אור ברסלב
מאור המועדים סימן כ"ב - מה נתחדש בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר יותר מהחיוב שיש בכל לילה › ה. חיוב לספר בליל הסדר שהיום יצאנו ממצרים

מאור המועדים

סימן כ"ב - מה נתחדש בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר יותר מהחיוב שיש בכל לילה · ה. חיוב לספר בליל הסדר שהיום יצאנו ממצרים

ד. גדר חיוב הזכירה כל השנה, והמסתעף לדינא לנשים וקטן שהגדיל

האם נכלל במצות הסיפור ביצי"מ להזכיר שהיום הוא שיצאנו ממצרים

בספר הזכרון 'אש תמיד' (עמוד קצ"ז) הודפס חידוש גדול בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, וז"ל: "כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"א, וז"ל, מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שמהפסוק זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו', ילפינן שיש מצות עשה לספר בניסים ונפלאות בליל ט"ו בניסן.

"והנה צ"ע כוונת הרמב"ם במה שכתב 'כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו'. ונראה לומר דהנה אם אחד יזכיר כל סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו, אבל לא יזכיר שהיום בליל ט"ו בניסן יצאו כלל ישראל ממצרים, לא יצא ידי חובתו, דחייב להזכיר שהיום הוא יום זמן חירותנו, וצריך לזכור את יום יציא"מ כמו במצוה שקידוש, שצריך להזכיר שהיום יום שבת. וזה כוונת הרמב"ם במה שכתב 'כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו'.

"וצ"ע איפה אנו מקיימים חיוב זה. וצ"ל דבקידוש של ליל פסח כשאומרים זמן חירותנו, מקיימים חיוב זה שמחויב להזכיר שהיום הוא יום היציאה. ובמחבר בשו"ע סי' תע"ב ס"א כתב אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך. ומבואר דגם הקידוש עצמו בעי לילה. אולם במגן אברהם ס"ק א' כתב דרק הד' כוסות וכל הסדר בעי לילה, אבל עצם הקידוש לא בעי לילה. ועיין בטורי זהב. ונראה לפי מה שכתבנו דרק בקידוש הוא דמקיימים מצות סיפור יציאת מצרים, דעיקרו של המצוה לספר ביציאת מצרים שהיום הוא יום יציאת מצרים, וזה מקיימים רק בקידוש, אם כן הקידוש עצמו בעי לילה", עכ"ל המיוחס להגר"ח זצ"ל.

מבואר מדבריו חידוש שצריך להזכיר בליל הסדר שבלילה הזה יצאנו ממצרים. וזה הפשט כמו זכירת שבת שצריך להזכיר שהיום הקב"ה שבת.

האם אכן הדברים הנ"ל נאמרו ע"י הגר"ח זצ"ל

בספר 'מאורי המועדים' הביא להטיל ספק האם הדברים שהובאו לעיל משמו של הגר"ח זצ"ל, אכן נאמרו על ידו, וז"ל: "הגרמ"ד שליט"א אמר שאינו יודע מקור לדברים אלו, וניכר שאין זה מדברי הגר"ח, דהא הגר"ח אמר דג' חילוקים יש בין סיפור יצ"מ לזכירת יצי"מ, ולפי הנ"ל יש עוד חילוק, דבסיפור יצ"מ צריך להזכיר את היום. ועוד דאי כוונת הרמב"ם כדברי הגר"ח, הרי אין כוונת הרמב"ם במש"כ בליל ט"ו לזמן המצוה של סיפור יצ"מ שהוא בט"ו, אלא שיספר שהניסים נעשו בליל ט"ו, וצ"ע דאם פירט הרמב"ם את חילוק של זכירת היום, מדוע לא פירט את כל החילוקים שבין סיפור לזכירה. לכן ודאי דצריך לומר דכוונת הרמב"ם בליל ט"ו היא על זמן המצוה.

"ועוד קשה על הדברים הנ"ל, מה שהוסיף שקידוש דליל פסח דאורייתא, ואי אפשר לקדש מבעוד יום, דאינו מובן כלל, דאפילו אי נאמר דמתקיימת מצות סיפור ע"י הקידוש, מ"מ ודאי דלא נעשית חלק ממצות הקידוש, ושפיר שייך לומר דהקידוש דרבנן ורק דע"י הקידוש מתקיים מצוה דאורייתא, ויכול לקדש ביום ובלילה לספר דבאותו היום יצאו ממצרים דלא שייך הסיפור למצוות קידוש".

דברי ה'מועדים וזמנים' בזה

ב'מועדים וזמנים' (חלק ג' סי' רנ"ג) כוון מעצמו לחידוש זה, וז"ל: "ונראה להוסיף דבר חדש בביאור הרמב"ם, דבאמת החיוב בליל ט"ו אינו דוקא לספר שיצאנו ממצרים, ונעשה לנו נסים ונפלאות, רק צריכים להזכיר את היום, והיינו שבזמן הזה ממש הוא דיצאנו ממצרים ונעשה לנו אז ביום הזה נסים ונפלאות. והיינו כמו בשבת שצריכים להזכיר את היום, והיינו שהיום הוא שבת קודש. ולהכי תלי הרמב"ם להו אהדדי, זכירת שבת עם יציאת מצרים, דבתרוייהו המצוה היא להזכיר היום וכו'.

"ומעתה נוכל ליישב קושיית האחרונים שהקשו מה נשתנה ליל ט"ו שצריכים להזכיר יציאת מצרים, והא בכל לילה נמי מחוייבין להזכיר יציאת מצרים, דקיימא לן מזכירין יציאת מצרים בלילות, וכמבואר ברמב"ם ריש הלכות ק"ש ה"ג, ע"ש, וא"כ מה נשתנה ליל ט"ו שיש בה מ"ע מיוחדת, והא בכל לילה נמי צריכים להזכיר יציאת מצרים. אבל לדברינו החידוש כאן שצריך להזכיר היום שיצאנו ממצרים, וזהו מעיקר חובת המצות עשה".

ראיית ה'מנחת אשר' ליסוד הנ"ל

בהגדה של פסח 'מנחת אשר' (סימן ד'. עמ' רי"ט) כתב לדייק חידוש זה מלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק שביעי הלכה ב'), וז"ל, "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות". ומבואר מדברי הרמב"ם שצריך לומר כי בלילה הזה הקב"ה פדה אותנו, ואין די לספר על עצם הפדיה ממצרים, אלא צריך להדגיש כי היה זה בלילה הזה וכדברי האחרונים הנ"ל.

ביאור דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר

והנה, אם לא נקבל חידוש הדברים הנ"ל, וכדהובא מספר 'מאורי המועדים' הנ"ל לדחותם, הרי דשוב מתעוררת השאלה על מה שהרמב"ם דימה פסח לשבת. וכתב בספר 'מועדים וזמנים' הנ"ל ביאור נוסף בזה, וז"ל: "בפשוטו נראה דהרמב"ם קמ"ל שאין הפירוש במצות סיפור כמשמעה לספר לאחרים, ואם אין אחרים אצלו, בטלה מצות סיפור, דהאמת דסגי נמי בינו לבין עצמו, דאפילו אין לו מי לספר, עצם הדברים דסיפור עיקר המצוה, ודמי בזה לשבת דעצם הזכירה מצוה אף שאינו מספר לאחרים. ואף שהגדר אינו שוה, דבשבת סגי בזכירת קדושת היום, ובליל פסח מספר הניסים ונפלאות, דמי אהדדי דכשאין אחר סגי בינו לבין עצמו, ובזה לבד הוא דמדמה להוא הרמב"ם אהדדי.

"וכן מוכח בסה"מ עשה קנ"ז, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים, מנין, ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, רוצה לומר שהוא צוה לזכרו כמו שאמר זכור את יום השבת, הרי דמזכירת שבת ילפינן שאין צריך לספר לאחרים, דסגי בינו לבין עצמו, וא"ש כוונתו בהלכות חמץ ומצה, דמייתי ראייה שאין צריך לספר לאחרים דוקא לקיום המצוה כמ"ש".

ביאור דברי הפר"ח על פי החידוש הנ"ל

על פי השיטה המבוארת לעיל, דחלוק ליל הסדר מכל הלילות, בזה שבליל הסדר המצוה היא להזכיר שהיום יצאנו ממצרים, יש מקום לבאר ולישב את שיטת הפר"ח (סי' תע"ג ס"ק ו' ד"ה ויאמר), וז"ל: "ואם תאמר למה אין מברכים על ההגדה, והא כתיב והגדת לבנך. וי"ל דביציאת מצרים שנזכיר בקידוש יצא ידי חובה ממהגדה, ומשום הכי לא מברך". [מקור דברי הפר"ח הנ"ל הוא באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה, ד"ה ומתחיל בהגדה), וז"ל: "והקשה הריא"ף למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכים על קריאת מגילה, והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא].

והבין המנחת חינוך (מצוה כ"א) דלדברי הפר"ח ה"ה דיוצאים בהזכרה לחוד, בכל קידוש דשבת ויו"ט, עיי"ש. ולפי"ז מתחזקת הקושיא, מה נתחדש במצות סיפור יציאת מצרים דליל הסדר

וכתב בחוט השני (הלכות שבת חלק ב', קובץ ענינים אות כ') לבאר את שיטת הפר"ח, וז"ל: "ידועה השאלה שהרי מצווים אנו בכל יום להזכיר יציאת מצרים, א"כ מה נחדש במצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר וכו'. ובמנחת חינוך (מצוה כ"א) כתב דנראה דמדברי הרמב"ם והחינוך שבכל יום די בהזכרת יציאת מצרים לחוד בלא סיפור, אבל בליל הסדר צריך סיפור הניסים והנפלאות שעשה עמנו השי"ת. אבל בפר"ח הבין המנח"ח דלדבריו ה"ה דיצא בהזכרה לחוד בכל קידוש דשבת ויו"ט ולפי"ז מתחזקת הקושיא הנ"ל מה נתחדש במצות סיפור יציאת מצרים דליל הסדר.

"ויש לבאר בדעת הפר"ח דיוצא בהזכרה של יציאת מצרים בקידוש דליל הסדר, לפי שבקידוש זה מזכיר שנתן לנו יום זה, שהוא יום חירותנו, לכך יצא יד"ח מצות סיפור יציאת מצרים, דאף דבעינן סיפור יציאת מצרים, ולא סגי בהזכרה כבכל השנה, מ"מ כיון שביום שיצאנו ממצרים אומר שעתה הוא זמן חירותנו, ויום זה הוא 'מקרא קדש זכר ליציאת מצרים', שפיר מיקרי שמספר שיצאנו ממצרים, ושפיר מקיים בזה מצות והגדת, שמספר שזה היום יצאנו ממצרים והוא זמן חירותנו".

ונראה כי דברי ה'חוט שני' בישוב וביאור שיטת הפר"ח מבוארים ביתר שאת על פי חידוש האחרונים הנ"ל, דמה שנתחדש בליל הסדר יתר על כל השנה הוא, החיוב להזכיר שביום זה ממש יצאנו ממצרים. ואשר על כן, מכיון שבקידוש של פסח מזכירים זאת, לכן מקיימים בזה עיקר המצוה דסיפור יציאת מצרים, והבן.

שיטת הרשב"א המובאת באבודרהם

האבודרהם הנ"ל הביא תירוץ נוסף מהרשב"א, למה אין מברכים על מצות הגדה, וז"ל: "והרשב"א כתב טעם אחר, שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים, יצא אלא כל המרבה הרי זה משובח".

ומבואר ברשב"א שבכל הזכרת יציאת מצרים בכל דהו, כבר מקיימים מצות ההגדה של פסח, ולא דוקא בקידוש. ולכאורה על פי דברים אלו ננעלו כל שערי תירוצים הנ"ל, מה נתחדש במצוה דהגדה יתר על מצוה דזכירה כל השנה, דאם כתב הרשב"א ד'בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים, יצא', אין לנו מקום לכל הדרכים והשיטות והחידושים שנתבארו לעיל, והדרא קושיא לדוכתא.

ולכאורה אין לנו לישב אלא על פי דרכו של ה'מנחת חינוך' (מצווה כ"א) בישוב שאלה זו, וז"ל: "ואפשר לומר כיון דזכירת יציאת מצרים בלילות לא דרשינן אלא מריבויא ד'כל', א"כ לא הוה אלא מדרשא, וחלה שבועה עליו, אם נשבע שלא יזכור או שיזכור. אבל בליל ט"ו היא עשה מפורשת במנין תרי"ג, א"כ אין שבועה חלה אלא בכולל. ובשאר לילות כיון דהוי מריבויא דכל הוי כמו חצי שיעור וחלה שבועה".

תירוץ נוסף לשיטת הרשב"א, מה נתחדש בליל הסדר

ונראה ליישב השאלת המנח"ח באופן נוסף, גם אליבא דהרשב"א הנ"ל, שבכל לילה אחרי שהזכיר יציאת מצרים, אין מעלה להזכיר שוב יצי"מ, דאחר קיום המצוה, הוי כאמורה בעלמא, ללא סרך קיום מצוה דזכירה, אבל בליל ט"ו אע"ג שמקיימים את המצוה באמירה כל דהו, כמו בכל לילה, אבל כל מה שמרבה לספר הוי חלק מהמצוה, ומקיים מצוה בכל סיפור וסיפור. והוי כמו בתרומה, שאע"ג דחיטה אחת יכולה לפטור הכרי, אם הפריש כמה חיטים, אז חל שם תרומה על כל החיטים. כך הוא גם כן הגדר במצוה דסיפור בליל הסדר, דכל מה שמרבה לספר הוי חלק מהמצוה של סיפור יציאת מצרים, ומקיים בכל דבריו את המצוה.

והדברים מדוייקים קצת בלשון האבודרהם בשם הרשב"א, שכתב שכל מה שמרבה מקיים מצוה, ואפשר שבא ליישב בזה השאלה, מה נתחדש בליל ט"ו, הרי יצא בהזכרה בעלמא. ועל זה כותב שכל מה שמרבה לספר הרי זה משובח, כלומר, דהוי חלק מהמצוה, כי אין למצוה זו שיעור, וכל מה שמספרים באותו הלילה, הוי חלק מהמצוה ממש, וענין זה אינו בשאר לילות.

תמיהת המהר"ל על תשובת הרשב"א, מה אין מברכים על הגדה

המהר"ל בספרו 'גבורות ה'' (פרק ס"ג) הביא דברי הרשב"א הנ"ל, שאין מברכים על מצות ההגדה, מכיון שיוצאים ידי"ח במילה אחת, ותמה עליהם, וז"ל: "ואין זה דבר מספיק, דמה בכך שיוצא בסיפור אחד, וכי בשביל כך לא יברך. אלא יראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר, ואם לא כן, לא הוי מידי. וכיון שהעיקר הוא בלב, לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך אשר קדשנו, כי המעשה הוא עיקר, ולפיכך אין מברכין על הגדה". מבואר שנתקשה בביאור דברי הרשב"א למה לא לברך אפילו שיוצא במילה אחת אז מצוות סיפור יציאת מצרים.

ובספר 'דברי אסף' (עמוד קל"ז) הביא לבאר את דברי הרשב"א, וז"ל: "שמעתי בשם הה"ג ר' לייב גורוויץ זצ"ל דאם יברך על סיפור יציאת מצרים, הרי כבר יצא יד"ח בהזכרת יציאת מצרים שבתוך הברכה עצמה, וכה"ג לא תיקנו ברכה". והיינו, דלעולם הברכה היא קודם המצוה, אבל בנדון דידן, הרי לשיטת הרשב"א בעצם מעשה הברכה עצמו, מקיים המצוה, שהרי מזכיר בה הענין של יציאת מצרים, ובכגון דא לא תקנו ברכת המצוות. והוא תירוץ נאה.

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה