מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת בהעלותך - כתנות אור
הוריות דף ה' ע"ב תניא ר"ש אומר מה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת אם ללמד שהם שנים הלא כבר נאמר ועשה את אחד חטאת ואת אחד עולה לה' יכול נאכלת חטאת ללוים ת"ל ופר שני לעולה מה עולה אינה נאכלת אף חטאת לא נאכלת כיוצא בו א"ר יוסי הבאים משבי הגולה הקריבו לאלהי ישראל פרים שנים עשר וגו' צפורי חטאת שנים עשר הכל עולה לה' הכל עולה ס"ד אפשר שחטאת עולה אלא הכל כעולה מה עולה אינו נאכלת אף חטאת לא נאכלת דתניא ר' יהודא אומר על ע"א הביאם לכאורה איכא לתמוהי דקאמר ת"ל ופר שני לעולה מה עולה אינה נאכלת ה"ל בקיצור מה עולה אינה נאכלת ומה צריך לומר שני לעולה דהא כבר ידעינן דאיתקש לעולה כדאי' באמת בתורת כהנים הביאו רש"י בפ' בהעלותך ומה ת"ל ופר שני לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת ובזה יש סמך לדבריו בת"כ ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר הי' להם להביא לחטאת ע"ז עם פר העולה עכ"ל וא"כ לא הי' צריך לסיים ולומר שני לעולה ונראה דהוכרחה לומר ולסיים שני לעולה דרש"י פי' ולקחו פר בן בקר והוא עולה והוא קרבן ציבור בע"ז והרא"ם נדחק וכתב דמה ששרפו פר חטאת הי' ג"כ הוראת שעה וכ"כ הראב"ד בפי' בת"כ שמה שנשרפה ולא נאכלה הוראת שעה היתה והוצרכת לכל זה דלא תימא מה עולה אינה נאכלת אף חטאת לא נאכלת ולומר שתהא חטאת זו חטאת פנימיות שאינה נאכלת ולא חטאת חיצונה שהיא נאכלת ובעל נחלת יעקב כתב במה שנשרפו ולא נאכלת אין זה הוראת שעה דפר ושעיר דע"א הם מפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ולאפוקי מהרא"ם שכתב שגם זה שנשרפו הי' הוראת שעה והראב"ד שמא י"ל שהראב"ד ס"ל שהוא קרבן מילואים ולא קרבן ע"א ור' משה הדרשן ס"ל דהוה קרבן ציבור בע"א וכדין נשרפו ועיין בתמורה דף ט"ו ע"ב ובש"ס חדשי' דפ"פ דמיין נדפס בתוס' בטעות דייק ותשכח ואי' בזבחים דף צ ע"ב ובהוריות דף י"ג ע"א דפר ע"א קודם לשעיר ע"א ופריך ואמאי האי חטאת והאי עולה וקיי"ל בכל מקום דחטאת קודם לעולה אמרי במערבא משמי' דרבא בר חמי חטאת ע"א חסרה א' לחטת כתיב נמצא לדברי ר' משה דרשן שהי' פר זה לכפר על ע"א א"כ דינו כקרבן ע"א שיהי' עולה קודמי' לו וכיון שדינו כפר ע"א הם כחטאת הפנימים שנשרפים כדיליף בפ' בית שמאי דף ל"ט ע"ב האי חטאת אלו שעירי ע"א עיין ברש"י: ולפ"ז צריך להקריב עולה וזה כוונת ר' שמעון דדריש ומה ת"ל ופר שני לעולה ר"ל להקריב עולה תחילה וע"כ בא הפר לכפר על ע"א והוה כחטאת הפנימיות בע"א ואינו נאכלת ושפיר ילפינן השתא מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינה נאכלת ושפיר מסיים כיוצא בו א"ר יוסי שחטאת ע"א אינו נאכל דבני גולה נמי על חטא ע"א הביאו ולכך חטאת דינו כעולה ושפיר כתב רש"י בחומש ופר שני לומר לך מה עולה אינה נאכלת ובזה יש סמך לדבריו בת"כ דגרסי התם שני לעולה ש"מ דהי' קרבן ציבור בע"א והא דלא הביאו שעיר הוראת שעה היתה אבל אם נימא כסברת הראב"ד דלא הי' קרבן ציבור בע"א אלא דמלואים הקריבו ע"כ הי' מחטאת החיצונים וכן כתב הרא"ם דכל שמונה דפר של לוים הי' של מלואים שבו נתחנכו לוים לעבודת לויה וכן משמע בגמ' דף פ"ט ע"ב דילפינן דדם חטאת קודמי' לדם עולה עד אמר רבינא הכי בחטאת הלוים עסקינן ואע"ג דכי עולה דמי קאמר רחמנא היא תקדום ופי' רש"י שלא הביאו על חטא וכן פרש"י לעיל בחינוך הלוים כתב ש"מ דס"ל סתמא דש"ס דלא הביאו על חטא אלא לשם חינוך והיא מחטאת החיצונים אבל ר"ש ס"ל דהביאו על חטא ע"א כדעת ר' משה הדרשן דדריש שני לעולה וק"ל ובפ"ק דפרה משנה ב' דרשינן מיתורא דשני דפרים דבני שתים עיי"ש:
גמרא דמנחות דף מ"ה ע"א כה אמר ה' אלהים בראשון בא' לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש חטאת עולה היא א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רב אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. לכאורה איכא למידק במאי קמפלגי ר' יוחנן ורב אשי והתוס' כתבו שם בד"ה מלואים הקריבו ולא דמי הני להני של משה. דשל משה עגל וכאן פר ע"ש ולכאורה נראה שגם בימי משה מצינו שהקריבו בר"ח ניסן פר לחינוך הלוי' דאמרינן בפ' הניזקין דף ס' דס"ל לר' לוי דשמונה פרשיות נאמרה ביום שהוקם בו המשכן וקחשיב שם פרשת הלוים ופרש"י קח נא את הלוים דבהעלותך והוצרכו לבו ביום שנזקקו לשיר ולפ"ז לפי תלמודינו שהביא פר לחינוך מיהו מ"מ אינו דומה דהתם לוים הביאו לחינוך וחינוך זה מפשטי' דקרא משמע שהכהנים הביאו לחינוך דכתיב ברישא דקרא ונתת אל הכהנים הלוים אשר הם מזרע צדוק הקרובים וגו' פר בן בקר לחטאת ובסוף הענין כתיב כה אמר ה' אלהים בראשון בא' לחודש תקח פר בן בקר תמים ופירש"י במקומו הוא פר המילואים מאמור בראש הענין ולימוד כאן שיהי' המילואים באחד בניסן וכן תעשו בשבעה בחודש ר"ל כך תעשה כל שבעה וכן הוא אומר למעלה שבעת ימים יכפרו על המזבח ורבותינו כך פירשו במנחות וכן תעשה פר שאינו נאכל בשבע שבטים שחידשו דבר והורה ב"ד שלהם שחלב מותר ועשו שבעה שבטים שהם רוב הציבור על פיהם שמביאים פר העלם דבר עכ"ל הרי משמעות הפסוק שהכהנים הקריבו לחינוך והי' מילואים של כהנים ולא מלואים של לוים ולכך כתבו שאינו דומה לשל משה דהתם הי' עגל בשביל אהרן אבל לי נראה די"ל שהיו דומים לגמרי לשל משה ונראה דהני תנאי כהני תנאי ונקדים מה שכתב הרב המזרחי סוף פ' צו וז"ל ולמילואים ליום חינוך הכהונה שכל מילוי יד בכל מקום אינו אלא לשון חינוך קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת משכן שהי' באחד בניסן כו' נמצא שבכ"ג באדר היתה תחילת המילואים וזה ששנינו בת"כ בפסוק ואת שעיר החטאת דרש דרש משה כו' זו שעיר ר"ח:
אבל בספרי אמרו ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר מישאל ואלצפון היו שנטמאו לנדב ואביהו שנאמר ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא בו ביום לא יוכלו לעשות אבל יכולים היו ביום שלאחריו נמצא למדין ששביעי של נדב ואביהו הי' בערב פסח א"כ יום מיתתן של נדב ואביהו הי' בשמיני לניסן וכיון שיום מיתתן הי' בח' למילואים ע"כ קרא דויהי ביום השמיני שבו מתו נדב ואביהו אדלעיל מיני' קאי דכתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים נמצא אנו למדין ששמיני למילואים הי' בשמיני לניסן וא"כ תחילת המילואים הי' בר"ח ניסן ולכן ע"כ צריך לומר דהאי דתורת כהנים פליגי אדר"ע וכן הסכים באבן עזרא דפשטא דקרא משמע שהי' שמיני למילואים ביום ח' דניסן ולפ"ז נראה דפליגי ר' יוחנן ור"א בפלוגתא דת"כ וסיפרי אליבא דר"ע דהא כד מעיין בקרא דמילואים הקריבו פר בכל יום וכן פרש"י בואתה תצוה ולפ"ז לר"ע דס"ל דשמיני למילואים הי' בח' בניסן ושבעת ימי מילואים התחילו מר"ח ניסן א"כ שפיר נוכל לומר דבימי עזרא שהתחילו מר"ח ניסן והקריבו פר בכל יום וכמו שפי' רש"י על וכן תעשה בשבעה בחודש והי' דומה ממש לשל משה אבל לר' יוחנן ס"ל כדעת ת"כ וכמו שאמרו בפ' ר"ע עשרה עטרות נטלו ביום שהוקם המשכן וקחשיב ראשון לחדשים ש"מ דהי' בר"ח ניסן שמיני למילואים והקריב אהרן למילואים עגל בן בקר וא"כ לא דמי הני מילואים לשל משה שהי' בר"ח ניסן והקריב עגל והכ' כתיב פר ולכך לא רצה לומר מילואים הקריבו והוכרח לומר דפרשה זו אליהו עתיד לדרשה והתוס' אזלו לשיטתם דכתבו בפ' הישן דף כ"ה ע"ב שחל שביעי שלהן בערב פסח לפי הספרים דגרסי בפסחים בפ' האשה דרב סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' שחל ז' שלהן בע"פ דאותו גירסא ליתא אלא ר' יצחק גרס התם ואני אומר דע"כ גירסא זו אמת דגרסינן כמו שהביא המזרחי בשם הסיפרי דאל"כ יקשה קושי' התוס' והניחו בתימא בפסחים דף צ"ג ע"א בד"ה ר"ע סבר אין שוחטין וזורקין תימא מנ"ל דהא לעיל אמר דמ"ד אין שוחטין סבר לה כר"י דאמר טמאי מת מצוה שחל ז' שלהן בע"פ ואלו ר"ע בפ' הישן לית לי' דר' יצחק וכל זה לפי שמחקו הגירסא דסבר לה כר"ע אבל לפי גירסת הספרים דגרסי סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' שנטמאו לנדב ואביהו שפיר מוכח מדכתיב ולא יוכלו לעשות הפסח ביום, ההוא דאין שוחטין על טמא שרץ ויש בזה עוד נפקא מיני' רבה. דהני תנאי דפליגי הכי אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אי לא אתי' כהני תנאי דכתבו התוס' בפסחים דף ס"ו ע"א ד"ה מה מועדו הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש. איש נדחה ואין הציבור נדחים ובתמיד ילפינן מג"ש דמועדו מועדי ובפ' כיצד צולין משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו וע"כ תנאי היא ולכאורה נ"ל לומר דלמאן דיליף מאיש איש ע"כ ס"ל כמ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ א"א למילף מאיש איש דהא רש"י פי' בפסחים דף צ' ע"ב על האי דקאמר איש איש כי יהי' טמא לנפש מי א עסקינן שחל ז' שלו להיות בע"פ דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא דנדחי וכ"ת ממאי דהכי סבר לה כר"י וגו' ופרש"י וממאי דהכי מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא לשרץ ש"מ טמא שאינו ראוי לערב קאמר עכ"ל ולפ"ז יקשה לפי האמת דמסיק בטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ ואין שוחטין א"כ לישתוק מטמא לנפש ויכתוב טמא סתם וממילא ידעינן כל טומאה אפי' טמא שרץ שידחה אע"כ צ"ל דהאי יתורא טמא לנפש אתי ללמוד כדמתרץ אביי בפ' אלו דברים דף ס"ז אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ נכתוב רחמנא איש איש טמא לנפש למה לי אע"כ דאתי ללמוד איש נדחה ואין הציבור נדחי' אלא עבדי בטומאה וכי עבדי ציבור בטומאה בטומאת מת אבל שאר טומא' לא עבדי ופרש"י שם דחוק אבל לפי דברינו ניחא דמיותר לגמרי אבל למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ איצטרך טמא לנפש לגופי' דוקא טמא לנפש ידחה אבל טומאת שרץ דאינו טמא אלא טומאת ערב אינו נדחה ולכך מוכרח למילף ממשמעות דמועדו אפי' בטומאה אבל למ"ד אין שוחטין וזורקין א"כ מיותר טמא לנפש אע"כ אתי ללמוד קולא על ציבור דיחיד נדחה ואין הציבור נדחים ודוקא טמא למת אינם נדחים אבל זבים ומצורעים נדחים ושפיר יליף מאיש איש וק"ל:
ובריש אלו דברים קאמר ר' יוחנן דציבור עושים בטומאה דאמר קרא איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין הציבור נדחים לפסח שני א"ל ר"ל לר"י אימא איש נדחה ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני אלא אמר ר"ש מהכא וישלחו מן המחנה כו' עד אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ יאמר איש איש טמא לנפש ל"ל אע"כ איש נדחה ואין הציבור נדחין ולכאורה איכא למידק למה לא השיב ר' יוחנן גופא דא"כ טמא לנפש למה לי וכמו כן ריש לקיש אע"כ ר' יוחנן וריש לקיש סבירא להו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ לא אייתר טמא לנפש דאיצטריך לגופי' דוקא טמא לנפש אבל טמא לשרץ שהוא טמא טומאת ערב אינו נדחי' דשוחטין וזורקין עליו ודומה להוכחה זו אמרינן בריש יומא דף ד' ע"ב מכלל דתרווייהו סבירי להו מלואים כל הכתוב מעכב בהם מדקאמר ליה ריש לקיש אי מה מלואים כל הכתוב מעכב בהם ולא קא מהדר לי' מידי תסתיים א"כ הא לא מהדר ליה ר' יוחנן. א"כ טמא לנפש ל"ל אע"כ כדאמרן וא"כ ע"כ ר' יוחנן לא ס"ל כר"ע ולא כמ"ד מפני אנינות נשרפה ומוכח שמתו בר"ח דוק ותשכח. ועי' בפסחי' דף פ"ב ע"ב דסבירא ליה לרבי יוחנן כר"י וע"כ לא ס"ל שמתו בני אהרן ביום ח' לניסן דא"כ חלה יום ז' בערב פסח. ועיין בזבחים דף ק"א ע"ב ברש"י ד"ה שעיר נחשון ושם מפרש דר"ח ניסן היה שמיני למלואים וע"כ ס"ל דמתו ביום שמיני למלואים והוא בר"ח ניסן וא"כ הי' ז' למלואים קודם ניסן ולפ"ז ניחא דר' יוחנן אמר פרשה זו עתיד אליהו לדרשה דאין לנו לפרש דא"ל מלואים הקריבו משום דס"ל דמלואים שהקריבו בימי משה הי' קודם ר"ח ניסן ולא מצינו שהקריבו בר"ח ניסן כ"א עגל ולא פר ובזה ניחא נמי מה שהקשה התוס' מאי דפרש ר' יוחנן וכן תעשה בז' בחודש מאיש שוגה ומפרש וכפרתם את הבית שבעה שכתבו ודבר תימא הוא מי דחקו להש"ס להעמיד הפסק בשבעה שבטים דפשטא דקרא קאי אהא דכתיב לעיל גבי חוקות המזבח ביום העשותו שמביאין פר בן בקר לחטאת וביום השני שעיר עזים ופר ואיל ואח"כ שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום ופר בן בקר לפיכך אומר כאן וכן תעשה בשבעה בחודש עכ"ל וכן פירש רש"י במקומו לפי פשט הפסוק אבל לפי דרכינו ניחא דר' יוחנן אזיל לשיטתו דס"ל דמלואים דימי משה היה קודם ר"ח ניסן וע"כ א"א לומר דמר"ח ניסן הקריבו מלואים פר בכל יום שהמלואים בימי משה היו קודם ולכך דרש דקאי על שבעה שבטים וק"ל:
אבל רב אשי ס"ל כר"ע ואגב דאיירינן בזה צריך אני להקדים מה ששמעתי מפי חכם המופלא מוהר"ר יוסף אסטרוואצר ישיב על קושיות התוס' שהקשו בגיטין דף ס' ע"א ד"ה פ' טמאי' פי' הקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמרי' בפ"ק דפסחים שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום ולפי זה הוי חודש וחצי וכמו כן יש נדקדק וכי פליג ר"ע על מה דאמרי' בת"כ עשרה עטרות נטלו בר"ח ניסן ראשון לכהונה וכן הא דאי' שמונה פרשיות נאמרו ביום הקים את המשכן ופרשה אחרי מות בכלל משמע שמתו בר"ח ניסן שהי' שמיני למלואים ותירץ חכם הנ"ל דבאמת גם ר"ע מודה שמתו בני אהרן בר"ח שהי' שמיני למלואים דלא כדעת ר"א מזרחי אלא משום דר"ע לא יליף פרישת שבעה מסיני כדאי' בגמ' דיומא וילוף ממלואים ובגמ' ילפינן ממלואים דכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה י"כ ומדכתבה רחמנא קודם מעשה י"כ ש"מ שציוותה התורה בפרה ראשונה שהיתה מוקדמת לי"כ ג"כ לעשות כמו במילואים לפרוש כה"ג שבעה ימים וביומא דף ח' ע"ב אמרי' כהן השורף הפרה בדידן תליא מלתא מפרשינן ליה ברביעי בשבת ור"ח ניסן היה ביום א' והי' מפרישין הכהן ביום ד' ונגמור פרישתו ביום עשירי לניסן ושרף את הפרה בעשירי באותו יום הזאה על טמאי מתים יום שלישי לטומאתם ונגמור הזאתם ביום י"ד וא"כ לעולם שטמאו עצמם בר"ח ניסן ואמר הפסוק ולא יכלו לעשות פסח ביום ההוא שלא היה להם אפר פרה עד עשירי בניסן וא"כ לא נגמרה טהרתה אלא בע"פ ומשה אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ותשובתו של הקב"ה אמר בע"פ א"כ שפיר ילפינן בגמ' שואלין ודורשין שלשים יום שהרי עמד בע"פ ומזהיר על פסח שני וכן יש סמך לדבריו בבעל הטורים סוף פ' צו שבעה ימים עד יום מלאות חסר וי"ו שהי' מזין עליו ששה ימים ולא הי' מזין עליו בשבת עכ"ל וגם אינו חולק על הא דתניא שנטלו עשרה עטרות ראשון לכהונה ועל הא דתניא שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ודברי פח"ח:
אך לפ"ז אין כאן הוכחה שהי' שמיני למלואים ביום ח' לניסן לדברי ר"ע אלא אף לר"ע הי' שמיני למלואים בר"ח ניסן א"כ א"א לומר מלואים הקריבו כמו קושי' התוס' שבימי משה הי' עגל וכאן פר אבל לרב אשי מוכרחים אנו לומר דאית ליה לר"ע שלא הי' שמיני למלואים אלא עד ח' לניסן דהא בגמ' מקשינן אימא כולה קרא ביום הכפורים ותירצו יליף צואה צואה כתיב הכא צוה ה' לעשות וכתיב התם זאת חוקות התורה אשר צוה ה' לאמר מה להלן פרה אף כאן פרה ומה כאן פרישה אף להלן פרישה ואמרתי ע"כ רב אשי לית ליה להאי ג"ש אלא ס"ל כר' יוחנן דתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה י"כ מדאמר רב אשי מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהם מדכתיב כי כן צויתי משמע עיכובא ואי ס"ד דאית ליה ג"ש דילפינן מפרה אין צריך ילפותא לעיכובא דהא חוקה כתיב וקי"ל כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא עיכובא אע"כ לית ליה הך ג"ש א"כ לא הי' צריך פרישה לפרה בימי משה כלל א"כ ע"כ ר"ע ס"ל בשמיני לניסן נגמרו המלואים והתחילו בר"ח לכך אמר שפיר מלואים הקריבו כדרך שהקריבו בימי משה ונ"ל לומר דר' יוחנן דתני חדא ולא ס"ל פרישה בפרה א"כ אי אפשר לומר שחל שביעי שלהם בע"פ דס"ל מסתמא עשרה עטרות נטלו ביום ר"ח וא"כ הי' החינוך בכ"ג באדר והקריבו פרים וק"ל:
ועוד שם וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטרך ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל ולכאורה איכא למידק במאי פליגי ר' יוחנן ורבינא ולדעתי זכני ה' בדרך חריף ושנון ובפלפול של אמת ונקדים מה שכתבו מתוס' שם בד"ה הואיל ואשתרי מליקה אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא מ"מ אתי' לאוריי' לן דלא ניטעו למילף מיניה מהאי דקאמר דאין לשחיטה מן העוף פרשתי בחולין כן הגי' בברכת הזבח והתוס' בחולין דף כ' ע"א בד"ה לא אמרן כתבו אף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ נחירה בעי בסימן ובנשבר השדרה ומפרקתו חשיב טריפה והא דנקיט בהתכלת גבי נבילות וטריפה לא יאכלו הכהנים דאיצטרך דסד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אשתרי נמי נבילה לאו דוקא דנבילה לא הוי אלא כלומר טריפה וקרא נקט נבילה אגב טריפה עכ"ל והנה אם לכוונה זו נתכוונו התוס' איך ס"ד להכשיר טריפה הא במליקה הכשירה בכך כמו דלא צריך קרא לאסור כלאים בכהן משום דבגדי כהונה הכשירה בכך והדרא קושי' התו' לדוכתא ואגב אזכיר מה דתמיה לי לפי דברי התוס' אלו שפירשו אף למ"ד אין לשחיטה לעוף מן התורה מ"מ נחירה בעי ובנשבר השדרה ומפרקת נעשה טריפה אלא במליקה הכשירה בכך וקשה לי הא בזבחים דף ס"ח ע"א בתוס' ד"ה אומר הקשו התוס' גבי מדיר בנו בנזיר למ"ד לחנכו במצות קסבר אין לשחיטה העוף מן התורה אמאי איצטרך קרא לחטאת עוף הבא על הספק ולפי דברי התו' בחולין אין כאן קושי' דהא מצות מליקה תניא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שיגיע לוושט או לקנה וחותך סימן אחד או רובו. ורוב בשר עמו ועי' בזבחים דף ס"ה ע"ב א"כ אף למ"ד אין לשחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ איצטרך לרבות שמביא חטאת עוף על הספק אע"פ שעושה מעשה טריפה ובאמת התורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר ועי' בתו' בנזיר דף כ"ט ע"א בד"ה קסבר חולין הקשו הא דלא קשיא קא אכיל טריפה דמליקה מן העורף והוה ליה נשבר חוט השדרה דאיכא למימר דסבר ליה כמ"ד מחזיר סימנים אחורי עורף עכ"ל הרי לר' יוסי ב"י דס"ל דחולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא ואין שחיטה לעוף מן התורה מוכרחים אנו לומר דאית ליה כמ"ד מחזיר ולפ"ז הקשו התוס' בזבחים שפיר אמאי איצטרך קרא לרבות דחטאת עוף מביא על הספק הא אין כאן שום צד איסור וק"ל:
אך התוס' בחולין מפרשים אליבא דמ"ד אף מחזיר דאי למ"ד מחזיר אין שייך שום טריפות למ"ד אין לשחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד דאסור להחזיר אלא דוקא מאחורי עורף חותך תחילה שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט א"כ מצותו בכך הדרא קושי' התוס' במנחות לדוכתא אע"כ כמ"ד אף מחזיר ופי' רש"י מצותו למלוק שדרה ומפרקת כולה תחילה עד שמגיע לסימני ואם החזיר הסימנים ומלקן לבדן אף היא מצותו ולפ"ז מתורץ הקושי' במנחות כיון דיכול לקיים מצות מליקה בקרבנו דרך התיר במחזיר סימנים ואפ"ה התירה התורה להתחיל מן השדרה ומפרקת ולגרום טריפות תחילה ש"מ דאוסר אצל כהנים טריפות ואינו דומה לכלאים דאי אפשר בענין אחר ושפיר הוה מצותו בכך וזה פי' כוונת התוס' במנחות במה שכתבו מ"מ אתי לארויי' לן דלא נטעי למילף מיניה מהאי דקאמר דאין לשחיטה לעוף פרשתי בחולין דע"כ אף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ בעינן דוקא דרך נחירה ובנשבר מפרקת תחילה עושה טריפה ואמרי' שם מסתברא ש כמ"ד אף מחזיר א"כ מתרצת הקושי' דהתם אין מצותו בכך כיון דיכול להחזיר הסימנים בלי שום עשיות טריפה ואפ"ה התירה. התורה להתחיל בשדרה ומפרקת וש"מ דאין טריפות אצל הכהנים ולא דמי לכלאים כלל וזה הוא אמת לאמתו של תורה:
והנה הרמב"ם בפ' ו' מה' מעשה קרבנות דמליקה ממול עורף וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא ופסק כר' ינאי דאמר ר' ינאי יקבלו רובין את תשובתן ר"ל הנערים בני ר' חייא דאמרו אף מחזיר את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי עורף דפסול במליקה ומשני לא למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר ומשני בני ר' חייא סבירי להו כמ"ד מוליך ומביא פסול במליקה ע"כ סוגי' הש"ס א"כ ע"כ לר' ינאי דהלכתא כוותיה ס"ל דסתם מתניתין מודה דאסור להחזיר סימנים ומצות מליקה להתחיל בעורף לחתוך שדרה ומפרקת ואח"כ הסימנים א"כ מצותו בכך והסוגיא בכל הש"ס דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ומסתמא בשיטת ר' ינאי רבו אמרי וכיון שכן דאסור להחזיר סימנים א"כ לדידיה בין למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ובין למ"ד אין שחיטה לעוף אסור להחזיר הסימנים א"כ הוה מצותו בכך א"כ קושי' התוס' במקומו איך אפשר לומר דשרינן טריפה אצל כהנים אי משום מליקה התם מצותו בכך ולכך אמר ר' יוחנן פרשה זו עתיד אליהו לדורשה אבל רבינא אית ליה כבני ר' חייא וע"כ אף מחזיר ס"ל כדקאמר ומסתברא אף מחזיר א"כ שפיר אמר כהנים איצטרך ליה דסד"א כיון דנוכל לקיים מצות מליקה בחזרת סימנים ומותר לחתוך שדרה ומפרקת ש"מ דמותר להם טריפה ולכך איצטרך לאשמועינן כל נבילה וטריפה וגו' לא יאכלו הכהנים:
אבל אכתי לא נחה דעתי בתירוץ התוס' דאינו אלא אליבא דחד מ"ד מלבד הדוחק שתירצו דנקיט נבילה אגב טריפה ולי נראה לישב אליבא דכ"ע דהא איתא שם אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסא הא דאמר רמי בר יחזקאל דאין עיקר סימני' לעוף לא אמרה אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקר ורש"י ס"ל דעיקר הוא טריפה ובעל הלכות גדולות ס"ל דאין טריפות בעיקר סימני' אלא דכך הלכה דאין שחיטה מועלת בו אפילו אם שחט הוי נבילה וחלב וביצים מותרים הרי לפנינו בשחיטה יש עיקר ובמליקה אין עיקר ומליקה הוא במקום שחיטה וא"כ יש מקום לטעות כיון דמותר ליקח לכתחילה עוף שנעקר הסימנים למליקה ובשחיטה אם נשחטה במקום שנעקרו סימני' הוה נבילה ובמליקה לא הוי נבילה ס"ד דנבילה מותרת לכהנים וכמו כן טריפה דאיבעי מחזיר סימנים ואם רוצה חותך מפרקת ועושה טריפה איכא למיטעי דנבילה וטריפה מותרת להם וא"כ אליבא דכ"ע אף למ"ד יש שחיטה לעוף אלא דמליקה נמי הכשר שחיטה ומצותו בכך אלא לפעמים עושה נבילה ולפעמים עושה טריפה אף שאינו מוכרח לכך כגון עיקר סימנים דהי' לו לבחור עוף שלא נעקרו סימנים ועושה נבילה ועוד עושה טריפה שלא היה לו לחתוך שדרה ורוב מפרקת אלא להחזיר סימנים ועושה טריפה אף שהי' יכול לקיים המצוה בלאו הכי א"כ ס"ד שפיר דנבילה וטריפה מותרת לכהנים משא"כ בכלאים דלא סגי בהכי ובמצותו בכך וכל זה לרבינא אבל לר' ינאי ס"ל דאסור להחזיר ואמר שם יקבלו הרובים את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כו' מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים דלא משני ר' ירמיה לא למעוטי מוליך ומביא עד דמסיק דבני ר' חייא ס"ל דמוליך ומביא פסול ולכאורה איכא למידק אמאי לא קאמר ר' ירמיה לעיל למעוטי עיקר סימנים דכשר במליקה ופסול בשחיטה אם שחטו לסימנים אבל אי משום הא לא קשיא דהא מסיק הש"ס דר' ירמיה אמר שמואל פליג אהך דרבין ופרש"י דס"ל דכשר עיקר סימנים בין בשחיטה ובין במליקה ולכך הוכרח ר' ירמיה לומר למעוטי מוליך ומביא ולפ"ז ר' ינאי ע"כ לא ס"ל הא דר' ירמיה וגם לא ס"ל הא דרבין בר קיסא וע"כ ס"ל עיקר סימנים או דפסול בשניהם או דכשר בשניהם וא"כ ליכא למעוטי אלא חזרת סימנים דפסול וא"כ תלמוד ערוך בפי ר' ינאי מסתם מתני' דמחזיר סימנים פסול במליקה וכפסק הרמב"ם לעיל וכבר הקדמנו לעיל דסוגי' בכל הש"ס דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ומסתמא למד סתם משנה אליבא דר' ינאי רבו דס"ל דחזרת סימנים פסול במליקה א"כ קשה קושי' התו' הא מצותו בכך ולא יכול לומר כהנים איצטרך ליה אבל רבינא אזיל לשיטתי' א"כ אין מקום לדיוקא דר' ינאי ואדרבה מסתברא ממתני' אף מחזיר כדקאמר הש"ס א"כ שפיר ס"ד דנבילה מותר לכהנים דאשתרי לגבייהו מליקה בעיקר סימנים וכמו כן טריפה דאשתרי להו לחתוך שדרה ומפרקת אף דיכול לחזור סימנים ולא שייך לומר דמצותו בכך דהא איבעי הי' יכול לעשות בהיתר דהי' מחזיר סימנים ואי בעי הי' יכול ליקח עוף שאין סימנים שלו עקורים והי' מותר לכהנים כמו לדידן דמליקה במקום שחיטה עומד אע"כ מדאשתרו להו למלוק עוף שסימנים שלו עקורים וגם לחתוך שדרה ורוב מפרקת בלא חזרת סימנים ס"ד דנבילה וטריפה לא אסור לגבי כהנים ושפיר קאמר דוקא רבינא כהנים איצטרך לי' אבל ר' יוחנן מוכרח לומר מחמת קושיות התוס' דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה וכדקאמרן וק"ל:
ונזכיר מה שכתבו התוס' בנזיר דהא דחטאת עוף אינו נאכל אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא נאכל יעויין שם והתוס' אזלו לשיטתייהו דתירצו בזבחים דאיצטרך קרא שהוא מחויב להביא על הספק כמו שמחויב להביא אשם תלוי ואשם תלוי נאכל ונראה לי לומר לפי דברינו דר' יוחנן אזיל לשיטתיה דס"ל דמליקה דוקא מן העורף כר' ינאי ורש"י בפ' השוחט דף כ"ח ע"א פריך הש"ס נהי נמי דכי תבר ליה שדרה ומפרקת הוי לי' טריפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבילה ופרש"י דמודה ר' יצחק אף דסבר אין שחיטה לעוף ויש טריפה לעוף כדתנן אלו טריפות בעוף והתוס' בנזיר דף כ"ט ע"א אמרינן דאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וקאמר הש"ס מ"ט ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור' יוסי בר חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות ופריך לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אהכי כי מטמא מייתי קרבן ציפורין ואכול כהן מליקה אלא לר' יוסי ב"ח אמר ר"ל הא קאכיל נבילה ומשני קסבר ר' יוסי ב"ח אין שחיטה לעוף מן התורה ופי' התוס' ולא צריכא אלא נחירת סימנים להוציא הדם וכבר כתבנו שהתוס' הקשו והא דלא קשיא ליה קאכיל טריפה ומליקה מן העורף והוה ליה נשבר חוט השדרה ומפרקת דאיכא למימר דס"ל כמ"ד מחזיר סימנים עכ"ל הרי להדיא דלמ"ד דוקא מן העורף נעשה טריפה א"כ אף דמטהר אח"כ ע"י נחירה הסימני' מן הנבילה מ"מ אסורה באכילה מחמת טריפה א"כ ר' יוחנן דס"ל דוקא מן העורף אי אפשר לו לומר לחנכם במצות דקשה קושית הש"ס דקאכיל נבילה וטריפה דאף דאין לשחיטה לעוף מה"ת מ"מ טריפות איכא בשובר מפרקת ורוב בשר תחילה בלא החזרת סימנים א"כ איך יביא קרבן ציפורן אע"כ הלכה למשה מסיני דשרי במליקה כקרבן גמור וק"ל: