אור ברסלב
מאור המועדים סימן כ"ו - בגדרי מצות הסיבה האם חלק ממצות מצה או מצוה בפני עצמה › א. מי שאכל מצה בלא הסיבה, האם חייב לאכול פעם נוספת בהסיבה

מאור המועדים

סימן כ"ו - בגדרי מצות הסיבה האם חלק ממצות מצה או מצוה בפני עצמה · א. מי שאכל מצה בלא הסיבה, האם חייב לאכול פעם נוספת בהסיבה

סימן כ"ו - בגדרי מצות הסיבה האם חלק ממצות מצה או מצוה בפני עצמה

דברי הגרי"ז דנחלקו הרמב"ם והרא"ש בגדר מצות הסיבה

כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז), וז"ל: "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו'. ואימתי צריכין הסיבה, בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח". וכתב בחידושי הגרי"ז הלוי על הרמב"ם (שם), וז"ל: "מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה, שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבע כוסות, אבל עכ"פ מצוה בפ"ע היא, ולא מדיני המצוה של מצה וארבע כוסות. וכדחזינן דגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח, דהיינו דמיקריא קיום מצוה של הסיבה, הרי דמעשה ההסיבה הוא מצוה בפ"ע ושייכא גם בשאר אכילתו ושתייתו, אלא דאינו מחוייב בה רק בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. אבל בעיקר דינה אין לה ענין עם מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כלל.

"ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה, אין כאן שום גריעותא בהמצוה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי. והנה בתוס' פסחים דף ק"ח נסתפקו אם שכח ולא היסב, אם יחזור וישתה. וברא"ש שם מבואר דאם אכל כזית מצה בלא הסיבה לא יצא. ולכאורה מבואר להיפוך, דסבירא להו דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות, דאי לא"ה אמאי לא יצא. ועוד דלפמש"כ הרי לכאורה לא שייך כלל שיחזור ויאכל בהסיבה, כיון דכבר קיים מצות אכילת מצה בשלימות, ואין בה שום גריעותא במה שאכלה בלא הסיבה, וא"כ המצה שאוכל אח"כ היא כשאר אכילה ושתיה, כיון שכבר יצא יד"ח מצה, ובעל כרחך דסבירא להו דבעיקר דין אכילת מצה נאמר דין שצריך לאכלה בהסיבה ודלא כמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם", עכ"ל הגרי"ז.

העולה מדברי הגרי"ז דנחלקו הרמב"ם והרא"ש בעיקר גדר החיוב של הסיבה בליל הסדר. דלהרמב"ם הוי מצוה בפני עצמה, ולכן יש מעלה במה שאוכלים כל הסעודה בהסבה. אלא דמכל מקום לא חייבו להסב אלא רק בשעת אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, אבל אין זה אלא בגדר קביעת זמן לקיום מצות הסיבה, ולא תנאי בקיום מצוות אלו, ומהאי טעמא צריך להיות שאם אכל מצה או שתה ד' כוסות בלא הסיבה, שאין צריך לחזור ולאכול ולשתות. ולהרא"ש המצוה דהסבה היא מדיני וצורת קיום מצות מצה וד' כוסות, ולכן אם קיים מצוות אלו בלא הסבה, צריך לחזור ולקיימן שוב. ומצד שני, אין מעלה במה שאוכלים כל הסעודה בהסבה.

ביאור הגמרא אליבא דשתי השיטות

על פי אלו שתי השיטות צריכים אנו לבאר הא דאיתא בפסחים (דף ק"ח ע"א), 'אמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא' דהנה הרא"ש (סי' כ') למד ממימרא זו של ריב"ל מקור לדבריו דבלא הסיבה לא יצא ידי מצות מצה, וז"ל: "ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן, ואם אכל בלא הסיבה לא יצא, כדאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע מיסב אין לא מיסב לא, ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה".

אבל לפי הרמב"ם שהסיבה אינה מעכבת במצות אכילת מצה, צריך לבאר הגמרא באופן אחר מהרא"ש, וכתב הגרי"ז לבארה, וז"ל: "ולכאורה היה אפשר לומר דריב"ל לא מיירי כלל מדין מצות אכילת מצה, רק מדין מצות הסיבה, וקאמר דאם אכל כזית מצה כשהוא מיסב כבר יצא יד"ח הסיבה, אף שלא אכל כל אכילתו בהסבה. והן הן דברי הרמב"ם שכתב דשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח, ואם לאו אינו צריך, עכ"ל. ומקורו הוא מדברי ריב"ל, דמדנקט לישנא דיצא הרי משמע דשייכא הסיבה גם בשאר אכילתו מלבד כזית מצה, אלא דאינו מחוייב בזה. אבל אה"נ דלא מיירי כלל מדין המצוה של אכילת מצה דזה יצא גם בלא הסיבה. כמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם וצ"ע בזה".

ומבואר מדברי הגרי"ז דנחלקו הרא"ש והרמב"ם כיצד להסביר המימרא של ריב"ל ד'השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא', דלפי הרא"ש הוי הלכה בדיני מצה, דרק אם השמש אכל כזית בהסיבה יצא יד"ח אכילת מצה, ומוכח שאם לא היסב לא יצא יד"ח מצה. אבל להרמב"ם יש לפרש המימרא דהיא הלכה בדיני הסיבה, דסגי במה שאוכלים המצה בלבד בהסבה, ואין חיוב לאכול כל הסעודה בהסיבה, ומהא גופא למד הרמב"ם דמכל מקום יש מעלה להסב בכל הסעודה.

הערה על ביאור הגרי"ז מדברי הרמ"א

בקובץ 'ארח המועדים' (עמ' ע"ו) העיר הגר"א גרבוז שליט"א על דברי הגרי"ז מדברי הרמ"א בהאי הלכתא, וז"ל: "והנה בשו"ע סי' תע"ב סעיף ז' פסק כדברי הרא"ש, דאם אכל כזית מצה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסיבה. ומבואר דהדין הסיבה הוי דין בקיום מצות מצה, דאין יוצא בלא הסיבה. ויש להעיר דהרמ"א השיג ע"ד המחבר וכתב די"א דבזה"ז דאין דרך להסב כדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יוצא בלא הסיבה. הרי דמעיקר הדבר פסק כדעת הרא"ש, דהסיבה מעכבת בקיום מצות מצה וצריך לחזור ולאכול בהסיבה, ובהמשך דבריו כתב הרמ"א דלכתחילה יסב כל הסעודה, והמקור הוא בדרכי משה ממהר"י ברונא. ומוכח מזה דהדין הסיבה הוי דין בפ"ע. אך אפשר דלהלכה חיישינן כשתי השיטות".

והערתו מבוארת היטב, דהלא אליבא דהגרי"ז עולה כי אי אפשר לסבור דהסיבה מעכבת במצות אכילת מצה, וגם לסבור כי לכתחילה יסב כל הסעודה, דהוי תרתי דסתרי, דאם ההסבה מעכבת במצות מצה, על כרחך שהיא דין באכילת המצה, ואם כן מה טעם יש להסב כל הסעודה. ואם יש מעלה להסב כל הסעודה, על כרחך דמצות הסבה היא מצוה בפנ"ע, ואם כן אין היא מעכבת במצות אכילת מצה. וכיצד זה הרמ"א הרכיב שתי השיטות יחד. ועל זאת כתב לישב, דאיה"נ שתי ההלכות הנ"ל סותרות זו את זו, אלא דמספק אנו חוששין לשתי השיטות, ולכן חיישינן שלא קיימו מצות מצה בלא הסבה, וחיישינן נמי לכתחלה לאכול כל הסעודה בהסבה.

קושיא על ביאור הגרי"ז מדברי המהרי"ל

אלא דאם עלה בידינו ליישב את דברי הגרי"ז מדברי הרמ"א, עדיין עומדים כנגדנו דברי המהרי"ל (סדר ההגדה אות י"ט), דז"ל: "אמר מהר"ש דאם לא אכל או לא שתה בהסיבה, צריך לאכול ולשתות שנית בהסיבה, והאוכל כל סעודתו בהסיבה הרי זה משובח". ולכאורה מדברים אלו נסתרים להדיא דבריו של הגרי"ז, דהלא המהרי"ל פסק בחדא מחתא את שתי ההלכות גם יחד. והיינו, מצד אחד כתב כי אם אכל מצה בלא הסיבה, חייב לאכול פעם נוספת בהסיבה. ולדרכו של הגרי"ז הרי זה מוכיח כי חיוב ההסיבה הוא מדיני אכילת מצה. ומצד שני כתב המהרי"ל ד'האוכל כל סעודתו בהסיבה, הרי זה משובח', ולדרכו של הגרי"ז הרי זה מוכיח דחיוב ההסיבה הוא לא מדינא דאכילת מצה. ובדברי המהרי"ל קשה לומר שהחמיר כשתי השיטות, דכתב זאת כשיטה אחת, ולא נראה דצירף כאן שתי שיטות.

קושיא נוספת על דברי הגרי"ז מדברי הרמ"א

בקובץ 'ארח המועדים' הנ"ל הוסיף עוד להעיר על דברי הגרי"ז, דהלא אליבא דהגרי"ז עולה כי לשיטת הרמב"ם אין הסיבה מעכבת במצות אכילת מצה, ואם אכל בלא להסב, אינו צריך לחזור ולהסב, ומעתה יל"ע למה כתב הרמ"א הנ"ל, ד'יש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו דבדיעבד יצא בלא הסיבה', והרי היה להרמ"א להתלות בשיטת הרמב"ם ומהר"י ברונא שכתבו דיש מצוה להסב כל הסעודה, וממילא עולה מדבריהם [לשיטת הגרי"ז] דאין הסיבה מעכבת באכילת מצה.

קושיא נוספת מדברי ה'לקט יושר'

והנה בספר 'לקט יושר' (עמוד 87) כתב, וז"ל: "אם שתה כוס אחת בלא הסיבה, כתבו אשרי ומרדכי דצריך לחזור ולשתות בהסיבה. ושמעתי בשם גדול דהוה בעי למידחי ההיא דאשרי ומרדכי, מהא דכתבו הגאונים שאם שכח לאכול אפיקומן עד לאחר ברהמ"ז, דיכול לסמוך על אכילת המצות שאכל בסוף הסעודה, דכלהו בשימור נעשו, ואע"ג דמסתמא אכלינהו בלא הסיבה אפ"ה נפיק בהו בדיעבד".

והיינו, דאותו גדול טען כי יש ראיה מדברי הגאונים דאם אכלו מצה או שתו הכוסות בלא הסיבה, אין צריך לחזור ולאכול ולשתות, שהרי הגאונים כתבו כי בדיעבד אפשר לסמוך על המצה שאכלו בתוך הסעודה, לקיום מצות אפיקומן, והרי האכילה בתוך הסעודה היתה בסתמא שלא בהסיבה, ועם כל זה הורו הגאונים שאפשר לצאת בה ידי חיוב אכילת אפיקומן.

על טענה זו הוסיף וכתב ה'לקט יושר', וז"ל: "ויראה דאין לדחות מהא דברי הגאונים, דמצאתי ב'פרישת אלוקי הרוחות' דמוכח מהכא דצריכים ליזהר ולאכול כל מצות בהסיבה, שאם ישכח אפיקומן שיצא י"ח בראשונות. וכן כתב הרמב"ם וסמ"ג, דהאוכל שאר הסעודה בהסיבה ה"ז משובח, אם כן ליכא למימר דמסתמא לא אכלינהו בהסיבה".

ומבואר דה'לקט יושר' מעמיד את שיטת הראשונים שאין יוצאים באכילת מצה בלא הסיבה, וצריך לחזור ולאכול שוב כזית מצה בהסיבה, על פי דברי הרמב"ם שהמיסב בשאר אכילתו ושתייתו ה"ז משובח. והרי כי הרכיב שני הדינים אהדדי, וזהו דלא כהגרי"ז הנ"ל, דאם אנו סוברים דהסיבה הוי לעיכובא במצה, אין מצוה להסב כל הסעודה, ואם אנו סוברים דיש מצוה להסב כל הסעודה, בהכרח אין ההסיבה מעכבת באכילת מצה. [קושיא זו בשם ר' משה ליבנה שליט"א]

קושיא נוספת מלשון הרמב"ם גופא, וישובה

בעיקר הדבר אשר אמר הגרי"ז כי אליבא דהרמב"ם אין הסיבה מעכבת באכילת מצה, יש לדון מלשון הרמב"ם הנ"ל, 'ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו, אינו צריך'. דבקונטרס 'ברכת הפסח' (עמוד ס"ג) נקט בביאור סוף דברי הרמב"ם, ד"אם אכל שאר סעודתו בלא הסיבה אינו צריך לחזור ולאכול עם הסיבה, ומשמע מינה דבמצה אינו כן, וצריך לחזור ולאכול עם הסיבה". ואם אנו מפרשים כך לשון הרמב"ם הרי דהוי סתירה לכל דרכו של הגרי"ז בשיטת הרמב"ם.

אכן, יש שאלה זו יש ליישב על פי הא דכתב בספר 'מאורי המועדים' (עמוד מ"ג), וז"ל: "העיר ח"א לפני מו"ר הגרמ"ד שליט"א, מה ביאור הלשון 'אינו צריך', דבשלמא לגבי אכילת מצה וד' כוסות דחייב באכילתם, שייך לומר דאע"פ דחייב להסב באכילתן, מ"מ אם לא היסב יצא יד"ח ואינו צריך לחזור ולאכול. אבל מה שייך לומר לגבי שאר אכילתו ושתייתו, דאינו צריך, דהא ליכא חיוב כלל לאכול ולשתות. ואמר לו דיתכן דהך הלכה ד'אינו צריך' קאי אדלעיל מיניה, שכתב הרמב"ם ז"ל, ואימתי צריכים הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ושתיית ארבע כוסות האלו, ע"כ, וע"ז קאי דאם לא היסב א"צ לחזור ויצא יד"ח בזה, ולאפוקי משיטת הראשונים שכתבו דצריך לחזור ולאכול". ולדרך זו בביאור לשון הרמב"ם לא רק דליכא קושיא על דברי הגרי"ז מדברי הרמב"ם, אלא אדרבה הוי ראיה לשיטתו, דנמצא כי הרמב"ם עצמו כתב את דעתו להדיא, דאין מצות הסיבה מעכבת בארבע כוסות וכזית מצה.

ישוב כל השאלות הנ"ל

ועדיין עומדות לפנינו כל השאלות הנ"ל, מלשון המהרי"ל, ה'לקט יושר' והרמ"א, אשר מכולם נראה כי אין סתירה בין ההלכה דהסיבה מעכבת במצות אכילת מצה וד' כוסות, לבין ההלכה דיש מצוה לאכול כל הסעודה בהסיבה, ואליבא דהגרי"ז הוי תרתי דסתרי, כמבואר לעיל.

וליישב כל זאת על כרחנו לומר על דרך שכתב בהגדה של פסח 'רינת יצחק' (בענין הסיבה) דבאמת תרווייהו איתנייהו, וז"ל: "והנראה מוכרח מזה דבאמת תרתי איתנייהו במצות הסיבה, חדא מצוה בפ"ע של הסיבה, שאין לה ענין עם מצות ד' כוסות ואכילת מצה, וכמש"כ הרמב"ם בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים וכו'. ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית וגו', לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות, והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין וכו', הרי דכדי שיראה עצמו דרך חירות תיקנו רבנן תרי מצוות נפרדות, חדא מצות הסיבה, ושנית מצות ד' כוסות.

"אולם מלבד זאת תיקנו רבנן עוד דין הסיבה מדיני המצוה של מצה וד' כוסות, דבהנך מצוות שיסודן זכר לחירות בעינן דיאכלם בהסיבה דרך חירות, ואי לא אכלן בהסיבה דרך חירות, לא יצא ידי הנך מצות. ולפי המבואר אתי שפיר דאע"ג דמצות הסיבה הוי מצוה בפ"ע ששייך לכל סעודתו, מ"מ ס"ל דיש עוד דין הסיבה מדיני מצות אכילת מצה וד' כוסות. ומשו"ה אם אכל בלא הסיבה לא יצא".

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה