מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת אמור - כתנות אור
ירושלמי כד דמך רבי יהודה נשיאה מכריז ר' ינאי אין כהונה היום מהו שיטמא כהן לרבו כו' עד ר' יוסי נטמאו לו תלמידיו ואכלין בשר ושתיין יין אמר להם רבי מונה חדא מן תרתי לא פלטי מנכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבילים אתם למה נטמאתם עכ"ל ואיכא למידק למה שאל אם אבלים אתם היה לו לומר אם נטמאתם למה אכלתם בשר ועוד יש לדקדק למה באמת טמאו התלמידים ואכלו בשר ונראה דנחלקו בסברת ר"ת והרא"ש דר"ת אכל בשר ושתה יין כשנפטרה אחותו ונתן טעם לדבריו שכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה מוטלת על בעלה ולא עליו קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו וכתב עליו הרא"ש וסברא חלושה וקלושה היא זו דא"כ אחי המת יאכלו בשר וישתוי יין כיון שבניו שיורשין אותו חייבי' בקבורתו אלא ודאי לא פליג רבנן אלא כל המתאבלים מתאונן קרוין מוטל עליו לקברו עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהתלמידים סברו דאף דת"ח שמת הכל כקרובים הני מילי לענין אבילות אבל לענין אנינות תלוי במי שחייב לקוברו וכיון דבניו או יורשיו חייבים לקוברו אין להם דין אנינות ומותרים הם בבשר וביין כדעת ר"ת אבל ר' מונה סבר כדעת הרא"ש דאנינות נמי באבילות תליא וכל המתאבלין מתאוננין קרוין בהו מי שמתו מוטל לפניו ואסורים בבשר ויין והא דאמר להם אם אבלים אתם ולא קאמר אם נטמאתם נראה משום דכ' הרמב"ם בפ' שני מהלכות אבל וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחה לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסקו עמהן ויתאבל עליהן ולפ"ז עיקר טומאת קרובים בשביל שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן ולכך אמר בהאי לישנא אם אבלים אתם ר"ל שאתם טמאתם בשביל להתאבל כמו שהתירו לטמאות לקרובים בשביל שיתאבל א"כ למה אכלתם בשר דמי שמתאבל חייבי באנינות ואם אין אבלים אתם ר"ל שאין אתם רוצי' להתאבל ולכך אתם אוכלים בשר א"כ למה נטמאתם דעיקר טומאת קרובי' הותר כדי שיתאבל עליהם וק"ל:
בפסוק שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ליישב סמיכת הפסוקים צריכין גמרא פ' שני שעירי דף ס"ג ע"ב ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדשנו מחוסר זמן ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח ופריך טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הוי אמינא שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ותירץ רבא כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו בי"כ ואיצטרך למעוטי דבשעת הגרלה הי' ראוי לשם אלא אח"כ נעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו ואיצטרך למעוטי ששעיר זה פסול נמצא אנו למדין שיש שני מחוסר זמן אחד שהוא תוך ז' ללידה ואחד מחמת אותו ואת בנו ומחוסר זמן מחמת לידה לא צריך למעוטי בשעיר המשתלח דהא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם אבל מחוסר זמן מחמת איתו ואת בנו איצטרך למעוטי דבשעת הגרלה הי' ראוי לשם וזה היא פי' הסמיכות תחלה אמר מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לרבות שעיר המשתלח דפסול ג"כ במחוסר זמן וקשה ל"ל לרבוי תיפוק לי' דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ומתרץ הכתוב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומחוסר זמן מחמת אותו ואת בנו איצטרך לרבוי כתירוץ רבא ולכך איצטרך לרבוי דפסול לשעיר המשתלח אע"פ שהי' ראוי להגורל הואיל דאח"כ לא הי' ראוי מחמת שחיטת אמו ששחטה לחולה ה"א דמותר להשתלח קמ"ל דאסור וק"ל:
דרוש לראש השנה בר"ה דף כ"ה במשנה עוד באו שנים ואמרו ראינו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג א"ר דוסא בן הורקנוס עדי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שניה ובגמ' תניא הלך ר"ע ומצאו לר"י מצר א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני א"ל אמור א"ל הרי הוא אומר אתם לשה פעמים אתם אפי' שוגגים אתם אפי מזידים אתם אפי' מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני ויש לדקדק דהא באמת הקושיא שהקשה ר' דוסא היא קושיא חזקה דאיך מעידין על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה ובודאי עדי שקר הן ומפני מה קבלן ר"ג ועוד למה אמר בלשון הזה עקיבא נחמתני נחמתני שני פעמים הלא דבר הוא ולא לריק אמר כן ולישב דבר זה צריכין אנו להקדים מה דאי' בדף ך' ע"א כי אתא עולא אמר עברוהו לאלול ופריך איני והא תני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין השנה לצורך כך מעברין את החודש לצורך ת"ל החודש הזה לכם ראשי חדשים כזה ראה וקדש אמר רבא לא קשיא כאן לעברו וכאן לקדשו ופי' רש"י לעברו לעשות החסר מלא לצורך מותר לקדשו ביום שלשים והלבנה לא נראית ואם ממתין עד יום מחר יהי' שבת וי"כ סמוכים אין מקדשין לצורך וכי הא דאמר ר' יהושיע בן לוי מאיימין על העדים על החודש שנראו בזמנו לעברו ואין מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו ופריך איני והא שלח ר"י נשיאה לרבי אמי הוי יודעין שכל ימיו של ר' יוחנן הי' מלמדנו מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו אע"פ שלא ראוהו יאמרו ראינוהו אמר אביי לא קשי' הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי ולפ"ז אם יש לאיים על העדים אע"פ שלא ראוהו יאמרו ראינוהו א"כ אין כאן קושיא איך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה די"ל דבשביל איזה צורך יש כח ביד ב"ד לאיים על העדים אע"פ שלא ראוהו שיאמרו ראינו א"כ אף שבודאי עדי שקר הם ראוי לקבלם כי ה' נתן רשות ביד ב"ד של מטה לקבוע החדשים ומועדים לפי חשבונם אבל למ"ד דאין מאיימין על העדים שלא נראה בזמנו לקדשו א"כ שפיר אמר ר' דוסא עדי שקר הם והנה ר' יהושיע הי' חושש כאן שני חששות אחד שר"ג הי' מאיים עליהם ועשה שלא כדין דס"ל דאין מאיימין על העדים שלא ראו שיאמרו ראינו דס"ל כזה ראה וקדש דוקא וחשש השני שאף אם נימא דגם בזה מאיימין לאיזה צורך דלמא העדים הטעו מעצמן את ר"ג והוא לא ידע מזה ולכך הי' מיצר וכשאמר לו ר"ע למדתנו רבינו אתם ג' פעמים אפי' מזידים ר"ל שיודעים שהם עדי שקר ומאיימין עליהם שיאמרו ראינו כדי לדחות אד"ו ואתם אפי' מוטעים שראו ב"ד לא ידעו אלא עדים מעצמן הטעו אפ"ה אין לך אלא מועדים אלו א"כ ניחם אותו ר"ע משני חששות לכך אמר עקיבא נחמתני נחמתני ב"פ שאין לי לצער בשום אחד מב' חששות בין שהי' ר"ג מזיד ובין שהי' שוגג ומוטעה ע"י אין לנו אלא מועדים אלו וק"ל: גמרא דר"ה דף ט"ז א"ר יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן ויש לדקדק למה לא שאל מיד למה מריעין ועוד דהשיבו לו דרחמנא אמר זכרון תרועה ולמה לא השיבו לו מקרא דיום תרועה ונ"ל לישב דבא"ח סי' תקפ"ח כתב הש"ע י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר וכתב הט"ז וז"ל והקשה המזרחי בי"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר והאריך בזה ולבסוף לא תירץ כלום ותירץ הט"ז וז"ל ועוד י"ל דאין להם לגזור ולעקור לגמרי דברי תורה שצוה ה' לתקוע ביום זה בשלמא כשחל בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין בי"ט ונראה שזה בכלל שעשו סיג לתורה ולא לעבור על ד"ת אבל לעבור על ד"ת לעקרה לגמרי לא רצו לעוקרה לגמרי וכן תירץ הלבוש ולפ"ז ניחא דס"ד דמקשה דשאל ר' יצחק למה תוקעין בר"ה קושי' המזרחי דהי' להם לדחות בשב ואל תעשה משום האי גזירה שמא יתקן כלי שיר ולכך מתמה עליו דאין זה התחלות קושי' דלמה תוקעין רחמנא אמר תקעו וכי יבואו החכמים לעקור ד"ת לגמרי כתירוץ הט"ז והלבוש ולכך אמר אלא למה מריעין ונקדים מה שכתוב הר"ן שנשאל לרב האי גאון וכי עד שבא ר' אבוהי לא הי' ישראל יוצאין ידי תקיעה והשיב מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וחכמים של הללו מודים כי היבבות תרועה הוא וחכמים של הללו מודים כי השברים תרועה הוא אלא ר' אבוהי תיקון שלא יראה ביניהם דבר שהדיוטות רואין אותו כחלוקה והביאו הב"י בסי' תק"צ וכתב אבל מדברי הרמב"ם משמע שאינו סובר כן אלא ספק בעיקר הדין שכתוב בפ' ג' וז"ל תרועה האמורה בתורה נסתפקו לנו בה ספק לפי אורך השני' ורוב הגלות ואין אנו יודעים היאך היא אם היא היללה שמיילין כו' נמצא לדעת הר"ן שלא הי' מטעים אלו את אלו אלא כל אחד עשה לפי מנהג בכי שהי' עושה במקומו ואע"פ שאין בזה משום קפידא שהרי שניהם ענין בכי הוא אלא ר' אבוהי תקון שלא יראה כחלוקין אבל לדברי הרמב"ם הי' ספק בעיקר הדין ויש להקשות על התרועה דהא כתבו התוס' בריש פ"ג דסוכה בד"ה אינהו דידעי והביא המג"א בשם הר"ן שהטעם שדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאים בקבוע דירחי וכן משמע בגמ' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' נימא דגזירה הוא משום שלא יתקן כלי שיר כו' עכ"פ שמעינן מזה דכל היכי דספק אם מקיים מצוה דאורייתא העמידו חכמים דבריהם בשבות דרבנן בשב ואל תעשה ולדברי הרמב"ם הי' ספק בדין תרועה וכיון דספק דאינו מקיים מצוה דאורייתא הי' להם לחכמים להעמיד דבריהם בשבות בשב ואל תעשה בשלמא אם היינו יודעין בודאי שמקיים מצוה דאורייתא הי' ניחא שלא רצו חכמים לעקור דבר מן התורה בשביל שבות דכלי שיר משום שלא גזרו אלא לעשות סיג לד"ת ולא לעקור אבל אם ספק אם מקיים המצוה מן התורה א"כ הי' להם להעמיד דבריהם בשב ואל תעשה אפי' לבטל התקיעה דהא התקיעות מעכבות זו את זו כנזכר בטור א"ח סי' תקצ"ג וצריכין אנו לומר תירוץ על קושיא זו כמ"ש התוס' בריש פ' לולב וערבה שהקשו למה הקילו לאחר חורבן בשופר טפי מבלולב וערבה דתנן משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן ב"ז שיהי' תוקעין בכל מקום שיש ב"ד ולולב לא אשתרי כלל ותירצו דשופר שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי עכ"ל ולפ"ז נוכל לומר דאף כשחל בשבת העמידו דבריהם לבטל בשב ואל תעשה מפני ספק דלא בקיאין בקבוע דירחי ואינו מקיים מצוה דאורייתא וכן בלולב העמידו דבריהם במקום ספק אבל לבטל התקיעה בר"ה בשביל ספק לא העמידו דבריהם כיון דלזכרון קאתי לא רצו לבטל לגמרי וזה הטעם דכתיב זכרון תרועה שבא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ולפי' רב האי גאון נוכל לומר דלכך נקרא זכרון תרועה. דכל אחד יעשה תרועה לפי מנהג יליל במקומו ובכל מקום יליל נקרא ובזה יובן דקאמר אלא למה מריעין דס"ד דמספקא לן בתרועה א"כ גם התקיעה אין לעשות דהי' להם להעמיד שבות דבריהם במקום ספק והשיב לו דזה נמי אינו קושי' דרחמנא אמר זכרון תרועה ובשביל ששופר בא לזכרון להעלות זכרונם של ישראל לפני אבינו שבשמים לא רצו לבטל התקיעה בר"ה ולא העמידו דבריהם אף בספק ועוד י"ל שתירץ לו דזה לא הי' ספק בדין דרחמנא אמר זכרון תרועה ובכל אחד מן המקומו' עושין זכרון לבני המקום ההוא ולכך אמר אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהן עומדין ואחד מהם שלא לצורך א"כ למה עושים ועוברין על שבות דרבנן והשיב כדי לערבב השטן וכולם לצורך הם באים כדי לערבב השטן ויעלה זכרונינו לטובה לפני אבינו שבשמים וק"ל:
גמרא דר"ה דף ט"ז ע"ב אמר רבי כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה אחד של רשעים גמורים וא' של צדיקים גמורים וא' של בינונים ופירש"י ג' ספרים ספרי זכרון של מעשה הבריות ולכאורה אין לו הבנה מאי אשמועינן רש"י בזה ועוד מקשין העולם ל"ל ספר לבינונים כלל אם יטיבו דרכם יכתבו בספר של צדיקים בי"כ ואם לא יטיבו דרכם יכתבו בספרן של רשעים ונראה לי לישב דאמרי' בפ"ק דברכות דף ו' ע"א דפריך וכי מאחר דאפי' חד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו תרי מבעי' ומשני תרין מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתב מילי' בספר זכרונות וכתבו התוס' חד לא מכתב כו' כלומר עם אחרים אבל בספר לבד נכתבין כדאמר וכל מעשיך בספר נכתבין כ"ש מדה טובה עכ"ל הרי להדיא שכל דרכי בני אדם נכתבין בספר ובר"ה כשמעיינין במעשה בני אדם נפתחים אלו הספרי' וממילא יש ספרים שהם ספרי צדיקים ויש ספרים שהם בינונים ויש ספרים שהם ספרי רשעים וזה כוונת רש"י לתרץ קושית העולם דל"ל ספר לבינונים לכך כתב ספרי זכרון של מעשה הבריות שמעיינין במעשה הבריות וממילא יש כאן שלשה מיני ספרים גם לבינונים וק"ל:
בפסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים הוא ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ובגמ' אילפא רמי כתיב ולך החסד וכתיב תשלם לאיש כמעשיהו בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ולבסוף החסד ועיי"ש בתוס' שנדחקו בזה ול"נ דאי' שם הה' אני הוא קודם שיחטא אני הוא לאחר שיחטא אדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון א"ר יהודה ברית כרותה לשלשה עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם וכתב הרא"ש וז"ל וא"ת מה צריך אדם למדת רחמים קודם שיחטא וי"ל אע"פ שגלוי וידוע לפני הקב"ה שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת הרחמים באשר הוא שם א"נ קודם שיחטא בע"ז ואע"פ שכבר חשב לעובדה מחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה כדכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם אפ"ה מתנהג עמו במדת רחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה עכ"ל הרי שיש שני תירוצים לפי' הרא"ש תירוץ א' אע"פ שגלוי וידוע שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת הרחמים באשר הוא שם וזה מרומז בפסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו שקודם המעשה אין אתה מענישו אלא אתה דן אותו באשר הוא שם ולתירוץ השני נמי מרומז בפסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ר"ל אין אתה מעניש על המחשבה קודם המעשה וזה רמז ר' אליעזר דלתירוץ שני של הרא"ש צריך אדם לשני חסדים בע"ז מתחילה שחשב לעבוד אין הקב"ה מענישו ולבסוף שעשה המעשה שמצרף הקב"ה למעשה עושה עמו חסד להקל דינו לכך קאמר מתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ואין אתה מענישו על המחשבה רעה וזה הוא החסד ולבסוף אע"פ שעשה מעשה ולך ה' החסד שאתה גומל חסדו עמו:
ובזה מיושב רישא דקרא אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים כי התוס' כתבו שם בד"ה י"ג מדות אמר ר"ת דשני שמות הראשונים הם שני מדות כדאמרי' הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב ה' מדת הרחמים הוא ולא כאלהים שהוא מדת הדין עכ"ל ולכאורה איכא למידק למאי הוצרך ר"ת לסיים ה' הוא מדת הרחמים ולא כאלהים שהוא מדת הדין ונראה משום דאי' שם דבמגילת סתרים דרבינו נסים אינו מונה שם הראשון דה"ק קרא הקב"ה ששמו ה' קרא ה' אל רחום וחנון כו' נראה דר"ת בא לומר שלא נימא כפי' רבינו נסים דאחד הוא שם התואר שהקב"ה ששמו ה' קרא ה' אל רחום וחנון ולכך כתב ר"ת ה' הוא מדת הרחמים ולא כאלהים שהוא מדת הדין לארויי דאף דאחד לגופי' אתי מ"מ שמעינן מיני' מדת הרחמים דומיא דאמרי' ביום עשות ה' אלהים שמים וארץ ששיתף הקב"ה מדת הרחמים אע"פ שנכתב לגופי' מ"מ כיון שנכתב שם התואר במדת הרחמים ילפי' מיני' ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין ה"נ דכוותי' אף שא' נכתב לשם התואר מ"מ נשמע מיני' מדת הרחמים מדכתיב בשם הרחמים ולא כתיב שם אל הי' וזה הי' כוונת ר"ת שרוצה לפרש ששני שמות הראשונים הם שני מדות של רחמים אך שלא תאמר כפי' רבינו ניסים דשם הראשון הוא שם התואר ובעינן לגופי' שהקב"ה שהוא ה' קרא ה' אל רחום וחנון ולכך מסיים ר"ת דעכ"ז נשמע ממנו מדת רחמים ה' הוא מדת רחמים ולא כאלהים שהוא מדת הדין ומדלא כתיב אלהים וכתיב ה' ש"מ שבא למדת הרחמים כמו ביום עשות כו' שמים וארץ נמצא לר"ת אנו ילפי' ב' מדות רחמים אע"פ שאחד דבר אלהים מ"מ נשמע מיני' מדת ובגמ' דר"ה דף ל"ב ילפינן מנין שאומרי' גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ש"מ דעוז מדת גבורה הוא וזה פי' הפסוק אחת דבר אלהים ר"ל שהקב"ה לא אמר אלא קרא ה' פעם אחת ואפ"ה שתים זו שמעתי שמענו ב' מדות כמו שפי' ר"ת אע"פ שאחד בא לגופי' לשם התואר מפרש כי עוז לאלהים ר"ל מדת הגבורה והדין הוא לאלהים ומדלא כתיב אלהים וכתיב שם התואר בשם ה' שהוא מדת הרחמים א"כ שתים זו שמענו וא' קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא אך שלא תאמר קודם שיחטא ל"ל מדת רחמים ומתרץ לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא על המחשבה כדפרשנו לעיל וק"ל:
סוכה דף מ"ו ע"א א"ר זירא לא לקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקנא קני אקנוי לא מקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ואמר ר' זירא לא לימא אינש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב לי' משום דאתי לא גמורי שיקרא שנא' למדו לשונם לשון שקר הגמ' זאת תמוה דהא כמה הלכות ומימרות א"ר זירא בש"ס ולא חיברם להדדי ומשני מימרות האלו חיברם זה לזה ולישב זה צריכין להעתיק מה דאי' בסוכה דף מ"א ע"ב ת"ר לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון של חג בלולב של חבירו אלא א"כ נותנו לו במתנה ומעשה בדרשב"ג ור' יהושיע ור"א ב"ע ור"ע שהיו באים בספינה ולא הי' לולב אלא לרשב"ג שלקחו באלף זוז ונטלו ר"ג ויצא בו ונתנה לר' יהושע במתנה ונטלו ר"י ונתנו לר"א ב"ע נטלו ראב"ע במתנה ויצא בו ונתנו לר"ע במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר והחזירו לר"ג מילתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמיה מתנה כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא. וכתב הרא"ש וכן היתה מתנת ר"ג ולהכי תני והחזירו לרשב"ג דאם לא החזירו לו לא יצאו וצריך שיתנו לו במתנה גמורה על מנת שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהי' שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן לא ליקני' אינש לולבו לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מקני קני ואקנויי לא מקני ואם אינו צריך לחזור וליתן לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנוי היא ליקני לי' עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתן לו במתנה וקטן לאו בר אקנוי הוא:
וכתב בעל העיטור ומסתברא כיון שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר א"צ לפרש על מנת להחזירו לו אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי דהא רשב"ג נתן לו במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר אלא כיון שלקח ר"ש ב"ג לצאת בו ולא הי' לו לולב אחר מסתמא ע"מ להחזירו נתנו ע"כ ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע"מ להחזיר ואם לא החזירו לא יצא עכ"ל הרא"ש ואיכא למידק לדעת בעל העיטור דמביא ראי' מרשב"ג דנתן להם סתם ולא אמר ע"מ להחזיר מ"מ מסתמא ע"מ להחזיר נתנו ומזה למד הרא"ש אליבא דבעל העיטור דדבר פשוט לענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר מ"מ תקשי על ר"ג למה לא עשה על צד היותר טוב לדעת הרא"ש והי' לו להתנות בפי' ע"מ להחזיר ולא ליתן סתם דדוחק לומר דאתי לאשמועינן דאפי' סתם מהני כיון דכולם הי' ביחד הי' לו לומר להם הדין דסתם מהני ולהם הי' לו ליתן בפי' ע"מ להחזיר כדי שיצאו על צד היותר טוב ולפום רהיטא הי' נ"ל לומר כיון דידע ר"ג דיחזירו לו הי' נראה בעיניו דיותר טוב ליתן סתם משיתנה בפי' שיחזירו לו דהא איתא בא"ח סי' תמ"ח דאם מכרו או נתנו לעו"ג אע"פ שישראל מכירו לעכו"ם וידע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד אחר פסח ויחזור ויתננו לו מותר בלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי אבל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני וכתב בהגהות מיימוני פ"ו דשבת דהטעם משום דחומרא דחמץ ומג"א מביא בשם תשובות רדב"ז ח"א סי' ק"ט הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא למפרע הי' חמץ של עכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר עכ"ל ולפ"ז נראה דר"ג ס"ל סתם עדיף והי' בטוח בהם שיחזירו לו לאפוקי אם הי' מתנה בפירוש א"כ קודם קיום התנאי הי' נראה כפקדון והוי כשאול ואף דמתנה ע"מ להחזיר מהני הכי מ"מ צד היותר טוב ליתן סתם ונראה בעת הברכה כמתנה גמורה אף שיודע שיחזירו לו דומיא דחמץ דמותר ליתן במתנה אף שיודע שיחזירו לו במתנה על מנת להחזיר אסור ה"נ דכוותיה: אלא דאכתי לא ניחא לי דהכי בסתם מצד הדין מחויב להחזיר כדמוכח בש"ס ולדעת הרא"ש עדיף אם אומר בפי' ע"מ להחזיר ויותר טוב לצאת בו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא עושה ר"ג על צד היותר טוב ונ"ל ליישב ע"פ מה שכתב הטור א"ח סי' תרנ"ח וז"ל וי"א שאין צריך לחזור לו אלא א"כ כפל לתנאו כו' אבל לפי מה שכתבתי שאפי' בסתמא צריך להחזיר לו כ"ש אם התנה ולא כפל לתנאי עכ"ל והסכים עמו הרב ב"י אבל לפי דברי הטור תמי' לי על הרא"ש דהא בסוכה הביא דעת בעל העיטור דאפי' בסתמא צריך להחזיר לו ומשמע מדבריו שהסכים עמו מדלא חלק עליו ובפ' יש נוחלין פסק בהדיא הא דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר לו דצריך לכפול לתנאו דאי לא כפלי' לתנאו התנאי בטל ומעשה קיים אף אם לא החזירו יצא וקשיא לי לפ"ד הטור כיון דאפי' בסתמא צריך להחזיר כ"ש אם התנה ולא כפל לתנאו דצריך להחזיר וא"כ דברי הרא"ש נראים כסותרים זה את זה וע"כ צריכין אנו לומר דלית לי' להרא"ש סברת הטור אלא כסברת רבותינו שהביא חידושי הרשב"א בפ' מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטי דש"מ וז"ל מתנות שכיב מרע דקיי"ל אם עמד חוזר אע"פ שכתב בו קנין דאומדן דעתו שלא צוה אלא עד שימות מ"מ הרי אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכן במברחת וזבין ולא איצטרך לי' זוזא דבכולהו אזלינן בתר אומדן דעתו ומ"ש הכי וי"ל דטפי עדיף גלוי דעת מלבד התנאי שאינו כהלכתו כיון שהתנה ולא התנה כהלכתו הרי גילה בדעתו שאינו חושש בקיומא ואינו רוצה בביטול מעשה אע"פ שמבטל התנאי עכ"ל לפ"ז י"ל דס"ל להרא"ש ג"כ סברא זו דגרע טפי אם התנה ולא כפל מלא התנה כלל דלפי אומדן דעתו לא נתן לו מתחילה שום מתנה כלל אם אינו מחזירו והוי כפקדון בידו וכשאול דמי: ותמה אני על הב"ח שכתב שהרא"ש השמיט דברי התוס' שכתבו שצריך לכפול לתנאו משום דס"ל דהעיקר דאזלינן בתר אומדן דעתו א"כ כ"ש אם התנה ולא כפל דאיכא נמי גילוי דעתו עכ"ל ונעלם ממנו דברי הרא"ש בפ' יש נוחלין שכתוב בפי' דצריך תנאי כפול וע"כ צריכין אנו לומר כדכתיבנא דס"ל להרא"ש דיותר טוב גילוי דעת מלבד התנאי שאינו כהלכתו הרי עלה בדעתו שאינו חושש בקיומו:
והתוס' בפ' יש נוחלין דף קל"ז ע"ב ד"ה לא החזירו הקשו וז"ל וא"ת אמאי לא יצא אפי' כי כפלי' לתנאי והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואין זה כתנאי בני גד ובני ראובן ותירצו התוס' וי"ל דרבא לא סבירי ליה דבעינן תנאי ומעשה בדבר אחד א"נ י"ל סבירי ליה לרבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו עכ"ל ולפ"ז י"ל דר"ג רצה לעשות אליבא דכ"ע דלרבנן דלית להו כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וגם י"ל דבעינן תנאי ומעשה בדבר אחד ולכך נתן בסתם ואומדן דעתו עדיף יותר מאם התנה התנאי ולא אמר כהלכתו דתנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בסתם דאומדן דעתו כאלו מתחילה לא בא ליד המקבל דמי:
ולפ"ז נראה דגם הוכחת הרא"ש דהכריח דצריך המקבל לחזור וליתן במתנה אינו מוכרח ואם אמנם שאין אני כדאי לחלוק על הרא"ש ובפרטות שכל אחרונים נמשכים אחריו מ"מ אוזן מילין יבחן דשיטת הש"ס מוכח דלא כדבריו דהא אמרי' בפ' יש נוחלין דף קל"ז ע"ב אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני כו' ונתנו לפלוני יצא וכתב הרא"ש ומה שאמר אחריך הוי כאלו אמר הרי הוא נתון לך ע"מ שתתננו אחריך לפלוני והוי כמתנה ע"מ להחזיר דאע"פ שעתיד להחזירה חשוב שלו ויוצא בו מכאן הבאתי ראיה דהשואל טבעת כדי לקדש בו את האשה שהיא מקודש' כיון שאמר לו שלקדש בו אשה הוא שואל לו דעת המשאיל היתה שתהיה קנוי לו באותו ענין שיועילו הקדושין עכ"ל ופשיטא היכי דאמר הילך אתרוג זה ואחריך לפלוני פשיטא דמהני ואין צריכין לחזור ולקנות לו במתנה דהא אפי' בלשון שאלה כמו גבי טבעת קדושין כתב הרא"ש דמסתמא ניחא דליקנית המתנה אף שלא אמר ליה ע"מ להחזיר א"כ איך יעלה על דעת אם אמר אתרוג זה נתון לך במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי שלא יצא בו פשיטא דהוי מתנה ואין צריך אלא לקיים התנאי ואף שלא יחזיר לו במתנה כי ע"מ כן נתן לו עד אותו זמן יהיה מתנה ואח"כ יהיה שלו וכעין קושי' זו מצאתי שהקשה הט"ז בא"ח סי' ס"ה ונראה ברור שאינו צריך אלא לקיים התנאי להחזירו לו אף שלא יחזור ויקנה לבעלים הראשונים במתנה ואי משום קושית הרא"ש דא"כ בינוקא ביומא טבא קמא נמי ליקני ליה עד שיצא בו ואח"כ יוכל ליקח ממנו קושי' זו בא אידך דר' זירא לתרץ דמתחילה אמר ר' זירא לא ליקני אינש הושענא ביומא טבא לינוקא דהיכי ליעבד דאם יתנה בפירוש התנאי לחזור לו ואף אם יכפול התנאי הא בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ונמצא התנאי בטל ומעשה קיים ותינוק לאו בר אקנויי הוא לחזור וליתן במתנה ואי דיהיב ליה סתם ויסמוך על אומדן דעתו והיה רשאי ליקח בעצמו דמסתמא כאלו מתחילה לא בא ליד התינוק אלא אם יחזור לו על זה אמר אידך דר' זירא לא לימא אינש לינוקא יהבינא לך מידי ולא יהיב ליה כיון דתינוק לא מבין אומדן דעת ולא גילה לו בתחילה ע"מ להחזיר יסבור התינוק שחוזר ממתנתו ואתא לאגמורי שיקרא ולכך אין לו תקנה ליקנות לינוקא ביומא קמא וק"ל:
שם דף ל"ג א"ל מר בר אמימר אבא לההוא הדם שוטה קרי ליה וכתב הלבוש בא"ח סי' תרמ"ו וקראו שוטה מפני שאין עליו הולכין כסדר אלא משובשין כשוטה עכ"ל ול"נ דבחנם דחק עצמו לפרש כן דדברי רז"ל כפשוטה דאמרי' בריש פ' המוציא יין שוטיתא שטותא ופרש"י שוטיתא בד של הדס שמרקדין לפני הכלה שטותא נראה המרקד כשוטה וכן אמרו בפ"ב דכתובות אהני שוטיתא להבא ולפ"ז נראה שפיר דקרי ליה הדס שוטה ר"ל שאין זה כשר למצות לולב ואינו ראוי אלא לרקד לפני הכלה לעשות מעש' שטות ואין מקפידין עליו אבל אינו כשר לשם מצות לולב וק"ל: