאת השמש אמר אפשר שעברתי כו' שהי' ביכולת להתפלל וגם לבא לכאן קודם ביאת השמש והי' שקיל וטרי בדעתי' א"י איהדר לבית אל להתפלל הי' סבר אדאזיל ואיהדר יבוא השמש ואיצטרך לילך בלילה לכך קפצה לו ארעא כי היכא דליהדר והדר. ואח"כ חזי דיש לו זמן למיהדר לחרן בעי למיהדר מיד בא השמש וק"ל ואכתי קושי' שניה במקומה עומדת למה הלך בלילה כדכתיב ויותר יעקב כו' אלא צ"ל הכי דיעקב לא הי' ירא עוד דהי' מובטח בהקב"ה דהא כאן הי' בעי לסכוני והנה ה' נצב לשמרו לכך הלך. וזה אינו אלא אם אמרינן לימוד זה עולין ומסתכלין דחדא הוה אתי שפיר אבל אמרינן עולין תרי כו' אינו נראה מהא דיעקב ניצול והדרא קושי' לדוכתי' אלא צ"ל דס"ל לרבי אבוהו באמת עולין ומסתכלין כו' דנראה מהא דניצול ולק"מ כנ"ל אבל לר' יצחק אינו צריך להא אלא י"ל נמי הא עולין תרי כו' אבל לר' אבהו ליכא למימר הכי כנ"ל ואם כן שפיר יש לומר דפליגי בהא וק"ל עכ"ל ודפח"ח:
ויצא גרסינן פ"ק דנדרים דף ט' ע"א מתני' כנדרי כשרי' לא מר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. ומסקינן שם בגמ' ללישנא קמא דמתני' כר"מ דמחלק בין נדר לנדבה, ופריך שם מ"ש נדר דלמא אתי בה לידי תקלה נודב נמי דלמא אתי בה לידי תקלה פרש"י ז"ל ד"ה דלמא אתי בה לידי תקלה דכי אמר בלשון נדר הרי עלי קרבן אתא לידי תקלה דעבר עליו בבל תאחר. וד"ה נדבה נמי כי אמר הרי זו קרבן אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה. אבל בל תאחר לא דכל היכא דאי' בי' גזא דרחמנא איתא יעש"ה וכבר הובא בתשובת זקיני הגאון אמתי ז"ל חלק ראשון מה שנשאל כאן מאחיו הרב הגאון מוהר"ר משה ז"ל שהי' אב"ד ור"מ דק"ק מיר. שדברי רש"י סותרים ש"ס ערוך דמס' ר"ה דאי' שם להדיא שני לימודים בנדר ונדבה דעובר בבל תאחר חד קרא דכאשר תדור נדר ויליף נדר בג"ש וחד דכתיב כאשר נדרת נדבה וקאמר שם דאיצטרך תרי קראי חד לאמר ולא אפרש וחד לאפרש ולא אקרב וצריכא דאי אשמועינן אמר ולא אפרש משום דלא קיימינן לדיבורי' אבל אפרש ולא אקרב אימא לא ואי אשמועינן אפרש ולא אקרב ה"א דיבורי' לאו כלום הוא קמ"ל. ופריך שם בנדבה מי משכחת לה באמר ולא אפרש ומשני כגון שאמר הרי עלי עול' ע"מ שאיני חייב באחריותה כו' הרי להדיא דגם גבי נדבה אע"פ שהפריש עובר בב"ת ואיך כתבו רש"י כאן דאינו עובר בב"ת בנדבה כשהפריש יע"ש סי' צ"ח והגם שבתשובת שבות יעקב השיג על דברי זקני יע"ש סי' ג' שחולק בלי נתינת טעם רק בדברי שפתים עכ"ז כבר שקיל למטרפסי' בהאי עלמא מזקיני הגאון הנ"ל בתשובותיו חלק שני סי' קפ"ח כל דבריו וכל המעיין בצדק ישפוט שנהירין וברירין דברי זקיני וכן מתפאר הרב הגאון בעל זרע ברך שכיון בימי חורפו לדבריו עיין עליו. וכמו כן הקשו מש"ס ערוך דמס' מגילה דשם תנינא אין בין נדרים לנדבות אלא שבנדרים מתו או נגנבו חייבי באחריותן כו' וקאמר שם בגמרא הא לענין בל תאחר זה וזה שוין: ואמרתי ליישב ג"כ קושי' זו כי תורה נדרשת במ"ט פנים ומה שהערני לזה מה שראיתי בפירש"י ז"ל מס' מגילה שם ד"ה הא לענין ב"ת זו"ז שוין ואע"ג דנדבה לא כתיב בקרא דב"ת כבר מרבינן לה בג"ש בר"ה יעש"ה ודבריהם נפלאים דהלא איכא ג"כ לימוד ערוך במס' ר"ה דכאשר נדרת נדבה כמשמעו ולמה לרש"י להביא ג"ש ולהשמיע מקרא מפורש. וכמו כן יש להעיר קושי' תוס' במס' ר"ה דף ה' ע"ב ת"ר כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מניין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. וכתבו תוס' ה"ה דהוה מצי למילף מקרא דכאשר נדרת נדבה דלקמן יעש"ה ע"כ בכדי ליישב כ"ז נראה דהך דרשינן בר"ה באידך ברייתא כאשר נדרת נדבה. נדבה כמשמעו לענין בל תאחר לאו דכ"ע היא רק דסתם משנה דמגילה ותנא דברייתא דיליף בג"ש פליג ע"ז ויתבאר מזה גמרא דזבחים דף ז' ע"ב אמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אב"א סברא אב"א קרא. אב"א סברא משום דשני בה היאך לישני בה וליזול אב"א קרא כאשר נדרת נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרה עשית יהי' נדר ואם לאו נדבה יע"ש ויש לדקדק קרא וסברא תרתי ל"ל ותו הא דרשינן כאן נדבה כמשמעו לענין ב"ת וכ"כ תוס' שם. עכנ"ל דתוס' הקשו במגילה למה תני אין בין נדרים לנדבות כו' הא איכא דנדר אינה באה אלא מן החולין כו' ותירצו דתני ושייר אף היכא דתני אין בין כדאמרי' במסכת תענית דף י"ג דאמרי' אין בין שלש ראשונים לאמצעי' ואמרי' שם תני ושייר אע"פ דאין בין קתני כו' יעש"ה והנה ע"ז קשה לכאורה דהלא אף דשם בתענית לא חש לפירכא והא אין בין קתני אע"פ כן פריך שם מאי שייר דהאי שייר וכזה קשה ג"כ הכא. ע"כ מהכרח לפרש דתנא דידן מוקי להאי דרשא כאשר נדרת נדבה לדרשא דזבחי' וכמו כן התנא הראשון דכי תדור נדר ומשום הכי לא יליף בגזירה שוה מכאשר נדרת נדבה דאין שם נדבה עמו במשמעו ובהיות כן לא נשאר בנדבה רק הג"ש מאם נדר או נדבה. א"כ לא נשמע בנדבה תרתי אמר לא אפרש ואפרש לא אקריב אלא חדא מהם כמה שנזכיר לקמן א"כ שייר נמי הא החילוק לענין ב"ת בחדא בבא וזה דייק רש"י שם דיליף ב"ת בנדבה רק בג"ש דכאשר נדרת נדבה לא דרש אב"ת כ"א אדרשא דזבחים וכתבו זאת כדי ליישב קושי' תו' אמאי לא קתני החילוק בין נדר לנדבה שבנדר אינה באה אלא מן החולין אבל תנא דברייתא דר"ה דדרש נדבה כמשמעו ולא כדרשא דזבחי' ס"ל דסברא הוא דאסור לשינויא דכיון דשני בה כו'. וזה שאמר אב"א לתנא דברייתא דדרש נדבה כמשמעו י"ל סברא. ולתנא דמתני' דמגילה י"ל קרא. כל זה נראה ברור דהך ברייתא דדרש נדבה כמשמעו ס"ל לרש"י דלאו דכ"ע היא רק השתא דאי' לנו רק הג"ש בנדבה אין אנו יודעים אם לרבות רק אמר ולא אפרש או אפרש ולא אקריב לחוד ומפרשתן יהי' מוכח דע"כ מרבינן אמר ולא אפרש בב"ת. דאי' בתוספות ריש חולין הקשו לר"מ דאמר טוב אשר לא תדור משתדור כו' דהיינו אף שמשלם אח"כ טוב אשר לא תדור דשמא לא ישלם קשה הא כתיב וידור יעקב נדר ותירצו דשאני יעקב דהי' בעת צרה ומותר לנדור וכ"ה בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה יעש"ה והנה לכאורה קשיא הלא עכ"פ טוב יותר לנדוב מלנדור א"כ הי' לו ליעקב לנדוב אף שהי' בע"צ ה"ל לעשות עצהי"ט אך זה טעות דהלא עיקר נדרו הי' וכל אשר תתן לי הרי שלא הי' ברשותו זמן הנדר ואיך הי' יוכל לנדוב שהוא באומר הרי זו רק קשה דמ"מ הי' לו לנדוב ולומר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה כמו דאמרי' הכא לענין אמר ולא אפרש. אמנם ז"א דטעמא מאי טוב לנדוב מלנדור דבנדר יש חשש שמא לא ישלם אבל בנדבה אומר הרי זו הרי משלם תיכף א"כ כשאומר בנדבה הרי עלי מה לי נדר או נדבה בין כך וב"כ איכא למיחש שמא לא ישלם. א"כ לפ"ז אם נימא באמר ולא אפרש גבי נדבה אינו עובר בב"ת כ"א באפרש ולא אקריב לחוד עדיין קשה למה נדר יעקב וכן למה צוה לדורות לנדור הי' לו לנדוב ע"מ שאינו חייב באחריותן ותהיה הפעולה בזה עכ"פ שלא יבואו לידי ב"ת אע"כ דבאמר ולא אפרש עובר בב"ת בנדבה ולא באפרש ולא אקרב ומההכרח לומר הטעם דכל היכא דאי' ביה גזא דרחמנא אי' דאינה ברשותו כלל דהא אינו חייב באחריותה. ושפיר פרש"י ז"ל הכא אליבא דסתם מתני' דמגילה מסתמא אליבא דר"מ דאפרש ולא אקריב אינו עובר בנדבה כלל ויעויין עוד מזה"פ דלתנא דברייתא דר"ה דמוכח בלא"ה דלא לירצה יעש"ה ודו"ק:
גרסינן במס' כריתות בפ' אמרו לו דף י"א ע"ב מתניתין אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרים כו' והקשו שם בתוספות מאי מחייב ר"מ הא איהו אמר לא אכלתי וממילא אין רצונו להביא חטאת. ובחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותם כדאיתא במשנה דעירוכין א"כ מי יזקק אותו להביא חטאת יע"ש והקשה מחו' הגאון אמיתי המפורסם בעולם חכם צבי ז"ל דדברי תו' הללו סותרים למ"ש תו' בעצמם במס' ר"ה שם דאמרי' וצריכא חד לאמר ולא אפרש. וחד לדאפרש ולא אקריב דעובר בבל תאחר. והקשו שם בתוס' הא דתנן בעירוכין חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותה חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם ה"ד אי מקמא דאתי לידי ב"ת עולות ושלמים אמאי ממשכנין אותם. אי לאחר שעבר בב"ת חייבי חטאת ואשמות נמי ממשכנין ותירצו שם דמיירי מקמא דעבר ב"ת וכגון שרואים שמבזבז נכסיו ולא ישאר בידו אח"ז דמי העולה לכך ממשכנין אף מקמיה דאתא לידי ב"ת כו' יעש"ה הרי עכ"פ עולה שם מדבריהם דגם חטאת ואשמות אחר העברת ב"ת ממשכנין אותם א"כ מאי מקשי' בכאן ר"מ מאי מחייב דלמא מחייב ר"מ אחר שעבר ב"ת וממשכנין אותו וזה קושי' עצומה ואמרתי כי תורה היא וללמוד אני צריך ליישב קצת תמיהת הגאון ז"ל דהנה הקשו עוד שם בתו' ד"ה הנ"ל למה אמרי' גבי חטאת ואשמות דאין ממשכנין משום דאתי' לכפרה ולא יתעצל בה הלא גם עולה בא לכפרה דהא אמרי' דעולה מכפר על חייבי עשי' ותירצו משום דאמרי' עבר עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין אותו א"כ יתעצל מלהקריב העולה באמרו שיעשה תשובה ויכפר על העשה שלו יעש"ה ולפ"ז אני אומר דבאמת בחטאת ואשמות אין ממשכנין אותו כלל אף אחר שעבר בב"ת והא דהקשו תו' אי לאחר שעבר ב"ת חטאת ואשמות נמי יהי' הקושי' בדרך זה אם הך חלוקא דעולות ושלמים ממשכנין מיירי אחר שעבר ב"ת חטאת ואשמות נמי אין ממשכנין דלא יהי' חילוק בין עולות לחטאת ואשמו' דא"ל משום דחטאת ואשמות באים לכפר על חטא קשה הא עולות מכפר נמי על עשה שבידו וא"ל שמהני לו תשובה זה ליתא דהא זה יש לו עוד עשה שעבר עליה משום ב"ת על אותו הקרבן דהא אמרי' מוצא שפתיך זו מצות עשה. ובאת שמה והבאת שמה זו מ"ע. הרי שזה עבר על עשין דב"ת ואמרי' בגמרא כיון שעבר ג"ר בכל יום ויום עובר ב"ת הרי תמיד עובר העשה דב"ת נמצא איך יוכל להתכפר באותו עשה בעשותו תשובה הלא עיקר תשובתו בשובו מרשעתו ולתקן החטא ובזה אין לו שום תיקון רק כשמקריב הקרבן נמצא בהכרח שיקריב העולה לכפר לו על העשה דב"ת דכאן לא מועיל תשובה אם לא יקריב. וא"כ אם נימא אף ע"פ שעולה מכפר אפ"ה ממשכנין חטאת ואשמות נמי למשכנו ותירצו תו' דמיירי קודם שעבר ב"ת כו' ובאמת אחר שעבר ב"ת בכ"מ אין ממשכנין אותם ושפיר הקשו תו' במכילתן לפי המסקנא דר"ה ופשוט הוא ונכון והצעתי הדבר לפני גדולים וישרו בעיניהם. ובזה יש ליישב דהיאך תלי' קושי' תוס' ממתניתין דעירוכין שם במס' ר"ה בהא דמסיק ב' כתובים דכופין אותו חד באמר ולא אפרש וחד באפרש ולא אקרב. דאי' במס' זבחים בעיין בגמ' אי עולה מכפרת גם על עשה שעבר אחר הפרשת זו העולה או דלמא שאינו מכפר רק על עשה דקודם הפרשה אבל לא על עשה דאחר הפרשה יעש"ה ובהיות כן י"ל דהתם במסכת עירוכין לא יוכלו להקשות ה"ד י"ל אחר שעבר ב"ת ואפ"ה בעולה ממשכנין אותו דלא בא לכפרה דעל שאר חייבי עשין מהני תשובה ויאמר שישוב ועל זו העשה דב"ת בלא"ה העולה זו אינה מכפרת דהא הוי עשה דלאחר הפרשה שעובר ב"ת אחר הפרשה ואינה מכפר אבל בשמעתין דר"ה דמסיק תרי קראי כתיבי דממשכנין אותם חד בדאמר ולא אפרש ואז הוה עשה שקודם הפרשה ושפיר מכפר עלה העולה וקשה שפיר ממ"נ אי בעולה ממשכנין אע"פ שמכפרת חטאת ואשמות נמי ונכון הוא למבין ודו"ק:
ר"ה פ"ק דף ד' ע"א בפיסקא ולרגלים. רגלים בא' בניסן בט"ו בניסן הוא. אר"ח רגל שבו ר"ה לרגלים. ונ"מ לנודד ולמיקם עלה בב"ת דתניא אחד הנודד וא' המעריך כיון שעבר ג' רגלים עובר בב"ת. רש"א ג"ר כסדרן וחג המצות תחילה. וכן היה רשב"י אומר רגלים פעמים ג' פעמים ד' פעמים ה' כו' תוספות ד"ה שלשה רגלים כסדרן ומתני' דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרי' לקמן דף ז' עכ"ד. וכל העובר על דבריהם ישתומם כשעה חדא מה חידשו תוס' יותר ממה שאמור כאן בגמ' להדיא וגם הגאון בעפ"י הרגיש בכאן יע"ש שהניחו בצ"ע ואמרתי ליישב בשני אופנים:
אופן הראשון בצירוף מה שיש לדקדק בהך דמביא וכן הי' רשב"י אומר שהוא אך למותר. ותו על הלשון ונ"מ לנודר איך תליא זה בהא דמשני רגל הנכנס בא' בניסן בל"ז נמי צריכים אנחנו ליתן איזה נפקותא במה שקורא אותו ר"ה ותו מדקדקים העולם מאי משני רגל הנכנס באחד כפרש"י ז"ל הוה ליה להתנא למיתני בהדיא הכי באחד בניסן ר"ה למלכים ובט"ו בו לרגלים כמו דתנינן לקמן במתני'. ובכדי ליישב כ"ז נראה משום דהתו' כתבו לקמן דלענין ב"ת אם נדר באמצע הרגל מצטרף חצי הרגל שלאחריו להשלים לו רגל שלם יע"ש וכ"ה בירושלמי ולפ"ז י"ל ואי הוה קתני התנא דידן בט"ו בו ר"ה לרגלים ה"א דוקא היכא דנדר בט"ו שהוא תחילת הרגל הוא דעובר ב"ת אבל אם נדר באמצע הרגל אינה מצטרף חצי רגל של פסח זה כלל לכך שנה רגל הנכנס בניסן ר"ה כלומר כל הרגל אף בדנדר באמצע הרגל שפיר דמי דהוה חג המצות תחילה ומצטרף שפיר לחצי הרגל שלאחריו. אולם אי' לקמן בברייתא א' בכור וא' כל הקדשים כיון שעבר שנה עובר בב"ת אף בלא שלשה רגלים יעש"ה ולפ"ז הדרא קושי' של העולה לדוכתי' ה"ל למיתני בט"ו בו ר"ה לרגלים וא"ל דהוה מקום למטעת ולומר דוקא בנדר בתחילת הרגל שהוא עובר בב"ת אבל בנדר באמצע הרגל אינה עובר. קשה מי משכחת לה שיהי' עובר ב"ת כשנדר באמצע הפסח בג"ר ע"כ כשמשלים עלה בחצי ימי הפסח. הבאים לשנה הבא נמצא הרי ממש כשמגיע ומשלים אותן קצת הרגל שלמו עליו השנה תמימה ובלא"ה אף שאין הרגלים מצטרפן זע"ז מ"מ עובר עליו בב"ת משום שנה דהא בשנה בלא רגלים נמי עובר בב"ת אך אם מוקמינן אנו המשנה בכל גוונא כר"ש דאמר רגלים פעמים ג' פעמים ד' פעמים ה' אתיא שפיר דלדידי' לית ליה שנה בלא רגלים דעובר ב"ת דאל"כ היכא משכחת לה ד' וה' הלא כבר מלו לה שנה וכפרש"י לקמן בהך דפריך שנה בלא רגלים המ"ל הניחא למאן דאית ליה כסדרן כו' ופרש"י וסבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא יע"ש ולפ"ז הן הן המשך לשון הש"ס אמר ר"ח רגל הנכנס באחד בניסן ר"ה כו' וקשה ליתני בט"ו בו וצ"ל שבא להשמיענו דמקצת הרגל מצטרף וקשי' הלא בלא"ה מלו לה שנה לזה דייק ונ"מ לנודר ור"ש היא כו' וכן היה רשב"י אומר הרי דלית ליה שנה בלא רגלים ואתיא מתניתן כוותי' וזה שפי' התו' ומתני' דניסן ר"ה כלומר דתני בא' בניסן ר"ה ולא קתני בט"ו בו ר"ש היא דלית ליה שנה בלא רגלים כדתני רשב"י רגלים פעמים ד' פעמים ה' והוטב הדבר בעיני גדול א':
אופן השני ויתבאר ג"כ הא דסיימו בדבריהם והכי אמרינן לקמן ז' יע"ש דהנה אי' במס' כריתות דף כ"ז דחייבי חטאת: ואשמות ודאין שעבר עליהם יוה"כ אין יה"כ מכפר ויליף שם מקרא דכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאינו מכיר בו אלא ה' דהיינו אשם תלוי יוה"כ מכפר אבל חייבי חטאת ואשמות ודאין אין יה"כ מכפר יעש"ה ומקשי' בשם גדול אחד לר"ש דס"ל שלש רגלים כסדרן בעינן דוקא דהיינו חג המצות ושבועות וסוכות א"כ ל"ל קרא ע"ז דחייבי חטאת ואשמות ודאי' אין יה"כ מכפר תיפוק ליה בלא"ה מדחזינן דריבה קרא חטאת ואשמות לענין ב"ת וקשה היכא משכחת לה דיעבור עלייהו ב"ת הא קודם שמגיע סוכות שהוא רגל האחרון כבר הגיע יוה"כ ומכפר עלייהו אע"כ מדחזינן דכתבי' קרא דעובר עלייהו ב"ת ש"מ דאין יה"כ מכפר אחטאת ואשמות ודאין. והנה לכאורה יש ליישב קושי' זו די"ל דר"ש דסובר כסדרן סבירא ליה דאין יוה"כ מכפר רק לשבין ולא לשאינו שבין ובהיות כן איצטרך קרא דעל חייבי חו"א ודאין אין יה"כ מכפר דבלאו קרא ה"א דיה"כ מכפר ואפ"ה משכחת להו לענין ב"ת כגון שלא עשה תשובה ביה"כ על החטא שמביא עבורו החטאת ואין יוה"כ מכפר לשאינו שבי'. רק דע"ז יש לנו עדיין לדקדק דאי' סוף מסכת יומא במשנה חטאת ואשמות מכפרים ופירש"י שם וזה"ל חטאת ואשם ודאי מכפרין ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא הי' מביא קרבן עכ"ל ולפ"ז י"ל גם בהפרש קרבן ואומר הרי זו לחטאת בודאי ג"כ מתחרט על חטאו וא"כ קשה ל"ל קרא דאין יוה"כ מכפר אחטאת ואשמות ודאין תיפוק ליה דאל"כ היאך משכחת לה ב"ת באפרש ולא אקרב דהא גם בחטאת ואשמות איכא שני למודים וקאי חד על אפרש. ובאפרש כבר נתחרט על חטאו ושוב מכפר יה"כ. אבל גם זה יש לתרץ דהנה לכאורה קושי' הנ"ל מעיקרא ליתא דהא איתא בברייתות דדרשי' לבל תאחר בהדי' לה' אלהיך אלו חטאת ואשמות עולות ושלמים. הרי להדיא דמקרא דדרשינן מיניה חטאת ואשמות דרשינן נמי עולות ושלמים ובהיות כן י"ל אי לא הוה כתיב קרא דחטאת ואשמות ודאין שעבר עליהם יוה"כ דאין יוה"כ מכפר ה"א דיוה"כ מכפר עלייהו ובאמת לא משכחת בדידהו ב"ת למאן דאית ליה כסדרן וקרא אתי לעולות ושלמים לחוד דבשלמא תנא דברייתא דיליף גם חטאת ואשמות לענין ב"ת מהאי קרא היינו במסקנא דכבר כתב קרא דאין יוה"כ מכפר עלייהו ומשכחת לה לענין ב"ת שפיר משא"כ אי לאו קרא ע"ז הוה מוקמינן רק על עולות ושלמים לחוד. וא"כ אין כאן התחלת קושית כלל אך כדי שלא לשוי' לטועה נ"ל דהנה תו' כתבו שם דהאי עולות ושלמים דמרבינן שם לענין ב"ת היינו עולות ראי' ושלמי חגיגה דאי עולות ושלמים ממש היינו נדרים ונדבות ותימא הא עולות ושלמים זימנא קביעא ליה אי אקרבה אקרבה אי לא אקרבה אדחי לי' כמו שפריך גבי פסח בגמ' ותירצו דמ"מ היכא דהופרשו ולא אקריבו קאי עלייהו בב"ת כיון שלא נפסלו בכך עכ"ד יעש"ה. וזמן רב נתקשה לי בדבריהם דהא יש גבי עולות ושלמים תרי למודים דחד באפרש ולא אקרב וחד בדלא אפרש א"כ הדרא קושי' התוספות על האי קרא דלא אפרש קשה היכא משכחת לה הא זמניה קביעא ליה כו' עד כי האיר ה' את עיני וראיתי בחידושי הרשב"א שהוא ז"ל תמה ג"כ בזה והעלה והא דאמרינן בברייתא דמוצא שפתיך תשמור לה' אלהיך זו חטאת ואשמות עולות ושלמים לאו דמלה' אלהיך דרש עולות ושלמים אלא קאי אכאשר נדרת דלעיל מיניה ובאמת לא מיירי כ"א מעולות נדבה יעש"ה עכ"פ איך שיהיה אותו קרא דאמר ולא אפרש ולא מרבה כ"א חטאת ואשמות לחוד דעולות ושלמים לא משכחת להו דאי בעולות ושלמי נדבה היינו נדר ונדבה מעולות ראיה ושלמי שמחה זמנא קביעא ליה כנ"ל א"כ מקשי' שפיר ל"ל קרא דאין יוה"כ מכפר אחטאת ואשמות ודאין תיפוק ליה בלא"ה דאל"כ היאך אשכחן ב"ת בחטאת ואשמות וא"ל דקאי על עולות ושלמים עדיין קשה אמר ולא אפרש איך משכחת לה דלא מיירי הקרא ע"כ כ"א בחטאת ואחר שבררנו הדבר כשמלה דכל עיקר קושיתם דאיך משכחת לה בדלא אפרש ב"ת גבי חטאת ואשמות שוב י"ל כמ"ש דאותו קרא מיירי כגון שלא עשה תשובה מהעבירה שמביא עליה חטאתו ואשמו וממילא אין יוה"כ מכפר כמש"ל ומיושב קושי' העולם באר היטיב דאפרש ולא אקרב י"ל דלא מיירי כלל מחטאת ואשמות רק דקאי על עולות ראי' ושלמי חגיגה כמ"ש התו' ובדלא אפרש משכחת לה בחטאת ואשמות גופייהו ובאופן שלא עשה תשוב' ולכך איצטרך קרא דאין יוה"כ מכפר על חטאת ואשמו' ודאין:
אך אי' במכילתן דף ז' ע"ב בפיסקא באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. ופריך מני ר"מ ולרגלים מני ר"ש אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר ר' יוסף אין רבי היא ונסב לה אליבא דתנאי ברגלי' סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ יעש"ה הרי למדנו מש"ס ערוך זה דרבי גופי' ס"ל דגבי בל תאחר בעינן דוקא ג' רגלים כסדרן כר"ש. וגם שמעינן לה לרבי דסובר דיה"כ מכפר בין לשבי' בין לשאינו שבין יעויין סוף מס' יומא ובמס' שבועות ובמס' כריתות ובהיות כן הדרא קושי' העולם לדוכתי' לרבי ל"ל קרא דאין יה"כ מכפר על חטאת ואשמות ודאין תיפוק ליה בלא"ה דאם נימא דיה"כ מכפר היאך משכחת לה גבייהו ב"ת דהא רבי סבירא לי' דבעינן כסדרן דוקא וא"ל כגון שלא עשה תשובה ז"א לרבי גופי' מכפר יה"כ אף לשא"ש. אולם נלע"ד דלרבי בלא"ה יש לתרץ קושיא זו דאי' במכילתן כיון שעבר שנה עובר ג"כ בב"ת. ופריך שם הגמ' בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכא משכחת לה למאן דלית ליה כסדרן הניחא לרבי דאמר שנה מעוברת אין החודש עיבור שייך לחשבון השנה שפיר אלא לרבנן המ"ל ומשני כדתניא ר"ש עצרת פעמים ד' פעמים ה' כו':
ולפ"ז מתורץ קושי' העולם דהא בכל הני קראי דכי תדור נדר ומוצא שפתיך לא נזכר שום זמן בכמה יעבור ב"ת רק סתמא כתי' ואנן מוקמינן ודרשינן מקרא אחר דבחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות דבג' רגלים עובר ב"ת וכן בשנה. ולפ"ז אי לא הוה כתיב דאין יה"כ מכפר על חטאת ואשמות ודאין ה"א דיה"כ מכפר עלייהו ומה שריבה קרא חו"א לבל תאחר לאו לג' רגלים דזה לא משכחת לה כנ"ל רק דמרבה לי' לענין שנה דעובר עלייהו ב"ת וא"ל שנה בלא יה"כ איך משכחת לה י"ל לרבי גופיה שפיר משכחת לה בשנה מעוברת דלרבי לא נחשב להשנה וכגון שנתחייב אחר יה"כ ונתעברה השנה דכי מטי אלול מלו ליה שנה לענין דעובר עליו ב"ת א"כ כיון דבררנו דרבי ס"ל כר"ש דסבר שנה בלא רגלים עובר נמי ב"ת ע"כ לאו בכולא מלתא ס"ל כר"ש דהא שמעינן ליה לר"ש דלית לי' שנה ב"ר מדאמר רגלי' פעמים ד' פעמים ה' וקשה מי משכחת לה הלא עובר מקודם משום שנה אעכ"ל דלית ליה שנה בל"ר וכמש"ל מזה ובהכרח לומר דרבי ס"ל כוותיה בחדא דבעינן כסדרן ופליג עלי' בחדא וס"ל דעובר על שנה בל"ר ג"כ בב"ת וכמ"ש רש"י דף וי"ו ע"ב ד"ה הניחא למאן דאית ליה כסדרן יע"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת התוס' משום שאמרינן בגמ' ומתני' ר"ש היא דתניא כו' וכן הי' רשב"י אומר כו' א"כ הוה משמע מלשון הגמ' מדהביא הך וכן הי' רשב"י אומר כו' דבהך נמי אתי' מתני' כוותיה דאין עוברים בב"ת בשנה בל"ר כלל לכך דייקי תוס' דזה אינו רק ומתני' דניסן ר"ה בהא ר"ש היא כלומר בהך לחוד דניסן ר"ה ובעינן ג' רגלים כסדרן אבל לענין שנה בלא רגלים ס"ל לתנא דידן דעובר ודייקי והכי אמרי' לקמן דף ז' כלומר דשם אמרי' רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וקשיא קושיתנו הנ"ל לרבי דאמר יה"כ מכפר בין לשבין ובין לשא"ש א"כ קרא ל"ל דאין יה"כ מכפר על חטאת ואשמות ודאין תיפוק לי' דאל"כ לא משכחת לה ב"ת וצ"ל בהכרח דמשכחת לה בשנה בלא רגלים כו' ומוכח דלא ס"ל בהא כר"ש וק"ל:
שם אמרתי ליישב קושית העולם הנ"ל ל"ל קרא דאין יה"כ מכפר על חטאת ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ תיפוק ליה דאל"כ היכא משכחת לה גבייהו ב"ת בג' רגלים כסדרן כנ"ל וי"ל דרך פשוט דהלא עיקר דרשי' דר"ש דס"ל כסדרן הוא כאמור בגמ' אצ"ל בחג הסוכות שבו סיים הכתוב ולמה נאמר לומר שהוא אחרון ובהיות כן מיושב באר היטב קושי' הנ"ל דאיצטרך קרא דאין יה"כ מכפר על חייבי חטאת ואשמות ודאין דאי לא הוה כתיב הקרא ה"א דלא בעינן כלל כסדרן גבי ב"ת אלא אף שלא כסדרן עובר ב"ת וא"ל למה לי בחג הסוכות ז"א די"ל דמש"ה כתבי' רחמנא בחג הסוכות להורות אף שהוא אחרון נמי עובר ב"ת ולא שהוא דוקא האחרון דאי לא הוה כתיב בחה"ס כל עיקר ה"א דבעינן כסדרן כמו שמסודר בקרא דהיינו חג הסוכות שסליק מיניה כסברת הגמ' וחג המצות וחה"ש דאם לאו בסדר זה לא משכחת לה כל עיקר דה"א חטאת ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ יה"כ מכפר עלייהו וא"כ לא משכחת לה כ"א בנתחייב קודם סוכות הרי לך ממש בסדר הנכתב בתורה מקודם חה"ס דוקא כך הייתי אומר לכך הדרי' רחמנא וסיים בחג הסוכות להורות אף שהוא אחרון אפ"ה עובר דבאמת אין יה"כ מכפר אחטאת ואשמות נמצא אף שהוה ידעינן דאין יה"כ מכפר אחייבי חטאת ואשמות ודאין מ"מ ה"א דלא בעינן כלל כסדרן מש"ה גלי רחמנא התם דאין יה"כ מכפר אחטאת ואשמו' ודאין וע"כ דמש"ה הדרא רחמנא וכתיב בחג הסוכות להורות להיות הוא האחרון דוקא. אבל כ"ז לגירסת רש"י אצ"ל בחה"ס לומר שהוא אחרון. אבל לשיטת ר"ח ז"ל דגורס אצ"ל בחג המצות לומר לך שהוא ראשון הדרא קושי' העולם לדוכתי' כנ"ל דהא אף אי לא הוה כתיב כלל בחג המצות הי' ג"כ סידורם בקראי בחג המצות דפתח בו תחילה ואח"כ בחג השבועות וחג הסוכות ובדרוש הארכתי ת"ל ליישב כל דבר על מכונו גם לשיטת ר"ח ותן לחכם ויחכם ודוק: