סימן ל"ג - במחלוקת ר"י ורשב"י האם צריך לעסוק בדרך ארץ וההוראה בזה לענין מעשה
א. תורה עם מלאכה – הוראה לרבים וליחידים
הצעת הסוגיא בברכות במחלוקת ר"י ורשב"י
בברכות (דף ל"ה ע"ב) איתא: "תנו רבנן, 'ואספת דגנך' מה ת"ל, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן [שלא יעסוק בדרך ארץ. רש"י], ת"ל 'ואספת דגנך', הנהג בהם [עם דברי תורה] מנהג דרך ארץ [שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה], דברי ר' ישמעאל.
"רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר [בתמיה אפשר כדבריך], אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר 'ואספת דגנך' וכו'.
"אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן. א"ל רבא לרבנן, במטותא מינייכו ביומי ניסן [ימי הקציר] וביומי תשרי [דריכת הגתות והבתים], לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".
דברי ה'נפש החיים' בביאור המחלוקת וההכרעה למעשה
ב'נפש החיים' (שער א' פרק ח') האיר את עינינו בדברים בהירים ויסודיים בביאור שיטת ר"י ורשב"י, ובביאור נקודת המחלוקת ביניהם, וז"ל, "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו רבים דוקא, כי ודאי שלכלל ההמון, כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועל זה אמרו באבות, כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו יתברך שמו, ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מעט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום, וכדעת רבי שמעון בר יוחאי. ולכן בפרשה ראשונה של קריאת שמע כתוב 'ובכל מאודך' ובפרשת 'והיה' לא כתיב 'ובכל מאודכם', כי פרשת שמע כולה בלשון יחיד נאמרה, ויחיד שאפשר לו הוא צריך לקיים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', דברים ככתבן ממש, לכן נאמר 'ובכל מאודך' פירוש, בכל ממונך. כמ"ש במשנה סוף ברכות ר"ל שלא לעסוק בפרנסה כלל.
"אבל פרשת 'והיה' שנאמרה בלשון רבים, לרבים כמעט מוכרחים להתעסק על כל פנים מעט גם ברווח ממון לחיי נפש, ולכן לא כתיב בה 'ובכל מאודכם', והגם שעדיין לא זו הדרך והמדריגה הגבוהה שבגבוהות, לפי אמיתת רצונו יתברך שמו, לדעת רשב"י, עם כל זה גם לדידיה לא מקרו ח"ו בזה 'אין עושין רצונו של מקום', כשמפנים עצמם מעט גם לעסק פרנסה, ובעת עסקם בפרנסה ליבם נוהג בחכמה ומהרהרים בדברי תורה ויראת ה'. ולרבי ישמעאל זה הוא עיקר רצונו יתברך בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה הוא עיקר רצונו יתברך, והמדריגה היותר גבוהה בהנהגת כלל ההמון", עכ"ל הנפה"ח.
העולה מדבריו דנקודת המחלוקת בין ר' ישמעאל לרשב"י היא, מה הוא עיקר רצונו יתברך לענין הנהגת כלל ישראל, דהיינו הרבים ולא היחידים שבהם, האם רצונו יתברך שלא יתעסקו במלאכה כלל, או שרצונו שיתעסקו גם במלאכה מעט. אבל לענין היחידים אשר יש להם היכולת להתרומם לבחינה שאינם דואגים להשגת פרנסה כלל, הם ודאי חייבים לנהוג כמו רשב"י, ולא להתעסק בפרנסה כלל, ולכן אמר אביי שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אבל יחידים כן עלתה בידם.
דברי ה'חתם סופר' דקשה הוא לנהוג באמת כרשב"י
הנה ה'נפש החיים' מעיד ואומר כי דרכו של רשב"י אינה אלא ליחידים בלבד, אבל לרבים הדרך היא כשיטת ר"י, ומצאנו בענין זה, עד כמה קשה לבוא אל אמיתות דרכו של רשב"י, רעיון נפלא ב'חתם סופר' (סוכה דף ל"ו ע"א) בשם רבו בעל ה'הפלאה', וז"ל:
"דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלאה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכים, ומסקינן הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אמר הוא ז"ל, שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש, דודאי מי שכוונתו לשם ה', הבוחן מחשבות ויודע עשתונותיו, בודאי יעלה בידו, אלא הם עשו כרשב"י, נדמו לו, ולא בעצם תכונתו, על כן לא עלתה בידם. ואמר היינו דאמרי הכא 'אתרוג הכושי', היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו, הוא כשר, אך 'דומה לכושי', שרוצה לדמות עצמו לרשב"י, זה פסול, כי לא עלתה בידו". ועיין בדברי ה'מקנה' שיובאו להלן (אות ב').
דברי הגרי"ז בביאור דברי ר"מ ורבי נהוראי
על פי הצעת הדברים הנ"ל, ביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי (פרשת חיי שרה) משנה מוקשה בקידושין (דף פ"ב ע"א), דתנן התם: "רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו וכו'. רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".
ונתקשה במשנה זו הגרי"ז: "הנה לא נתבאר אם ר' נהוראי בא לחלוק על דברי ר"מ שמקודם, דקאמר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, וזה יפלא, דהרי בעירובין דף י"ג אמרינן דר"מ הוא ר' נהוראי בעצמו, ואיך אפשר שיחלקו ר"מ עם ר' נהוראי. ועוד, דאם בא לחלוק על ר"מ, על הא דקאמר דילמד אדם את בנו אומנות, מהו הלשון דאיני מלמד את בני, והענין צ"ב".
בכדי ליישב השאלות הנ"ל הביא הגרי"ז כל הסוגיא דברכות הנ"ל, בהא דנחלקו ר"י ורשב"י, ודברי אביי ד'הרבה עשו כר"י ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן', ועפי"ז כתב הגרי"ז: "והביאור דלדעת רשב"י לא הותר לבטל מלימוד אף שעה אחת, והקרא ד'ואספת דגנך' היינו ע"י אחרים, ולר"י נאמר בהך קרא ד'ואספת דגנך' התירא לבטל מלימוד בשביל עסק דרך ארץ, ואביי דקאמר הרבה עשו כר"י ועלתה בידן, משמע דקפסיק הילכתא כר"י, דהקרא ד'ואספת דגנך' הוא לומר הנהג בהן מנהג ד"א.
"והנה ברמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ג), ז"ל, ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחם והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר וכו', ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוויים וכו', עכ"ל הרמב"ם.
"וכמדומני שראיתי בשם הגר"א שמקור דברי הרמב"ם אלו, מפני שזו היא מידת רשב"י וחבריו. ולמדנו מזה דאע"ג דאיפסקא הלכתא כר"י, דהנהג בהן מנהג ד"א, מ"מ גם זו המידה של רשב"י וחבריו מידה היא, ואם בא איש מכל באי עולם להתנהג במידה זו, אינו צריך לשום דבר בעוה"ז, כי ה' יזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, בלי שום השתדלות מצידו כלל. ולפי"ז נראה דהן הן דברי ר"מ ור' נהוראי השנויים במשנה, דר"מ קפסיק הלכתא דילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, והיינו כר"י דהנהג בהן מנהג ד"א, ודברי ר' נהוראי הם דבר אחר לגמרי, דאע"פ שכך הוא הדין ללמד את בנו אומנות.
"אבל הרי יש עוד מידה אחרת, והיא מידת רשב"י וחבריו, שגם זו מידה היא, כמו שהבאנו מדברי הרמב"ם, ולכן מניח הוא כל אומנות שבעולם ואינו מלמד את בנו אלא תורה. ולפי"ז אין רומיא מדברי ר' נהוראי על דברי ר"מ, כי שניהם מתאימים זה עם זה. וגם מבואר הלשון של 'איני מלמד את בני', דלענין ההלכה הוא כדברי ר"מ השנויים למעלה, רק לבנו הוא בוחר מידה אחרת, ואינו מלמדו אלא תורה כנ"ל", עכ"ל הגרי"ז.
הנה דברי הגרי"ז עולים הם בקנה אחד עם דברי ה'נפש החיים' הנ"ל, דלענין דינא אמנם העיקר הוא כרבי ישמעאל ולא כרשב"י, אכן כו"ע מודו דדעת רשב"י קיימת היא לגבי יחידים בלבד. ונוסף בדברי הגרי"ז תרתי. חדא, דהמקור לזה הוא בדברי הרמב"ם הנ"ל, כי דבריו מיוסדים הם על דברי רשב"י, ופסק הרמב"ם דלגבי יחידים יש להם היכולת לנהוג כרשב"י. ועוד, דזהו הביאור בדברי רבי נהוראי שאמר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה', דבאמת ר' נהוראי הלא הוא ר"מ שאמר קודם לכן במשנה 'לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה', אלא דדברי ר"מ הם להמון העם, ואילו דברי ר' נהוראי הם ליחידים אשר בעם.
ב. מי הם היחידים הראויים לנהוג כרשב"י
דברי הפנ"י למי ראוי לנהוג כרשב"י ורבי נהוראי
גם אחר דברי הנפה"ח והגרי"ז, עדיין צריכים אנו לדעת לענין מעשה, מי הם אותם יחידים אשר לגביהם נאמר שהם יכולים לנהוג כרשב"י. אחר העיון בענין זה, נראה כי מדברי האחרונים יש ללמוד כמה דרכים בענין, וכל דבריהם עולים על דברי ר' נהוראי הנ"ל, ומהם שהקדימו את הגרי"ז בעיקר דבריו הנ"ל, ליישב את דבריו עם ההנהגה הכללית דיש לצרף אל התורה גם מלאכה, ומתוך דבריהם יש לנו ללמוד תשובה על שאלתנו, מי הם אותם יחידים אשר עליהם דיבר ר' נהוראי.
הנה כך הם דברי ה'פני יהושע' (קידושין דף פ"ב ע"א) על המשנה שהביא הגרי"ז: "ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו'. לכאורה נראה דר' נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפרק קמא דחייב אדם ללמד בנו אומנות, ואמרינן נמי בפרקי אבות 'כל תורה שאין עימה מלאכה ודרך ארץ סופה בטלה'. אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דלא פליג, דודאי מידת כל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ, דאין אדם זוכה לכך שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ואם כן ח"ו אפשר שיבוא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה.
"אמנם ר' נהוראי כלפי עצמו אמר כן, לפי שראה שבנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בענין שיהא תלמיד חכם גמור וצדיק גמור שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים, ומשום הכי אמר דמניח כל אומנויות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה, ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ, כיון שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים, ד'גם במעלליו יתנכר נער גם כי יזקין לא יסור ממנה'.
"ומסיק ואזיל שהתורה משמרתו מכל רע, בענין שאין לו לחוש שעל ידי יסורין שיבואו עליו יצטרך לבטל מתורה, שהרי התורה מצילתו מכל רע, ואף מיסורין כדאיתא בברכות (דף ה' ע"א). ועוד דאף אם אפשר דעל ידי זקנה ויסורין של אהבה יבטל מתלמוד תורה, אעפ"כ יאכל מפירות התורה שלמד בילדותו כמו שפירש רש"י", עכ"ל ה'פני יהושע'.
הרי שהקדים הפנ"י את הגרי"ז בביאור כלליות הענין, אלא שמתוך דבריו יש לנו ללמוד מי הם אלו היחידים אשר בעם, שעליהם עולים דברי רבי נהוראי, כל אשר ניכר עליו 'שיהא תלמיד חכם גמור, וצדיק גמור, שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים', הוא אשר יכול באמת לנהוג בדרך זו.
דברי ה'מקנה' למי ראוי לנהוג כרשב"י ורבי נהוראי
בספר ה'מקנה' כתב (שם), וז"ל: "רבי נהוראי אומר מניח אני וכו'. נראה דאין זה סותר למ"ש חז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה, כי באמת אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, והם תלמידי חכמים שתורתן אומנותן, ואדיר כל חפצם בתורת ה', ולא ילינו מנגד עיניהם יום ולילה, בסוד ה' עלי אהלים, הם הזוכים לכתר של תורה, וכמ"ש בפסוק 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים', שאם לבו טרוד לפרנס ולרעות את ביתו, איך יכול ללמוד בזוהר אור התורה, ולשון תרביץ הוא להרביץ תורה בישראל, וכן פירשו בלשון 'רובץ בין המשפתיים', וכן קראו חז"ל בית המדרש 'תרביצא', ו'צהריים' הוא זוהר אור היום, וכמ"ש חז"ל 'צריכא שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא'.
"אמנם אין כל הכוחות שווים, כי הדבר ברור, אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו, על זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו', כיון שלבו בטוח בה', בודאי יהיה ה' מבטחו. ואמר עוד, 'צדיק באמונתו יחיה', ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי המן, כענין יששכר וזבולון וכיוצא בזה. אך מי שאין מבטחם חזקה וליבם מסתפק איפה הם רועים, באמת אין להם לסמוך על הנס, ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ויהיה ברכת ה' במעשיהם, כדברי ר' מאיר לעיל. ועל זה אמרו הרבה עשו כר' שמעון בר יוחאי ולא הועיל, כי לא היה בטחונם חזק, אלא שרצו לעשות כר' שמעון בר יוחאי, לכך לא הועילו, וכענין שאמרו חז"ל בריש פ"ב דביצה 'לוו עלי והאמינו בי ואני פורע', ירצה במ"ש 'והאמינו בי', כי כפי ערך חוזק האמונה, כן יהיה מבטחו".
הנה מדברי ה'מקנה' עולה הדגשה אחרת לענין השאלה מי הם אלו היחידים אשר בעם, שעליהם עולים דברי רבי נהוראי, והיא, מעלת האמונה והבטחון בה', כי רק מי ש'לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו', הוא אשר ראוי לו לפרוש לגמרי מדאגות הפרנסה, ולעסוק בתורה בלבד, כי 'כיון שלבו בטוח בה', בודאי יהיה ה' מבטחו'.
דברי ה'חזון יחזקאל' למי ראוי לנהוג כרשב"י ורבי נהוראי
ב'חזון יחזקאל' (תוספתא קידושין, פרק חמישי סי' י"ב) כתב: "ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאוכלין שכר עמלה בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא, ע"כ. כדתני בראש מסכת פאה 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, ותלמוד תורה כנגד כולם. ודי יהיה לו הפירות לפרנסתו בין בנערותו ובין בזקנותו.
"והא דאיתא במסכתין 'כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות', היינו היכא שיודע שבסוף לא יהיה עמלו בתורה, והתורה לא תהיה אומנותו, אבל אם יש בידו לגדול בתורה, והתורה תהיה אומנותו, אז רשאי לקיים בעצמו 'ואיני מלמד את בני אלא תורה'. וכן הא דתני בפרקי אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה', היינו נמי באופן כזה שהתורה לא היתה אומנותו ולא שם בה כל עמלו".
מבואר בדברי ה'חזון יחזקאל', דהאדם צריך לבחון את עצמו, להיכן הוא שואף לעלות ולהגיע. מי שסבור להקדיש רק איזה שנים ללימוד התורה, ויודע כבר מעתה כי יבוא יום ויפרוש למלאכה, עליו נאמר שהוא חייב ללמוד אומנות. אבל מי ששאיפת חייו להקדיש את כל חייו לתורה, וזה יהיה כל עמלו, הוא אינו צריך לעסוק באומנות, ועל כגון זה הוא שאמר ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה.
מבואר מכל הנ"ל שלש שיטות מיהו הראוי לנהוג כמו רב נהוראי ורשב"י. הפנ"י לומד שמי שהוא 'זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו' המקנה לומד שמי שהוא 'ליבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה' והחזון יחזקאל לומד שמי שהוא 'אם יש בידו לגדול בתורה והתורה תהיה אומנתו'
דברי ה'ביאור הלכה' והערת ה'קובץ הערות' עליו
כנגד כל הני אחרונים הנ"ל, ה"ה, ה'פני יהושע, ה'מקנה', הגרי"ז, ה'חזון יחזקאל', אשר כולם כאחד ענו ואמרו דבאמת אין מחלוקת בין רבי מאיר לרבי נהוראי, אלא רבי מאיר דיבר אל הכלל, ורבי נהוראי הוא דיבר אל היחידים המוכשרים להנהגה גבוהה זו, עומדים דברי ה'ביאור הלכה' (סימן ש"ו ד"ה וללמדו ספר או אומנות), וז"ל: "דע דתנאים איפלגו בזה הענין בגמרא, דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות, והתנא רבי נהוראי אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד". על שיטתו זו מתעוררות וחוזרות השאלות שנתקשה בהן הגרי"ז הנ"ל, שהרי ר' נהוראי הוא ר"מ, ור"מ עצמו סובר במשנה שם שצריך האב ללמד את בנו אומנות. ועוד, דצ"ע מה הוא הלשון 'איני מלמד לבני אלא תורה', למה דיבר רק על בנו, וצ"ע.
וכפי הנראה כבר הרגיש בהערה זו, דדברי הבה"ל אינם מוכרחים, אלא באמת אין כאן מחלוקת, הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד ב'קובץ הערות' (ב'דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט' סי' י"א), דמתחילה הלך בדרכם של האחרונים הנ"ל, ובסוף ציין לדברי הבה"ל הנ"ל, וז"ל: "לימוד אומנות כדי להתפרנס הוא מצוה, ומהאי טעמא פוסקים בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוא בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות, אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר ר' נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אומנות.
"ואי אפשר לומר בדעת ר' נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות רק בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר קודם ביאת המשיח, וקרא כתיב 'ואספת דגנך' הנהג בהן מידת דרך ארץ, וראיה לזה מהא דפריך בגמ' מכות דף ח' 'אומנות נמי מצוה', ומשני דגמיר אומנות אחריתי, ומאי קושיא דילמא מתניתין כר' נהוראי, אלא ודאי דליכא פלוגתא בזה כלל, עיין משנה ברורה סי' ש"ו".ונראה דציין לדברי הבה"ל, להורות כי על פי דבריו אין צריכים אנו לומר כדבריו דהוי מחלוקת תנאים.
ג. שאלת הראשונים דאיכא סתירה בדברי רשב"י וכמה דרכים בישובה
שאלת הראשונים דלכאורה יש סתירה בדברי רשב"י
לעיל (ריש הסימן) הובאו דבריו של רשב"י ד"אפשר [בתמיה אפשר כדבריך], אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", ומבואר כי דעת רשב"י היא דלא כדעת רבי ישמעאל (לעיל שם) ד'הנהג בהם [עם דברי תורה] מנהג דרך ארץ', אלא שיטתו היא דצריך האדם ללמוד כל היום.
ונתקשו הראשונים והאחרונים טובא, כיצד אפשר ליישב את דבריו הנ"ל של רשב"י, יחד עם הא דאיתא במנחות (דף צ"ט ע"ב) דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י ד"אפילו לא קרא אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'". דלכאורה מדברים אלו נראה דאין חיוב ללמוד תורה כל היום, ולמה אם כן לא יעסוק אדם גם בעבודה לפרנסתו. תירוצים רבים נאמרו בישוב סתירה זו, נציעם בס"ד אחד לאחד.
תירוץ ר"י החסיד ותוס' הרא"ש
בתוספות רבינו יהודה החסיד (ברכות דף ל"ה ע"ב) כתב, וז"ל: "רשב"י אומר, אפשר אדם חורש וכו', לא משום דסובר ר' שמעון שהוא חובה, דהא במנחות איהו קאמר דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימושו מפיך, אלא למצוה בעלמא הוא דקאמר, מפני ביטול תורה". וכ"ה בתוספות הרא"ש (שם), וז"ל: "רבי שמעון אומר, אפשר אדם חורש וכו', לא משום דסבר ר' שמעון שהוא חייב כל היום, דהא אמר במנחות דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'".
מבואר מדברי הני ראשונים דבאמת אפילו אליבא דרשב"י אין חיוב גמור ללמוד תורה כל היום, שהרי רשב"י עצמו אמר כי די בקרית שמע בכדי לקיים עיקר מצות 'לא ימושו', אלא דמכיון שבכל לימוד ולימוד ישנה מצוה נוספת, לכן אמר רשב"י בברכות דראוי ללמוד תורה כל היום, ולא לנהוג מנהג דרך ארץ יחד עם לימוד התורה. ויעוין להלן (אות ה') לבאר את דברי הרמב"ם על פי שיטה זו בדעת רשב"י.
ראיה להראשונים מעצם סוגיית הגמרא
בספר 'אוהל מועד' כתב דכדברי הראשונים הנ"ל, כן עולה מסוגיית הגמרא גופא, על פי המהרש"א. דהנה מבואר בגמ' דלפי רשב"י הא דכתיב 'ואספת דגנך', דמשמע שצריך לנהוג עם התורה גם מנהג דרך ארץ, זה קאי על זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ותמה המהרש"א: "יש לעיין בזה, דהאיך מתוקם האי קרא 'ואספת דגנך' וגו', באין עושין רצונו של מקום, הא מפורש ביה 'והיה אם שמוע' וגו', 'לאהבה את ה' וגו', ועלה קאי 'ונתתי מטר וגו', ואספת דגנך', והיפך דאין עושין רצונו של מקום 'השמרו לכם פן'.
"ויש לומר בזה [כהא דאיתא בתוס' בקצרה], דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינן צדיקים גמורים, דאע"ג דכתיב ביה 'והיה אם שמוע' וגו', 'לאהבה' וגו', מכל מקום מדכתיב בהך פרשה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', ולא כתיב נמי 'ובכל מאודכם', כדכתיב בפרשת שמע 'ובכל מאודך', משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים, דהיינו שאינם צדיקים במאד, כדאמרינן דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, וע"כ עונשן בדבר שבממון, שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים", עכ"ל המהרש"א.
הרי להדיא עולה מסוגיית הגמרא דאפילו אליבא דרשב"י דהמעלה הגדולה היא בלימוד תורה בלבד בלא לנהוג דרך ארץ, מכל מקום על כרחך מודה דגם מי שנוהג במנהג דרך ארץ עם התורה, עדיין עולה עליו פרשת 'והיה אם שמוע', ואם כן בהכרח אפשר לו להיות אוהב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו [ורק לא 'בכל מאודו'], ומוכח דאין בזה איסור גמור, אלא רק שאינו בגדר עושה רצון ה' לגמרי.
ויש לבאר ולהטעים הדברים, דמי שנוהג עם התורה במנהג דרך ארץ, הרי הוא בגדר 'אינו עושה רצונו של מקום' בשלימות, כי אע"ג שאין הדבר חובה גמורה שלא לנהוג מנהג דרך ארץ, מכל מקום, מכיון דידעינן שרצון ה' הוא שלא ינהגו מנהג דרך ארץ, הרי שמי שאינו משלים את רצון ה' בשלימות, נחשב ל'אינו עושה רצונו של מקום'. ובזה גופא הוא שנחלקו רשב"י ור' ישמעאל, האם אמנם כך הוא רצונו של מקום, שיעסקו רק בתורה, מבלי לעסוק בפרנסה כלל או לא, דלרשב"י כך הוא רצונו של הקב"ה שיעסקו רק בתורה ולא יעסקו בפרנסה כלל, ומי שאינו נהוג אינו בכלל עושה רצונו של מקום לגמרי, ואילו לר' ישמעאל לא כך הוא רצון הקב"ה.
סילוק הקושיא מעיקרא, לפי גירסא אחרת בגמרא
החיד"א ב'ברכי יוסף' (יו"ד סי' רמ"ו) האריך הרבה בענין סתירה זו, ובתחילה כתב להציע ולומר דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, וזאת לפי הגירסא דמייתי הרב שפתי כהן (עיין ש"ך יו"ד סי' רמ"ו ס"ק א') 'אמר רבי יוחנן אר"ש בן יהוצדק', וכתב הברכ"י כי "לא נפלאת היא ולא רחוקה דהיה כתוב בש"ס רשב"י ודימו שהיה ר"ש בן יוחאי, וכבר נודע דר"ש בן יהוצדק רביה דר' יוחנן הוה. ולפי זה ניחא מאי דמקשים מר"ש בן יוחאי לרשב"י".
וב'שיורי ברכה' הוסיף וכתב: "אחר זמן רב ראיתי בשאילתות דרב אחאי גאון דגריס א"ר יוחנן א"ר שמעון בן יהוצדק כגירסת הרב ש"ך, ע"ש בשאלתות פ' ואתחנן". אבל לא נחה דעתו ליישב הסתירה על פי גירסא זו [מלבד מה דברוב המקומות הגירסא היא רשב"י], ומשום ד"נהירנא דבתקוני הזוהר הקדוש שם נאמר דאפילו לא קרא אלא ק"ש קיים 'לא ימוש'". ושאלתו מבוארת היטב, דמכיון דהזוהר הק' הוא מרשב"י, א"כ מבואר דגם דעת רשב"י היא דסגי בכדי לקיים קרא ד'לא ימוש' בק"ש ערבית ושחרית, ושוב חוזרת הסתירה בדעת רשב"י למקומה הראשון.
תירוצו של ה'ברכי יוסף'
וכתב ה'ברכי יוסף' דגם לגירסא דידן, דמאמר זה מפי רשב"י הוא דנפיק, גם אין קושיא כלל, וז"ל: "דרשב"י אדרשב"י נמי לא קשיא הגם דנימא דאידי ואידי ר"ש בן יוחאי ורועה אחד אמרן, דלעולם סבר רשב"י דלענין לא ימוש נפיק בק"ש שחרית וערבית ואתקיים, מיהו סבר רשב"י דמכח מצות תלמוד תורה אריה הוא דרביע אקרקפתא דגברא, יום ליום יביע, ולילה ללילה יחוה דעת, ללמוד בתורה לדעת לעשות כל התורה, כלליה ופרטיה ודקדוקיה, משפטיה ודינה, וכל נתיבותיה, שמעתא אגדתא והלכתא, מתניתין ומתניתא עמיקתא ומסתרתא של תנ"ך, וכל תורה שבע"פ בפרד"ס, וזה מעלה ארוכה כמים שאין להם סוף דמי. ואם בשעת חרישה חר"ש חכם יבקש לו, ואתו רבנן ובצרי בשעת בצירה וכיוצא, מתי ימלא כריסו מקדשי שמים וילמד כל התורה.
"והוא אשר דיבר רשב"י פרק כיצד מברכים, תורה מה תהא עליה, ולא אתי עלה מדכתיב 'לא ימוש', רק הוא דאמר 'תורה מה תהא עליה', דחובת גברא לשלש שנותיו, אם למקרא ואם למשנה וגמרא גמור, וכיוצא דרשות אחרות מקראי, וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ח', וז"ל, מסתברא לי דלאו דוקא דבהכי מפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו וכו' עש"ב. אבל לענין 'לא ימוש' קיים בק"ש, דכיון דכתב רחמנא 'ואספת דגנך' כשאינם עושים רצונו של מקום אית לן למימר דבק"ש נפטר מלא ימוש", עכ"ל הברכ"י.
ביאור דברי ה'ברכי יוסף'
העולה מדברי הברכ"י דיש בענין לימוד התורה, שני ענינים, והם חלוקים בגדריהם. ישנה המצוה ד'לא ימוש', ולקיום מצוה זו סגי בקר"ש שחרית וערבית. ויש מצוות נוספות על ענין למוד התורה, כמו 'ושננתם', ו'והגית', אשר מכוחם ומכח המצוה הנוספת של ידיעת התורה, צריך האדם ללמוד כל ימיו.
אכן, הדבר עדיין צ"ע, דאם סוף סוף חיוב מוטל על האדם ללמוד תדיר, לאיזה ענין אמר רשב"י דיוצאים ידי חובת קרא ד'לא ימוש' בק"ש שחרית וערבית, מאי נפק"מ יש לנו מהלכה זו לענין מעשה, הא עדיין חייב הוא להמשיך תדיר בלימודו.
התשובה על שאלה זו יש לנו ללמוד מדברי הגר"א ב'שנות אליהו' (פרק א' דפאה משנה א'), וז"ל: "אילו לא הוי כתיב 'והגית', הוה אמינא שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר, אף שיש לו פנאי ללמוד, לכך נאמר 'והגית' וגו', לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה, או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת".
ביאור הדברים, דאיה"נ חייב אדם ללמוד תדיר מכח המצוות הנוספות הנ"ל, אלא דלגבי אלו המצוות נאמרו הגדרים, דצריך להפסיק מלימוד תורה בשביל לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, אבל גם בכה"ג עדיין חיוב מוטל על האדם ללמוד פעם ביום ופעם בלילה, אע"ג שהוא עוסק במצוה, וזאת בכדי לקיים קרא ד'לא ימוש'. וזהו הנפק"מ למעשה העולה מפסוק זה.
תירוצו של ה'שדי חמד', דרשב"י חזר בו מחמת ה'בת קול'
ה'שדי חמד' (כללים, מערכת ו' אות ט"ו ד"ה ולי הדל) כתב [אחר שהאריך הרבה כדרכו בקודש בשאלה זו] דרך מחודשת ביישוב הסתירה דאיכא בדברי רשב"י, וז"ל: "ולי הדל היה נראה לי דקושטא דמילתא הוא דמה שאמר רשב"י בברכות אפשר אדם חורש וכו' תורה מה תהא עליה, דברים כפשטן הן, דסובר דמן הדין אינו יוצא ידי חובתו בק"ש שחרית וערבית, ולא קשיא דידיה אדדיה, דהא מקמי בת קול והא לבתר בת קול, ואפרש שיחתי קלה, דהנה כשיצא עם בנו מהמערה וחזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף.
"ומשמע ודאי שסובר ששורת הדין מחייבת כן, שאם לא כן מה חורי האף הגדול הזה, ליתן עיניהם ולשרוף המקומות, אטו מפני שאין עושין המצוה בעלמא, ראויים הם לקנס גדול כזה, לכלות ממונם, עד שיצאה בת קול ואמרה להם 'להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם' וכו', ואז נתקררה דעתם וחזרו מסברתם. ואם כן לא נפלאת לומר דהא דת"ר בברכות, נשנית קודם בת קול, ומאי דאמר רשב"י במנחות דיוצא בק"ש שחרית וערבית, אמרה אחר בת קול, כן נראה לדעתי הענין נכון".
ישוב שאלה נוספת על פי הנ"ל
ה'שדי חמד' הוסיף וכתב ליישב שאלה נוספת על פי דרכו, דהנה איתא בנדרים (דף מ"ט ע"ב) ד'רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה, אמר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה'. וכתב בהגהות מהרי"ץ חיות: "שמעתי להקשות דהרי ר' שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם זורע בשעת זריעה וכו', תורה מה תהא עליה. הרי ששונא היה את המלאכות, ואין שלימות אצלו רק שלימות התורה לבד. ואולם אין בזה שום התחלת קושיא, דהרי הך דעשה צנא היה ג"כ בשביל התורה, שעשה הצנא ליישב עליה בבית המדרש, ולא היה צריך לשבת על הקרקע. ואמר לשון 'מכבדת' דעושה מכובד, שלא היה יושב ע"ג קרקע". וכתב השד"ח ד"לפי דרכינו יש לומר דאמר כן ר' שמעון אחר הבת קול".
העולה מדברי ה'שדי חמד' דאין לשאול סתירות בדברי רשב"י בנדון תורה עם מלאכה, כי באמת חזר בו רשב"י מדבריו הראשונים אחרי שנכנס בפעם השניה למערה. דמתחילה סבר כדעתו הראשונה דאין מקום למלאכה עם תורה, ולכן נתן עיניו בבעלי המלאכה. אבל אחרי שיצאה בת קול ותבעה אותו, אזי חזר בו וסבר כי ראוי לעסוק בפרנסה, והודה לדעתו של רבי ישמעאל, וממילא פשוט כי דבריו במסכת ברכות הם לפני החזרה, ואילו דבריו במנחות ובנדרים הם אחרי החזרה, ואתי הכל שפיר.
תוספת טעם מה גרם לרשב"י לחזור בו
ונראה להוסיף בס"ד מעט תבלין על דברי השד"ח, דצריך להבין מה גרם לרשב"י לחזור בו מדעתו הראשונה. ונראה מדברי השד"ח דמכיון שראו כי לא ניחא בשמיא מה ששרפו כל מקום שראו, ומזה הבינו כי ניחא בשמיא מה שבני אדם עוסקים בזריעה וקצירה.
אבל יש להוסיף בזה עוד טעם דהנה כך איתא בגמרא בשבת (דף ל"ג ע"ב): "איתבו תריסר שני במערתא, אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר, מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם, הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם, נפקו וכו', בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות, אמרו ליה, הני למה לך, אמר להו, לכבוד שבת, ותיסגי לך בחד, חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור, א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל".
ונראה קצת מלשון הגמרא כי היה במעשה זה חלק במה ששינה רשב"י ור"א בנו את דעתם, ויש לבאר כי בתחילה סבר רשב"י כי לימוד התורה בלבד הוא עיקר תכלית האדם בעולמו, ולכן אין מקום לעבודה ומלאכה יחד עם התורה, כי בהכרח נגרם על ידי כך ביטול תורה. אבל כשראה רשב"י את אותו אדם שיש לו כזו חביבות למצוות, הבין בדעתו כי אפשר לבוא לידי שלימות רוחנית גם על ידי קיום מצוות בחביבות גדולה, ולאו דוקא ע"י שלימות בתורה, ולכן נחה דעתו וחזר בו מדעתו הראשונה, ומאז סבר כי אפשר לו לאדם לעסוק גם בפרנסה. כן יש לומר בדרך אפשר כתוספת על דברי ה'שדי חמד'.
חידושו של החת"ס לחלק בין הדין בארץ להדין בחו"ל
ה'חתם סופר' ב'תורת משה' (פרשת שופטים ד"ה מי האיש) כתב חידוש גדול בענינא דידן, כיצד יש לנהוג כרבי ישמעאל, או כרשב"י, וחילק בין יושבי הארץ לבין יושבי חוץ לארץ, וז"ל: "הנה אנו סומכים על ר' נהוראי (סוף מסכת קידושין) שאמר מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, והיינו כדברי רשב"י ר"פ כיצד מברכים.
"ור' ישמעאל הקשה הא כתיב 'ואספת דגנך'. ונ"ל בזמן שישראל שרויים על אדמתם, מצוה לאסוף דגנך, לא לצורך פרנסתו דצדקו דברי רשב"י ודברי ר' נהוראי, אלא משום מצות ישוב ארץ ישראל. ומשום הכי היה בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשר צמדים לפניו. ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל אומנויות, משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה, ויביאום מארצות רחוקות, על כן היה לימוד כל אומנות מצוה. ורשב"י ור' נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות, ויש בהם אומנות מרובים, ולא צריך לנו, והעוסק בהם הוא להמציא לנו פרנסתו, על כן מניח אני כל אומנויות ואיני מלמד בני אלא תורה", עכ"ל החת"ס.
נמצא מבואר דכל המחלוקת בין ר' ישמעאל לרשב"י היא רק לגבי הדרים בחו"ל. אבל בארץ ישראל מודה רשב"י לרבי ישמעאל שיש מצוה לעסוק באומנות, לא מצד הצורך להשגת פרנסה, אלא מצד מצות ישוב וכיבוד א"י. ואפשר דבזה יש למצוא גם תירוץ להסתירה בדברי רשב"י, דמה שאמר בברכות שלא לעסוק בפרנסה, זה מדובר בבני חו"ל, ומה שאמר במנחות שאם קרא קריאת שמע שחרית וערבית יצא, היינו לבני ארץ ישראל, שעליהם מוטלת מצוה לעסוק בעבודת ארץ ישראל.
ד. שאלת האחרונים דאיכא סתירה בדברי ר"י ושני דרכים בישובה
שאלת האחרונים דלכאורה יש סתירה בדברי ר"י
לעיל (ריש הסימן) הובאו דבריו של ר' ישמעאל בברכות (דף ל"ה ע"ב), דהכי איתא התם: "תנו רבנן, 'ואספת דגנך' מה ת"ל, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן [שלא יעסוק בדרך ארץ. רש"י], ת"ל 'ואספת דגנך', הנהג בהם [עם דברי תורה] מנהג דרך ארץ [שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה], דברי ר' ישמעאל". ומבואר כי שיטת ר"י דכך היא דרכה של תורה, להנהיג יחד עם לימודה גם מנהג דרך ארץ, דהיינו, עבודה לשם פרנסה.
ונתקשו האחרונים, דלכאורה דבריו אלו של ר"י סותרים להא דאיתא במנחות (דף צ"ט ע"ב): "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית, קרא עליו המקרא הזה 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה'. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד חכמת יונית". הרי מבואר דסבירא ליה לר"י שיש חיוב ללמוד תורה כל הזמן, יומם ולילה, ואם כן למה נחלק כאן על שיטת רשב"י, ולמד מהפסוק 'ואספת דגנך', ד'הנהג בהם [עם דברי תורה] מנהג דרך ארץ', והרי הוא נמצא בטל מלימודו בעת ההיא.
תירוצו של ה'ברכי יוסף'
ה'ברכי יוסף' (יו"ד ריש סי' רמ"ו) הביא שאלה זו בשם 'אשמעה קדוש אחד מדבר', וכתב (ד"ה ומטיבותיה) נראה דלא קשיא מידי דבודאי נקל הוא לחלק בין הפסקה מלימוד תורה לשם פרנסה, ובין הפסקה מלימוד תורה ללימוד חכמה יוונית, וז"ל: "דר' ישמעאל אדר' ישמעאל לא קשיא, דמאי דקאמר בברכות היינו דקרא דכתיב 'ואספת דגנך' אף בעושי רצונו מיירי, וקרא ד'לא ימוש' לאו דוקא, אלא נהוג מנהג דרך ארץ וכו'. אבל כל שאינו בדרך ארץ צרכי פרנסתו ההכרחית, דלא ימוש קאי, ואסור לאעסוקי בחכמת יונית או חיצונית, וכיוצא, וכדאמר לבר אחתיה דלא שרי רחמנא אלא על דרך 'ואספת דגנך'.
"וכזה ראיתי בתוס' שם, שכתבו דהא דתנא דר' ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם שלא תעסוק בהם כלל, אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, עכ"ל תוס'. וכל זה פשוט", עכ"ל ה'ברכי יוסף'.
תוספת הסבר בתירוץ הברכ"י עפי"ד ה'קובץ הערות'
והנה הגם דניחא מסברא לחלק ברווחא בין עסק פרנסה, לבין לימוד חכמה יוונית, עדיין צריך קצת ביאור, דהלא ר"י השיב לו מקרא ד'לא ימוש', ומבואר דנקט ר' ישמעאל דמפסוק זה ילפינן שיש חיוב ללמוד תורה כל הזמן, ואם כן מנלן לחלק בין ביטול לביטול, סוף סוף קרא הוא דכתיב 'לא ימוש'. ואיה"נ דמצד שני יש גילוי מקרא ד'ואספת דגנך' שמותר להתבטל לצורך עסק פרנסה, חובה מוטלת עלינו להבין כיצד מתקיים פסוק זה עם הפסוק ד'לא ימוש', דממנו משמע שאין להתבטל כלל מלימוד התורה, תהיה הסיבה אשר תהיה.
ונראה ליישב הערה זו על פי דברי הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל ב'קובץ הערות' (הוספות בסוף הספר, אות א'), וז"ל: "נראה דהא דצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות ת"ת נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות ת"ת גדולה מכל המצוות, אלא דכמו שמותר לבטל ת"ת מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחיים, ומשום דחיוב ת"ת אינו חל על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל ממלאכתו, דקרא כתיב 'ואספת דגנך', אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו אז אינו חייב כלל בת"ת, ה"נ אם הוא צריך לעסוק במצוה, לא גרע משאר צרכי האדם שאז אינו מחוייב כלל בת"ת".
העולה מדבריו הוא, דגדר ההיתר לעסוק לפרנסה, אינו מצד שעסק הפרנסה דוחה לימוד תורה, וממילא נמצא דקרא ד'ואספת דגנך', כביכול גובר על קרא ד'לא ימוש', אלא הגדר בזה הוא, דמעולם לא נתחייב אדם לעסוק בתורה באותו זמן הנדרש לו לצרכיו ההכרחיים. ומעתה ילפינן דקרא ד'לא ימוש' נאמר מלכתחילה רק על אותו זמן שאין האדם עוסק בפרנסתו, דלגבי כל הזמן ההוא מצווה האדם שלא ימוש מן התורה. וכל זה הוא לגבי עסק הפרנסה, אבל לגבי שאר ענינים שלבו של אדם מחמדתן, כמו חכמה יוונית, עומד הצווי ד'לא ימוש' במקומו. ופשוט.
ישוב נוסף על פי דברי החת"ס
עוד יש לומר בישוב הסתירה בדברי ר"י, על פי חידושו של ה'חתם סופר' (סוכה דף ל"ו ע"א ד"ה דומה לכושי), וז"ל: "נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ובועז זורה השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אמניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב, מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר' ישמעאל לרשב"י. ועל זה אנו סומכים על ר' נהוראי במתניתין סוף קידושין מניח אני כל אמנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בחוץ לארץ".
מבואר מדברי קדשו של החת"ס כי כל המחלוקת בין ר' ישמעאל ורשב"י היא רק ליושבי ארץ ישראל, אשר שם לצד מצות לימוד תורה ישנה מצוה לעסוק בישוב א"י, ויש מצוה בעבודת הקרקע וכל כיו"ב, אבל בחוץ לארץ שאין מצוה זו, ממילא גם ר' ישמעאל מודה לרשב"י שיש לעסוק רק בתורה. ואפשר דעל פי זה מיושבת הסתירה בדבר ר' ישמעאל, דמה שאמר בברכות שצריך לעסוק גם בדרך ארץ, זה קאי על יושבי ארץ ישראל, ומה שאמר במנחות שאי אפשר לעסוק בענין אחר מלבד תורה אלא בזמן שהוא לא יום ולא לילה, זה קאי על יושבי חוץ לארץ.
ה. בירור שיטת הרמב"ם, כיצד פסק במחלוקת ר"י ורשב"י
דברי הרמב"ם בענין מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י
האחרונים דנו בשאלה, כיצד היא דעת הרמב"ם לענין דינא במחלוקת ר"י ורשב"י המובאת לעיל (ריש הסימן), שהרי זו מחלוקת הנוגעת לכל אחד לדינא, ויש לדעת האם נקטינן כרבי ישמעאל דיש להנהיג מנהג דרך ארץ יחד עם התורה, או כרשב"י דאמר 'אפשר [בתמיה אפשר כדבריך], אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה'.
והנה מצאנו להרמב"ם בשני מקומות שכתב בענין זה, המקום האחד הוא בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה ט'), וז"ל: "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". פשוטם של דברים מורה דדעת הרמב"ם לפסוק כר' ישמעאל שצריך לעסוק גם בפרנסה יחד עם עסק התורה.
המקום השני הוא בהלכות שמיטה ויובל (פרק י"ג הלכה י"ג), וז"ל: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו ולדעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכהנים וללוויים. הרי דוד אמר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'". ומכאן נראה לכאורה שפסק כרשב"י דאפשר לעסוק בתורה ועבודת ה' מבלי לעסוק בפרנסה. ועיין ב'מעשה רוקח' שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי.
ביאור דברי הרמב"ם על פי היסודות שנתבארו לעיל
אכן, המעיין היטב בכל אשר נתבאר לעיל (אות א') ישכיל אל דבר אמת, דבאמת אין כאן סתירה כלל, אלא דברי הרמב"ם משלימים אלו את אלו, והם עולים בקנה אחד, והוא, דדבריו בהלכות ת"ת הם לרוב המון העם, דכך יש להם לנהוג, ואילו דבריו בהל' שמיטה הם ליחידים אשר בעם. לא נכפול כאן להציע כל המקורות להכרעה זו במחלוקת ר"י ורשב"י, אלא רק בקצרה הדברים הנוגעים לשיטת הרמב"ם.
בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה (פרשת חיי שרה) כתב, וז"ל: "בברכות אמר אביי הרבה עשו כר"י ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן. משמע דקפסיק הלכתא כר"י. והנה ברמב"ם פי"ג מהלכות שמיטה ויובל הי"ג ז"ל ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם וכו' עכ"ל. וכמדומני שראיתי בשם הגר"א שמקור דברי הרמב"ם אלו מפני שזו היא מידתו של רשב"י וחבריו. ולמדנו מזה דאע"ג דאיפסקא הלכתא כר"י דהנהג בהן מנהג ד"א, מ"מ גם זו המידה של רשב"י וחבריו מידה היא, ואם בא איש מכל באי עולם להתנהג במידה זו, אינו צריך לשום דבר בעוה"ז, כי ה' יזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו בלי שום השתדלות מצדו כלל".
הרי מבואר דאולם נקטינן לעיקר כר"י, אבל אין דברי רשב"י נדחים לגמרי, אלא במקומם הם עומדים לגבי יחידים מבני עליה שחשקה נפשם בתורה, וזהו פשר דברי הרמב"ם בשני המקומות הנ"ל.
וכבר נתבאר לעיל (שם) כי עיקר היסוד הנ"ל, דגם דברי ר"י וגם דברי רשב"י, יש להם מקום בהלכה, כבר כתב ה'נפש החיים' (שער א' פרק ח') בביאור הגמרא בברכות, וז"ל: "אמרו שם הרבה עשו כר"י ועלתה בידם והרבה כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו רבים דוקא, כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש, ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום וכדעת רשב"י". והגם שלא פירש להדיא את דברי הרמב"ם על פי דבריו, כל הרואה יראה כי דברי הרמב"ם מאליהם מאירים כנגדנו על פי יסוד הנפה"ח.
דברי ה'ביאור הלכה' בהלכתא דא ובדעת הרמב"ם
ככל המבואר לעיל, הן בענין ההנהגה למעשה לכלל ולפרט, והן בביאור דברי הרמב"ם, כן נראה מדברי ה'ביאור הלכה' (סי' קנ"ו ד"ה סופה), דהמחבר שם כתב: "אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו, ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו".
על הדברים הנ"ל כתב ה'ביאור הלכה': "כתבו הספרים, שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדריגה רמה זו, להיות עסקם רק בתורה לבדה. אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה, [וזהו שאמרו בברכות הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, רוצה לומר דוקא הרבה], והקדוש ברוך הוא בודאי ימציא להם פרנסתם. וכעין זה כתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו', עיין שם. ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בודאי לא שייך זה ויששכר וזבולון יוכיח". משמע מדבריו קצת כי מקור דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל הוא מהגמ' בברכות, כי רק רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. וזהו כדברי הנפה"ח הנ"ל.
דברי ה'ברכת שמואל' בשם הגר"ח בדעת הרמב"ם והקושי בדבריו
והנה ב'ברכת שמואל' (קידושין סי' כ"ז אות ו') כתב, וז"ל: "והנה אם נבוא בעניותי להבין דברי הרמב"ם ודעתו הקדושה אם פוסק הוא כרשב"י או כר"י, צריך לזה רב ובשם מו"ר שמעתי דהרמב"ם פסק כרשב"י בזה שפסק שכל איש ואיש שפירש מן העסק ומוסר עצמו לתורה, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו. וז"ל הרמב"ם, ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש וכו', מוכח מזה דהרמב"ם פוסק כרשב"י".
וכתב בספר 'שעשועי אפרים' (ברכות דף ל"ה ע"א): "דברים אלו בנוסח זה צריכים עיון, שאיך יתכן לומר שהרמב"ם פסק כרשב"י, הרי בסוגיין אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן כרשב"י ולא עלתה בידן, ועוד א"ל רבא לרבנן וכו', הרי שאביי ורבא כר' ישמעאל נקטו וגם לשון הרמב"ם שם מורה שלאו דרך חיוב קאמר".
ועיין ב'מרומי שדה' (שם) שכתב ג"כ דהלכה כר"י ושכן מוכח מהגמרא שם, וז"ל: "א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו וכו', מבואר דפסק כר' ישמעאל והכי קיי"ל". ועוד יש להקשות על דברי הגר"ח [כפי שהביא הברכ"ש בשמו] שנקט בדעת הרמב"ם שפסק כרשב"ג, מדברי הרמב"ם בהלכות ת"ת הנ"ל, שכתב דמותר לעסוק בפרנסה, ומבואר שהלכה כר"י.
דברי ה'משמיע שלום' בשיטת הרמב"ם וביאור דברי הגר"ח עפי"ז
בביאור דברי הברכ"ש בשם הגר"ח יש לומר על דרך שכתב בספר 'משמיע שלום' (ברכות שם) בשיטת הרמב"ם, וז"ל: "אולם נראה לומר דהרמב"ם פסק רק כרשב"י ולא כר' ישמעאל, דגם רשב"י מודה דמצד עיקר הדין עושה מעט מלאכה משום כדי חייו, ומתקיים הקרא 'ואספת דגנך', וכל עיקר פלוגתת רשב"י ור' ישמעאל הוא רק אי איכא הך תוספת מעלה שמותר לו רק ללמוד תורה כל היום בלי להתעסק בפרנסה משום כדי חייו, דלרשב"י הוי מצוה יתירה, שאינו מתבטל לפרנסתו כדי חייו, משא"כ לר' ישמעאל לא הותר בכה"ג, אלא הנהג בהן דרך ארץ. אך לעיקר הדין גם רשב"י מודה דהוי צדיק גם כשמתפרנס לכדי חייו.
"ומצאתי להדיא ראיה לדברינו בתוס' רבי יהודה (ד"ה ר"ש בר יוחאי) דהקשה שם להא דאיתא בסוגיין דלרשב"י לא הותר לעסוק לפרנסתו משום קרא דלא ימוש ס"ת, והרי איתא במנחות דף צ"ט ע"ב דלרשב"י אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית, ג"כ מתקיים קרא דלא ימוש, וז"ל: "לאו משום דס"ל לר' שמעון שהיא חובה, דהא בפרק שתי הלחם במנחות איהו קאמר אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, אלא מצוה בעלמא הוא קאמר, מפני ביטול תורה". הרי להדיא כמש"כ, דעיקר הדין דחובה, גם כן נחשב כצדיק אי מתפרנס לקיומו, ורק למצוה בעלמא ס"ל לרשב"י דאיכא מצוה יתירא אי לומד ואינו מפסיק בכלל לפרנסתו. [עיין מש"כ בזה לעיל (אות ג')].
"ועל פי זה הא מתבאר היטב סתירת הרמב"ם, דשפיר פסק הרמב"ם כרשב"י [ולא כמש"כ הגרי"ז שם דהרמב"ם פסק בר' ישמעאל], אלא דרשב"י ס"ל להנך תרתי, דמעיקר הדין יש להתעסק במעט מלאכה כדי חייו, אך איכא עוד דרגא דהוי מצוה יתירה, שמי שרוצה להתקדש וללמוד בלי הפסק ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, בזה שפיר פסק הרמב"ם כרשב"י דזה מותר והוי מצוה ולא משום חובה".
וסיים ה'משמיע שלום' וכתב ד"כן ראיתי בס' ברכת שמואל דמביא בשם הגר"ח דהרמב"ם פסק כרשב"י, ולא כמש"כ שם הגרי"ז דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל".
ראיה מהסוגיא דגם לרשב"י רשאי אדם לעסוק בד"א
והנה לעיל (אות ג') הובאו דברי תוספות ר"י החסיד הנ"ל, ונתבאר כי באמת מתוך הסוגיא מוכח לומר כן, וזאת עפי"ד תוס' ומהרש"א שם, שהרי רשב"י מעמיד הפסוק ד'ואספת דגנך' כשאין עושין רצונו של מקום, ונתקשה המהרש"א כיצד אפשר לומר כן, והרי בפרשת 'והיה אם שמוע' כתיב 'לאהבה את א' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם' ומבואר שמדובר במי שעובד את ה' אז, ואיך אפשר לומר שמדובר באין עושין רצונו של מקום. ותירץ המהרש"א עפי"ד תוס' בסוגיין דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינן צדיקים גמורים, יעו"ש בכל דבריו [שהובאו לעיל].
וחזינן דאין איסור לעסוק בפרנסה, דאם היה בזה איסור, אין יכולים לומר על אדם שעושה איסור, שהוא עובד ה' בכל לבבו וכל נפשו. ואם כן ההכרח לומר דגם לפי רשב"י שאמר שיש לעסוק בתורה והפרנסה תיעשה ע"י אחרים, החידוש בזה הוא, דגם דרך זו היא רצון ה', אבל אין זה חיוב גמור. והא דאמרינן בגמרא דקרא מיירי באין עושין רצונו של מקום, אין הכוונה דמיירי במי שעובר עבירה, אלא הכונה היא שאינו עושה את רצון הקב"ה בדרגה הגבוהה הזו בלבד. ומתבאר כיסוד דברי הגר"ח דגם אליבא דרשב"י בלבד מתבארים היטב דברי הרמב"ם בשני המקומות הנ"ל.
דברי ה'קהלת יצחק' בביאור דברי רשב"י ע"ד הנ"ל
בספר 'קהלת יצחק' עה"ת (פרשת עקב) הציע את הקושיא הנ"ל בסוגיית הגמרא בכל תוקפה, וז"ל: "הנה הפליאה שם נשגבה מאד, דהיאך מתקיים הקרא ד'ואספת דגנך' באין עושין רצונו של מקום, דהרי הקרא קאי א'והיה אם שמוע' וגו', 'לאהבה את ה' ' וגו', וע"ז נאמר 'ואספת דגנך'. ורבותינו בעלי התוס' בפירושם על התורה הניחו דבר זה בצ"ע, וכל העולם תמהו מאד על זה, ועיין במהרש"א בח"א".
ביישוב השאלה הלך ג"כ בהדרך המבוארת לעיל, אבל ביאר הענין על פי משל, והעולה ממנו הוא, דיש ענין של 'ציווי הבורא', ויש ענין של 'רצון הבורא', וז"ל: "איש אחד עשה פעם אחת סעודה גדולה לכבוד אביו אשר בא אליו ממרחקים לבקרו. לאחר שהאכילהו משמנים, צמא מאד, ויאמר האב, בן יקיר לי, צוה למשרתך להביא לי בקבוק אחד שכר ממרתפך, כי צמאתי מאד. ויבהל הבן להמשרת ויאמר לו, לך מהר אל המרתף והבא בקבוק אחד יין ישן טוב ומשובח לאבי, כי הוא צמא מאד. ויאמרו האנשים אשר ממסובי השלחן להבן, הלא אביך לא ביקש רק שיכר, ומדוע ציוית למשרתך להביא יין. ויען להם הבן, אתם לא ידעתם רק מה ששמעתם כי ביקש שכר, אמנם אני אבינה מעיני אבי, כי המחשבה והרצון ניכר במראה העינים, אף כי לא דיבר בפיו, כי רצונו הוא ביין, רק שלא להכביד עלי, ואולי לא אוכל למלאות מבוקשו, ע"כ לא ביקש רק שכר, אולם אנכי אחפוץ למלאות רצונו, אף כי לא דיבר זאת בפיו, לכן ציויתי להביא יין.
"וזאת היא ג"כ כוונת רשב"י, דגם הוא מודה כי לא ציוה הבורא יתעלה על קרוצי חומר לנתוץ ולנתוש הטבע לגמרי, כי קצרה יד רוב בני אדם מלעלות אל ה', רק להנהיג בהן מנהג ד"א ע"פ חוקי התורה והמצוה. רק זאת אמר, אם יזכה האדם להפוך כל כוחותיו הגשמיים לרוחניים, ולנתוץ ולהרוס את הטבע לגמרי, זה האיש בודאי הפיק רצון האמיתי מה'. וזהו שאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה וכו', תורה מה תהא עליה, ר"ל אע"פ שלא ציוה הקב"ה להשבית החרישה והזריעה, רק לנהוג בהן מנהג ד"א ע"פ התורה והמצוה, בכל זאת נוכל להבין כי לא זהו רצונו האמיתי, דסוף סוף תורה מה תהא עליה אחרי דהוא עסוק במלאכתו תורתו מתי נעשית.
"אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ר"ל שעושין כפי רצונו, ולא רק כאשר ציוה, ומקיימים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', דברים ככתבן, מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ר"ל דאין עושין כפי רצונו, רק כאשר ציוה, להנהיג בהן מנהג ד"א, מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר 'ואספת דגנך' וזה קאי על העושין כאשר ציוה, כדכתיב 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם', דעושין כפי הציווי, ובכל זאת הם צדיקים גמורים דנוהגים מנהג ד"א ע"פ התורה והמצוה", עכ"ל ה'קהלת יצחק'.