אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף יז.

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף יז.

דף טז:

גמ' רב זביד וכו' בין חייב אתה ליתן לו וכו' והקש' הרי"ף ז"ל מהא דאמר לעיל דט"ו דע"י העמדתו בדין הוי כשטר וגובה מנכסים משועבדים ותי' דלעיל איירי בדלא צאיית לדינא וכו' ע"ש וכן הקשה הרא"ש ז"ל אך י"ל בדברי הרא"ש שהק' כן לעיל בדברי ריב"ם משמי' דר"נ דס"ל דאיכא חילוק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו ולריב"ם אינה קו' דמצינן לאוקמי דעמד בדין דלעיל כשאמרו לו חייב אתה ליתן לו וגובה מנכסים משועבדים אחר שנתברר החיוב ואע"ג דבשעת העמדה בדין לא הוברר עדיין החיוב מ"מ כיון דהיה בשעה שלקח אותה קרקע בספק והוא הכניס עצמו בס' זה גובה ממנו וכן תי' הריטב"א ז"ל לעיל הובא בא"ז ע"ש [א"מ נראה דהריטב"א ז"ל לאו על האי תי' לחוד סמיך דא"כ אכתי תק"ל לרב זביד דקי"ל כוותיה מא"ל אלא דר"ל דלריב"מ אינה קו' דאיכ' לתרוצי בפשיטו' דאיירי בשא"ל חייב אתה ליתן לו אבל לר"ז דקי"ל כוותיה צ"ל כתי' האחרים שתי' יע"ש והשת' א"ש דברי הרא"ש כיון דלר"ז צ"ל כן מש"ה תי' כן גם בדברי ריב"מ רק שתפס דבריו בתחילת הענין עכ"ה] וראיתי להלח"מ ז"ל פ"ז מה' טוען שהקשה לדעת ה"ה ז"ל שהביא תי' הרי"ף שתי' דאיכא חילוק בין צאיית לדינא ללא צאיית וכת' קרובים דברים אלו לדברי רבינו והק' הלח"מ ז"ל דאיכיא בינייהו טובא דלרבינו אע"ג דקיבל עליו את הדין כשיצא מב"ד מ"מ כיון שמתחילה בא ע"י ששלחו אחריו והביאוהו אינו נאמן לומר פרעתי אבל לדברי הרי"ף נר' דאית ליה דהיכא דנפק מב"ד וקיבל עליה את הדין אע"ג דמתחילה שלחי והביאוהו נאמן לומר פרעתי ואין כותבין לו ע"ש ונ"ל דאישתמתטיה דברי בעה"ת ז"ל בשער י"ב ח"ב דפי' צאיית לדינא דכתב הרי"ף היינו כמ"ש רבינו דלא בא עד ששלחו אחריו א"כ ז"כ ה"ה ז"ל דקרובים דברים אלו לדברי רבינו ר"ל פי' דצאיית לדינא היא כמ"ש הרמב"ם ז"ל:

שם א"ר יוחנן מנה לי בידך וכו' הק' הריטב"א ז"ל והיאך הם יודעין שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו וכו' ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך ותי' דהנכון דהכא בשטען בפי' להד"מ וכעובד' דמייתי בסמוך וכו' ע"ש ונ"ל דא"ץ לזה אלא דהכא איירי שהעדים העידו דקודם שבא לב"ד א"ל המלוה תתן לי המעות והשיב לו אתן לך ותכף ומיד בא עמו לב"ד ואמר אין לך בידי דהוחזק כפרן שטענתו מכחשת העדים ואם חזר וטען פרעתי לאחר שיצאתי מב"ד אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון. וראיתי לה"ה ז"ל פ"ו מה' טוען שתי' כענין זה וז"ל דרבינו מפ' הא דר"י כשבאו עדים ואמר עדין יש לו עכשיו בידו בשעת התביעה והוחזק כפרן לעולם ואינו נאמן לומר פרעתי עד שמביא עדים וכו' ע"ש:

אך ראיתי להלח"מ ז"ל שם שהקשה כיון דלדעתו צ"ל דאיירי כשחזר ואמר פרעתי היינו שטען שאחר שהעידו העדים פרעו א"כ גלי דעתיה דמה שטען מעיקרא אין לך בידי ר"ל להד"מ והרי הכחישוהו העדים במה שאמר אין לך בידי והוחזק כפרן ולמה הוצרך ה"ה ז"ל לדחוק ולומר העדים מעידים וכו' ע"ש ואחה"מ לא הבנתי דבריו דהא הלח"מ ז"ל עצמו בתשוב' סי' צ"ד כתב דאפי' הוא לא חזר ותרץ לדבורו אנן טענינן ליה ומפרשין לדבריו וכ"כ התוס' בשבועות ד' מ"א ע"ב ד"ה כל האומר וכו' לחד תירוץ ע"ש א"כ מאחר דאנן מתרצין לדבורו היאך מחייבין אותו ב"ד כשאמר אין לך בידי ואמאי הוחזק כפרן ואדרבא דברי בעה"ת ז"ל שפירש כן צריכין ישוב ולומר דאיירי דב"ד לא חייבוהו עדיין אלא אחר ימים חזר ותבע אותו המלוה והלוה חזר מטענתו הא' ואמר פרעתי לך היום או אתמול דהוי' הפריעה אחר העדאת העדים בטענה זו גלי דעתיה דמ"ש מעיקרא אין לך בידי דהיינו להד"מ ולפיכך הוחזק כפרן וה"ה ז"ל לא ניחא ליה בכך דזה דוחק [א"מ לפעד"ן שא"ץ לידחק כך בדברי בעה"ת ז"ל דאיכא לפ' שפיר דאיירי כשבאו לדון מעיקרא וטען אין לך בידי לא באו עדים להכחישו ושאל המלוה זמן להביא ראיה ואח"כ הביא עדים שהלוהו וחזר וטען הלוה פרעתי לך אתמול לאחר שטען אין לך בידי א"כ גלי דעתיה דמ"ש מעיקרא אין לך בידי ר"ל להד"מ ומש"ה כשהביא המלוה עדים שהלוהו חזר מטענתו וכן מדוקדק בדברי בה"ת והטור ז"ל שכתב ואמר פרעתי לאחר שטענתי וכו' ולא כתב פרעתי לאחר שהעידו העדים כדברי הלח"מ ז"ל וא"כ תחזור קו' הלח"מ על ה"ה ז"ל באופן אחר ע"ד שפי' בדברי בה"ת ז"ל ומה שתי' הלח"מ ז"ל אינו נכון ועיין בגד"ת ז"ל עכ"ה] ומה שהביא דה' בעה"ת ז"ל כתב וכ"כ רבינו דמשמע דמפ' כותיה ע"ש אחה"מ אינו כן דלא הביא דברי רבינו אלא לענין אם אמר אין לך בידי שיכול לפ' דבריו וכו' לאפוקי מרב האי גאון ז"ל דס"ל דאין לך בידי הוי פי' להד"ם [א"מ ועיין להלח"מ ז"ל בספי"ד מה' מלוה דמסתפק בזה לדעת רבינו ואשתמיט מניה לשון רבינו הכא דקרי בחיל דיכול לפרש דבריו דמ"ש אין לך בידי ר"ל שפרעתי שוב נזדמן לידי ס' קמ"ד ז"ל ח"ב בה' מלוה וראיתי לו כן ע"ש עכ"ה] ובעיקר דברי ה' בעה"ת הק' הגד"ת ז"ל כשטען פרעתי אח"כ למה נעשה כפרן בטענתו זאת ונהמני' במגו דאי בעי מפ' לדבריו הא' מאי אין לך בידי כלומר שכבר פרעתי ובזה אינו סותר עדות העדי' דלא קא מסהדי אלא דלוה וכו' ע"ש ונ"ל דמיגו כזה ודאי לא אמרינן מאחר דבטענה זו הוחזק כפרן לא אמרינן דאי בעי מפ' לדבריו וכו' דמ"מ עכשיו שטען טענה זו הוחזק כפרן ודו"ק: אך י"ל בדברי ה"ה ז"ל דלפ"ד לא הביא רבינו מימר' דר"י אלא מה שיוצא מן הדיוק ואין זה דרכו של רבינו שלא יביא מה שאמר בגמרא עכנ"ל דרבינו מפ' כמ"ש הריטב"א ז"ל דהכ' איירי באומ' בפי' להד"מ והכחישוהו העדים ותכף חזר ואמ' פרעתי והוחזק כפרן דומיא דאיצטלא ממש וזמ"ש רבינו הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב לו להד"מ וכו' והוי דין ר"י ממש. והנה ראיתי להלח"מ ז"ל שם שהק' לפמ"ש רבינו בפי"ד מה' מלוה ובפ"ד דטוען דבעד א' נמי משאיל"מ א"כ אמאי איצט' ר"י הכא לומ' עדים דמשמע תרתי ותי' דל"ד ב' עדים ע"ש וכה"ג כת' הגד"ת ז"ל ד' ע"ב ע"א ע"ש ומן התימה על הגדולים האלה איך אישתמיט מנייהו מ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן בה' ב' וז"ל ולעולם אין אדם הוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד ויבואו ב' עדים ויכחישוהו במה שכפר ע"ש הרי לך בהדיא דבעי' ב' עדים וצ"ע [א"מ ר"ל דק"ל כיון דלדעת רבינו אין לך בידי ר"ל שפרעתי והעדים שיש לו בידו דהיינו שלא פרעו עדיין כמ"ש ה"ה והביאו הלח"מ ועליו קאי א"כ מאי קאמר אפי' בא ע"א שלא פרעו משלם שהרי כשבא ע"א והעיד שלא פרעו הרי נתחייב הלוה שבועה ואם נשבע כבר נפטר ואפי' אם הודה לדבריו שלא פרע ומעיקרא טען שקר יכול לומר אח"כ פרשתי כשיצאתי מב"ד שהרי לא הוחזק כפרן כיון שלא הוכחש מעיקרא אלא בע"א דלא הוחזק כפרן עד שיכחישוהו ב' עדים כמ"ש הרמב"ם וא"כ ע"כ לומר דמה שאמר ר"י עדים בדוקא ואיירי שבאו ב' עדים והכחישוהו שלא פרע עדיין והוחזק כפרן ומש"ה אינו נאמן לומר אח"כ פרעתי שלא בעדים ומ"ש הרמב"ם לעיל דמחוייב שבועה ומשאיל"מ איירי כשטען מעיקרא להד"מ ובא ע"א ואמר שלוה ממנו וחזר הלוה וטען לויתי ופרעתי אז הוי מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע שהרי הוא מודה שלוה וגם מ"ש פרעתי אינו נאמן כיון שאמר מעיקרא לא לויתי א"כ מודה שלא פרע דכל האומר לא לויתי וכו' כמו שביאר כ"ז הראב"ד וה"ה ז"ל בפי"ד מה' מלוה ובפ"ד מה' טוען ואינו ענין לשמעתין לפי פי' ה"ה ז"ל. אמנם מדברי הגד"ת שם נר' שהוא מפ' שמעתין כדברי הריטב"א שהביא המחבר ז"ל בסמוך לפרש דעת רבינו דמ"ש אין לך בידי הוא ר"ל דקאמר בהדיא להד"מ ומש"ה מק' ומתרץ שפיר ע"ש וכן צ"ל לפי שיטת המחבר ז"ל דרבינו מפ' כדעת הריטב"א ומיהו תי' הא' של הגד"ת הוא עיקר דהוחזק כפרן לאותו ממון משמ' לעולם אינו יכול לומר פרעתי ובע"א לא אמרינן הכי וכמ"ש הגד"ת שם וכן קו' זו יש להק' גם בדברי הרמב"ם גופיה וצ"ל כתי' א' של הג"ת. אך דברי הגד"ת תמוהים אצלי איך מקשה בפשיטות הכי בפשט' דשמעת' לדברי הרמב"ם ולפי פי' ה"ה ז"ל אין כאן חלות קושיא והוא ז"ל לעיל ד' ע' הביא פי' ה"ה ז"ל והסכים עמו ואיך לא זכר עכשיו לדבריו ועשה עצמו כאלו לא ידע וצ"ע עכ"ה]:

שם אימת אילימא למחר וליומ' אחרא מאי איריא שכבר נמחל שעבודו ת"ל דהו"ל מוקדם וכו' [א"מ ק"ק לימא דאיירי כגון שכתוב בו בניסן סתמא ולא פי' באיזה יום והוא כבר לוה בו בתחילת ניסן ופרעו באמצע החדש ועכשיו רוצה לחזור וללות בו דאי לאו טעמ' דנמחל הוה כשר ולא הוי מוקדם שהרי הוא כתוב בניסן ועדין חדש ניסן לא עבר והו"א יכול ללות בו עכשיו ומש"ה איצט' ר"י לומר טעמ' דנמחל שעבודו דאפי' כה"ג אינו חוזר ולוה בו ולעולם לא פרעי אינשי ביומי' וא"ל דאפי' כה"ג הוי מוקדם כיון שלוה בו בתחילת החדש שמא יבואו עדי מסירה שלוה ממנו בתחלת החדש והם לא ידעו שכבר פרעו באמצע החדש וחזר ולוה בו בסוף החדש ואתי למטרף לקוחות שלקחו באמצע החדש שלא כדין למ"ד עידי מסירה כרתי כדאמרינן בפ' מי שהיה נשוי ד' צ"ד שני שטרות היוצאים ביום א' דלמ"ד עידי מסירה כרתי הוי שוד' דדייני משום דשמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומס' לו ע"ש ומש"ה מוקי מילתא דר"י הכא ביומיה דהשת' לא הוי מוקדם אפי' למ"ד עידי מסירה כרתי דלא חיישי' שיביא עידי מסירה שלוה ממנו בבקר והוא חזר ולוה בו לפנות ערב ואתי למטרף לקוחות שלקחו בתוך היום שלא כדין דמילת' דלא שכיח' היא לברורי בעדים איזהו קדים שזה לוה בבקר וזה לקח בצהרים כדאמר בב"ב ד' ל"ה עלה ההיא דב' שטרות היוצאים ביום א' התם ליכא למיקם עלה דמילת' ע"ש בדברי הרמ"ה ז"ל דז"א שהרי כתב' התוס' שם משם ר"ת וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל שם בפרק מי שהיה נשוי סי' י"ג דדוקא בשטרי מכר ומתנה הוא דאמ' שוד' דדייני משום דההוא דנמס' לו קודם הוא דזכה ואין לב' בה כלום אבל בשטרי הלואות והודאות כ"ע מודו דיחלוקו לפי שהשעבוד אינו חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר דהיינו ממחרת יום הכתיבה וכו' עש"ב א"כ ה"נ הכא היכא דכתוב בניסן סתמא אפילו הביא עידי מסירה שלוה ממנו בתחילת החדש אינו יכול לטרוף מלקוחות שלקחו באמצע החדש כיון שאין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל השעבוד מתחלת החדש או מסופו וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' מי שהיה נשוי והביאו מרן בב"י סי' ק"ד וז"ל דהא שטר שכתוב בו בניסן סתמא אינו טורף ממשעבדי אלא מסוף ניסן כדמוכח בסמוך ואפי' באו עדים שבר"ח לוה וכו' עש"ב א"כ הדק"ל אמאי לא מוקי לה בהכי וצ"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא האמת משני דעבדי אינשי דפרעי ביומי' אלא דלא שכיחי עכ"ה]:

שם האי מפרע פרעיה וכו' ולפשיטי דספר' חייש וכו' הק' א"א ז"ל שהרי כתבו התוס' לעיל ד' י"ג ד"ה ה"ט וכו' דמשום פשיטי דספר' לא יפסיד ללקוחו' ממון הרבה היכא שכבר לוה ופרע וכו' ע"ש ותרצנו בישיבה דזה ל"ק כלל דהכא איירי שכתוב בו ביום הוא דליכא פסידא ללקוחות מ"ש שטר זה או יכתוב לו שטר אחר אבל התם דאיכא פסיד' דלקוחות לא יעשה הלוה כן משום פשיטי דספר' ודו"ק:

שם הכא כיון דל"ל רווחא וכו' [א"מ עמ"ש מהרש"ל דאליבא דר"כ מוכרחים לומר דחייש ר"י להאי מילת' דאל"כ פשיט' אלא דקמ"ל דדוקא בו ביום אבל ליומא אחר' איכא למיחש שפרעו וחוזר ללות בו ודלא כסתמא דגמרא דלעיל דלא חייש אלא לקנוניא ואין להק' מאי נ"מ אי חיישי' שמא פרעו וחוזר ללות או משום קנוניא כבר כתבתי לעיל ד' י"ג בתוס' דנ"מ כגון דיש ללוה בני חרי כשיעור שטר זה דאי משום קנוניא ליכא למיחש ואי משום שפרעו וחוזר ללות בו איכא למיחש ע"ש ובזה א"ש מה שהק' הת"ח ז"ל לדברי התוס' שכתבו דהנפק דנקט ר"י לדיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפי' כתוב בו הנפק וכו' והק' הת"ח והא כבר שמעי' לה ממימר' דר"י דלעיל המוצא שט"ח אפי' כתוב בו הנפק לא יחזיר וכו' ע"ש והשתא א"ש דממימר' דלעיל לא שמעי' אלא דחיישי' לקנוני' אבל היכא דליכא קנוניא כגון דאיכא גבי לוה קרקע ב"ח הו"א יחזיר ומש"ה איצט' ר"י למימר דאפילו כתוב בו הנפק דוקא בו ביום דל"ל רווחא הוא דלא חיישי' שמא פרעו וכו' אבל היכא דאית ליה רוחא חיישי' שמא פרעו וכו' ואפי' איכא ב"ח ללוה לא יחזיר וז"ש התוספו' דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספר' ר"ל היכא דאיכא קנוניא חיישי' ואי ליכא קנוניא חיישי' לפשיטי דספר' אבל ק' לפ"ז שהרי כל הפוסקים פסקו כר"כ דהכא דמוקי לה כשחייב מודה ולפ"ד מהרש"ל עכ"ל דאי אית ליה רווחא חיישינן שמא פרעו וכו' וא"כ איך פסק הטור ז"ל סי' ס"ה וכ"פ הבעה"ת בשער נ"ב ד' שי"ז דאם יש ללוה בני חרי שיעור שט"ח זה יחזיר ועכנ"ל דס"ל כמ"ש הגד"ת שם ע"ב דמאי דאמ' מעיקרא מלוה גופיה לא שביק וכו' היינו כמ"ש התוס' לעיל והמק' הוא דלא הבין כן ומתרץ לו אפי' לפי שיטתך לא דמי אבל האמת אינו כן וכו' עש"ב ודלא כמהרש"ל ז"ל ומה שהק' הגד"ת שם ד' שי"ח לדעת הרא"ש ז"ל דפס' הכא כר"כ דאפי' חייב מודה חיישי' שמא פרעו וכו' היכא דאית ליה רווחא והוא ז"ל פסק לעיל כר' אבהו אר"י המוצא שט"ח אפי' כתוב בו הנפק וכו' משמע ודוקא כשאין חייב מודה הא חייב מודה יחזיר כמ"ש שם התוס' עש"ב ולפי שיטתו עדיפא מינה הו"ל לאקשויי מרפס' הרא"ש ז"ל לעיל דף י"ג דאפילו חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואיך פ' כר"א דלא חייש לקנוניא אבל לפעד"ן דלק"מ דלא הביא דברי ר"א אלא לענין פרע דלא כשמואל שם דלא חייש לפרעון דל"ת הילכת' כשמו בדיני אבל לענין אי חייב מודה דמשמע מדקדוק דברי ר"א דלא חיישי' לקנוניא כבר כת' לעיל דאפי' חייב מודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא כסתמא דגמ' דלעיל ובזה סרה מהר קי' הגד"ת ז"ל ודו"ק עכ"ה]: רש"י ד"ה והעדים מעידים שלא פרע בפנינו תבע לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו עכ"ל עיין מה שהק' עליו הרא"ש ז"ל וז"ל וכי בשביל שלא פרעו מיד הוחזק כפרן שמא לא היו לו מעות וכו' ע"כ פי' דאיירי שטוען יום פ' פרעתי לך והעדים מכחישין אותו שאותו יום היה עמהם לפיכך הוחזק כפרן ע"ש והק' ה' גד"ת ז"ל ד' ע"ב ע"ב לדעת הרא"ש ז"ל א"כ אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו והוא טען פרוע הוא והיינו דאמ' ביום פ' והעדים מעידים שהיה עמהם אותו יום אמאי לא הוחזק כפרן משום דאמר אישתמוטי משתמיט א"כ אמאי לא אמרינן גבי א"ל לא תן לו כן דדעתו לאישתמיטי עד דהו"ל זוזי ופרע ליה כמו שהקש' כן לשיטת רש"י ע"ש ונ"ל דאינה קוש' דדוקא היכא דא"ל חייב אתה ליתן לו שאינו מחוייב בדין עדיין אע"ג דאמר פרעתי ביום פ' והעדים מעידים שלא כרע והוכחש בב"ד לא הוחזק כפרן כיון שאינו מחוייב עדיין מצי לאישתמוטי לומר מה שאמרתי פרעתי כלומר שאיני מחוייב ומ"ל פרעתי ומ"ל שאיני מחוייב דמ"מ הוא פטור אבל היכא דא"ל צא תן לו דכבר נתחייב בדין כיון שהוכחש בב"ד לא מצי לאישתמוטי ולומר דמה שאמר פרעתי לפי שלא היו לו זוזי דאין זו טענה כלל כיון שהוא כבר מחוייב צריך להודות בב"ד ולומר שאין לו מה לשלם וכיון שלא הודה והוכחש הוחזק כפרן [א"מ ומה שהק' הרא"ש לפי' רש"י וכי בשביל שלא פרעו מיד וכו' לימא מישתמיט עד דהו"ל זוזי אע"ג שכבר מחוייב אפ"ה מצי לאשתמוטי לפי שלא היה בפני ב"ד רק בפני עדים ולא אמרינן הוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד עכ"ה] וראיתי במרדכי שכתב גבי מימר' דלקמן היה חייב שבועה ואמ' נשבעתי והעדים מעידים שלא נשבע וז"ל ואין לתמוה היאך יכולין להעיד שלא נשבע די"ל כגון שתבעו והודה לו שלא נשבע כן פי' רש"י גבי והעדים מעידים שלא פרע עכ"ד ונר' דמ"ש והודה שלא נשבע ר"ל שא"ל העדים שתבעו בפניהם בשביל שישבע והוא הודה שלא נשבע אלא שלא רצה לישבע וכפרש"י שלפנינו וכ"נ מדברי הב"י ז"ל סי' פ"ז והדרישה ז"ל שם ודלא כהגד"ת שם שהבין בדעת המרדכי דלא כרש"י שלפנינו. ומה שהקש' הדרישה שם על הש"ע שפירש דאיירי באומ' שנשבע יום פ' והעדים מכחישים אותו שלא נשבע שהיה עמהם באותו יום וכו' א"כ אפילו דמקרי ואמר אמאי לא הוחזק כפרן מאחר דהוכחש וליכא אישתמוטי וצ"ע ע"כ לק"מ דא"ל כיון שאינו מחוייב לישבע אלא הוא מעצמו חייב את עצמו מקרי ואמ' נשבעתי אע"פ שהיא טענת שקר וכן תי' הגד"ת. ומה שפי' ה' הדרישה לדעת הרא"ש ז"ל דאה"נ גבי מי שנתחייב שבועה מודה לפרש"י דלענין שבועה ליכא לאקשויי נימ' מישתמיט עד דהו"ל זוזי ע"ש ק' דהא הרא"ש ז"ל כתב דלא הוחזק כפרן אלא אם כפר בב"ד וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה' טוען א"כ אף לענין שבועה מוכרח דלא ס"ל כפרש"י ז"ל וצ"ע: תוס' ד"ה חייב אתה וכו' וי"ל וכו' עמ"ש בזה בפרק מרובה בס"ד: ד"ה רב כהנא אמר כשחייב מודה וכו' וי"ל דנקטיה משום דיוקא וכו' עכ"ל ועיין להרז"ה והרשב"א ולה"ה ז"ל בפי"ח מה' גזילה דס"ל כן דלא בעי' הנפק אבל ראיתי להרי"ף והרא"ש ולהרמב"ם ז"ל שכתב' דבעי' הנפק וכבר תמהו בזה הרשב"א וה"ה ז"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בחידו' שתי' וז"ל ואיכא למימר לאידך גיס' דאי לא כתיב בו הנפק לא יחזיר דכיון דלא מוכח מילת' בשטר' אם לוה בו אם לא לוה המלוה אינו מתיירא דילמא שמעי רבנן אותה הלואה שנייה ומפסידי לי ולהאי פי' דוקא נקט בו הנפק ע"ש ומ"מ לשין הרי"ף והרא"ש שכת' וז"ל דליכ' למיחש שמא כת' ללות ולא לוה דהא כתוב בו הנפק ע"כ אינו מתיישב לפי תי' זה וגם לשון הרמב"ם שכתב ואם אינו מקויים לא יחזיר שמא כתב ללות ועדיין לא לוה ע"כ לא א"ש לפ"ז וראיתי לדרישה ז"ל בסי' ס"ה שתי' בע"א דאי לא כתוב בו הנפק כיון דאיתרע בנפילה תיישי' דילמ' כתב ללות בו עתה ולא מצא מעות אצל המלוה עכשיו וא"ל המלוה המתין לי עד שיהיו לי מעות ונתן לך ולפיכך הלוה מודה משום שרוצה ללות בו אח"כ וניחא ליה בהאי שטר' משום פשיטי דספר' וגם המלוה ניחא ליה בהאי שטר' משום דאית ליה רווחא למטרף משעת כתיבה אבל אם כתוב בו הנפק דודאי לוה יחזיר וזה דוקא אליבא דר"א דלא ס"ל כאביי דאמר עבחז"ל אבל לאביי אע"ג דלא כתו' בו הנפק יחזיר דכשיבא לידו יכול לטרוף משעת כתיבה משום דעבחז"ל עכ"ד וי"ל דא"כ עתה נמי דכתוב בו הנפק כיון דאתרע בנפילה אימא דפרעיה והאי דקא מודה משום שרוצה לחזור וללות בו בתשרי והמלוה ניח' ליה בהאי שטרא משים דאית ליה רווחא לטרוף משעת כתיבה ואי לאו דברי ה' ז"ל בגמרא ל"ק כמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' דהלוה לא ניחא ליה שיאמר חייב אני לו ויתן השטר למלוה עד אחר ילוה ממנו משום דחייש שמא לא ילונו אח"כ ויטרוף ממנו אותה קרקע קידם שימכרנה אבל לדעת ה' ז"ל דלא חייש להאי חששא משום דאפשר דאיירי שהמלוה נאמן אצלו דלא עביד ליה הכי א"כ מה תיקן בזה אם כתוב בו הנפק ונראה דס"ל לה' ז"ל דלהאי חששא לא חיישי' משים דהמלוה לא ניח' ליה בהאי שטר' דאית ביה תרתי לריעות' שהוא מוקדם וגם הוא פרוע וחייש דילמא שמעי רבנן בתר ריעות' מנייהו ומפסדי להאי שטר' אבל אי ליכא אלא חד ריעות' סמיך על האי שטר' כיון דאית ליה רווחא [א"מ ק"ל דהא בגמרא לא משמע הכי דקאמר הכא כיון דל"ל רווחא וכו' בשטר שנמחל לא שביק משמע דאי אית ליה רווחא שזמנו מוקדם עביד כדי שיטרוף הלקוחו' מזמן הקדום אע"ג דאיכא תרתי לריעות' שהוא מוקדם ועוד כבר פרעו ונמחל שעבודו ולפמ"ש בגמ' בשם הגד"ת ז"ל ליישב קו' מהרש"ל ז"ל א"ש נמי דברי הסמ"ע ז"ל כמובן עכ"ה] ולפי תי' זה א"ש לשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל לאפוקי לפי תי' הריטב"א הנ"ל דלא א"ש כמ"ש בסמוך אבל אכתי י"ל לתי' זה הניח' להרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דלית הילכת' כאביי אבל להרא"ש והטור דס"ל הילכת' כאביי א"כ אמאי איצט' הנפק והטור גילה דעתו בפסקי הרא"ש דבעי' הנפק:

ולעד"נ דאפילו לדעת אביי אפשר דבעי' דכתוב בו הנפק משום דאי לא כתוב בו הנפק חיישי' שמא כתוב ללות בו עתה בניסן ולא מצא מעות וא"ל המלוה המתין עד שיהיו לי מעות ומש"ה הלוה מודה ע"ד שכתב הדרישה ז"ל ובתשרי יחזור מללות ויעשה קנוניא עם המלוה כדי שיטרוף הלקוחות ויתנו לו בתורת קנוניא וס"ל דלא אמר אביי דכשהגיע שטרו לידו יטרוף מזמן הכתיבה משום דעבז"ל היינו דוקא אם לוה אח"כ אבל אם לא לוה כלל אלא שנתנו לו בתורת קנוניא לא זכה בהאי שטר' ומש"ה איצט' הנפק דליכא למיחש לקנוניא והא דאוקמו בגמרא לעיל ד' י"ג אליבא דאביי מתני' דלא יחזיר משום דחיישי' לפרעון ולקנוניא ה"ה נמי דהו"מ לאוקמי דחיישי' לקנוניא דוקא וכמ"ש אלא משים דהאי קנוניא דפרעון שכיח' טפי ועוד ניח' ליה לאוקמי מתניתין אפי' בשטרי הקנאה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם לחד תי' ע"ש ולא חיישי' לחששא זו אלא היכא דנפל ואיתרע אבל לכתחילה לא חיישי' לזה לפיכך כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישי' לקנוניא זו [א"מ עיין במ"ש הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל לקמן ד' י"ט ע"ב גבי מתנות בריא דאע"ג דהיכא דנפל חיישי' לקנוניא מ"מ לכתחילה כותבין שטר לנותן ולא חיישי' למילת' דלא שכיח' ע"ש וק"ק דמאי פריך בגמר' לעיל ולשמואל דאמר לא חיישי' לפרעון מאי איכא למימ' הניח' אי ס"ל כר"א וכו' אלא אי סבר כאביי דאמ' עבחז"ל מא"ל והוצרך לידחק טובא אמאי לא קאמר טעמ' דמתני' משום דחיישי' דילמא כתב ללות ולא ליה עדיין והא דקא מודה כדי לעשות קנוניא על הלקוחות ובהא לא אמרינן עבחז"ל כמ"ש המחבר ז"ל עכ"ה] ובזה יש ליישב מ"ש הטור לקמן בסי' זה וז"ל המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפי' אומר הנותן או המוכר שיתנוהו וכו' ואם הוא שטר הקנאה וכו' יחזיר ע"כ והק' עליו המפ' ז"ל כיון דפסק כאביי דעבחז"ל א"כ אפי' שטר דלאו הקנאה נמי כשחייב מודה יחזיר כיון דלא שייך כאן פרעון ע"ש מה שתי' בזה אבל לפמ"ש א"ש דאפי' בשטר מתנה או מכר חיישי' לקנוניא שמא לא נתן לו כלל ורוצה לעשות קנוניא ובזה לא אמרינן עבחז"ל ושי"ר בדרישה לקמן ס"ק ט"ו שתי' כן אלא דלא ניחא ליה לתי' הכא כן משום דס"ל דביומיה ליכא קנוניא ועיין במ"ש עליו לקמן ד' י"ט גבי שחרורי עבדים ודו"ק:

וראיתי להש"ך ז"ל שתי' משם מעד"מ ז"ל וז"ל דלאו קו' היא דאי לאו דכתוב בו הנפק איכ' למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ועכשיו רוצים לעשות קנוניא ע"ש וק"ל דא"כ מה תיקן בזה הנפק שמא פרעו ועשו קניני' עכשיו א"ו בקנוניא דהשתא לא חיישי' משום דבשטר זה לא יטרוף אלא מה שרוצה למכור אח"כ וזה לא יעשה שמא לא ימצא לוקח שיקנה אותה וכ"כ הריטב"א ז"ל ועוד אמאי איצט' לומר שכתב ללות וכו' אימא שמא כתבו מעיקר' לעשות בו קנוניא ועוד לשון רבינו לא א"ש לפ"ד שכתב ואי לא כתוב בו הנפק חיישי' שמא כתב ללות בו ועדיין לא לוה ע"ש ולפ"ד הול"ל שמא כתב ללות בו ועכשיו עושה בו קנוניא וצ"ע:

והנה הטור כתב בשם הרמ"ה ז"ל ש"מ דאפי' בקובע זמן לחבירו אי נפל שטר' ואשתכח בגו זימניה לא יחזיר דהא הכא חיישי' לפריעה בת יומא וה"ה נמי בקובע זמן איכא למיחש שמא הוא פרוע ע"כ ותמה עליו הב"ח ז"ל דלקמן בס"ס ע"ח כתב רבינו דוקא קובע זמן לחבירו הוא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל בסתם הלואה דהוי ל"י עביד איניש דפרע תוך ל"י ע"כ לפ"ז ודאי איכא נמי לדחויי להך דהרמ"ה ע"ש ונ"ל דהרמ"ה ס"ל פריעה בת יומא חמיר' מתוך זמנו כמ"ש הריטב"א בא"ז לר"א דלא חייש לפריעה בת יומא אפ"ה בתוך זמנו חייש והט' משום דבתוך זמנו שכיח ולא שכיח לפיכך היכא דנפל חיישינן שמא פרעו אבל לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיח' כלל א"כ לס' ר"כ דחייש לפריעה בת יומא כ"ש בתוך זמנו וזה ס' הרמ"ה אבל הב"ח ז"ל ס"ל כמ"ש הרא"ש בתשו' סי' ע"ג דאית ליה פריעה בת יומא שכיח' ובתוך זמנו לא שכיח ע"ש וס' הרמ"ה היא כשיטת הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' מלוה שהביא משם רבותיו וכן דעת ה"ה ז"ל שם אלא דה"ה ס"ל כס' הריטב"א הנז' דכ"ש הוא דאם בו ביום חייש לפרעון כ"ש בת"ז לפיכך תמה על הרמב"ם ז"ל לחה כתב בשם רבותיו ע"ש אבל הרמב"ם ס"ל דאיפש' לחלק כמ"ש הרא"ש לפיכך הביאו בשם רבותיו דלא מחלקין בכך היכא דאיכא ריעות' וכ"כ הג"ת ז"ל ש' כ"ב ועיין להכנה"ג בסי' הנז' בהגה"ט ס' י"ג שדבריו מוטעין ודו"ק:

ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' דר' שבתאי ערב היה וכו' עכ"ל ראיתי בא"ז שהביא משם הרמב"ן והר"ן ז"ל שדחו זה וז"ל וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ע"כ ונ"ל דדעת התוס' דדוקא הבעל דאינו נאמן משום דטוען אחר מעב"ד אבל הערב לא נכנס ערב בזה החוב אלא כערב דעלמ' ומצי לטעון כדעתי כיון שאין שטר בידה ומעשה ב"ד לא תיקנו אלא על הבעל ולא על הערב:

בא"ד ואין ראיה נמי מדתנינן לעיל מצא כתובה לא יחזיר וכו' עכ"ל עוד ראיתי שם שהקש' היכי ס"ד דהתם איירי בתוספת דהא התם אמרו דחיישי' לב' כתובות וההיא אינו אלא בעיקר הכתובה בלחוד שמא חזר וכתב לה כשאבדה הא' כדי שיהא מותר להשהותה עכ"ל ונ"ל דאינה קושי' בודאי כשחזר וכתב לה כתיבה אחרת כתב לה נמי התוס' וכ"כ הרשב"א ז"ל לקמן [א"מ עיין להריטב"א ז"ל שם שכתב וז"ל מיהו קו' מעיקרא ליתא דע"כ לא אמר ר"י אלא בעלמא אבל היכא דנפל ואיתרע רגלים לדבר לחוש לפרעון וכדאמרינן בעלמא גבי שט"ח שנמצא בשוק ואפי' תוך זמנו ע"כ ונ"ל שדעת התוספו' דדוקא גבי שט"ח דנפל הוא דאמר דאיתרע וחיישי' לפרעון אפי' תוך זמנו משום מדלא נזהר לשומרו ש"מ דפרוע הוא שהרי אינו יכול לגבות אלא א"כ שטרו בידו אבל גבי כתובה כיון דבלא כתובה נמי יכולה לגבות דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום א"כ אינה נזהרת לשומרה ואפי' נפלה לא איתרעה ולא חיישי' לפרעון עכ"ה]:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה