סימן ל"ו - למה תיקנו לברך בברכות התורה, יותר מברכה אחת · ט. דחיית הראיות הנ"ל וביאור דעת השו"ע דברכה"ת הן ברכת המצוות
דחיית הראיה מהא דלהשו"ע אין צריך לסמוך לימוד לברכה"ת
אחר כל הדברים האלה, אשר נתבאר לן דרך סלולה לבאר כמה וכמה נדונים שנחלקו בהם השו"ע והגר"א בדיני ברכות התורה, באופן שיעלה כמין חומר דהן המחבר והן הגר"א אזו בכל המחלוקות לשיטתייהו, דהשו"ע סבירא ליה דברכה"ת הוו בגדר ברכת השבח, ואילו הגר"א סבירא ליה דהווי ברכת המצוה, נבוא עתה לסתור הבנין, מכיון שמתוך דברי הב"י והשו"ע בחלק מהנדונים גופא יש ללמוד דלא כן היא דעתו, ועוד נוסיף בסוף שתי ראיות לכך דהמחבר סבירא ליה דברכה"ת הוו ברכת המצוה.
לעיל (אות ג') נתבאר כי השו"ע כתב דמעיקר הדין אין חיוב לסמוך את ברכות התורה ללימוד תורה, והובאו שם דברי ה'מגן גבורים' בביאור דעת השו"ע, ד'אין צריך לתכוף הברכה להלימוד, דהרי הוא שבח בפני עצמו, ואין לה קשר עצמי להלימוד, ולכך בבה"ת אין צריך שישנה על אתר'.
הגם, כי הביאור מתיישב היטב על הלב, מה נעשה שהמחבר בב"י הקשה בעצמו קושיא זו, למה אפשר להפסיק בין ברכה"ת ללימוד התורה, ויישב באופן אחר מהנ"ל, דז"ל: "יקשה לי דמאי שנא מברכת המוציא שאם הפסיק בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך, ומשמע שכן הדין בברכות המצוות, שאם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה צריך לחזור ולברך. ונראה לי דשאני ברכת המוציא שאין הברכה באה אלא על הנאת האכילה, וכן ברכות המצוה, אינן באות אלא על עשיית המצוה, והאכילה והמצוה אינם דברים שצריך לעשותן תמיד, ומשום הכי כשעושה אותם צריך שלא יפסיק ביניהם, להוכיח שהברכה חוזרת על האכילה או על עשיית המצוה. אבל ת"ת, כיון שאדם מחוייב שלא להפסיק מלהתעסק בו כלל, כשבא ללמוד כמה שעות אחרי שבירך, לא מוכחא מילתא שקורא בלא ברכה, דאיכא למימר כשהשכים בירך ושנה לאלתר", ויעו"ש דרך נוספת בישוב השאלה.
מבואר מדברי הב"י דלא דחה הקושיא בנקל, מכיון דברכה"ת אינן בגדר ברכת המצוות, אלא בגדר ברכת השבח, ולכן הוא שאין צריך ללמוד מיד אחר הברכות, אלא נראה דנקט בפשיטות דברכה"ת הן בגדר ברכת המצוות, ולכן הוא שהוצרך להחילוק שכתב.
דחיית הראיה מהא דלהשו"ע אין צריך לברך ברכה"ת אחר שינת היום
לעיל (אות ד') הובאו דברי המג"א לבאר את דעת השו"ע שאין חוזרים ומברכים ברכה"ת אחר שינת היום, דזהו 'משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום, דומיא כדשאר ברכות השחר'. ונראה מדבריו דגדר ברכה"ת הוא כברכת השבח, ולכן סגי לברכן פעם אחת ביום ולא יותר, גם כשהיה הפסק גמור בין הברכות שבירכו בבוקר לבין לימוד התורה עתה.
אכן, מדברי הגרעק"א בהגהות השו"ע (מג"א שם), וז"ל: "נראה לענ"ד דלא קשה מידי, דלהדיא מבואר בב"י שורש המנהג שנהגו דלא לברך כשישן, דמקורו מהאגור, שכתב שאביו הנהיג כן, וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות לא הפסיד. ופירש הב"י דבריו, דלר"ת אפילו שינת לילה לא הוי הפסק, ואף על פי שאין הלכה כמותו, מפני שכל הפוסקים חולקים, היינו בשינת לילה, אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו ועיי"ש. הרי שמפני חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך בישן ביום, ולחוש לדעת ר"ת, אבל בניעור כל הלילה, אין לברך, דהעיקר דלא כר"ת".
מבואר מדברי הגרע"א עפי"ד הב"י דהעיקר להלכה אליבא דהמחבר הוא דיש לברך אחר שינת יום, אלא שבכדי למעט בברכות, חוששים לדעת ר"ת ואין מברכים אחר שינת יום. ואי נימא דדעת השו"ע דברכות התורה הרי הן ברכת השבח, אזי מעיקר הדין אין צריך לברך אחר שינת יום, ולא רק מטעם ד'המיקל בברכות לא הפסיד'.
דחיית הראיה מהא דלהשו"ע אין צריך לברך אחר מרחץ וביהכ"ס
לעיל (אות ה') הובאו דברי השו"ע ד'שינה ומרחץ ובית הכסא, לא הוי הפסק', וכתבנו לבאר טעם הדבר על פי הנ"ל, דשיטת המחבר היא דברכה"ת הוו ברכת השבח, וממילא הדין בזה הוא כמו בשאר ברכות השחר דסגי לברך פעם אחת ביום, ולא שייך לגבייהו ענין של הפסק, וממילא כך הוא גם כן לענין ברכות התורה.
ברם, מה נעשה שהב"י עצמו נקט טעם אחר בהלכה זו, דז"ל: "כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז מהלכות תפילה בשם רבינו שמחה, ששינה ומרחץ מפסיקים, ואם בא ללמוד אחריהם צריך לברך, שהן היסח הדעת, כי אי אפשר לו ללמוד כשהוא ישן או במרחץ או בבית הכסא. מיהו הר"ם כתב שלא היה רגיל לחזור ולברך, אלא אחר הפסק של שינת קבע, לפי שאינו מסיח דעתו מללמוד אפילו בהפסק מרחץ ובית הכסא, עכ"ל. והאגור כתב טעם אחר, לפי שאף כשהוא נפנה צריך להזהר בדינים, כמו בגילוי טפח, וכיצד יקנח".
מתבאר מדברי הב"י דלעולם היה לנו לדון הכא שפיר מצד דיני הפסקה בין ברכה למצוה, כמו בכל שאר ברכות המצוות, אלא דיש טעם מיוחד למה אין בית הכסא ומרחץ הפסק, והוא, או משום שאינו מסיח דעתו מלחזור וללמוד, או משום שגם בשעת ההפסק הרי הוא מהרהר בדיני התורה. ומבואר דבלא אלו הטעמים היה צריך לחזור ולברך, והשתא אי נימא דברכה"ת הוו ברכת השבח, למה יחזור ויברך אחר מרחץ וביהכ"ס.
דחיית הראיה מהא דלהשו"ע צריך לברך ברכה"ת על פסוקי התפילה
לעיל (אות ו') הובאו דברי השו"ע ד'לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אף על פי שהוא אומרם דרך תחנונים', והובא ביאורו של ה'מנחת אשר' על פי כל הנ"ל, ד"אם אינה ברכת המצוה אלא ברכת הודאה על עצמה של תורה, אפשר דאף הקורא בתורה באופן שאין בו תלמוד, אלא קריאה ותחנון, חייב לברך ולהודות לקב"ה".
ברם, עיקר הנחה זו דדעת המחבר דיש לברך על פסוקים הנאמרים דרך תפילה, אינו ברור, כי כך הוא לשון השו"ע: "לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אף על פי שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה". וכתב בשו"ת 'חקרי לב' (סי' ט') בתו"ד דהב"י הביא מחלוקת הפוסקים בפסוקים שיש בתפילה, אם צריך לברך עליהם ברכה"ת, ובשו"ע פסק דאין צריך לברך. ומבואר כי למד בלשונו של השו"ע הנ"ל דהעיקר לשיטתו הוא דאין צריך לברך ברכה"ת בנדו"ד.
אכן, החיד"א בשו"ת 'יוסף אומץ' (סי' ס"ו) תמה על דבריו, וז"ל: "מ"ש הרב [בעל החקרי לב] דבשו"ע פסק שאין צריך לברך, הרי בשו"ע כתוב וז"ל, לא יקרא פסוקים קודם ברכה"ת אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים, ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים ונכון לחוש לסברא ראשונה, עכ"ל. עין רואה דסתם שו"ע הוא דצריך ברכה גם שאומרם דרך תחנונים. וכבר ידוע דמסורת בידינו דדעת מרן כסברא שהביא בסתם, וכמ"ש הרמ"ע בתשובה סימן צ"ז בפרטות על השו"ע. וביותר בדין זה שכתב בפירוש 'ונכון לחוש לסברא ראשונה'".
הרי מבואר כי נחלקו ה'חקרי לב' והחיד"א כיצד יש לנקוט לעיקר בדעת השו"ע, דה'חקרי לב' נקט דדעת השו"ע היא דמעיקר הדין מותר לומר פסוקים דרך תחנונים לפני ברכות התורה, ואילו החיד"א נקט כי דעת השו"ע שאסור מעיקר הדין לומר פסוקים דרך תחנונים לפני ברכה"ת. וליישב דעת ה'חקרי לב' מקושית החיד"א אפשר לומר, דמהא שהשו"ע כתב בלשון 'ונכון לחוש לסברא ראשונה', מוכח דאין זה חיוב גמור מעיקר הדין, אלא רק הידור, ולכן נקט דדעת השו"ע לעיקר היא כהדעה השניה שהביא. ואע"ג דבעלמא קיי"ל דדעת המחבר כהדעה הראשונה שהביא, הכא שגילה דעתו מפורש דפוסק כהדעה השניה, ידעינן כי כך היא שיטתו לעיקר.
ומעתה עולה לענין מהלך דברינו בכל סימן זה, דבשלמא לדעת החיד"א שדעת המחבר היא שיש לברך על תחנונים, אזי ניחא לן להסביר זאת על פי המבואר לעיל דדעת השו"ע דברכות התורה הן בגדר ברכת השבח, ולכן גם על פסוקים הנאמרים דרך תחנונים, שלא לשם מצות ת"ת, יש חיוב ברכה כדי להודות ולשבח לה' על פסוקי התורה. אבל לדעת ה'חקרי לב' דהשו"ע סובר דמעיקר הדין אין צריך לברך על פסוקים דרך תחנונים, הרי שעולה להיפך מכל המבואר לעיל, ואדרבה יש מכאן משמעות דברכה"ת הן ברכת המצוות, ולכן אין צריך לברך בכל מקום שאינו מתכוין לשם ת"ת.
ראיה מדברי השו"ע בהא דאחר הפסקה לעסקיו אין לברך ברכה"ת
מלבד כל האמור לעיל, לדון בראיות שסודרו לעיל להוכיח כי דעת השו"ע דברכה"ת הן ברכות השבח, נוסיף להוכיח עוד מהשו"ע להיפך מזה, דהנה בשו"ע (סי' מ"ז ס"י) איתא ד'אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד, לא הוי הפסק'. ומבואר כי רק מחמת דלא הוי הפסק אינו חוזר ומברך. ועל פי כל חשבון הדברים הנ"ל הרי עולה דאם ברכה"ת הוו ברכת השבח הרי שאין מה לדון כלל מצד הפסק, דאין הברכה עולה על הלימוד ממש, אלא חובה יש לברך פעם ביום על התורה, לשבח ולהודות לנותן התורה, ואין הפסק מחייב לברך פעם נוספת. ומדלא כתב כך המחבר, משמע דסבירא ליה דברכות התורה הוו ברכת המצוות.
ראיה מדברי הב"י דיש לברך בנוסח הכולל רק לימוד ולא קיום המצוות
ראיה נוספת יש להביא מהא דכתב הב"י (בסימן מ"ז אות ה'): "כתב הר' דוד אבודרהם שיותר נכון לומר 'על דברי תורה', לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצוות, וכן כתב אבן הירחי. כלומר דאילו 'לעסוק בדברי תורה' אינו אלא על קריאת התורה. ולי נראה דיש לדחות, דאדרבה מהאי טעמא גופיה עדיף טפי לברך 'לעסוק בדברי תורה', שהיא ברכה מיוחדת לקריאת התורה שהוא בא לעסוק בה עכשיו, מלברך 'על דברי תורה' שכולל ג"כ עשיית המצוות שאינו בא עכשיו לעשותם, וכשיעשם מברך על כל מצוה ברכה המיוחדת לה".
ונראה כי דברי הב"י לחלוק על האבודרהם מבוארים טוב יותר אי נימא דברכה"ת הוו ברכת המצוות, דלכן יש לומר 'לעסוק בדברי תורה', להורות דהברכה היא על למוד התורה דוקא, ולא גם על קיום מצוותיה. אבל אי נימא דברכות התורה הן ברכת השבח, צריך להבין למה לא יכללו שבח גם על המצוות הכתובות בתורה, דהוי שבח גדול יותר. עיין בספר 'משנת יעב"ץ' סימן ל"א ולכן נראה כי גם מכאן יש לנו סימוכין לדבר, לומר דדעת הב"י דברכות התורה הן ברכת המצוה.
סוף הספר