סימן ל"ד - מצות תלמוד תורה – גדר חיובה ושיעורה ואימתי עוברים על ביטול תורה · א. דעת האחרונים דיש חיוב גמור ללמוד תורה בכל זמן פנוי
הצעת הספק בגדר חיוב ללמוד תורה בכל זמן פנוי
בענין מצות לימוד תורה, מצאנו בראשונים ובפוסקים שיטות שונות, ובאמת רבה בזה המבוכה, דהא ודאי דבכל רגע ורגע שאדם עוסק בתורה, הרי הוא מקיים בזה מצוה מן התורה, אכן עדיין איכא למידע האם הוי חיוב גמור המוטל על האדם לעסוק בתורה, בכל רגע שבו הוא פנוי מעסקיו, ואם אינו נוהג כן הרי הוא ממש בגדר מבטל מ"ע, או שאינו בגדר מבטל מ"ע, ואלא רק שלא זיכה א"ע במ"ע, בזה נחלקו הדעות.
צדדי הספק הנ"ל הם, האם המצוה דלימוד תורה בכל זמן שאדם פנוי מעסקיו, הוי מצוה חיובית, או מצוה קיומית. להצד הראשון הנ"ל, הוי מצוה חיובית, שהוא חוב גמור על האדם לעסק תמיד בתורה. להצד השני הנ"ל, הוי מצוה קיומית, שאם האדם לומד תורה הרי הוא מקיים בזה מצוה, אבל אינו חייב בחיוב גמור לנהוג כך. נציע בס"ד תחילה מדברי האחרונים בענין זה, ולאחר מכן נפרוש הדברים כשמלה, להראות כי כבר בראשונים מצאנו מקור לשתי השיטות המבוארות באחרונים.
דברי הגר"א דיש חיוב גמור ללמוד תורה בכל זמן הפנוי
כתב הגר"א ב'שנות אליהו' (פאה פ"א מ"א ד"ה ותלמוד תורה): "תלמוד תורה נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', וא"כ אין לה שיעור למעלה, ולמטה נמי דפעמים בתיבה אחת פוטר וכו'. והא דכתיב והגית כו', כיון שיוצא בתיבה אחת, היינו דאילו לא הוי כתיב והגית הוה אמינא שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר, אף שיש לו פנאי ללמוד, לכן נאמר והגית כו', לומר שחייב ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה, או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת".
מבואר להדיא בדברי הגר"א דמהא דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', ידעינן דיש חיוב גמור לעסוק בתורה דברים כפשוטם, יומם ולילה. אלא דחיוב זה נאמר על כל הזמן שהאדם פנוי מצרכיו, ולכן מותר לו לעסוק בצרכי גופו, כאכילה, שתיה ושינה, וגם בדרך ארץ, דפרנסה הוי נמי מצוה, אבל מלבד כל אלו הדברים, אין לו לאדם לבטל זמנו כלל, אלא חייב הוא ללמוד תורה בכל זמן הפנוי לו מאלו הצרכים.
דברי המשנ"ב בג' מקומות כשיטת הגר"א
ה'משנה ברורה' הלך גם כן בשיטתו של הגר"א, ומצאנו את דבריו בג' ספרים שונים וכדלהלן. במשנ"ב (סי' קנ"ה ס"ק ד') כתב: "עיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור, וחיובה הוא כל היום, כל זמן שיש לו פנאי, וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'. וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלימוד תורה מרצונו, הוא קרוב למה שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק 'כי דבר ה' בזה', זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
"ואמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי סוף פרק ט' דברכות), רבי חלקיה בשם רבי סימון 'העושה תורתו עתים', רוצה לומר שאינו לומד אלא בעיתות מיוחדות, אף שיש לו פנאי ללמוד יותר, הרי זה מפר ברית, ויליף זה מן הכתוב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', אלא הכוונה בקביעת עיתים לתורה, הוא, שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם". ובשעה"צ ציין לדברי הגר"א הנ"ל.
בספרו 'חפץ חיים' (עשין, עשה י"ב) כתב, וז"ל: "ועל כולם עובר בזה הזמן של סיפור לשון הרע ורכילות על מצות עשה של לימוד תורה, שהיא מצות עשה גמורה כמו שמפורש ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה. ושארי זמנים לפעמים יוצא האדם נקי מזה העוון מדין של מעלה, עבור שעסק בפרנסתו, או שמחשב ברעיוניו באיזה אופן להשיג את מחיתו, אבל בעת שמספר לשון הרע או רכילות, מה תועלת יגיע לו בפרנסתו מזה".
עוד זאת כתב בעל ה'משנה ברורה' שיטתו זו, בספרו לקוטי הלכות (מנחות דף צ"ט ע"ב), וז"ל: "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יונית, קרא עליו המקרא הזה 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה', צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית.
ומוכח מזה דמי שהוא פנוי, שאינו בעל מלאכה או מסחר, מחוייב ללמוד תמיד. ומה דאמר ר' ישמעאל בעצמו (ברכות דף ל"ה ע"ב), הנהג בהן מנהג דרך ארץ, וכן מה דאיתא שואלים לאדם בשעת הדין 'קבעת עיתים לתורה', היינו דמי שמוטל עליו עול דרך ארץ שהוא בעל אומנות ומסחר, שאז די לו בקביעת עיתים לתורה".
הרי מבואר דדעת ה'משנה ברורה' לדבר פשוט כדברי הגר"א הנ"ל, והוא, דיש חיוב גמור מעיקר הדין לעסוק בתורה בכל זמן הפנוי לאדם. ואין זה בגדר הידור מצוה, או שבח ומעליותא, אלא חיוב גמור הוא על האדם. ברם, כל אותם דברים שהאדם יודע שהם נחוצים לו לסדר החיים, לבריאות הגוף והנפש, זאת מותר לו לעשות. אבל מלבד זאת, בכל שאר הזמן הפנוי, חייב הוא ללמוד תורה.
דברי החזו"א דיש חיוב ללמוד בכל רגע פנוי
כשיטה זו כן כתב החזו"א באגרותיו (מכתב קע"ג אות כ"ד), וז"ל: "חוב הלימוד לפי התלמוד הוא כל ימי החיים, עד זקנה ושיבה. וכל רגע שמבטל מלימוד בלי סיבה מוכרחת, גדול עוונו מנשוא. ומאד הפליגו בעוון הזה, ואמרו שבזה העוון תאבד הארץ".