אור ברסלב
מאורי אש על פרשת ויגש - אור חדש

מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט

על פרשת ויגש - אור חדש

על פרשת ויגש - כתנות אור

ויגש גרסינן במס' בבא בתרא דף קמ"ג ע"ב האי דאמר נכסיי לבניי הוה לי' ברא וברתא. מי קרי אינש לברא בניי או לא קרי אינש לברא בניי אמר אביי ת"ש ובני דן חושים. האי דאמר נכסיי לבניי הוה לי' ברא ובר ברא מי קרי אינש לבר ברא בניי כו' ופרשב"ם בר ברא בן של אותו בן או בן שלאחר שמת יעש"ה ויש להקשות דבשלמא בבן שלאחר שמת שייך שפיר למיבעי מי נימא דלא קרי אינש לבר ברא בניי וממילא יורש הכל הבן ואנו עוקרים ירושה המגיע לבן האחר משום דלא קרי אינש לבר ברא בניי או דקרי אינש לבר ברא בניי א"כ יורשי' שוה בשוה אע"ג דלבן אחד קרי נמי בניי כדפשטינן לעיל מ"מ הנכסים בחזקת יורשים קיימי משא"כ בבן של אותו בן מאי נ"מ הלא אף אם נאמר קרי אינש לב"ב בניי מ"מ לא יוכל להוציא כלל מחזקת ירושת אביו דהא גם לבן אחד קרי בניי ומצאתי שגם הת"ח הרגיש בזה ואולי אפשר לומר משום דאמרי' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ולדעת הרמב"ן ז"ל כופין אותם ע"ז יעויין בש"ע סימן ק"ח בסמ"ע וש"ך אך כ"ז מן אותו ירושה שירש ממש מן אביו אבל ממעות שלהם או ממה שירשו ממקום אחר אינם חייבים לפרוע וכ"ה להדיא בש"ע י"ד ה' כיבוד או"א ולפ"ז יש נ"מ רבתא כגון שאח"ז מת הבן תיכף והוא חייב לאחרים ממילא אין החיוב על בן הבן רק לפרוע כדי חצי חלק ירושתו דעל החצי השני יוכל לומר קרי אינש לבר ברא וירשה מאבי אבא ואין אני מחויב לפרוע מזה נ"ל ואין אנחנו יכולים להוציא מידו ועיין בזה ועוד יש כמה נפקותא ויש לי מקום עיון מהא דאי' לעיל דף קל"א ע"ב בנו ואחר וכתב הכל לבנו לא עשהו אלא אפוטרופי וכתב הרשב"ם בנו ואחר היינו בן הבן שמת כבר יעש"ה וא"כ קשה מאי קמבעי' לי' הלא אף אם לא קרי לבר ברא בניי נמי לא עשהו לבנו אלא אפוטרופי לפי' ב' של הרשב"ם ודוחק לומר דהיא גופי' קמבע"ל אם עשהו אפוטרופיס ואפשר שמש"ה המציא הרשב"ם גם פי' הראשון אשר לכאורה הוא למותר דהא לפירושו השני יש נ"מ רבתי הנראה לעינים אם יורש או לאו ולמה לו להמציא דרך רחוקה ועיין ולפי מ"ש הבית יוסף סי' רמ"ו דהא אמרי' דעשהו אפוטרופי היינו דוקא בכותב אבל באומר לא אמרי' זה אתי שפיר דקאמרי' הכל בשמעתין האי דאמר כו' אבל להרשב"ם וסייעתו דגם באומר שייך זה קשה ועיין עוד בסימן הנ"ל סעיף ד' ובסמ"ע ס"ק ה' ומה מאד נמלצו לחכי דברי זקיני הגאון אמיתי במה שכתב כאן בספרו שו"ת פנים מאירות חלק ראשון סימן ל"ז יעש"ה:

מאחר כי הארכנו קצת בפ' הקודמת ראוי לקובעה כאן קצת מה שחדשתי לתלמידיי בהל' חנוכה. ומאלהי אשא ברכה גרסינן בפרק במה מדליקין דף כ"ג ע"ב בפיסקא ולא בשמן שריפה מאי שמן שריפה אמר רבה שמן של תרומה שנטמאת ואמאי קרי לי' שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד. ומתוך שמצווה עליו לבערו גזירה שמא יטה אמר לי' אביי אלא מעתה בי"ט לשתרי אלמא תנן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט. ומשני גזירה י"ט אטו שבת ר' חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא בי"ט שחל להיות בע"ש עסקינן. לפי שאין שורפין קדשים בי"ט והא מדקתני בסיפא אין שורפין קדשים בי"ט מכלל דרישא לאו בי"ט עסקינן אר"ח מה טעם קאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים בי"ט תניא כוותי' דר' חסדא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בי"ט חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. איבעי' להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דמדרבנן הוא לא מזכירין או דלמא משום פרסומי ניסא מזכירין עכ"ל הגמ'. ויש להעיר בזה כמה ספיקות, ספק הראשון מה שהקשו בתוס' ד"ה תניא כוותי' דר"ח וא"ת והא משמע חוץ משמן שריפה דאין מדליקין לא בשבת ולא בי"ט. והיינו דלא כר' חסדא דלדידי' מדליקין בשבת כו'. ספק השני תמיהת התוס' שם בדיבור שלאחריו דהך בעי' מהו להזכיר של חנוכה בבה"מ הוה לי' לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה ולא שייך הכא מידי ספק השלישי הקשו שם בתוס' מאי כריך אביי אלא מעתה י"ט דעלמא לשתרי הא איהו גופי' יליף לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט מעולת שבת בשבתו ותירצו דאביי לא קאי התם רק לפרושי טעמי' דאין שורפין קדשים בי"ט אבל גזירה תרומה אטו קדשי' לית לי' כלל ורשב"א מפרש אי בי"ט הטעם דאין שורפין מחמת שאין שורפין קדשים בי"ט הוא ובשבת הטעם הוא שמא יטה לא שייך למיתני הך דינא דאין שורפין קדשים בי"ט הכא ומשני גזירה י"ט אטו שבת ושייך שפיר למיתנייהו גבי הדדי יעש"ה ויש לדקדק למה להרשב"א ז"ל לתירוצו השני ולא סגי לי' בתירוץ תוס' הראשון. ספק הרביעי מדקדקים לר"ח למה לי' להתנא להכפיל לשונו במה טעם ה"ל למישני תלמודו דרך קצרה דאין שורפין קדשים בי"ט לחוד ותו יש לדקדק על הלשון דר"ח לשמא יטה לא חיישינן לית דין צריך בשש ובכדי שנבוא אל העיון הלכה לפרק ולסתור כל ספיקות שזכרנו נבוא מענין לענין לבאר מקדם סוגיא קטנה מה' חנוכה והוא דגרסינן ריש פירקן אמר ר' הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה (ופירש"י זקוק לה לתקנה הלכך צריך לעשות לכתחילה יפה) ומותר להשתמש לאורה (ופרש"י הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש) ורב חסדא אמר מדליקין בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. אמר רב פתילות שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בשבת בין בחול כו' קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלוה כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלוה. אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתין מעיקריה ופירש"י ז"ל אי זכאי אלו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתי ראשון עכ"ל ויש לדקדק בכאן חדא אם הפירוש של אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה היינו הטעם שנותן שם ר"י לרב דס"ל כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה קשיא אטו טעמא אחרינא אית ביה ולמה לא קיבל ואי עיקר שמעתיה דרב אמרוהו קמיה גם ע"ז צריכים לתת לב למה לא קיבל וביותר למה כשאמרוה משמיה דר' יוחנן קיבל אטו משא פנים יש בדבר למה משמיה דר"י לא קיבל ומשמיה דר' יוחנן קיבל ומה גם אלו גוף הדין של רב אמרוהו ל"ל אמרוהו משמיה מריה דשמעתיה שהוא רב גופי' גם יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שכתבו אלו הייתי זוכה הייתי גורסה הלשון גורסה לא יתכן ואמרתי השב אשיב על כל ספיקות בכדי לחדד התלמידים דהנה הקשה בשו"ת שער אפרים אמאי כייל רב בכיילה רבא דכל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקים בחנוכה. הלא בין השמנים של שבת נזכר ג"כ שמן שריפה שהוא שמן של תרומה שנטמאת ובודאי שאסור להדליק בשמן שריפה לנר חנוכה דהא מסקינן דנר חנוכה צריך עכ"פ לכתחילה שיעורא והך שמן שריפה דלשריפה עומד אמרי' ביה כתותא מכתת שיעוריה וכמו דאסרי' לולב של אשרה משום דלולב צריך שיעורא וכתותי מכתת שיעורא. ומתרצים משום דוקא גבי איסורי הנאה אמרי' כתותי מכתת שיעור אבל הך שמן שריפה הואיל ואמרי' בשעת ביעורי' מותר להנות מיניה כדאמרי' במכילתן בשעה שאתה מבעיר אתה רשאי להנות מיניה מש"ה לא אמרינן ביה כתותי מכתת שיעורא יע"ש איברא נראין דעת התוס' דמס' סוכה דגם גבי התירא הנאה שייך לומר כתותא מכתת שיעורא דגרסי' שם דף ל"ה ע"א בפיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגו בה ר"ח בר אבין ור' אסי חד אמר לפי שאין בו היתר אכילה וח"א לפי שאין בו דין ממון. תנן אתרוג של תרומה טמאה פסולה בשלמא למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בו דין ממון מא"ל כו' תסתיי' דרב אסי הוא דאמר לפי שאין בו ד"מ כו' יע"ש היטב ובתוספות ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' ומהאי טעמא פסול נמי אתרוג של תרומה טמאה דג"כ אית ביה משום כתותא מכתת שיעורא כו' יע"ש בדבריהם הרי רצונם להדיא אף שתרומה טמאה מותרת בהנאה מ"מ אמרי' ביה כתותא מכתת שיעורא (והגם יש לחלק בין נ"ח לאתרוג ועיין בשו"ת הנ"ל) ובהיות כן לשיטת התוס' הדרא קושי' הגאון הנ"ל לדוכתי' למה מדליקים בשמן שריפה לנר חנוכה ואמאי נימא כתותא מכתת שיעורא אולם מצאתי להדיא דעת התו' דדוקא באיסורי הנאה הוא דאמרי' כמ"ש ולא בהיתרי הנאה אשר יאמר כי הוא זה במס' סוטה דף כ"ה ע"ב בפסקא מתו בעליהם עד שלא שתו ב"ש אומרים נוטלים כתובתה ואינם שותים ובה"א שותים כו' במאי קמפלגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. תוספות ד"ה לאו כגבוי דמי הכא לא שייך כל הני פלוגתיה דר"מ ורבנן בכל העומד לבצור כבצור דמי כו' דהכא כ"ע מודים דלא כגבוי דמי שהרי צריך דיינים ולאו בידי' הוא כדאמרי' גבי גר מאן יימר דמזדקינן לה ב"ד כו' והא דאמרי' גבי שופר ולולב של אשרה כתותא מכתת שיעורא והיינו דמשום דעומד לשרוף כשרוף דמי בהא כ"ע מודים משום דאיסורי הנאה נינהו וחשיב כעפרא דעלמא וליכא שיעורא יעש"ה הרי להדיא גם דעת התוס' דלמ"ד שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לא אמרינן כתותו מכתת שיעורא אלא באיסור הנאה. ובהיות דהלכה כב"ה בשטר העומד לגבות דלאו כגבוי דמי מש"ה אמר רב דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה ולא שייך לומר כמ"ש משום דמותר בהנאה לא שייך ביה לומר כתותא מכתת שיעורא כמש"ל והא דהקשו תו' במס' סוכה דליתסר אתרוג של תרומה טמאה מהאי טעמא דכתות' מכתת שעור' אף שהיתר הנאה הוא ולא שייך ביה לומר דחשיב כעפרא דעלמא כמ"ש תו' בסוטה נ"ל ג"כ ע"פ מה דאי' במס' גיטין דף ל"ז ע"א קריבי' דר' אסי הוה לה האי שטרא דהוה כתוב ביה אחריות נכסי' אתי לקמיה דר' אסי אמר לה אינה משמט שבקוהו ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו משמט כו' וטעמייהו דר"א ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לכך אמר דאינה משמט ר' יוחנן ס"ל שטר העומד לאו כגבי דמי לכך אמר דשביעית משמטתו. הרי להדיא דר' אסי ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכ"ש דס"ל בשארי דברים דכפדוי וכשרוף דמי (דמה הכא דצריך ב"ד וי"ל מאן יימר דמזדקק כו' כמ"ש תו') וממילא אף היכא דליכא איסור הנאה בכ"מ אמרי' כתותא מכתת שיעורא מטעם דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. והנה שם במס' סוכה ר' אסי הוא דאמר לפי שאין בו דין ממון כמו דאסיקנא שם תסתיי' דר"א הוא דאמר לפי שאין בו דין ממון ולפ"ז י"ל דתו' הקשו שם על המקשן דפריך אלא למ"ד לפי שאין בו ד"מ מא"ל קשיא הא זהו ר' אסי וי"ל לדידי' דמש"ה פסול אתרוג של תרומה טמאה משום כתותא מכתת דלדידיה אף דליכא איסורי הנאה אמרינן בו נמי כמ"ש כנ"ל וממילא כיון דזכינו ליישב דברי התו' שוב שפיר י"ל כמש"ל דמש"ה אמר רב מדליקין בשמן שריפה דהלכה כב"ה ולא אמרינן כתותא כו' רק גבי איסורי הנאה הואיל וחשיב כעפרא ומאחר דהך שמן שריפה מותר בהנא' מש"ה לא שייך ביה לומר כלל כמ"ש. אמנם קושי' הגאון הנ"ל יש לתרץ באופן אחר דהנה הובא שם בתשובת שערי אפרים להקשות למה נפסל אתרוג של תרומה טמאה יהיה איזה טעם שיהיה עכ"פ נימא בה הואיל ואי בעי מתשיל עליה ותירץ שם ב' תירוצים הראשון דאי מתשיל עלי' הדרי' לטיבלא ואתרוג של טבל אין יוצאי' בו כמ"ש שם בתי' וכ"כ הרמב"ן ז"ל ושנית דאין נשאלים נדרים בי"ט יעש"ה ולפ"ז י"ל דגבי נר חנוכה דמותר להדליק שפיר בטבל דבשלמא גבי אתרוג אמרינן הטעם משום שהוא של שותפות כיון שיש להכהן חלק בו ולא מקרי לכם משא"כ בנ"ח לא שייך זה וגם תירוץ השני פשיטא דלא שייך כאן ויעויין מ"ש לקמן מזה ובהיות כן דמש"ה מדליקים בנר חנוכה בשמן שריפה ולא אמרי' בו כתותא כו' משום דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' וזה שייך אף במקום שי"ל כמ"ש בשו"ת הנ"ל יעש"ה. וברם האי מלתא דהואיל אי בעי מתשיל עלי' תליא בפלוגתא דרבתי אי אמרי' הואיל ועיקרו נובע במס' פסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מי"ט לשבת ר' חסדא אמר לוקה רבה אמר אינה לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי אורחי' חזי ליה. רח"א לוקה לא אמרי' הואיל כו' ושם דף מ"ז ע"ב איתביה אביי המבשל גיד הנשה בי"ט בחלב לוקה חמש וחד מהם הוא משום הבערה ואי אמרת הואיל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו ומסיק אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה יעש"ה ואמרי' עוד שם דף מ"ח דר"א ור"י פליגו ג"כ בהואיל ואמרוהו רבנן קמיה דר' ירמיה וקיבלה ור"ז לא קיבלה. א"ל ר"י לר"ז מלתא דקשי' לן ואתיא כמה שנין במאי פליגו ר"א ור"י השתא דאמרו משמיה דגברא רבא ולא נקבלי' יעש"ה וכתב הרא"ש ז"ל דהלכה דאמרי' הואיל משום דאמר ר' אליעזר ור' יהושיע קאמפלגו דר"א ס"ל כר"ח ור"י כרבה דאמרי' הואיל והדרן לכללן דר"א ור"י הלכה כר"י ע"כ פסק להלכה דאמרי' הואיל יעש"ה. ואחר הצעת דברינו האלה יראו ליישב כמה ספיקות שזכרנו דהנה לכאורה י"ל קושי' הגאון הנ"ל דרך פשוט ומעיקרא דדינא פריכא היא דהא להך שינוי דר' חסדא דהך ולא בשמן שריפה לא קאי כלל על י"ט דעלמא אלא בי"ט שחל להיות ע"ש משום טעמא אחרינא דאין שורפין קדשים בי"ט א"כ בשבת דעלמא מותר להדליק בש"ש ובהיות כן י"ל דרב ס"ל נמי כשינויא דר"ח וקאמר שפיר פתילות ושמני' שאמרו חכמי' אין מדליקין בהם בשבת מדליקי' בחנוכה אבל משמן שריפה לא קמיירי דהא מדליקי' בו בשבת: אבל עדיין ימצא מקום לקושי' הגאון הנ"ל והוא שתו' הקשו מאי פריך אביי אלא מעתה י"ט לשתרי הא אביי גופי' יליף לקמן דאין שורפי' קדשים בי"ט משום שנאמר עולת שבת בשבתו ותירצו דתרומה אטו קדשים לא ס"ל לאביי והך שמן שריפה תרומה הוא יע"ש ולפ"ז ע"כ גם במסקנא ס"ל אביי הך שנויא קמא דגזירה שמא יטה וקיבל שינויא דגזירה י"ט אטו שבת דליכא למימר כלל לדידיה שינויא בתרא דטעמא משום שאין שורפי' קדשי' בי"ט ז"א דהא לית ליה תרומה אטו קדשים כנ"ל ולפ"ז קשה על אביי למה קיבל שמעתתא דרב הוה ליה למיפרך למה מדליקים בשמן שריפה בחנוכה כנ"ל כיון דלדידיה הוה בכללא דאין מדליק בו בשבת ויעויין בתוס' ד"ה ומותר להשתמש לאורה כו' ואביי נמי קבלה ומש"ה פסקי' הלכה כרב עיין היטיב הרי בררנו דקושי' הגאון כל עיקרו לאביי דס"ל אין מדליקי' בשבת בש"ש א"כ למה קיבל דברי רב ולא קשיא ליה על שמן שריפה נימא בו כתותא מכתת שיעורא ועתה אמרתי ליישב דברי חז"ל בלשונם הצח דכשבאו חכמים לומר הלכה לפני אביי הי' קשה בעיניהם שלא יקשה להם מ"ט מדליקין בש"ש בחנוכה ונימא בו כמ"ש בשלמא לאחר י"ל דבאמת מדליקין בשבת בש"ש וכשינוי' דר' חסדא ומעתה לא קאי האי כללא דמדליקין בחנוכה על הא דהתחיל ואומר פר"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת. אבל לאביי גופי' הוה קשיא שפיר כיון דלדידיה לא ס"ל כשינוי דר"ח כאשר בררנו על הנכון לכן התחכמו ע"ז ואמרו לו משמיה דרב ירמיה דאמר בפסחי' דף מ"ח דר"א ור"י פליגו בפלוגתייהו דהואיל דר' יהושיע סבר אמרי' הואיל וממילא הלכה כר"י כמ"ש הרא"ש וי"ל דמש"ה מדליקין בש"ש בחנוכה דאמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכמש"ל באופן השני ואחר שהקדימו הדין משמיה דר' ירמיה שפיר מצאו מקום לומר לפניו דברי רב דבכל השמנים מדליקין בחנוכה אף בש"ש ולא קיבל אביי אותו הלכה משום דאביי קאים בשיטתו דאותבי' בפסחים מברייתא דהמבשל ג"ה בי"ט כו' דמוכח מיניה דלא אמרי' הואיל כלל וכיון דנסתלק הסניגור שוב הוה קשיא ליה קושי' הגאון הנ"ל למה מדליקין בשמן שריפה בחנוכה ונימא בי' כמ"ש וגלל כן לא קיבל:

ודייק כי אתא רבנן הדרא לומר הלכה זו לפני אביי ובכדי שלא יקשה כנ"ל על שמן שריפה למה מדליקין נימא ביה כמ"ש התחכמו ואמרו משמיה דר' יוחנן דאמר בגיטין שם דמשמט משום דס"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי א"כ ג"כ כל, העומד לשרוף לאו כשרוף דמי דאין לדחות דדוקא בשטר העומד לגבות הוא דס"ל לאו כגבוי דמי כסברת התוס' בסוטה דמי יימר דמזדקינן ליה ב"ד כדאמרי' גבי בכור אבל בעומד לשרוף ס"ל כשרוף דמי זה ליתא לאביי גופי' דאי' במכילתא דף מ"ז ע"ב רמי ליה אביי לרבא תניא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר אלמא לית ליה לר' שמעון מוקצה ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן כו' ומשני הכא השתא כו' התם מי יימר דמזדקק לה חכם כו' הרי דאביי לא נחית כלל להאי סברא דממון יימר דמזדקינן לה ב"ד ובהיות כן כיון דס"ל לר' יוחנן בכל העומד לגבות לאו כגבוי דמי ה"ה בכל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי וקשה למה אמרי' גבי לולב של אשיר' דפסול משום כתותא מכתת שיעורא הלא כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי ועכ"ל משום דהוא איסורי הנאה נחשיב כעפרא כנ"ל וא"כ שייך שפיר הך דינא דרב דמדליקין בשמן שריפה ולא אמרינן בו כתותא מכתת שעורא משום דמותר בהנאה לא שייך לומר כמ"ש דכמו דאמרי' לר"י בשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ה"ה בדבר שמותר בהנאה לא שייך לומר בו דכשרוף דמי כמ"ש לעיל בשו"ת הנ"ל ועיי' לעיל ולכן קיבל אביי שפיר ההלכה כשאמרוה קמיה משמיה דר' יוחנן לכך הדר ואמר אי זכאי כלומר לקבל על פירכת מה ששאלתי מהברייתא דהמבשל גיד הנשה בי"ט בפסחים שאפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ושפיר אמרינן הואיל והייתי יוכל לקבל ג"כ כשאמרו לי ההלכה משמיה דר' ירמיה (ואפשר דהלשון זכאי הוא דרך אי הייתי מנוצח מפירכת הנ"ל וכמו דאמרי' בהא זכנאי ר"א לרבנן ודומהו רבות בש"ס) ולעורר לב התלמידים אמרתי להם שזה דייק רש"י ז"ל אלו היתי זוכה היתי גורסת כששמעתי ראשון כלומר שהייתי גורם עצי המוקצה ולא הבערה בהבריי' דהמבשל ג"ה בי"ט ושייך שפיר לשון גירסא שלא הייתי גורס הבערה אלא עצי מוקצה ושפיר הייתי יכול לקבל מקודם ההלכה של רב שי"ל הואיל ואי בעי מתשיל כנ"ל: ובזה יתבאר ג"כ ספק השלישי שזכרנו דהנה הרשב"א ז"ל כ' בחידושיו לרבא דאמר מש"ה אין מדליקין בשמן שריפה בשבת מתוך שמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה א"כ אף גם אם נימא בנר חנוכה אסור להשתמש לאורה אפ"ה אסור להדליק בחנוכה בש"ש דהא הך שמא יטה לא תלי במאי דישתמש אצלו רק מתוך שמצווה עליו לבערו וזה שייך נמי בנ"ח לחוש שפיר ודבריו דברי טעם הם ולפ"ז קשה לדברינו הנ"ל דגם אביי ס"ל דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אמאי ניחוש שמא יטה עכ"פ בשבת חנוכה כסברת הרשב"א ז"ל בשלמא לרב לק"מ די"ל דס"ל כר"ח דלשמא יטה לא חיישינן אלא לאביי גופיה קשה איך קיבל הלכה זו כיון דאיהו ס"ל הגזירה מתוך שמצווה עליו לבערו חוששין שמא יטה דא"ל דס"ל כר"ח משום דאין שורפי' קדשים בי"ט דהא לית ליה לאביי האי סברא דגוזרים אטו קדשים מדפריך אלא מעתה בי"ט דעלמא לישתרי וכמש"ל מתוס' דשם קשה שפיר לאביי כנ"ל. בלא סברת הרשב"א ז"ל הוה מקום לומר דגבי נר חנוכה לא שייך כלל לומר מתוך שמצווה עליו לבערו חיישי' שמא יטה. דהנה פסק הטור ז"ל דלאחר שהודלק מנר חנוכה שיעורו לכ"ע מותר להשתמש לאורו. ומקשי' האחרונים א"כ מאי טעמייהו דמתירין להדליק בשמנים הפסולים בשבת חנוכה משום דאסור להשתמש לאורה אכתי איכא למיחוש שמא ישתמש לאורו אחר שיודלק שיעורו ואז ישתמש לאורו. מההכרח לפרש דמהתירא מיירי כשנותן כשיעור מצומצם בהכלי ולפ"ז אין ג"כ חשש השני דמתוך שמצוה עליו לבערו יטה כדי שיתבער מהר ז"א דהא יפחות משיעורו כיון דלא נתן כ"א כשיעור מצומצם בתחילתו ואח"ז הגיע לידי ספר נחמד א' נקרא חידושי ריא"ף הרגיש קצת בזה אבל לשיטת הרשב"א ז"ל דכ' להדי' דגם בשבת חנוכה שייך הך שמא יטה קשה כנ"ל לאביי לכך הוצרך הרשב"א לתרץ קושי' תו' בענין אחר דמש"ה פריך אביי אלא י"ט דעלמא לשתרי ולא ניחא ליה לומר משום דאין שורפי' קדשים בי"ט משום דלא ניחא ליה שיהיה טעמים חלוקי' במשנתינו. ולפ"ז במסקנא י"ל שפי' דגם אביי ס"ל כשינויא דר"ח דמה טעם קאמר ולשמא יטה לא חייש אביי כלל א"כ שפיר קיבל ההלכה של רב דמדליקין בש"ש אף בשבת חנוכה כנ"ל ליישב שיטת הרשב"א ז"ל דקאי בשיטתו כמה שכתבנו. והשתא נבוא לעורר עוד קושי' אחת לדברינו האלה וכשנתיישב לקושיא ההיא יוסרו כל הספיקות שזכרנו דהנה עדיין יש מקום להקשות לדברינו הנ"ל איך קאמר ר' חסדא אכל הני פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת שמדליקין בהם בחנוכה בחול מ"ע דשמן שריפה דיהיה מותר בחול ואסור בשבת. דא"ל דבשלמא בשבת אסור משום שמא יטה ז"א דהא ר"ח ס"ל לשמא יטה לא חיישינן כלל (או שמיירי משיעור מצומצם כמ"ש ולא שייך יטה) אבל זה טעות דהא כיון דר"ח לא חייש בשמן שריפה כלל לשמא יטה וממילא מותר להדליק בשבת בש"ש רק דמשנתינו מיירי בי"ט שחל להיות ע"ש כאשר משני ר"ח א"כ לא קאי כלל אשמן שריפה דהא מותר להדליק בשבת. ור"ח לא מיירי אלא מכל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת כמש"ל. אמנם כאשר נבוא לבאר הספיקות שהתחלנו ישאר קושי' זו דהנה לכאורה יש אתי ליישב ספק הראשון והאחרון שזכרנו בצירוף מה שיש להעיר בירושלמי דאי' שם כל הפתילות ושמנים הפסולים לשבת אם נתן לתוכם קצת שמן כשר מותר להדליק בהם אבל בשמן שריפה דאסורו משום דאין שורפים קדשים בי"ט אסור אף כשנותן לתוכו שמן כשר יע"ש ויעויין בקה"ע לדקדק מה בעי בזה דפירש שם זהו החילוק דאי הטעם משום דאין שורפין קדשי' בי"ט אף כשנותן לתוכו שמן כשר אסור פשיטא (ותו יש לדקדק דסידר הש"ס מקודם א"ל אביי אלא מעתה י"ט דעלמא לשתרי ואח"ז שינוי' דר"ח) ונלע"ד דרך חידוד הלכה דהנה תוס' הקשו שם מאי משני שם גזירה י"ט אי אטו שבת הא הוה גזירה לגזירה. והא דגזרינן לעיל שפיר חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך משום דהתם הטעם שמא יטה הוה מחמת שאינה נחלק יפה א"כ הוה כמו ודאי יטה ולא הוה גזירה לגזירה אבל הכא ליכא כ"א ספק מתוך שמצווה עליו לבערו חוששין שמא יטה א"כ הוה ממש גזירה לגזירה יעש"ה מה שתירצו בזה. ובהיות כן י"ל דגם ר' חסדא ס"ל דאסור להדליק בשבת דעלמא בשמן שריפה משום שמא יטה רק דהוה קשה ליה אלא מעתה י"ט דעלמא לשתרי וא"ל דגזרינן י"ט אטו שבת זה לא ס"ל לר' חסדא מטעם דהוה גזירה לגזירה ובכדי שלא תקשה קושי' התו' למה לעיל גבי חלב מהותך גזרינן גל"ג לזה בא ר"ח כמתרץ דבשלמא הוא הטעם דודאי יטה אבל הכא ליכא רק ספק מה דדייק לשמא יטה כלומר לספק יטה לא חיישי' לגזור בי"ט אטו שבת משום דהוה גל"ג ובהיות כן עיקר פירכתו אמאי אסור בי"ט לכך משני דבאמת מתני' תרתי קאמר דאין מדליקין בשבת דעלמא בש"ש משום שמא יטה. ובי"ט שחל להיות ע"ש עסקינן דאז אסור משום שאין שורפים קדשים בי"ט ומה טעם קאמר כו' והוכיח לומר דמה טעם קאמר כסברת הרשב"א דלא ניחא ליה לחלק בין הטעמים. רק דקשה למאי נ"מ תני מתני' הטעם משום דאין שורפי' קדשים בי"ט הא בלא"ה אסור משום שמא יטה. אבל לפי החילוק של ר"ח בירושלמי לחלק בין הטעם שמא יטה להטעם דאין שורפים קדשים בי"ט אם נתן לתוכה שמן כשר כנ"ל אתיא שפיר דמתני' נותן טעם ג"כ משום שאין שורפי' קדשים בי"ט ואסור גם אם נתן לתוכה שמן כשר. ומיושב שפיר דמש"ה מינו לאותו חכם מחמת שתירץ קושית ממשנתינו כנ"ל וע"ש בירושלמי ומתורץ נמי קושית תוס' דעכשיו שפיר קאמר תניא כוותיה דר"ח כל פתילות ושמנים שאמרו חכמי' אין מדליקים בשבת וקאי נמי אשמן שריפה דמודה ר"ח דאסור ג"כ משום שמא יטה כנ"ל ובהיות כן עדיין קשה לר"ח כיון דס"ל אין מדליקי' בשבת דעלמא בשמן שריפה ממילא הוה נמי האי ש"ש בתוך הכלל דכל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקי' בהם בשבת. א"כ אמאי אין מדליקין בשמן שריפה בשבת חנוכה דא"ל שמא יטה דהא אינו נותן כ"א כשיעור מצומצם ולא שייך לומר שמא יטה דאיפחת ליה משיעוריה כמש"ל וא"ל ג"כ דמש"ה אין מדליקים בשבת בש"ש משום דאמרי' גבי כתותא מכתת שיעורא דא"כ גם בחול שייך ה"ט ולמה מדליקים בחול בש"ש. אולם גם לזה י"ל דס"ל לר"ח דאמרי' שפיר כתותי מכתת כו' רק די"ל הואיל ואי בעי מתשיל וס"ל כתירץ השני שבתשובות שע"א הנ"ל דמש"ה לא אמרי' הכי גבי אתרוג דאין נשאלים בי"ט כו' וא"כ ה"נ גבי נ"ח י"ל דמדליקין בחול משום די"ל הואיל ואי בעי מתשיל. אבל לא בשבת משום דאין מפירין נדרים בשבת ומש"ה אסור להדליק בשבת בשמן שריפה משום דצריך ליתן כשיעור והכא מיד כשבא שבת כתותי מכתת שיעורא דלא שייך לומר הואיל ואי בעי מתשיל דאין מפירין בשבת והארכתי בזה מאוד וכאן באתי לאהבת הקיצור דזה ליתא דהא שמעינן לה לר' חסדא גופי' בסוגי' דהואיל, דר"ח גופיה לית ליה הואיל ואי בעי מתשיל יע"ש והדרא קושית לדוכתיה לר"ח מ"ט מצא לחלק גבי שמן שריפה בין חול לשבת כנ"ל. אך יעויין במס' פסחים דף מ"ב ע"א דכי לית ליה לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא מודה ר"א דאמרי' הואיל ולפ"ז י"ל דכאן הוה לחומרא לחייבו בנר חנוכה ושפיר אמרי' דמדליק בחול בשמן שריפה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מתשיל עלי'. אב גם זה ליתא. דהנה הקשו התו' במכילתן למה ליה לרבא לומר טעמיה דר"ה בשבת משום דקסבר מותר להשתמש לאורה דלמא סבר ר"ה באמת דאסור להשתמש לאורה ואפ"ה אמר שפיר דאין מדליקין בשבת משום דקסבר כבתה זקוק לה ובשבת א"א להדליק ותירצו מדאמר ר"ה בין חול בין בשבת ש"מ דבשבת ס"ל טעמא אחרינא יע"ש ומקשים העולם באמת על ר"ה למה לי' שני טעמי' בשבת ולמאי נ"מ אם בשבת יהיה ג"כ הטעם משום כבתה או משום דמותר להשתמש לאורו. ואמרתי דיש נ"מ רבתי בזה דאם נאמר הטעם משום כבתה זקוק לה לא נאסר להדליק באלו שמנים הפסולים כ"א בדאית ליה נר כשר אבל כי לית ליה רק מהשמנים ופתילות הפסולות מותר להדליק דאיך יתכן משום חשש דיכבה ולא יזקק לה ליבטל המצות לגמרי משא"כ אי הטעם משום שמותר להשתמש לאורו ושמא יטה אע"ג דלית ליה נר כשר אפ"ה אסור להדליק בהני שמנים הפסולים וכן הרגיש בעפ"י בחילוק זה ושמחתי ולדעתי מדוקדק הדבר בפרש"י ז"ל שהי' קשה להם ג"כ למה לר"ה לשני טעמים הנ"ל לכן כתבו בדקדוק כבתה זקוק לה. הלכך צריך לעשות לכתחילה יפה אם יכולת בידו אבל אם לית ליה יפה מותר להדליק ג"כ בו ובד"ה מותר להשתמש לאורה כתבו הלכך בשבת אסור כלומר דגם בדיעבד אסור וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל ועיין עליו ולפ"ז כיון דר"ה דאמר אין מדליקין בחול מיירי בדאי' ליה שמן ונר אחר אבל אם לית ליה כ"א אותו נר מודה ר"ה דמדליקין א"כ ר"ח דפליג עליה ואמר מדליקים בחול ע"כ דמיירי אף בדאי' ליה נר כשר אפ"ה מדליקין בשמנים הפסולים א"כ הדרא קושי' לדוכתיה מ"ט בשמן שריפה וא"ל משום דאמרי' הואיל כנ"ל קשה הא הוי הואיל לקולא דכיון דאית ליה נר כשר ואין מתירין לו להדליק בשמן שריפה משום הואיל הרי לך להדיא הואיל לקולא וכבר דברנו דלית ליה לר"ח הואיל לקולא. ומההכרח בידינו לפרש דמש"ה אמר ר"ח מדליקין בחול בש"ש ולא אמרי' כתותא מכתת מאחר דמותר בהנאה כתירוץ הראשון הנ"ל רק דבשבת אסור מטעם שמא יטה וכמ"ש הרשב"א ז"ל ולא מיירי שנותן רק כשיעור מצומצם אלא שנותן יותר מהשיעור ושפיר י"ל שמא יטה ואך לפ"ז יקשה קושי' בעפ"י למה מדליקין בשמן שריפה הלא אמרי' מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו וקיי"ל אין מביאים קדשים לבית הפסול אף בטומאה יעויין שם היטב בדבריו דאוסר מה"ט במסקנא שמן שריפה. בלא דברינו הנ"ל היה מקום לפרש דמיירי שאינו נותן כ"א כשיעור מצומצם כמו שכתבתי לעיל ולא ישאר ממנו כלום להביאו ליפסול אבל לדברינו האלה דמיירי שנותן שמן יותר מן השיעור קשה אמאי נגרום לבא לבית הפסול. אך י"ל דלא יביא לבה"פ גם המותר שבנר דאית לי' תקנתא אחרינא כמ"ש בריא"ף דיוכל לערב אח"כ עם שמן כשר ולבטלו יע"ש ואנן קיימינן עכשיו דאית לי' שמן כשר ויוכל לבטל רק קשה ע"ז הלא אין מבטלין איסור לכתחילה. אמנם מאחר שחנוכה דרבנן מותר לבטל שפיר לכתחילה דקי"ל באיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחילה וכמ"ש דודי זקיני הגאון הש"ך ז"ל בי"ד סי' צ"ט ס"ק י"ז ומסיק דדוקא באיסור דבריהם שיש לו עיקר מן התורה הוא דאסור יעש"ה. ולפ"ז מיושב גם ספק השני שזכרנו דבל"ז לא שייך למיבעי' מהו להזכיר של חנוכה בבה"מ כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן. ה"א דיש לחנוכה עיקר מה"ת כמ"ש בזית רענן ובאליהו רבה וא"כ בודאי דמדכרינן. אבל השתא דקאמר תניא כוותי' דר"ח כל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת כו' וקשה קושית התוס' הא לא הוה כוותי' דהא מדליקין בשבת בש"ש לר"ח ובהכרח לומר כמו שבארנו דגם ר"ח מודה דאין מדליקין בשבת בשמן שריפה שמא יטה רק דפליג על גזירת י"ט אטו שבת כנ"ל ולפ"ז מ"ט דר"ח בנ"ח דמדליקין בחול ולא בשבת בש"ש בל"ז י"ל דלא קאי כלל אשמן שריפה דמותר להדליק בו לר"ח בשבת ולא הוה בכלל כל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אבל כיון דמוכח דגם ר"ח אוסר בשבת דעלמא להדליק בשמן שריפה קשה והכרח לומר דטעמא שמא יטה דמיירי כשנותן יותר משיעורי' וקשה א"כ ניחוש בחול שלא יבוא לידי פסול וצ"ל דיוכל לבטלו וקשה הא עיקרו דאוריי' ואין לבטל לכתחילה איסור דרבנן שעיקרו מה"ת וע"כ דחנוכה גם כל עיקרו דרבנן א"כ בעי שפיר מהו להזכיר של חנוכה בבה"מ די"ל מאחר שכל עיקרו דרבנן אין להזכיר ומיושבים כל הדקדוקים הנ"ל והארכתי בזה וכאן באתי באהבת הקיצור רק לעורר לב התלמידים ביומא האילן אשר אין דורש מכלל כו':

תוכן העניינים

מאורי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה