סימן ל"ה - בגדר המצוה דכתיבת ספר תורה, האם המצוה לכתוב או שיהיה לו ס"ת · ז. השיטה הסוברת דיש שני דינים במצות כתיבת ס"ת
דיוק מלשון הפסוק דיש שני דינים במצות ספר תורה
עד כה נתבארו בס"ד שני צדדים בגדר מצות כתיבת ס"ת. האחד, דהמצוה היא עצם מעשה הכתיבה. והשני, דהמצוה היא שיהיה לו ס"ת ברשותו. ועתה נבאר שיטה שלישית בענין, והיא, דבאמת יש שני דינים במצות כתיבת ס"ת, גם לכתוב, וגם שיהיה לו ס"ת. וקצת מדויק כן בלשון הפסוק, 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', דמצד אחד משמע דהמצוה היא מעשה הכתיבה, דכתיב 'כתבו'. אבל מצד שני, מהא דכתיב 'לכם', משמע דהמצוה היא במה שהס"ת יהיה ברשותו. ויתבאר להלן דאמנם יש מהפוסקים דנקט כן, דתרתי איתנייהו במצוה זו.
דברי הרמב"ם בדין מלך שירש ס"ת וביאורו של הכס"מ
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ג' ה"א): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו, יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ואם לא הניחו לו אבותיו, או שנאבד, כותב שני ספרי תורה. אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".
והקשה ה'כסף משנה' קושיא גדולה בדברי הרמב"ם, דהנה העולה מדברי הרמב"ם דמלך צריך שיהיו לו שני ספרי תורה, האחד, כדין ההדיוט, והשני מדין מלך. וכתב הרמב"ם דאם הורישו לו אבותיו, אינו צריך לכתוב אל ס"ת אחד מחיובו דמלך, אבל חיובו דהדיוט יוצא בס"ת שקיבל בירושה. וצ"ע דהלא מבואר ברמב"ם (הלכות תפילין פרק ז' הל' א') דהדיוט שירש ס"ת אינו יוצא בו ידי"ח, וז"ל, 'אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו'. ומכיון שכן צ"ע כיצד כתב הרמב"ם לענין מלך שאם הניחו לו אבותיו ס"ת, די לו לכתוב ס"ת אחד, והרי בס"ת שקיבל בירושה אינו מקיים לא המצוה דהדיוט, ולא המצוה דמלך.
ותירץ הכס"מ: "ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני 'לא צריכא לשני תורות', הכי קאמר, הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים, דמשמע דבר זה מיוחד במלך, היינו דוקא בס"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט, שלא יסמוך על של אביו, אבל ס"ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט, סומך הוא על של אביו. ואע"פ שהדיוט אינו סומך על של אביו, הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס"ת כלל, אבל המלך, אע"פ שיסמוך על אביו בס"ת שחייב בו מדין הדיוט, כיון שבס"ת שהוא חייב בו מדין מלך, אינו סומך על של אביו, הרי הוא כותב ס"ת וסגי בהכי".
ביאור ה'אגרות משה' בדברי ה'כסף משנה'
וצריך להבין עומק דבריו של הכס"מ, דלכאורה אין מובן מה שמועיל מה שהמלך כותב ס"ת מדין מלך, לפטור אותו מהחיוב שיש על ההדיוט לכתוב לעצמו ס"ת, והרי לגבי חיוב זה הרי אינו יוצא בירושה, ואם כן כיצד זה שכתיבת ס"ת דמלך תועיל לגבי המצוה השניה דהדיוט, והגם כי הדברים מוכרחים להאמר בדברי הרמב"ם, עדיין עלינו להבין העומק הטמון בזה.
ומצאנו ביאורם של דברים ב'אגרות משה' (או"ח חלק א' סי' נ"ב ענף ב'), וז"ל: "והנה נלע"ד, ומוכרחין לומר כן להרמב"ם לתירוץ הכס"מ על זה שהמלך יוצא בשל אבותיו בס"ת שחייב גם ההדיוט, שיש שתי מצוות, חדא שיהיה לו ס"ת, הב', שגם יכתוב הס"ת. ולכן במלך סובר הרמב"ם שלא נתחדש לו רק שיהיה לו שני ס"ת, אבל מצות כתיבה סגי באחד, וחידשה תורה שדוקא בשניה, כתירוץ הכס"מ".
ביאור דבריו, דבאמת גם לגבי הדיוט ישנם שני דינים במצות כתיבת ס"ת, האחד, לכתוב ס"ת, השני שיהיה לו ס"ת. ואם כן לגבי הדין השני, שיהיה לו ס"ת, שפיר יוצא גם בירושה, אלא שבכדי לקיים את הדין הראשון של כתיבת ס"ת, עליו לכתוב ס"ת בעצמו. ולכן במלך שירש ס"ת אחד, הרי קיים בירושה זו את הדין השני, שיהיה לו ס"ת, אבל אינו מקיים בזה את הדין של כתיבה שיש להדיוט. ועל זה הוא שחידש הרמב"ם דמכיון שיש לו בין כך חיוב לכתוב ס"ת מדין היותו מלך, לכן אמרינן דבזה הוא מקיים גם את החיוב שיש על הדיוט לכתוב ספר, ונמצא דבכתיבת הס"ת דמלך הרי הוא מקיים שני חיובים, הן המצוה דכתיבת ס"ת של מלך, והן המצוה דכתיבת ס"ת של הדיוט, ובס"ת שירש הרי הוא מקיים המצוה דהדיוט שיהיה לו ס"ת.
ביאורו של ה'עמק ברכה' בדעת הרמב"ם
כל המבואר לעיל דיש הוכחה מדברי הרמב"ם דישנם שני דינים במצות כתיבת ספר תורה, כך הוא על פי דברי ה'כסף משנה' ברמב"ם, ובתוספת דברי ה'אגרות משה'. ברם, ה'עמק ברכה' (מצות כתיבת ספר תורה אות ב') כתב לבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר, ולדבריו אין ראיה להאמור לעיל כי יש שני דינים במצות כתיבת ס"ת.
וז"ל ה'עמק ברכה': "הנה הרמב"ם במנין המצוות להלכות תפילין מזוזה וס"ת, כתב, מצות עשה ה', לכתוב המלך ספר שני לעצמו, כדי שיהיו לו שני ספרי תורה, עכ"ל. הרי דכוונת התורה במה שכתבה 'וכתב לו את משנה התורה', לאו דצריך לכתוב ב' ס"ת, דבאמת אינו מחוייב לכתוב רק אחד, אלא עיקר הדין שלעולם צריך שיהיה לו עוד ס"ת אחד, כדי שתקרא ס"ת שכתב משנה תורה, היינו ס"ת שני. ונמצא שחיובו מטעם מלך שיהיה לו ס"ת א' אף בלי כתיבה, וס"ת שני מחוייב לכתוב, ויהיה לו שם משנה תורה ע"י מה שכבר יש לו ס"ת אחר.
"ומעתה מבואר היטב מה שכתב הרמב"ם, דאם הניחו לו אבותיו ס"ת אינו חייב לכתוב רק ס"ת אחד, כיון דהס"ת האחר מטעם המלך אינו מחוייב לכתוב רק שיהיה לו עוד ס"ת, והרי יש לו כבר במה שהניחו לו אבותיו, ושפיר יוצא בזה חיובו משום דין מלך. ומה שהמלך מחוייב בכתיבת ס"ת מטעם הדיוט, צ"ל דיוצא יד"ח בהס"ת שכתב משום מלך, דבס"ת אחד שכותב יוצא ידי שני החיובים, מלך והדיוט".
מבואר מדברי ה'עמק ברכה' חידוש גדול, והוא דהא שמלך צריך שני ספרים, אין הביאור בזה דבספר אחד יוצא ידי כתיבת ס"ת של הדיוט, ובשני יוצא ידי כתיבת ס"ת של מלך, אלא בס"ת אחד יכול לצאת גם כתיבה של הדיוט וגם של מלך, רק שיש דין במלך שהס"ת שכותב יהיה בגדר 'משנה תורה', דהיינו, שיהיה מלבדו ס"ת נוסף, וגבי ס"ת זה הנוסף אין דין כתיבה אלא יכול לצאת ידי"ח גם בירושה. ובזה אתו שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל, דאם ירש ס"ת יכול לכתוב רק ס"ת אחד, מכיון שבס"ת האחד שכותב יוצא ידי כתיבה הן של הדיוט והן של מלך, ונקרא 'משנה' מכיון שכבר יש לו ס"ת אחר בירושה. ופשוט דעל פי הבנה זו ברמב"ם אין ראיה כלל מדבריו דיש שני דינים בס"ת, אלא אפשר לן לומר כי גדר המצוה הוא רק כתיבת ספר התורה.
האם יש ראיה מהרמב"ם לענין מי שכתב ס"ת ונאבד ממנו
לעיל הובאו דברי ה'תורת חיים' (סנהדרין דף כ"א ע"ב) דמי שכתב ס"ת ונאבד ממנו או שהקדישו, ביטל המצוה וצריך לכתוב ספר נוסף, ובנה את דבריו על דברי הרמב"ם הנ"ל לגבי מלך, וז"ל: "יחיד שכתב ספר תורה לעצמו ואח"כ נאבדה, פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחר, כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלכים, שכתב, בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה וכו', וא"כ יחיד נמי בשנאבד לו ספר תורה שלו, פשיטא דצריך לכתוב לו אחרת, דבספר תורה שמניח בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה".
מבואר מדברי התו"ח דמהא שהרמב"ם כתב שבנאבד למלך ס"ת, צריך לכתוב שני ספרים, אחד בשביל חיובא דהדיוט ואחד בשביל חיובא דמלך, מוכח שכל הדיוט שנאבד לו ספרו, חייב לכתוב ס"ת חדש.
להמבואר לעיל עולה כי כל הראיה מדברי הרמב"ם יש לה מקום על פי הבנת ה'כסף משנה' ברמב"ם, שביאר את דברי הרמב"ם כפשוטם, דמלך כותב שני ספרים, אחד בשביל חיובא דהדיוט ואחד בשביל חיובא דמלך. וא"כ שפיר כתב התו"ח דמזה שהרמב"ם כתב שבנאבד הספר חייב לכתוב ספר בשביל חיובא דהדיוט, מוכח שכל הדיוט חייב לכתוב ג"כ ספר חדש בנאבד לו ספרו. אבל לדרכו של ה'עמק ברכה' אין מדברי הרמב"ם ראיה כלל, דחיוב כתיבת שני ספרים אינו מדינא דהדיוט, אלא הכל הוא מחיובא דמלך, דבלא שיכתוב שני ספרים, לא יהיה על הספר של המלך השם 'משנה תורה'.
וכך כתב ה'עמק ברכה' (שם אות ג'), וז"ל: "לפי הנ"ל אין מכאן שום ראיה, דהרי נתבאר שמשום דין מלך אינו יוצא בכתיבת ס"ת אלא א"כ תהיה לה שם משנה תורה, והיינו ס"ת שניה. וע"כ צריך שיהיה לו עוד ס"ת אחר בשעת כתיבת ס"ת של מלך, וע"כ אם נאבד כבר, פשיטא שאינו יוצא בכתיבת הס"ת שכותב מטעם מלך, משום דאין לו שם משנה תורה. אבל לעולם אימא לך דאם בשעת כתיבת הס"ת היה לו ס"ת אחר, ואח"כ נאבד, שפיר יוצא בזה ואינו מחוייב לכתוב ספר תורה אחר, דעיקר תלוי בשעת כתיבה".
דברי הרא"ש דבזמנינו מקיימים מצוה זו בכתיבת ספרים
לכאורה גם אפשר להביא ראיה מהבית יוסף שיש שתי דינים במצות כתיבת ספר תורה. גם לכתוב וגם שיהיה לו דהנה כתב הרא"ש (הלכות ס"ת אות א'): "אומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת, וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת, לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים, ולהגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בו, כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', וע"י הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות ודינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם".
דברי ה'בית יוסף' בביאור דברי הרא"ש
דברי הרא"ש הובאו בטור (יו"ד סי' ע"ר), וכתב הב"י בביאור דברי הרא"ש, וז"ל: "יש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן, שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו, אלא שבדורות הללו אין לומדים בהן אלא מניחים אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם, כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת.
"לכך נראה לי שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן, שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת, ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו, פשיטא דגם האידנא זה עיקר קיום מצות עשה, שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים", עכ"ל הב"י.
מבואר מהב"י דהרא"ש לא בא בדבריו להפחית באופן קיום המצוה, וגם לא לבטל חלק מאופן קיום המצוה, אלא הרא"ש להוסיף בא, והיינו דהרא"ש מודה דעדיין מצוה זו בצורתה זו במקומה היא עומדת, אבל הרא"ש בא להחמיר דמלבד המצוה לכתוב ס"ת, בזמנינו נוסף חיוב לכתוב גם ספרי לימוד, מכיון שהיום אין לומדים בס"ת.
ביאור ה'אשר לשלמה' בדברי הב"י
דברי הרא"ש עדיין טעונים ביאור, גם לאחר דברי הב"י, דממנ"פ, אם אין מקיימים את המצוה בכתיבת ס"ת, מכיון שבזמנינו אין לומדים בהם, כיצד מועיל מה שכותבים ספרים, הרי אלו הספרים אינם חלק מהס"ת, ואם בכתיבת ספרים מקיימים המצוה, אזי צ"ע למה צריך לכתוב גם ס"ת.
וכתב בענין זה הגאון בעל ה'אשר לשלמה' זצ"ל בספר זכרון 'אהל שרה לאה' (עמוד שכ"א), וז"ל: "הרי מבואר מדברי הרא"ש והב"י להדיא דיש במצות כתיבת ס"ת ב' ענינים, א' שיהיה לו במה ללמוד, וזה מקיים בספרים שלנו. ואילו בכתיבת ס"ת המונח בבית הכנסת, אין מקויים חלק זה, ומיהו עוד איכא חיוב בעצם כתיבת ס"ת, אף שאין לומד בה בעצמו, אלא מניחה בבית הכנסת לקרות בו ברבים, ורק בזה אין יוצא את כל חיובו. ובהכרח דכוונת הרא"ש דאיכא ב' חיובים א. מצות כתיבה אף שאין יכול ללמוד בה, וזה מקיים בס"ת, ועוד דין שיהיה לו במה ללמוד, וזה מקיים בשאר ספרים".
מבואר מדבריו בדעת הרא"ש דבמצוה של כתיבת ס"ת נכללו שני חיובים. האחד, מצות כתיבת ס"ת. והשני, שיהיה לו ספר ללמוד בו. ובזמנים קדומים היו מקיימים שני חיובים אלו בס"ת גופא, כי היו לומדים מתוך ס"ת. אבל מחמת שנשתנה ההרגלים בזה, והס"ת נמצא בבית הכנסת, ולומדים מתוך ספרי לימוד, לכן צריך לכתוב ספרים נוספים בשביל ללמוד בהם.
ביאור נוסף בדברי הב"י
אכן, שמעתי מהגאון רבי זלמן גודמן שליט"א דאין הכרח להוציא מתוך דברי הב"י החידוש הנ"ל, דיש שני חיובים נפרדים במצות כתיבת ס"ת, אלא לעולם איכא למימר דלהרא"ש המצוה היא רק עצם מעשה הכתיבה לבד, ולכן חייבים לכתוב ס"ת אע"ג שכתב ספרים אחרים. אלא דמכיון שתכלית המצוה דכתיבה היא, שנוכל ללמוד, כמו שכתוב להדיא בתורה 'ללמדה את בני ישראל', ותכלית זו אינה מתקיימת בזמנינו בס"ת, לכן צריך לכתוב גם ספרים. אבל אין הביאור בזה דהוי שני מחייבים נפרדים לגמרי, האחד, לכתוב, והשני, שיהיה לו מתוך מה ללמוד, הכל הוא חיוב אחד של כתיבה, אלא שצריך לקיים גם את תכלית המצוה דכתיבה. וזהו שביאר הב"י, דהחידוש העולה מהרא"ש הוא, שאפשר להפריד בין אלו שני החלקים, דהתכלית היא תתקיים בדבר שאין מקיימים בו את עיקר המצוה דכתיבה. ודו"ק.