אור ברסלב
מאור המועדים סימן ל"ד - מצות תלמוד תורה – גדר חיובה ושיעורה ואימתי עוברים על ביטול תורה › ג. בירור דעת הרמב"ם בנדון זה, האם יש חיוב גמור ללמוד בכל זמן פנוי

מאור המועדים

סימן ל"ד - מצות תלמוד תורה – גדר חיובה ושיעורה ואימתי עוברים על ביטול תורה · ג. בירור דעת הרמב"ם בנדון זה, האם יש חיוב גמור ללמוד בכל זמן פנוי

ב. דעת האחרונים דאין חיוב גמור ללמוד תורה בכל זמן פנוי

משמעות לשונות הרמב"ם והשו"ע דאין חיוב ללמוד תמיד

אחר אשר ראינו מדברי הפוסקים האחרונים, מה דעתם בענין זה, נשית פנינו אל בירור דעת הראשונים בזה. כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ח'): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו עני המחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה".

פשוטם של דברים מורים לכאורה כהשיטה השניה הנ"ל, והוא, דכל אדם חייב לקבוע לו זמן ביום ובלילה לתלמוד תורה, אבל אין חיוב גמור על יותר מזה, והיינו שאין חייבים לעסוק בתורה תדיר. ובפרט שהרמב"ם סתם את דבריו ולא הוסיף לחלק בין מי שיכול ללמוד יותר, לבין מי שאין לו זמן פנוי יותר, ומשמע אם כן דהדבר שווה בכל, שאין חיוב גמור לעסוק בתורה יותר מקביעת עיתים.

וביותר משמע כן מדברי השו"ע והרמ"א (יו"ד סימן רמ"ו ס"א), דז"ל המחבר: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר וכו', וחייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה". והוסיף הרמ"א: "הגה. ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימוש מפיך קרינן ביה".

ומהא דהרמ"א הוסיף על דברי המחבר כיצד הדין 'בשעת הדחק', הרי משמע דנקט כי דברי המחבר הם אפילו על שלא בשעת הדחק, דאפילו הכי די בלימוד מעט ביום ובלילה, ואין צריך מעיקר הדין ללמוד תורה כל זמן פנוי שיש לאדם.

דברי ה'כלי חמדה' לנקוט כך לעיקר בדעת הרמב"ם

וכך נקט ה'כלי חמדה' (פרשת האזינו אות ב') בדעת הרמב"ם, וז"ל: "הנה הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת הלכה ח' פסק דאם קובע לו שעה ביום ושעה בלילה לת"ת, מקיים מצות ת"ת, ונראה דס"ל דאף מדרבנן אין חיוב ללמוד תמיד, ואזיל לשיטתו בפ"ג מהלכות מלכים הלכה ו' דנראה דס"ל דפסוקים אלו שתמיד ילמד תורה, קאי רק על מלך, אמנם שאר ישראל אינם בכלל זה".

וז"ל הרמב"ם שם (הל' ה,ו): "המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר 'אל למלכים שתו יין', אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר 'והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו'. וכן לא יהיה שטוף בנשים, אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר 'אל תתן לנשים חילך'. על הסרת ליבו הקפידה תורה, שנאמר 'ולא יסור לבבו', שלבו הוא לב כל קהל ישראל, ולפיכך דבקו הכתוב יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו".

דברי הרמב"ם בפירוש המשניות

כהמבואר לעיל בשיטת הרמב"ם, דאין חיוב גמור לעסוק בתורה בכל זמן פנוי שיש לאדם, כן יש ללמוד גם מדבריו בפירוש המשניות (אבות פרק א' משנה י"ז), דהרמב"ם שם חילק את ענין הדיבור לחמשה חלקים, ובחלק הג' כתב: "הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו, ולא עבירה ולא מרי, כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה, והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור, ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו".

ונראה מדברי הרמב"ם שאין איסור גמור לדבר כל אלו דיבורים בטלים, אלא הם רק בגדר דיבור נמאס, ולא כתב הרמב"ם לאסור זאת מצד מה שיש בזה ביטול תורה. והרי זה מבואר היטב על פי הנ"ל, דאליבא דהרמב"ם אין חיוב גמור ללמוד תורה בכל זמן פנוי שיש לאדם.

דעת ה'חפץ חיים' לפרש דברי הרמב"ם באופן דיש חיוב ללמוד תמיד

אכן, בעל ה'חפץ חיים' בספרו 'ליקוטי הלכות' (מנחות צ"ט ע"ב) נקט דלא כהמבואר לעיל בדעת הרמב"ם, אלא לעולם איכא למימר דהרמב"ם סבירא ליה דיש חיוב גמור ללמוד תורה בכל זמן פנוי שיש לאדם, ודברי הרמב"ם הנ"ל דסגי בקביעות עתים לתורה, זהו רק על אותם שאינם יכולים ללמוד יותר, אם מפאת עניים, או מחלת גופם, או שטרודים בפרנסתם.

וז"ל: "שם קאי הרמב"ם רק שאי אפשר לו [ללמוד], כמו שאמר בהדיא בסוף דבריו, 'כל איש ישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין וכו', ואפילו היה עני המחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה'. אח"כ מצאתי בביאור הגר"א ביו"ד סימן רמ"ו שהועתק שם כל לשון הרמב"ם, שכתב ג"כ בהדיא דשיעור קביעות עתים לתורה הוא רק בבעלי אומנות". מבואר מדבריו שביאר ברמב"ם ובשו"ע שקובע זמן ביום ובלילה זה רק במי שדחוק ולא יכול ללמוד בגלל עול פרנסה וכדומה.

ויש להוסיף ולומר כי על הדיוק מלשון הרמ"א הנ"ל שכתב כיצד הדין בשעת הדחק, ומשמע א"כ שהשו"ע אמר את דבריו גם בלי שיש דוחק, יש ליישב על פי דברי ה'ליקוטי הלכות' (שם), וז"ל: "א"ר יוחנן משם רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. והיינו בשעת דחק גדול". ומבואר שהעמיד את את דברי רשב"י [אשר הם גם דברי הרמ"א], בשעת דחק גדול. ולפי"ז אפשר לומר דדברי השו"ע הם בשעת הדחק, אבל לא בדוחק גדול.

וממוצא דבר עולה דלשיטתו של ה'חפץ חיים' יש שלש דרגות בדבר. א. מי שיכול ללמוד תורה כל היום, הרי הוא חייב בחיוב גמור ללמוד כל היום. ב. בשעת הדחק, מחמת עול פרנסה וכדו' צריך לקבוע עת ללימוד תורה ביום, ועת לזה גם בלילה. וזהו דברי המחבר הנ"ל. ג. בשעת דחק גדול, יוצאים ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית. וזהו דברי הרמ"א הנ"ל. ויעוין שם שהאריך להוכיח שיטתו זו דיש חיוב ללמוד תורה תדיר, בכל זמן הפנוי לאדם.

דברי ה'אבן האזל' בביאור דברי הרמב"ם

ב'אבן האזל' עמד על הרמב"ם דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות מלכים, שמכיון שהמלך 'לבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב יותר משאר העם', וז"ל: "יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב יותר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו', ולכן חייב לעסוק בתורה יותר משאר העם. וקשה שבהל' ת"ת (פ"א הל' כ') כתב עד אימת חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך'. ומבואר דזה דין בכל אדם מישראל.

"ונראה דכאן אנו דנין באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, וכן בהלכה ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו, וזה אינו אלא במלך, אבל הדיוט מותר לו להתענג, אף שזה יגרום לביטול תורה בהכרח, ע"י השיכרות או בעילות נשים, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה, שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה, עובר על 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', ועוד הרבה פסוקים מחויבי ת"ת. ועי' בספר מעלות התורה בתחילתו שמנה יותר משלושים מ"ע ומל"ת על ביטול תורה", עכ"ל ה'אבן האזל'.

ולמדנו מתוך דברי ה'אבן האזל' חידוש גדול במצות תלמוד תורה, דגם אי נקטינן דיש חיוב גמור לעסוק בתורה בכל זמנו הפנוי, מכל מקום אין אנו מחמירים בדינו של אדם, לומר שעליו למעט בעניני והנאות העולם הזה, ורק לעסוק בצורכי האדם הנצרכים ביותר, וביתר הזמן עליו לעסוק בתורה. אלא יכול האדם מצד עיקר הדין להרבות בעסקי והנאות העולם הזה, אף שיבוא מתוך כך להתבטל הרבה מן התורה, דבכל כה"ג אינו עובר על ביטול תורה. ורק המלך הוא שמוזהר להמנע מכל זה. ויעוין בדברי ה'שיעורי דעת' שיובאו להלן (אות ו'), אשר יש בהם דברים בדומה לדברי ה'אבן האזל', עד כמה מותר לאדם רגיל [שאינו מלך] להתענג בתענוגי העוה"ז, ומה אסור גם לו.

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה