סימן ל"ד - מצות תלמוד תורה – גדר חיובה ושיעורה ואימתי עוברים על ביטול תורה · ה. בירור דעת הרשב"א והרמב"ן בנדון זה
דברי הרשב"א והב"י למה אין מברכים אחר לימוד תורה
כתב הב"י (סי' מ"ז): "כתוב בתשובות הרשב"א (ח"ז סי' תק"מ), שאלת, כשאנו מברכים על התורה בכל בוקר למה אין אנו מברכים לאחריה. תשובה, קריאת התורה מצוה ואין מברכין על מצוות לאחריהן, וכמו שאמרו בפרק בא סימן. ואל תשיבני מקריאת התורה בביהכנ"ס שמברכין לאחריה, דהתם תקנת משה ועזרא היא, ועל תקנות מברכין לפניהם ולאחריהם, וכדמברכים בהלל ומגילה, עכ"ל. ולי נראה דאפילו אם היו מברכים לאחר מצוות, לא קשיא, דכיון דמצות הגיית התורה היא כל יום וכל הלילה, ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה, לא שייך לברך לאחריה". [עיין לעיל (אות ב') דברי הב"י ושאלת היעב"ץ עליו, ולכאורה נראה דהב"י כאן קאי כשיטתו המבוארת שם].
דברי ה'שדי חמד' בביאור מחלוקת הרשב"א והב"י
וצריך להבין למה הרשב"א לא תירץ כדברי הב"י, שאין שייך לברך ברכה לאחריה על מצות ת"ת מכיון שחיוב לימוד אינו נפסק לעולם. וכתב ה'שדי חמד' (שם ד"ה ועל פי דברי) לבאר בזה: "אמנם דעת הרשב"א לפי הנראה היא כדעת הקדמונים שהביא הרדב"ז, שבק"ש שחרית וערבית יוצא ידי חובתו, ושאר לימוד כל היום אינו אלא רשות. ואם כן אם היה ניתן לברך על המצוות לאחריהן, היה צריך לברך אחר לימוד התורה. ומרן הב"י משמע ליה מסברא דלימוד כל היום חובה, ולא זכר שר שהוא מחלוקת הקדמונים, שאם כן בקל היה לו ליישב דהרשב"א סובר דאינו אלא רשות, או שהוצרך לטעמו ליישב גם להסוברים שהוא רשות, כמובן".
העולה מדברי השד"ח דדעת הרשב"א היא שאין חיוב ללמוד תורה כל היום, ולכן לא תירץ כדברי הב"י, דאי אפשר לברך לאחריה, מכיון שאין אפשרות של ברכה לאחריה, דלעולם יש שיעור לעיקר מצות לימוד תורה, ולכן שפיר היה אפשר לברך לאחריה, ולכן הוצרך הרשב"א ליישב באופן אחר.
ביאור ה'קהלות יעקב' בדעת הרשב"א
אכן, ב'קהילות יעקב' (ברכות סי' כ"ב סוד"ה ועיקר דברי) כתב בתו"ד דאין הכרח מהרשב"א דסבירא ליה דמצות ת"ת יש לה שיעור, אלא לעולם יש לומר דסבירא ליה כהב"י, ובכל זאת לא השיב כתירוצו של הב"י, וז"ל: "והא דהשיב הרשב"א הא דאין מברכין על ת"ת לאחריה, שזהו משום שאין מברכין על מצוות לאחריהן, ולא כתב משום דמצותה תמיד וליכא גמר, היינו משום דכיון דהכי הוא קושטא דמילתא להלכה, דליכא כלל ברכה לאחריהם, איך ישיב להשואל מפני שאין כאן גמר מצוה, והלא אפילו בגמר מצוה אין לברך להלכה. וגם הב"י מודה דאין מברכין כלל על המצוות, אלא שהוסיף דגם אילו היה הדין שמברכין על המצוות לאחריהן, מכל מקום בת"ת לא שייך לברך, כיון דלעולם ליכא גמר מצוה, רק הפסק במצוה".
ראיה לה'קהלות יעקב' מדברי הרשב"א שלפנינו
והנה כל המקום לשני הדרכים הנ"ל בביאור שיטת הרשב"א, האם הוא כהשד"ח, דאין חיוב ללמוד תורה תמיד, או כהקה"י, דלעולם גם הרשב"א מודה לטעמו של הב"י, אלא דקושטא הוא דקאמר הרשב"א, דאין מברכים אחר קיום המצוות, הוא רק בדברי הרשב"א, כפי שהעתיק אותם הב"י.
אבל המעיין בתשובות הרשב"א בפנים, יראה דהרשב"א המשיך וכתב כדברי הקה"י ממש [ואפשר שחלק זה לא היה לפני הב"י, וצ"ע], וז"ל: "תשובה קריאת התורה מצוה היא, ואין מברכין על מצוה לאחריהם. ואפילו לבני מערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפילייהו 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו', היינו תפילין וכל הדומה להם, שיש להן גמר לעשייתן, כגון תפילין שאין מצותן בלילה, ועליהם כתיב 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה', ימים ולא לילות, מערבי סברי דבחוקת התפילין הכתוב מדבר, אבל קריאת התורה שאין גמר למצותה לכולי עלמא, אין מברכין לאחריה".
ומבואר מהמשך דברי הרשב"א דכתב ממש כדברי הב"י, דאפילו לשיטת מערבא שמברכים בגמר מצוה, אין מברכין על ת"ת, יען כי אין לה גמר כלל.
דברי הרמב"ן ב'שער הגמול' וראיה לנדון דידן
הרמב"ן ב'שער הגמול' (פרק ראשון אות י') כתב, וז"ל: "פעמים שיסורין באים על ביטול תורה וכן כל כיוצא בזה, והן ביטולי מצוות עשה, כמו שאמר רב קטינא למלאך שנתגלה לו, וכי ענשיתו אעשה, אמר ליה אין, בעידן ריתחא ענשינן (מנחות מא,א). לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בעצמו עבירה וחטא שיש בידו ידיעה בתחילה וסוף, יתלה היסורין בביטולי מצוות העשה, שאינו מזדרז לעשות כראוי, אלא מתעצל בהן בעשייתן ובקיומן".
ונראה לכאורה מדברי הרמב"ן אשר כרך החטא של ביטול תורה, יחד עם ביטולי מצות עשה, והיינו כגון מצות ציצית, שאינה מצוה חיובית אלא מצוה קיומית, כמבואר בתוס' במנחות שם, דאין חיוב גמור ללמוד תורה כל הזמן, אלא הוי בגדר מבטל מצות עשה דציצית, שלא קנה בגד החייב בציצית, ולכן כמו שמענישים בעידנא ריתחא על ביטול מצות ציצית, אם לא הכניס עצמו לחיוב ללבוש בגד שמחוייב בציצית, כך גם מענישים על ביטול תלמוד תורה רק בעידנא ריתחא, כיון שליכא חיוב גמור ללמוד תמיד.