סימן כ"ט - קטן שהגדיל באמצע 'ספירת העומר', האם ימשיך לספור בברכה · ה. השוואת נדו"ד לקטן שהגדיל באמצע סוכות אליבא דר"א
דברי שו"ת מהר"ש דקטן שהגדיל יכול לספור בברכה אפילו אם לא ספר בקטנותו
בשו"ת מהר"ש (ענגיל, חלק ז' תשובה קי"ב) יצא לדון בדבר החדש, למה קטן שהגדיל צריך לספור בברכה, וז"ל: "יש לומר שבאמת עיקר טעם הפוסקים דאם שכח לילה אחת לספור שוב אינו סופר בברכה, דס"ל דחד מצוה היא, וא"כ כמו דמפורש בש"ס סוכה דף כ"ז ע"ב דלר"א אין עושין סוכה בחול המועד, וה"ט דבעי סוכה לכל ז' ימים, לפי דס"ל חד מצוה היא, משום דלא מיפסק לילות מימים, אפ"ה מפורש בש"ס דקטן שהגדיל במועד גם לר"א עושה סוכה, חזינן דאדרבה מי שהיה בר חיוב קודם המועד, לדידיה כל הז' ימים חד מצוה, ומש"ה אינו עושה בחוה"מ, דבעי שיעשה כל המצוה. אבל מי שהיה קטן קודם המועד, לדידיה מתחיל החיוב רק משעה שהגדיל, ואם עושה אז סוכה חשיב כמקיים כל המצוה. א"כ ה"נ גם לענין ספירה, מי שהיה בר חיוב מתחילה, אז כל המ"ט יום חד מצוה היא, ואם לא ספר לילה אחד וגם יומו, לא חשיב כמקיים כל המצוה. אבל מי שלא היה בר חיוב מתחילה, שפיר מזמן שהגדיל מאז חל חיוב המצוה, ונמצא דלא מבעיא אם ספר מקודם, בודאי דיוכל לספור אח"כ בברכה, ואף אם לא ספר מקודם, מעכשיו חל עליו חיוב לספור, ואם יספור כסדר מזמן שהגדיל, יהיה חשוב כאילו קיים כל המצוה, וזה ברור בס"ד".
ומבואר מדבריו דכמו שלר"א צריך שתהיה הסוכה ראויה לשבעה, ובכל זאת אם הגדיל באמצע סוכות, אינו צריך סוכה הראיה לשבעה, ואם עושה אז סוכה חשיב כמקיים כל המצוה, הוא הדין הכא בספירת העומר, דודאי הגדול צריך לספור כל מ"ט ימים, אבל קטן שהגדיל די לו במה שיספור מהגדלות עד סוף הספירה, דזה הוי המצוה כולה לגביו.
דברי ה'כתב סופר' לדחות הטענה הנ"ל
בשו"ת 'כתב סופר' (סי' צ"ט ד"ה ונבוא) כתב גם כן מדעתו הטענה הנ"ל והראיה מסוכה, אבל שוב כתב לדחותה, וז"ל: "אלא דמסוגיה דהתם איכא למשמע איפכא, דמסברא פשוטה אין לחלק, דהא מצריך קרא כל האזרח וכו' לקטן וגר, ואפ"ה ה"א דלא יוצאים כשעושה סוכה בחוש"מ, הגם לר"א אפשר דילפינן מהתם לדהכא, מ"מ לרבנן דס"ל עושין סוכה בחוש"מ, ולדידהו כ"ש דקטן וגר ולא צריך קרא להכי, דאתיא מכ"ש, כמ"ש רש"י שם, ועכ"פ לדידהו לית לנו מקרא לחלק כה"ג. ובספירה דבעי תמימות מנ"ל לחלק מסברת חוץ בין היה ראוי לאינו ראוי ומחויב, דהא סברת חוץ ליכא דלר"א צריך קרא לחלק".
טענת ה'כתב סופר' מבוארת, דהא מהא דבעי קרא ללמוד את הדין דקטן שהגדיל בימי סוכות חייב בסוכה ואינו צריך לשבת בסוכה הראויה לשבעה, משמע שמסברא בלי פסוק לא היינו יודעים לומר כזאת מסברא, אלא היינו אומרים דקטן שהגדיל אינו יוכל לקיים מצות סוכה, מכיון שאין לו סוכה הראויה לשבעה. ולכן בספירת העומר שאין פסוק לזה, חוזרים אנו לסברא דאם לא ספר בקטנות אינו יכול לספור בגדלות, וצריך תמימות. ואף אם נאמר דלר"א לומדים ספירת העומר מסוכה, דכשם שקטן שהגדיל חייב בסוכה, אע"ג שאינה ראויה לשבעה, הוא הדין דקטן שהגדיל באמצע הספירה יהיה חייב בספירה, אפילו שאין לו ספירה דתמימות, מכל מקום לרבנן שאין להם פסוק לזה בסוכה, ממילא אין לנו מקור לחדש כזאת, ונשאר הדין כמי שמורה הסברא דצריך תמימות ולא יוכל לספור בגדלות אם לא ספר בקטנות.
דברי ה'ציונים לתורה' לדחות טענת ה'כתב סופר'
ה'ציונים לתורה' (שם) כתב כל הנ"ל מדעתו הרחבה, דבתחילה כתב, וז"ל: "ודע דאני חוכך עוד לומר דקטן שנתגדל תוך ימי הספירה מתחייב שפיר מה"ת בספירת שאר הימים, וחשיבא הספירה שפיר ספירת תמימות, כיון שהוא סופר את כל החיוב שלו". והביא ראיה לזה מדינא דקטן שהגדיל באמצע ימי הסוכה הנ"ל. ועל זאת רמז לטענת הכת"ס, וז"ל: "ואם דבסוכה שם מייתי קרא ע"ז, לחייב גר שנתגייר כו', מ"מ השתא דכתיב קרא, לא מיסתבר כלל לומר שנתנה התורה ב' מיני מצוות, סוכה שלישראלי גדול חייבה רק בסוכה הראויה לשבעה, ולגר שנתגייר בנתיים וכן קטן שנתגדל בנתיים, נתנה מצוה אחרת, לחייבו בסוכה שאינה ראויה לשבעה, ולא מצינו שיהיה גר מחויב במצוה מן המצוות חיוב אחר מאיש ישראלי בתולדה, והרי אין ענין הגירות רק שנעשה גם הוא ישראלי ומתחייב במצוות שלהם, ולא שיתחייב חיוב אשר איננו באיש ישראלי כלל. וכש"כ דקשה לומר כן בקטן שנתגדל בנתיים, שיהיה בו חיוב אחר שאינו בשאר גדול. ועל כרחך דקרא רק גילוי מילתא בעלמא הוא, דגם זה חשוב שבעה, הואיל והוא כל זמן חיובו, ואין כאן איפוא שום חיוב אחר אצלם כלל מבשאר ישראלי גדול מקודם סוכות, וע"כ כי היכא דחשיב התם שבעה מפאת היותו כל זמן החיוב, כן שפיר יש לדון משם לכאן דליחשיב גם הכא ז' שבתות תמימות מפאת כן, ודו"ק היטב".
מבואר מדבריו שבדברי ר"א בסוכה דקטן שהגדיל בסוכות חייב בסוכה, אע"ג דבעלמא צריך סוכה הראויה לשבעה, נתייסד חידוש לכל התורה כולה, דכל שהקטן או הגר עושה כל חלקי המצוה השייכים אצלו, הוי כמצה שלימה. ואם כן הוא הדין בקטן שהגדיל בימי הספירה נקראת הספירה לגביו ספירה דתמימות.
שתי שאלות בביאור האחרונים הנ"ל
אלא דאחר כל דברי ה'ציונים לתורה' הנ"ל, עדיין קשיא שאלת ה'כתב סופר' הנ"ל, דהלא כל מה שנתחדש סברא זו היינו אליבא דר"א, אבל אליבא דרבנן לא נתחדשה מעולם סברא זו בסוכה, ונשארים אנו עם סברא בלי פסוק המפקיע ממנה, ולכאורה חוזר הדין דקטן שהגדיל אין לו ספירה דתמימות.
עוד יש להעיר בעיקר דברי האחרונים הנ"ל, לדמות נדון דידן להא דסוכה, דבפשיטות מה שנתחדש אליבא דר"א, הוא, שצריך סוכה הראויה לכל זמן חיובו, ולכן בגדול צריך שתהיה סוכה הראויה לשבעה, ואילו בקטן שהגדיל צריך סוכה שראויה לאותם ימים שנשארו ממתי שהגדיל, כי זהו זמן חיובו. אבל בספירת העומר, אי נימא דכל הימים הוי מצוה אחת, אזי אין מקום לומר דסגי במה שיספור מה שיש לו לספור בגדלותו, דהוי כמו מי שחסר לו מין אחד מארבע מינים, שפשוט שאינו יכול לקיים את המצוה, וכך הוא גם כן בספירת העומר, דאם חסר לו יום אחד, חסר בכל הספירה כולה. ולכן אם לא ספר בקטנותו, חסר לו בכל המצוה. וכאן לא שייך לומר הגדר המבואר בסוכה, דסגי שיש לו סוכה הראויה לזמן חיובו, דסוף סוף חסר לו במנין הימים.
דרכו של ה'חסד לאברהם', וביאור דברי האחרונים הנ"ל עפי"ד
ויש לבאר הענין היטב על פי מה שכתב בשו"ת 'חסד לאברהם' (תאומים. תנינא סי' נ"ו) אשר גם הוא נקט מדעתו לילך בדרכם של האחרונים הנ"ל, לדמות נדון דידן להא דסוכה, אבל הוסיף בזה הסבר, וז"ל: "אמנם אחר התבוננות נראה דאף בה"ג ע"כ דס"ל שכל יומא מצוה בפ"ע, דאל"כ תיקשי אמאי תקנו ברכה לכל יום, ואפ"ה כשלא ספר יום אחד אינו סופר עוד, שכן גזרה תורה שלא יחסר מימי הספירה שהוא מתחייב בהם, משום דבעינן תמימות, אבל כל שספר כל הימים שנתחייב בהן, אף שמקצת הימים לא נתחייב בהן, לא נפיק מכלל תמימות, שאותן הימים שלא נתחייב בהן אינן בכלל ימי הספירה. וכה"ג אמרינן בסוכה כ"ז ע"ב לר"א דדריש מקרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, דאין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ, והיינו דמי שלא ישב בסוכה ביום ראשון לא מקיים עוד מצות סוכה בישיבת שאר ימים, ואמרינן שם דלר"א האי כל אזרח מאי עביד ליה, מבעיא לגר שנתגייר בנתיים דעושה סוכה בחוש"מ. מבואר דלא מקיים מצוה בישיבה בסוכה כל שלא ישב כל הימים בלי חסרון מהימים שנתחייב בהם, אבל גר שלא נתחייב בישיבת כל הימים, שפיר יצא יד"ח מצוה בישיבתו בימים אלו דרמיא חיובא, והוי כאלו ישב כל שבעת הימים בסוכה.
"ודבר זה ילפינן מדיוקא דקראי, דכתוב אחד אומר 'תעשה לך שבעת ימים', וזה מורה דבעינן שבעה שלמים, וכתוב אחד אומר 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות', ולא קבעו זמן, ע"כ שבקינן לקרא דהוא דחוק אנפשיה ומוקמינין דהאי קרא שאינו קובע זמן, היינו כשלא נתחייב בכולם, סגי בישיבת אלו הימים שנתחייב בהן. וכמו כן בספירת העומר, דכתוב 'מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה', דמשמע דלא יצא ידי חובה עד שיהיה תמימות, והדר כתיב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום', ולא כתיב תמימות, דמשמע דרמי חיובא עליו כל יומא עד ממחרת השבת השביעית, ולא בעינן תמימות, וע"כ דלא בעינן רק שיהיה תמימות ולא יחסר מהימים שנתחייב בהן, ובגר דלא מתחייב רק במקצת ימים אלו יצא בהן ידי חובת מצוה", עכ"ל ה'חסד לאברהם'.
מבואר מדבריו דאותו לימוד המבואר לגבי סוכה, ישנו גם בספירת העומר, דבתרווייהו יש פסוקים חלוקים, וצריך ליישבם אהדדי, ומכח הכרח זה עולה דלגבי גר וקטן שהגדיל באמצע הסוכה, די לו במה שמקיים המצוה בימים שנעשו חיוב עליו. וכך הוא גם כן לגבי ספירת העומר. ומיושבת השאלה הראשונה ששאלנו לעיל. ועוד מבואר מדבריו דלגבי ספירת העומר אפשר לומר כל זאת רק אי נימא דכל יום הוי מצוה בפני עצמה, ואלא צריך לספור את הימים ברציפות, ועל זה נתחדש דבגר שאין לו חיוב לפני זה, אזי אין צריך ספירה ברציפות, רק שתהיה הרציפות מהימים בשנתחייב בספירה. ונראה מדבריו דאיה"נ אי ננקוט דהספירה היא מצוה אחת, אזי קשה לומר דגר שנתגייר וקטן שהגדיל יש להם כביכול מצוה אחרת. אבל אי נקטינן דכל יום הוי מצוה לעצמה, אלא דיש תנאי שיספרו את כל הימים הקודמים, אזי מובן שפיר שאין תנאי זה רק בימים שחייב לספור.
קושיה על דברי ה'חסד לאברהם'
והנה כאמור, בדבריו יש לנו ביאור חדש בדרכם של האחרונים הנ"ל, אשר כולם כאחד נסתמכו על הגמרא בסוכה לחדש דגם בספירת העומר די לקטן בימים שיספור בגדלותו. אכן, לענ"ד עצם דבריו צריכים עיון, דאיך אפשר לנו לדרוש דרשה שאינה כתובה בחז"ל, דהיינו לשאול סתירה בין הפסוקים בפרשה דספירת העומר ומתוך כך לחדש כדבריו. ועוד, דעצם דיוקו בפסוק, למה לא כתוב בו 'תמימות' בסיפא דקרא, אפשר דהוא מחמת דברי הרמב"ם (מצוה קס"א) דהמצוה למנות ימים והמצוה למנות שבועות הכל הוי מצוה אחת, והם פרטים בתוך המצוה, איך למנות גם ימים וגם שבועות. ואשר על כן מובן דאם כבר כתוב תמימות בשבועות, אין צריך לכתוב שוב 'תמימות' בימים, מכיון שהכל הוא דבר אחד.