מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת בא - אור חדש
כתב הגאון בעל משנה למלך ז"ל בפ"ה מה' יסה"ת יש לחקור בהא דאמרי' כל איסורין שבתורה אין לוקים עליהם אלא כדרך אכילתן. אם נאמר זאת ג"כ במצות עשה היכא, דרחמנא מר תאכל כגון כזית מצה ואכילת קרבן פסח והנהו אם אכלם שלא כדרך אכילתן אם יצאו יד"ח או לאו יע"ש שהאריך בזה. ולפום רהיטין יש לפשוט ספיקתו מהך דמס' קידושין דף ל"ז ע"ב בשלמא מושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל מ"ט אקריב עומר והדר אכליה. אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה משמע נאכל לאלתר כו' יעש"ה וכתבו תוס' ד"ה אקרב עומר והדר אכלי בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור יע"ש והנה ע"כ אנו צריכים לפרש לשיטת הירושלמי דלא אכלו כלל כזית מצה בלילה הראשונה ולא הי' סיפוק בידם לאכול אף מן הישן. דאי לא תימא הכי מאי הקשה הירושלמי ויבוא עשה וידחה ל"ת הא קיי"ל בירושלמי ובבלי כ"מ שאתה מוציא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם מוטב שיקיים שניהם כו' הרי דבמקום שיש לנו לקיים העשה ול"ת מהדרינן לקיים שניהם וא"כ למה הי' להם לאכול מאיסור חדש טוב להם לקיים מצות אכילת מצה מן הישן אע"כ דס"ל שלא אכלו כלל מצה בלילה הראשונה והכתוב מעיד ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. אבל לא מעיקרא. ושוב מצאתי בעזה"י להדיא בירושלמי דמס' חלה דמשבאו לארץ נתחייב גם חיטי' שבעלי' בחדש אמור מעתה שלא אכלו כזית מצה בלילה הראשונה יעש"ה ובהיות כן נפשט שאלתן דע"כ מוכרחים אנו לומר דגם היכא דאמר רחמנא תאכל. החיוב דוקא לאכול כדרך אכילתן ואין חילוק בינו לבין היכא דאמר רחמנא לא תאכל. דאם באנו לומר ולחלק דכל היכא דאמר רחמנא תאכל יוצאי' אף שלא כדרך אכילתן. קשה למה לא אכלו כזית מצה בלילה הראשונה מן החדש וא"ל דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאה"ד קשיא הלא היה סיפוק בידם לקיים את שניהם באופן שיאכלו הכזית מצה שלא כדרך אכילתן דאז יצאו ידי חובת מצות אכילת מצה שנאמר בו תאכל. ועל ל"ת דחדש לא יעברו שהרי כתיב בי' לא תאכל ובעי' דוקא דרך אכילתן וא"כ אין אנו צריכין כלל לעבור על הלאו אלא לקיים את שניהם אלא ע"כ דאין חילוק בין היכא דאמר קרא תאכל או לא תאכל ובכ"מ בעי' דרך אכילתן דוקא ואם נפשך לומר דעדיין יש לנו לומר דהיכא דאמר רחמנא תאכל יוצא אף שלא כד"א והא דלא אכלו מצה בלילה הראשונה מן החדש שלא כדרך אכילתן היינו טעמי' משום דאע"ג דאמרי' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן. אין משמעותו דאם אכלן שלא כד"א הוא פטור לגמרי רק שאינו חייב מלקות אבל מ"מ איסור לאו יש בו ובהיות כן מש"ה לא הוה מצי למיכל שלא כד"א משום דעדיין חל עלייהו הלאו דחדש ואין עשה דוחה לא תעשה אע"פ שאינן לוקין על העברת הלאו ההוא עכ"ז יש הוכחה ברורה דבשלא כד"א לית ביה גם איסור לאו. והוא שהקשו התוספות במכילתן על הא דתנן המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אמאי הא ראוי להנות מיני' שלא כדרך אכילתן. ואם כסברתנו דעדיין נשאר האיסור לאו א"כ אינה ראוי להנות שלא כד"א מצד איסור הלאו שבו ועיין שם במש"ל. הרי דע"כ גם איסור ליכא אם אוכל שלא כד"א והדרא קושי' לדוכתין אמאי לא אכלו מן החדש שלא כד"א ושפיר היו יכולים לקיים העשה והלאו. אע"כ כדאמרן דגם היכא דאמר רחמנא תאכל בעינן דרך אכילה דוקא ונפשט הבעי' הנ"ל. אולם אמרתי דיש להוכיח מש"ס דילן לאידך גיסא דאי' במס' פסחים דף כ"ז ע"ב ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה. שנאמר לא תאכל עליו חמץ. א"ל ר"ש והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כו' ופרכינן שם מר"י שפיר קאמר לו ר"ש ומשני האי לקובעה חובה בזמן הזה הוא דאתא. ור"ש לקובעה חובה בזמן הזה נפקא לי' מבערב תאכלו מצות יעש"ה והקשה הגאון בעל שו"ת שאגת ארי' סימן צ"ו בדיני מו"מ הלא קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות איצטרך לגופיה דאי מבערב תאכל מצות ולא יהי' כ"א עשה דלפני הדיבור ולא ידחה ל"ת דחדש וכדומה א"כ מש"ה נישנית אחר סיני שיהי' עשה דלאחר הדיבור ויוכל לדחות שפיר יעש"ה וכ"ה בספר עמק הלכה יעש"ה ואולם יש להסיר תלונתם לפי הסברא של הגאון בעל משנה למלך דהיכא דאמר רחמנא תאכל יוצאים אף שלא כד"א א"כ א"א לומר כסברת בעל ש"א דמש"ה נשנית העשה כדי שיהי' עשה דלאחר הדיבור וידחה ל"ת דחדש. משום דלא שייך כאן שום דחית הלאו דהא יכולים אנחנו לקיים העשה והל"ת באופן שיאכל שלא כד"א וכלל זה מסור בידינו ממדות התורה דכ"מ שאתה יכול לקיים העשה והל"ת מוטב כו' הרי מוכח מש"ס דילן לאידך גיסא דהיכא דאמר רחמנא תאכל יוצאים אף שלא כדרך אכילתן איברא יעויין במס' שבועות דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה כו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כו' וכתב מוהרש"ל ז"ל שם וטעמא דר"ש משום דכי היכא דמחייב ר"ש כל שהוא למלקות ה"ה דמחייב שלא כדרך אכילתן יעש"ה ובהיות כן עדיין קשה לר"ש גופי' מאי פריך הכא הלא לר"ש צריך למיהדר העשה שיהיה עשה לאחר הדיבור ויוכל לדחות עשה דחדש מאי אמרת הלא יכולין אנחנו לקיים שניהם באופן שיקיים תרתי ויאכל שלא כד"א דאז יהיה יוציא העשה והלאו אינו עובר מחמת שהוא שלא כד"א ז"א דהלא לר"ש גופי' חייבי' אף שלא כד"א ובאמת אמרתי ליתן טעם לשבח על לישנא דש"ס כל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא כד"א משמע דאין לוקים אבל איסורא מיהו איכא ולפי דברי התו' הנ"ל שזכרנו דגם איסורא ליכא הול"ל כל איסורים שבתורה אינם אסורים אלא כד"א והוה רבותא טפי (ודוחק לומר דכוונתו דעכ"פ איסורא דרבנן מיהו איכא כמ"ש תו' בדיבורם הנ"ל) אבל לסברת מוהרש"ל הנ"ל א"ש דהא הך דינא דכל איסורים שבתורה כי' הוא מימרי' דר' יוחנן במס' פסחים דף כ"ד ע"ב. ור' יוחנן קם בשיטתו דס"ל שילהי מס' יומא דחצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאף בחצי שיעור איכא עלה איסורא דאורייתא א"כ ה"נ דאף שלא כד"א אסור מה"ת כסברת מוהרש"ל דחצי שיעור ושלא כד"א שווים הם ושפיר דייק ר"י אין לוקים אלא דרך אכילתן אבל איסורא מיהו איכא כמו גבי חצי שיעור ויש לי עוד להעמיק בזה. ובהיות כן אפשר לדחות דברינו שהוכחנו מירושלמי ה"ל לפשוט בעיין של מ"ל דהכא דאמר רחמנא תאכל ג"כ בעינן כד"א כמש"ל די"ל דהירושלמי קאים בשיטתיה דר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ממילא לא היה יכולת לקיים שניהם דגם שלא כד"א אסור עכ"פ מה"ת וביותר דמחבר ירושלמי הוה ר' יוחנן. ויעויין עוד במס' שבועות דף כ"ג ע"ב תוס' בד"ה אהתירא קאי משתבע כו' ויש לפרש דהני שני תירוצים אזלי לשיטת התוס' שזכרנו לעיל בשני פירושים יע"ש. ועיין במס' פסחים דף ל"ה ע"ב ותן לחכם ויחכם ובחידושי על מס' פסחים הארכתי בזה ויעויין בחולין דף ק"ך ע"א ובתוספות שם:
גרסינן במס' פסחים דף כ"ח ע"ב חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו בלאו וכרת דברי ר' יהודה כו' ומנין שאוכל חמץ משש ולמעלה שעובר בלאו שנא' לא תאכל עליו משעת שחיטת הפסח כו' מ"ט דר"י תלתי קראי כתיבו לא יאכל חמץ ולא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו חד לפני זמנו חד תוך זמנו חד לאחר זמנו כו' תוס' ד"ה חד לפני זמנו וא"ת לחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל והאי מסברא מוקמינן אתוך זמנו ואומר ר"י כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם עכ"ל ורבי' נבוכים בהבנת דברי התו' שכתבו דבריהם דרך חקה מבלי שום נתינת טעם ויעויין ג"כ מה שהקשה הגאון מהרש"א ז"ל בזה מהך שהקשו התו' לעיל דף כ"ג ע"ב ד"ה מ"ב תימא לרשב"א נימא איכא בנייהו חמץ נוקשה וע"י תערובות וכ"ת כיון דמרבינן לאכילה ה"ה להנאה א"כ כרת נמי לחייב יעש"ה ובהיות כן קשה ג"כ הכא אם נאמר דלפני זמנו אסור בהנאה נרבי ג"כ שיתחייב כרת כנ"ל יעו"ש ותו מדקדקים למה הקשו התו' רק על לפני זמנו והלא גם על אחר זמנו קשה מנ"ל דאסור בהנאה כיון דלא יאכל קאי על תוך זמנו לחוד ותו יש לדקדק על לשון תו' כיון דחד מהני קראי משמע כו' למה דייקו מהני קראי והלא סגי באמרם כיון דחד קרא משמע כו' לא נחלק כו' ומקדם שנבוא ליישב ספקותינו אמרתי לכתוב מה שכתב בזה בעל אור יקרות ומה שיש לדקדק בדבריו ותמצית דבריו המה דלפי מה דאי' לעיל דף כ"ד ע"ב מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה ק"ו מערלה. ומה ערלה שלא נעבד בו עבירה כו' מה לערלה שכן לא היתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ בפסח שענוש כרת כלאי כרם יוכיח ופרכינן שם מה לכ"כ שלוקים עליו שלא כד"א ומסיק דגם בשר בחלב לוקים שלא כד"א יעש"ה וכתבו שם בתו' דגם חמץ בפסח מקרי נעבד בו עבירה מאחר שעובר עליו בל יראה יעש"ה ובהיות כן קשה ל"ל דחמץ אסור בהנאה תיתי בק"ו מערלה כנ"ל ומהכרח לומר שי"ל שכן לא היתה לו שעת הכושר ומעכשיו אין לנו יוכיח וא"כ כיון דגלי קרא גבי תוך זמנו דאסור בהנאה שוב אנחנו לומדי' לפני זמנו ולא"ז דאסור בהנאה בק"ו מערלה מאי אמרת שכן לא היתה לו שעת הכושר י"ל דחמץ תוך זמנו יוכיח וגם לפני זמנו מקרי נעבד בו עבירה שעובר על העשה דתשביתו יעש"ה. ולכאורה דברים נחמדים המה אבל אחר העיון קשה חדא דעדיין קשה מנ"ל דלפני זמנו אסור בהנאה דלמא מותר בהנאה וכיון דאנחנו קיימינן דמותר בהנאה ע"כ אינו מוזהר על השבתה לפני זמנו כיון דמותר בהנאה ומה דקאמר רחמנא תשביתו היינו שלא לאכול וכמ"ש תו' בעצמם בדיבורם הקודם ד"ה ר"ש אומר כו' דבאמת מותר בהנאה עד הלילה ותשביתו היינו מן אכילה והא דשורפים בשש היינו רק מדרבנן כדי שלא יבוא לאוכלה יעש"ה א"כ איה איפא התחלת ק"ו מערלה כיון דלא קים לן דעשה תשביתו מן העולם משמע רק אחר דנשמע דאסור בהנאה וממילא משמע תשביתו לגמרי אבל לפום ס"ד דמותר בהנאה פירושו דתשביתו מהנאת אכילה א"כ לא נעבד בו עבירה מה שתולה הרב בעל א"י בדברי הפוסקים דגם לפני זמנו ממקרי נעבד בו עבירה מאחר שעבר על עשה דתשביתו היינו במסקנא דלפני זמנו אסור בהנאה וזה פשוט וזאת יש ליישב ובעיקר הדברים ממש נעלם ממנו סוגי' דחולין דף קט"ז ע"ב דפריך ל"ל למימר כ"כ יוכיח נימא ערלה תוכיח ומשני משום דעל חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהוא וי"ל מה להני שכן גידולי קרקע כו' ושם ומסיק דכ"כ היתה לו שעת הכושר כו' וע"כ דמש"ה לא אמרי' תיכף כ"כ יוכיח משום דיהיה חדא מתרתי ופרכינן שכן גידולי קרקע א"כ גבי חמץ שהוא ג"כ גידולי קרקע איכא למילף גם תוך זמנו בק"ו מערלה וכ"כ ואי לא תימא הכי קשה איך יליף אח"כ לפני זמנו ולאח"ז בק"ו מערלה וחמץ תוך זמנו הלא י"ל מה לחמץ תוך זמנו שכן ענוש כרת וא"ל כ"כ יוכיח מה לכ"כ שלוקים עליהם אף שלא כד"א ועכ"ל דיליף מהדר דינא כיון דליכא כאן הפירכא כל דהוא שכן גידולי קרקע שגם חמץ גידולי קרקע וא"כ קשה ל"ל כלל גם על תוך זמנו איסור הנאה ותיתי מערלה וכ"כ ויעויין היטיב בסוגיא הנ"ל ויראה עין בעין שדברי הא"י דחוי' הם ויעויין עוד שם תוס' ד"ה חדא מתרתי כו' והנה לפי השגה ראשונה י"ל מש"ה הקשו תו' מנ"ל איסור הנאה לפי זמנו דבשלמא לאחר זמנו איכא למילף בק"ו מערלה כמ"ש האי"ק משא"כ לפני זמנו ליכא ק"ו דאי מותר בהנאה ל"ה נעבד בו עבירה כמ"ש לעיל אבל לאחר זמנו איכא נעבד בו עבירה מאחר שכבר עבר בפסח בל יראה:
אבל גם בזה קשה דגם לאחר זמנו ליכא למילף בק"ו מערלה וכ"כ דהנה תוס' הקשו בסוגיא דחולין דליפרוך מה לערלה וכ"כ שהם בשריפה ותירצו דזה דוקא לר' יהודא וכ' בעל עצמות יוסף שזהו פירכא כ"ד ולא פרכינן כ"א כשילפינן מתרתי או מתלת במהדר דינא יעש"ה ולפ"ז כיון דחמץ אחר זמנו לא מצינו שהוא בשריפה איכא למיפרך מה להני שהם בשריפה וע"כ אנו מוכרחים לילף במהדר דינא דכי תאמר כ"כ יוכיח שוב י"ל שלוקים עליהם שלא כד"א וכי תאמר חמץ תוך זמנו יוכיח י"ל שכן טעון בשריפה: אבל זה יש לתרץ דהא לא תאכל עליו חמץ בודאי קאי על פני זמנו דהכתוב מעיד עליו משעת שחיטת הפסח ונשאר תרי קראי דהיינו לא יאכל וכל מחמצת כו' א"כ ממ"נ לאחר זמנו אסור בהנאה דאי קרא דלא יאכל קאי על לאחר זמנו הרי לית דין כו' ואי קרא דכל מחמצת על לאחר זמנו א"כ ע"כ מתחייב כרת באחר זמנו כאשר מקרא מלא דבר הכתוב באותו פסוק כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל מחמצת ונכרתה א"כ מוכח דאסור בהנאה בק"ו מערלה דכי תאמר מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר י"ל כ"כ יוכיח וכי תאמר מה לכ"כ שלוקים עליו גם שלא כד"א י"ל חמץ בפסח יוכיח דהיינו תוך זמנו וא"ל שענוש כרת. ז"א דעתה קיימינן דגם לאחר זמנו חייב כרת הרי ממ"נ מוכח דלאחר זמנו אסור בהנאה או מלא יאכל או ממה הצד מתלת בלא איהדר דינא כמה שבררנו ושוב ליכא למיפרך מה להני שטעון שריפה כיון דהוה פירכא כל דהוא ולא פרכינן אם ילפינן מתלת בלא מיהדר דינא ואחר שבררנו דלאחר זמנו ודאי אסור בהנאה א"כ ע"כ משמע קרא דכל מחמצת לא תאכלו גם איסור הנאה דממ"נ אם קאי על תוך זמנו בודאי אסור הנאה דאז קאי לא יאכל על לאחר זמנו והוה תוך זמנו אסור בהנאה מכ"ש דלאחר זמנו. ואי קאי קרא דכל מחמצת על אחר זמנו ג"כ אסור בהנאה מק"ו שזכרנו א"כ איך שיהיה משמעותו דכל מחמצת לא תאכלו מרבינן ביה גם הנאה בק"ו הנ"ל א"כ י"ל דזה דייקו תו' כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה כלומר מהני דכתיב ביה לא תאכל ולא יאכל ג"כ משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם כיון דחזינן דכאן לא קפיד רחמנא למיכתב לא יאכל במה ששייך איסור הנאה א"כ לא נחלק ויעויין במ"ש הפ"י דקריאת לא יאכל אינו מיותר דהיכא דאסור בהנאה שייך בו הלשון לא יאכל וממילא מיושב גם קושי' מהרש"א וכל הדקדוקי' שזכרנו ודוק היטיב ואגב אזכיר מה שראיתי במ"י שכ' להקשות על שיטת האלגזי דעל מה מצינו מגופא פרכינן מעלמא לא פרכינן א"כ קשה מסוגיא דחולין שזכרנו דפריך שם ל"ל קרא על אכילת בשר בחלב תיתי כולא בק"ו מערלה ומשני משום די"ל חורש בשור וחמור יוכיח רק אחר דגלי קרא דבשר בחלב אסור באכילה שוב ליכא למימר זה היוכיח כיון שחורש בשו"ח מותר גם באכילה ויעויין שם מ"ש התו' ה"ה דהוה מצי למילף במה מצינו מכ"כ אלא דניחא ליה למילף בק"ו. ולשיטה הנ"ל קשה ל"ל עכ"פ קרא דאסור באכילה גבי בב"ח תיתי מן כ"כ ואז לא נוכל למיעבד יוכיח מעלמא ותירץ המחבר ההוא משום דקושי' התו' במסקנא ליתא דא"ל מה לכ"כ שלוקים עליהם שלא כדרך אכילתן וא"ל הא גופיה נילוף י"ל חמץ בפסח יוכיח עכ"ד ודבריו סותרים תוך כ"ד ממש זא"ז דהלא אנן קיימינן לפי הכלל שעל מה מצינו מעלמא לא פרכינן ואיה איפוא היוכיח מחמץ בפסח שהוא יוכיח מעלמא ועיין עליו והבן: שם באופן אחר נראה ליישב דברי התו' במה שכתבו כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ש ב הוא ע"ד זה משום דהנה הגאון בעפ"י ז"ל הקשה ל"ל קרא דחמץ בפסח אסור בהנאה ותיתי בק"ו מנותר מה נותר שאינו בב"י וב"י אסור בהנאה כ"ש חמץ וכמו דיליף ר"י לקמן דחמץ טעין שריפה יעש"ה והנה קושי' זו מוכרחים אנו ליישב באחד משני פנים או משום דאיכא למיפרך מה לנותר שטעון שריפה כו' או שי"ל דאי הוה ילפינן בק"ו ה"א דאין עונשים מן הדין לכך גלי קרא בהדיא בלשון לא יאכל דילקה על הנאה ואף לפסק הרמב"ם ז"ל דאין לוקים על הנאה י"ל לחזקיה מה דמוכח מלא יאכל איסור הנאה שפיר לוקים ויעויין במ"ש הרב בעל זרע ברוך ז"ל בסוגי' דלא יאכל. והנה ראיתי להגאון מוהרש"א ז"ל בסנהדרין דף ס"ד ע"ב כתב משם הסמ"ג לפרש טעמי' דמדה זו דאין עונשים מן הדין והלא ק"ו הוא רק משום די"ל מאחר דמצד החמור אתה באתה להחמיר עליו ולדון הק"ו י"ל דאין עונשין מה"ד משום מאחר שאית ביה בהלמד אותו חומרא יתירה אינו מועיל מלקות להתכפר רק שיש לו איזה עונש חמור לאחר מותו יעש"ה ולפ"ז קשה לר' יהודא ל"ל קרא דחמץ בפסח אסור בהנאה ותיתי בק"ו מנותר וא"ל שטעון שריפה (ודלא כסברת עצמות יוסף שבדיבורנו הקודם) זה ליתא דהא אנן שמעינן ליה לר' יהודא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ גם חמץ כמוהו כנותר וא"ל כשינוי' בתרא דאין עונשים מן הדין גם זה אינו לכללא של מוהרש"א ז"ל שזכרנו בסמוך דהא טעמא מאי דאין עונשים מן הדין מאחר שמצד החמור י"ל דלא נתכפר במלקות וכאן לא שייך לומר כן כיון דחזינן דגבי אכילה נאמר הלאו בפירוש ומהני בו מלקות א"כ איך יהיה הנאה חמור מאכילה וכיון דגבי אכילה גלי קרא דמהני מלקות ארבעים כ"ש וכ"ש הוא דגם גבי הנאה מועיל מלקות ויתקיים שפיר הק"ו מנותר כנ"ל ובשגם הלא גבי אכילה נמי יש לו הנאה וחזינן דנתכפר במלקות ה"ה וכ"ש בהנאה ובהיות כן עדיין קשה לר' יהודא ל"ל לא יאכל דחמץ בפסח אסור בהנאה תיתי בק"ו מנותר רק דזה לק"מ דעדיין מק"ו ל"ה עונשים מן הדין דה"א דלא נתכפר במלקו' וא"ל הא איכא כ"ש מאכילה דמועיל בו מלקות ז"א דבאמת גבי אכילה איכא כרת ושוב י"ל שפיר דבהנאה לא נתכפר במלקות:
ובזה אמרתי שמכוונין דברי ר"י שאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו בלאו תו"ז בלאו וכרת לכאורה מה שאמר תו"ז למותר הוא דאטו מאן פליג בדבר שמקרא מלא הוא אבל לפמ"ש מתרצתה דהנה קושי' התוס' מיושב היטב במה שמקשים מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו כו' די"ל דיליף בק"ו מנותר שאינו עובר בב"י ובעשה אסור בהנאה כ"ש לפני זמנו דעובר בעשה דהשבתה ולדברי הרמב"ם ז"ל אפי' בל יראה איכא גבי לפני זמנו יע"ש פ"ד ה' חו"מ ובמגדל עוז וא"ל דטעון שריפה שגם חמץ בשריפה וא"ל שאין עונשין מן הדין ז"א דיש כ"ש מאכילה דמועיל בו מלקות דהא לפני זמנו ליכא כרת כ"א לאו גרידא וא"כ כיון דגבי אכילה מועיל מלקות כ"ש בהנאה דבשלמא תו"ז דיש גבי אכילה כרת שפיר מוכרח הכתוב לכתוב בפירוש לא יאכל משום דה"א אין עונשין מה"ד ולא מועיל מלקות דליכא כ"ש מן אכילה כיון שיש בו כרת משא"כ בלפני זמנו יש שפיר ק"ו הנ"ל בתוקפו כאשר דברנו וכיון דקרא דלא תאכל עליו דקאי על לפני זמנו משמע איסור הנאה שוב לא נחלק בלאחר זמנו כמ"ש באופן הראשון וזה שדייק ר"י חמץ בין לפני זמנו כו' וקשה איסור הנאה מנ"ל כקושי' התוס' וצ"ל דיליף בק"ו מנותר וקשה א"כ גם בתו"ז ל"ל דאסור בהנאה נילוף בק"ו הזה לזה בא כמתרץ דבריו תו"ז בלאו וכרת וממילא שוב ליכא למילף בק"ו מנותר דאין עונשין מה"ד וה"א דלא נתכפר במלקות וליכא כ"ש מאכילה כיון דבאכילה איכא כרת ג"כ משא"כ בלפני זמנו י"ל שפיר דיליף בק"ו מנותר ואי משום שאין עונשין מה"ד י"ל דמוכרח דמועיל בו מלקות כ"ש מאכילה דלית בו כ"א לאו גרידא ובזה מיושב קושי' מוהרש"א רך פלפול התלמידים היטב אחר הביקור:
או יאמר דכוונת התוס' כיון דחד מהני קרא משמע איסור הנאה שוב לא נחלק הוא ע"ד זה דמוכרח לפני זמנו דאסור בהנאה ק"ו מנותר וא"ל דאין עונשין מן הדין י"ל דע"כ נתכפר במלקות כ"ש מתוך זמנו דחמור ומועיל מלקות בהנאה כ"ש לפני זמנו וא"ל בהיות כן טפי נוקמי לא יאכל אלפני זמנו ולומר דנתכפר במלקות אבל תו"ז נדון ק"ו מנותר דאסור בהנאה ולא מועיל בו מלקות דאין עונשין מה"ד ז"א כיון דלא תאכל עליו חמץ קאי בודאי על לפני זמנו דכתיב עליו משעת שחיטת הפסח ויש ליישב קושיא חזקה שנעתיק בסמוך ויש להעמיק עוד בזה:
ואגב אכתוב מה שאמרתי ליישב דקדוק גדול שאי' שם חמץ בין לפני זמנו בין לאח"ז בלאו תו"ז בלאו וכרת ר"ש אומר לפ"ז ולאח"ז אינו עובר עליו בלא כלום תו"ז בכרת ובלאו. והנה יש כאן מקום לדקדק למה שינה ר"ש מלשון ר"י ואפכוהו בתו"ז בכרת ובלאו הקדים הכרת להלאו ור"י הקדים הלאו לכרת ולפמ"ש יש לכוון דהנה עדיין הוא מקום לדקדק לר"י ל"ל קרא דתו"ז אסור בהנאה תיתי בק"ו מנותר כמו שיליף במסקנא דילן לפ"ז בהאי ק"ו וא"ל שאין עונשין מה"ד ולא מועיל ולא נתכפר במלקות קשה הלא ק"ו הוא מאכילה וא"ל שאיכא בו כרת קשה הא קיי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ גם באכילה חזינן דנתכפר בדיעבד במלקות ועיין בזה היטב בשמעתין דסוף מס' מכות עש"ה. ומהכרח לומר דר"י פליג אזה וס"ל חייבי כריתות אף אחר שלקו לא נפטרו מידי כריתתן ויעויין מזה בלח"מ וא"כ מש"ה דייק ר"י בדקדוק בלאו וכרת כלומר אף אחר הלאו יש כרת והיינו שקיבל עונשו ולקה על הלאו חייב עוד כרת דלא נפטר בזה וא"כ שפיר ליכא למילף תו"ז בק"ו מנותר שאין עונשין מה"ד וכמ"ש אבל לפני זמנו ולאח"ז ילפינן שפיר בהך ק"ו משא"כ ר"ש דע"כ סבר כר' אבוהו דכ"מ שנא' לא תאכל משמע נמי איסור הנאה וכמ"ש לעיל דף כ"ב ע"א תוס' בד"ה ור"ש כו' דר"ש דס"ל גיד הנשה אסור בהנאה לא ס"ל כחזקיה יעש"ה ולא מיותר לדידי' לא יאכל ולק"מ למה לי לאיסור הנאה תו"ז ושפיר יוכל לסבור דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ומש"ה הקדים כרת ללאו דאי קיבל עונשו אלאו אינו חייב כרת עוד וביותר לפמ"ש בתוס' דהיכא דעונשו כרת ולאו מגיע לו העונש של הלאו אחר מותו ומש"ה הקדים כרת ובדרוש הארכתי בעזה"י בזה מאד בדברים ארוכים וכאן אין רצוני להאריך במאמרים רק בדברים פשוטים ודוק היטב:
שם יש לעורר כמה ספיקות. ספק הראשון מ"ש לעיל למה הקשו תוס' רק על לפני זמנו ולא הקשו ג"כ מנ"ל אח"ז איסור הנאה. ספק השני מה שהקשה הגאון בעפ"י ז"ל מאי הקשו תוס' מנ"ל איסור הנאה לפנ"ז הלא על תו"ז לא צריך לאיסור הנאה דיש ק"ו מנותר כמש"ל וגם בדברי הא"י שזכרנו. ספק השלישי לר"י ל"ל עליו להורות לפני זמנו הלא בלא"ה ידענו מכח יתורא דקרא דהא תלתי קראי כתיבי וע"כ חד אלפני זמנו וכבר מרבינן לעיל ריש פירקן דמשש שעות ולמעלה חל ההשבתה ומסתא היינו לפני זמנו. ספק הרביעי כבר הרגישו בזה בעלי תריסין על לשון תוס' דלא יאכל קאי אתו"ז מסתמא מאי פסקי הלא לפ"ז יהי' מההכרח למוקי קרא דכל מחמצת על אח"ז ויהי' כרת בלאחר זמנו וטפי יש לנו למוקי קרא דכרת אתו"ז ואיסור הנאה לאח"ז ועיין בפ"י. ועל ארבעה אשיבנה דהנה יש להקשות בסוגי' דאמרי' ור"י נתחמץ מחמת דבר אחר מנ"ל מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת יעש"ה וקשה מנ"ל לר"י דקאי חד אלאחר זמנו דלמא קרא דלא יאכל וקרא דכל מחמצת אתו"ז וחד אחמץ גמור וחד אנתחמץ מחמת ד"א וא"ל א"כ למה הוציא מקרא מפשטי' וכתב מחמצת ה"ל למיכתב חמץ ואנו ידענו מכח יתורא דקרא דמרבינן נתחמץ מחמת ד"א זה ליתא די"ל כמ"ש המפרשים בזה דשייך לשון מחמצת בנתחמץ מחמת דבר אחר וקושטא כתב קרא או דמש"ה כתב לשון ברור בכדי שלא נבוא לטעות על אידך גיסא ובהיות כן י"ל דלא תאכל עליו קאי אלפני זמנו כדכתיב עליו כו' ואידך שני קראי על תו"ז כמ"ש. וא"ל דא"כ דתרווייהו אתו"ז ל"ל לא יאכל חמץ ואי לאיסור הנאה לכתוב רחמנא כל מחמצת לא יאכל ואנא ידענא תרתי איסור הנאה. ונתחמץ מחמת ד"א מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת גם זה ליתא דהאי בריש אלו עוברין מרבינן מהאי קרא דכל מחמצת נוקשה ותערובות א"כ י"ל דאי הוה כתיב בהאי קרא לא יאכל ה"א דגם נוקשה ותערובות אסור בהנאה קמ"ל קרא וחלק' לשני לאווין וכתב שם לא תאכל להתיר הנאה גבי נוקשה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה מאי בנייהו כו' אך ז"א דעדיין קשה ל"ל קרא דלא יאכל חמץ וא"ל לאיסור הנאה קשה לכתוב גבי לפני זמנו ולא יאכל עליו חמץ ואנא ידענו איסור הנאה תו"ז בק"ו מלפני זמנו וא"ל דאי הוה כתיב הכא לא הוה ידענו איסור לפני זמנו והוה מוקמינן תרווייהו קראי אתו"ז וחד לאיסור הנאה וחד לנתחמץ מחמת ד"א ז"א דהא ע"כ קרא דלא תאכל עליו חמץ קאי על לפני זמנו דבעינן קרא כדכתיב עליו משעת שחיטת פסח ומיושב היטב ספק השלישי שזכרנו דאי לא הוה כתיב עליו לר"י לא הוה ידענו איסור לאחר זמנו רק הוה מוקמינן תרי קראי אתו"ז כמ"ש וא"ל לכתוב לא יאכל כו' דאז לא הוה ידענו אלפני זמנו כלל:
וכאשר בררנו זה רק דעדיין לא שבנו מטעותינו די"ל דתרווייהו אתו"ז וא"ל א"כ לכתוב לא יאכל עליו חמץ ז"א דדלמא באמת לפני זמנו מותר בהנאה ואי הוה כתיב שם לא יאכל ה"א דאסור בהנאה ג"כ לכך שינה קרא וכתב שם לא תאכל עליו חמץ אמנם לשיטת התוס' בתירוצם דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם וממילא במסקנא באמת לפ"ז אסור בהנאה מיושב שפיר דע"כ לאו תרווייהו על תוך זמנו דאל"כ יקשה לכתוב לא יאכל עליו חמץ גבי לפני זמנו דהלא באמת ג"כ אסור בהנאה לפ"ז רק כל זה למסקנא אחר שתירץ ר"י דלפני זמנו אסור בהנאה דלא נחלק ביניהם משא"כ בקושית התוס' לפי הה"א דמנ"ל איסור הנאה לפ"ז רק דלא יאכל קאי על תו"ז ממילא באותו ה"א שפיר ג"כ אין אנו יודעים שום איסור גבי לאחר זמנו די"ל שניהם קאי על תוך זמנו וחד לאיסור הנאה וחד לנתחמץ מחמת ד"א וא"ל לכתוב לא יאכל עליו חמץ ז"א דא"כ הוה לפ"ז אסור בהנאה ואנן קיימינן בה"א דלפ"ז מותר בהנאה ואחר שבררנו דברינו האלה ברור כשמלה מיושב כל ספיקותינו דהנה לכאורה יש למי למיפרך על הק"ו מנותר ולומר מה לנותר שאין היתר לאיסורו תאמר בחמץ שיש היתר לאיסורו אחר פסח וכדפרכי' בריש א"ע ושוב ליכא ק"ו דחמץ אסור בהנאה בק"ו מערלה מחמת זאת הפירכא. רק דעדיין קשה נילוף איסור הנאת חמץ בק"ו הנ"ל דהא קיימינן בדר' יהודא דאמר לאח"ז ג"כ אסור וגם גבי חמץ אין היתר לאיסורו ויעויין בפ"י מזה ולפ"ז הקשו תוס' שפיר מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דלמא קרא דלא יאכל קאי אתוך זמנו וא"ל דתו"ז איכא למילף בק"ו מנותר ז"א די"ל מה לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ גבי חמץ יש היתר לאיסורו דהא לאותו ה"א של תו' דלפני זמנו מותר בהנאה ג"כ אנו קיימינן בהך טעות' דליכא שום איסור גבי אחר זמנו וממילא יש היתר לאיסורו אחר פסח דהלא עכשיו אנחנו מוקמינן תרי קראי דלא יאכל חמץ וכל מחמצת תרווייהו על תו"ז לחוד וכאשר בררנו לעיל היטב ומש"ה דייקו התוס' בלשונם בדקדוק גדול מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו אבל לאחר זמנו לא הוזכרו להקשות מנ"ל איסור הנאה דגם איסור אכילה לא ידענו בי' דלפי הך ס"ד אנו מוקמינן קרא דלא יאכל וקרא דכל מחמצת אתוך זמנו. רק אחר שתירץ ר"י דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם ממילא מוכח נמי לא"ז דא"ל דתרווייהו קראי אתוך זמנו קשה לא לכתוב כלל לא יאכל ולכתוב גבי לפ"ז לא יאכל דהא באמת קיימינן השתא דלפני זמנו הוא אסור בהנאה ועיין במה שכתבנו לעיל ואתיא הכל על הנכון ודוק ובחילוקי הארכתי בזה הענין:
שם יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה וב"י והראב"ד ז"ל השיג עליו ויעויין במגדל עוז מ"ש בזה ואולי י"ל דהי' קשה להרמב"ם קושית התוס' הא לא כתיב כ"א חד לא יאכל והאי מסברא מוקמינן על תו"ז. אעכ"ל דעל תו"ז אנו למדין איסור הנאה מנותר כמו שיליף ר"י גופו' לקמן לענין חמץ שביעורו בשריפה מה נותר שהוא בבל תותירו אף חמץ שהוא בבל יראה יעש"ה אלא ע"כ דלא יאכל קאי על אח"ז דלא תאכל עליו קאי בודאי על לפ"ז דעליו נאמר קרא ועדיין קשה מנ"ל איסור הנאה לפ"ז אע"כ כסברת רבינו דעובר ג"כ ב"י ואנו יכולים ג"כ למילף במ"מ מנותר כמש"ל והתוס' לא ניחא לי' בהאי תירוצם משום דקשי' להו דאין למילף מנותר שאסור בהנאה דאין עונשין מן הדין א"כ עדיין יש לנו לומר דלא יאכל קאי על תו"ז לחייבי מלקות ורבינו קם בשיטתו דאין לוקין על איסורי הנאה (וזהו דלא כסוגיא שהבאתי לעיל משם הרב בעל זרע ברוך ז"ל) אבל נראי' מדברי התוס' דלוקה על הנאה דהנה לעיל הקשו התוס' לר' אבוהו יהא נהנה חמץ בפסח בכרת דכתיב כי כל האוכל חמץ ונכרתה ותירץ ר"י דכי כל אוכל לא משמע לר' אבוהו איסור הנאה הרי לשיטת תוס' דהי' מתחייב כרת בהנאה כ"ש וכ"ש דעכ"פ חייב מלקות היכא דכתיב לא תאכל דגם גבי כרת אי הוה כתיב לא תאכל הוה מחייבי' כרת א"כ עין בעין נראי' לשיטת ר"י דלוקין אהנאה ומש"ה הוצרך ר"י ג"כ לפרושי הכא כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם דמנותר ליכא למילף מידי משום דאין עונשין מה"ד ויעויין בהרב המגיד שהוכיח ג"כ משיטת התוס' הנ"ל דס"ל לוקין אהנאה ודלא כשיטת רבינו וכ"כ הלח"מ והגאון בעל משנה למלך ז"ל ואף אם ימצא בכל דברינו איזה סתירה מענין לענין הרי כל אחד ענין בפ"ע הוא והבוחר יבחר באיזה דרך ישכון אור ודוק היטב בכל דברינו:
בענין הנ"ל מקשים העולם מאי הקשו התוס' יהא נהנה חמץ בפסח בכרת מהך דאי' במס' חולין דף ק"ך דכתיב גבי חמץ נפש לרבות שותה שהוא בכרת והקשו שם בתוס' אע"ג דבלא"ה חמץ אסור בהנאה מ"מ ליכא כ"א לאו ולא כרת ומש"ה צריך נפש לחייב כרת בשותה יעש"ה ולפ"ז מאי הקשו תו' במכילתן יהא נהנה חמץ בפסח בכרת ז"א דא"כ נפש ל"ל כנ"ל ואפשר ליישב דהנה אי' שם דגם גבי חלב כתיב נפש לרבות המחו וגמעו ואמרי' שם וצריכא דאי כתב רחמנא בחמץ חלב לא אתי' מיני' שהותר מכללו אצל חיה ואי כתב רחמנא בחלב חמץ לא אתי' מיני' שכן היתה לו שעת הכושר ע"ש. ולפ"ז יהי' קשה למה לא קאמר שם דצריך נפש גבי חמץ אע"ג דיכולין למילף מחלב דאי לא הוה כתיב נפש בחמץ ה"א דגם נהנה חמץ בפסח בכרת לכך כתיב נפש דדוקא שותה בכרת ולא הנאה אחרינא וכמ"ש התוס' לכך הוצרכו תוס' כאן לפרש דכי כל אוכל לא משמע כלל איסור הנאה רק דעדיין קשה דלמא מש"ה עביד שם הגמ' הצריכא אליבא דחזקי' דלדידי' אין שום ה"א דנהנה חמץ יהי' בכרת אבל ג"ז לק"מ דשם הקשו בתוס' לר' יוסי דלא חשיבא לי' הך פירכא שכן לא הותר מכללו א"כ מאי קאמר חלב לא אתי' מיני' שכן לא הותר מכללו כו' וע"כ דלר"י קאי נפש אדרשא אחריתא יעש"ה והנה מאן שמעת לי' דחשיב לי' האי פירכא שהותר מכללו ר"ש היא דאיפלגו ביה במכילתין דפריך לר"ש דאוסר גיד הנשה בהנאה תיתי בק"ו מחלב ומשני מה לחלב שכן הותר מכללו ור"י לא פריך זה כו' והנה תוס' כתבו במכילתן דחזקי' לא אתי כר"ש דאוסר ג"ה בהנאה יעש"ה וא"כ כיון דצריכ' ראשונה קיימי אליבא דר"ש דחשיב לי' לפירכא שכן הותר מכללו ואיהו דריש נפש א"כ קשה שפיר למה לי' הצריכ' שני' הל"ל אי לא כתיב גבי חמץ ה"א נהנה חמץ בפסח בכרת דהא ר"ש כר' אבוהו דלא תאכל אסור בהנאה לכך הזקיקו תוס' לפירושם דכי כל אוכל לא קמ"ל איסור הנאה וק"ל:
שם ריש מס' פסחים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כו' ופרש"י לאור הנר ובגמ' מפרש טעמא. בודקין שלא יעבור בל יראה ובל ימצא כו' יע"ש והתוס' הקשו על פרש"י דהא אמרי' בגמ' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואמרי' בגמ' הבודק צריך שיבטל וא"כ ל"ל הבדיקה כל עיקר ותירצו התוס' דבדיקת חמץ דרבנן כדי שלא יבוא לאוכלה יע"ש ואי' במכילתין דף ד' ע"א בעי מיני' מר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו על המשכיר לבדוק או על השוכר לבדוק ת"ש השוכר בית מחבירו על השוכר לעשות מזוזה ומשני דלמא שאני התם דמזוזה חובת הדר הוא. ופרש"י שם וז"ל אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום שלא יעבור עליו ב"י ובי"מ הא אמרי' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' והשתא קמבעי' לי' טורח זה על מי מוטל עכ"ד וזה זמן רב שנשאלתי ממופלג אחד לבאר לו סתירת לשונות רש"י ז"ל דבשמעתין בריש מכילתין לא חשו לקושית בעלי התוס' וכתבו דבדיקת חמץ דאוריי' כדי שלא יעבור ב"י וב"י ואיך חזרו מחמת קושי' התוס' בדף הנ"ל וכתבו דבדיקת חמץ דרבנן ולכאורה הוא תמוה והשבתי ממש תוך כ"ד ליישב ע"פ פשוט דהנה צריכין אנו לדקדק על דקדוק לשון רש"י ז"ל דמהפכים הסדר ופירשו מקודם על לאור הנר ואח"ז בודקין שלא יעבור כו' איפכא הוה לי' לסדורי מקודם על בודקין ואח"ז לאור הנר ובגמ' מפרש טעמי' כסדר לשון המשנה וגם מה שסיימו שם דף ד' בדבריהם לבסוף והשתא קמבע"ל על טורח זה על מי מוטל הוא לשפת יתר וגם למה שינו אל לשון טירחא יתירא לכך נלע"ד דהנה הר"ן ז"ל כתב ליישב דברי רש"י ז"ל דבדיקת חמץ דאורייתא ואי משום קושי' התוס' דמדאורייתא בביטול סגי היינו דבעינן מדאורייתא אחד משניהם או ביטול או בדיקה ומתני' מיירי כגון שלא ביטל יע"ש וע"ז יש להפליא הפלא ופלא באמת למה שינה התנא בהך גוונא דלא ביטל דיבדוק טוב לי' להשמיענו דין ביטול שהוא קולא יותר ע"כ לבי אומר שבאמת רש"י מודה דבדיקה שהוזכר במשנתינו היינו אף שאחר שביטל כדי שלא יבוא לאוכלה והא דכתבו רש"י שלא יעבור בל יראה וב"י לא כתבו זאת לפרושי בודקין דמתני' דבהיות כן הוה להו לציינו מקודם שפירשו על לאור הנר כסדר. רק שרש"י ז"ל הוקשה להם איזה דבר בדיבורם מ"ש לאור הנר ובגמ' מפרש טעמא לזה הביאו בודקין שלא יעבור כו' והוא מ"ש הר"ן דלשיטת תוס' דבדיקת חמץ דרבנן איך ילפינן בגמ' דצריך להיות בדיקת חמץ לאור הנר דילפינן מציאה ממציאה חיפוש מחיפוש דבנימין כו' הלא כל עיקרו של הבדיקה מדרבנן ואף שרש"י כתבו דאם דאסמכתא בעלמא הוא מ"מ לא שייך בדבר שהוא רק מד"ס לאסמכיהו אקרא וכ"כ הפ"י יעש"ה וז"כ רש"י בכתבו לאור הנר ובגמ' מפרש טעמא היינו מציאה ממציאה כו' וקשה הלא כל עיקר של הבדיקה דרבנן ואיך ילפינן מקרא לכך פרש"י בודקין שלא יעבור ב"י היינו אם לא ביטל יש לנו בדיקה דאורייתא כדי שלא יעבור ב"י נמצא י"ל דלאותו הבדיקה נתקבלה הג"ש דחיפוש דיהי' לאור הנר דוקא וממילא גם אותו הבדיקה שצריך להיות עתה מדרבנן שלא יבוא לאוכלה צריך להיות ג"כ לאור הנר דתקנו רבנן כעין דאורייתא ושפיר אסמכוהו אקרא דג"ש וגם טעמי' אית בי' שאור הנר יפה לבדיקה אבל בענין גוף פירושו דמתניתין דקתני בודקין היינו שלא יבוא לאוכלה ואף אחר הביטול כ"ז נראה בשיטת רש"י ז"ל ומיושב מעליהם היטב כל קושי' התוס' ועיין. והנה כתב מוהרש"ל ז"ל דף ד' ע"ב מ"ש רש"י אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן רצונם ליישב בזה שלא תקשה דוק לאידך גיסא דעל המשכיר לבדוק מדאיצטרך קרא במזוזה דעל השוכר לעשות לכך כתב רש"י דבדיקת חמץ דרבנן יעש"ה ובהיות כן יהי' כך הוצאת לשונם בדקדוק גדול דאין לפשוט מהא דעל המשכיר לבדוק ז"א דהכא בדיקת חמץ דרבנן. דבאמת מדאורייתא יש בדיקה או ביטול א"כ יוכל המשכיר לומר אנא אעשה מה שצותה עלי התורה בלי טרחא כלומר שאבטל מאי אמרת דגם אחר הביטול צריך לבדוק זהו רק מדרבנן שלא יבוא לאוכלה. הרי דעכ"פ מוטל השבתה על המשכיר דהיינו ביטול עכ"פ רק דעיקר האיבעי' על טרחא דהבדיקה. וזה שדייקו רש"י ז"ל והשתא קמבע"ל טורח זה על מי מוטל רצונם הטירחא של הבדיקה בהכרח מבע"ל אבל השבתה האמור בתורה דהיינו ביטול בודאי מוטל על המשכיר כס' מוהרש"ל ז"ל ופשוט הוא:
ובדרך יותר פשוט נלע"ד דהנה הר"ן ז"ל כתב ליישב שיטת רש"י דיש מדאורייתא או בדיקה או ביטול. והא דאמרינן בגמ' הבודק צריך שיבטל לא הי' זהו הדין עדיין בימי המשנה אלא אח"כ נתחדש זאת יעש"ה ובהיות כן שפיר פרש"י במתני' דלא הי' עדיין זה הדין דהבודק צריך שיבטל וי"ל דהבדיקה דאורייתא כדי שלא יעבור ב"י באופן כשלא ביטל אבל לקמן כתבו רש"י בגמ' מה שהיו בימי אמוראי דכבר נתחדשה הלכה דהבודק צריך שיבטל א"כ בהכרח דבדיקת חמץ אינו כ"א מדרבנן לחוד וא"כ אין כאן שום סתירה בדברי רש"י ז"ל. ובזה מיושב נמי מה דאמרי' לקמן דף י"א ע"ב מנה"מ אר"ח יליף מציאה ממציאה כו' והדר אי' שם ת"ר אין בודקין לאור החמה כו' אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה כו' ויש לדקדק למה להברייתא ליתן עוד נתינת טעם שאור הנר יפה אע"כ משום דבזמן הברייתא כבר נתחדשה הלכה דהבודק צריך שיבטל וא"כ בהכרח לומר דבדיקת חמץ רק דרבנן ואין למילף כ"כ מג"ש לכך נותן טעם שאור הנר יפה לבדיקה והג"ש קאי על הבדיקה דאורייתא באופן שלא ביטל וכמש"ל באופן הראשון אבל על המשנה דעדיין לא הי' זה התיקון דהבודק צריך שיבטל וממילא י"ל דכוונת התנא דבודקין את החמץ הכל מדאורייתא כדי שלא יעבור בל יראה ובאופן שלא ביטל לכך לא יליף אלא מג"ש דחיפוש מחיפוש וא"צ במשנתינו לשום נתינת טעמא אחרינא ובזה אמרתי לחדד התלמידים ליישב ג"כ היפך סדר ציון רש"י ז"ל במתני' בשני דבורם הנ"ל וגם יש לדקדק על לשון רש"י ז"ל שכתבו ובגמ' מפרש טעמא דלכאורה ה"ל לפרושי הכא ובגמ' יליף טעמא דהא ילפינן בג"ש דחיפוש אלא נראה דכך הצעותם דבגמ' מפרש טעמא היינו מדינא דגמ' דהבודק צריך שיבטל וא"כ כל עיקרו של הבדיקה דרבנן לכך מפרש טעם בבריי' שאור הנר יפה לבדיקה משא"כ על משנתינו יליף טעמא מקרא משום שי"ל בודקין שלא יעבור ב"י וב"י באופן שלא ביטל דלא הי' בזמן המשנה הדין דהבודק צריך שיבטל ודו"ק:
שם גמ' מאי אור ר"ה אמר נגהי ר"י אמר לילי. קס"ד מ"ד נגהי נגהי ממש מ"ד לילי לילי ממש מיתבי' הבוקר אור והאנשים שולחו אלמא אור יממא הוא ומשני מי כתיב האור בוקר הבוקר אור כתיב כמ"ד צפרא נהיר וכדר"י אמר רב דאר"י א"ר לעולם יכנס אדם בכ"ט ויצא בכ"ט כו' מיתבי' ויקרא אלהים לאור יום כו' רש"י ד"ה מ"ד נגהי ממש כשיאיר השחר של י"ד. ומ"ד לילי לילי ממש לא גרסינן כו' יעש"ה וכ"כ התוס' דהך דאמר ולמ"ד לילי לילי ממש אגב אורחא מייתי לה. ויש לדקדק חדא דה"ל למיפרך מקודם מקרא דויקרא אלהים דהוא מוקדם בכתובי' ולמה הקדים הפירכא מאחי יוסף לראשונה שהוא מאוחר בקרא ותו איכא למידק מה בעי רש"י בזה שפירשו דלמ"ד נגהי היינו מעלות השחר ועכ"פ ה"ל לציין תיכף על דברי ר"י ויעויין דף ד' ברש"י בד"ה וניבדוק כו' ע"כ נלע"ד דהנה לכאורה יש לקיים היטיב הגירסא למ"ד לילי ממש והוא ע"פ מה שכתב הגאון בתורת חיים ז"ל דלמסקנא דלקמן דלא פליגו ר"ה ור"י דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' ולתרווייהו אור אורתי הוה שוב אין אנו צריכין לכל הני שינוי דחיקי דמשנינה על לשון אור דקראי וברייתא די"ל תרווייהו ס"ל דלשון אור סובל משמעותו בין נגהי בין אורתא והא כדאי' והא כדאי' יעש"ה וצ"ל דהמקשן לא ניחא ליה לפרש הכי דתקשה במאי פליגו בל' אור דמתני' דמר אמר אורתא ומר אמר נגהי דלמא לכל חד להיפוך אלא ע"כ דפליגו בפירוש הלשון אור דמתני' משא"כ במסקנא דמוכח שפיר דאור מתני' היינו לילי מדתנא דבי ר"ש דתני להדיא לילי י"ד בודקים את החמץ. ויש סעד לדברי הגאון ז"ל מדחזינן דהש"ס אסיק כמה פעמים ממתני' בש"ס אור אורתא הוא ולא משני לה לא מידי אעכ"ל משום דהש"ס רוצה להדר מכל הני שינוי דחיקא ולומר תרווייהו ס"ל דאור משמע בין אורתא ובין נגהי וכדי שלא תקשה במה יודע דאור דמתני' אורתא הוא לכך המתין עד שהביא דברי התנא דבי ר"ש דתני להדיא לילי י"ד כו' ולפ"ז י"ל דזה כוונת המקשן באמרו קס"ד מ"ד לילי לילי ממש כלומר דאין פירושו דאור סובל גם נגהי אלא לילי ממש לחוד ואמר שפיר קס"ד דהא במסקנא לא קיימו הכי אלא דס"ל אור משמע ג"כ נגהי כמש"ל בת"ח:
ולפ"ז יש להקשות בחידוד התלמידים מאי פריך הש"ס מכל הני קראי דלמא לעולם תרווייהו ס"ל דאור משמעותו בין נגהי ובין אורתא כסברת הת"ח והכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא ומאי דפליגו בפירוש לשון אור דמשנתינו אזלי לטעמייהו דהנה זכרנו בדיבור הקודם דרש"י ז"ל ס"ל דבדיקת חמץ דאורייתא כדי שלא יעבור ב"י וב"י והתוס' הקשו ע"ז א"כ בדיקה ל"ל הא מדאורייתא סגי בביטול בעלמא ואמרי' הבודק צריך שיבטל ע"כ פירשו בתוספות דבדיקת חמץ דרבנן כדי שלא יבוא לאוכלה. והר"ן ז"ל הקשה לשיטת תוס' הא גמרינן לקמן בגמרא דבדיקת חמץ לאור הנר בג"ש דחיפוש מבנימין ואי הבדיקה כל עצמה מדרבנן איך שייך למילף מקראי יעויין לעיל ויעויין בפ"י שכ' אי ילפינן הג"ש מחיפוש דבנימין י"ל מן הסברא דיהיה בדיקת חמץ ביום כמו שהיה החיפוש דבנימין כו' יע"ש וא"כ י"ל דר"ה ס"ל דהבדיקה דאורייתא כפרש"י ז"ל וא"כ שפיר אנו למדין דיהי' לאור הנר מג"ש דחיפוש מחיפוש דבנימין וממילא אמרינן נמי כמו שהתם הוה ביום ה"נ גבי בדיקת חמץ כמ"ש הפ"י ולבעבור זה אמר נגהי בפירו' אור דמתני' ור' יהודה לשיטתו דאיהו גופי' אמר לקמן הבודק צריך שיבטל ובהיות כן ע"כ בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה בביטול סגי ולדידי' צריך לבטל כקושי' תוס' וכיון דלדידיה בהכרח דבדיקה דרבנן ממילא אין ללמוד מג"ש דחיפוש כלל כמ"ש הר"ן אע"כ משום טעמיה אחרינא בודקים לאור הנר משום שאור הנר פה לבדיקה ומש"ה אמר לילי ומההכרח לפרש דהמקשן הראשון פריך מקרא דהבוקר אור דקשי' ליה מאי קמ"ל קרא בזה אע"כ כדי ללמוד ממנו בדיקת חמץ שיהיה ביום וקשיא שפיר לר' יהודה ומשני האור בוקר כתי' כו' והא קמ"ל כדר"י כו' ואחר דמשני דקרא קמ"ל כדר"י אמר רב דיכנס ויצא בכי טוב והיינו ע"כ בנץ החמה דבעלות השחר עדיין חושך ענן וערפל וליכ' בכי טוב וכמ"ש רש"י ז"ל ועיין במהרש"א וא"כ פריך אח"ז שפי' כל הני פירכות דשוב א"ל כנ"ל דתרווייהו ס"ל אור בין נגהי ובין אורתא משמע כו' דא"כ מאי פליגו בפירש אור דמתני' וא"ל דר"ה ס"ל דהיינו נגהי משום דיליף מחיפוש דבנימין קשה א"כ אמאי אמר נגהי שהוא עלות השחר הו"ל בצאת השמש כמו שהי' באחי יוסף וז"ש רש"י ז"ל בפירש המקשן דס"ל נגהי היינו מעלות השחר ויתורץ כמה דקדוקים וקושי' בגמ' עפ"י כנראה למדקדק שם ודוק היטיב: