אור ברסלב
מאור המועדים סימן כ"ב - מה נתחדש בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר יותר מהחיוב שיש בכל לילה › ג. חיוב אמירת 'הלל' על המצה, וביאור שני חלקי ה'הלל' בהגש"פ

מאור המועדים

סימן כ"ב - מה נתחדש בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר יותר מהחיוב שיש בכל לילה · ג. חיוב אמירת 'הלל' על המצה, וביאור שני חלקי ה'הלל' בהגש"פ

ב. גדר חיוב אמירת 'הלל' כהודאה על הנס

דברי הרמב"ן שהלל זה על אכילת מצה

עד כאן נתבארו שני גדרים בהלל הנאמר בליל יו"ט ראשון של פסח. האחד, דהוי מצד חובת המועד. השני, דהוי מצד הודאה על הנס. ועוד נתבאר כי יש שנקטו דשני הגדרים נכונים, דההלל הנאמר בבית הכנסת הוא מצד היום, וההלל הנאמר בהגדה הוא מדינא דהודאה על הנס.

אבל ברמב"ן מבואר שלמד צד שלישי בכל הענין של הלל בליל יו"ט שכתב הרמב"ן בפסחים (דף קי"ז ע"ב), וז"ל: "קבלתי מפי מורי רבי יהודה זצ"ל שקיבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה 'אשר קדשנו לגמור את ההלל'. וא"ת והא בגמרא דילן בפרק אין נערכין (ערכין י' ע"א) תני להאי דר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח, זו אינה סברא, דהתם הלל דעל עשיית מצוות לא קתני, תדע דהא לא מני נמי שבשחיטת פסחים דתני להו במתני' התם".

עוד כתב הרמב"ן בסוף דבריו שם, וז"ל: "וכן קריאת הלל על אכילת פסחים ומצה, חובה, ואין הפסקה של סעודה גורמת ברכה, לא בתחילה ולא בסוף, שכך תקנו אותה מתחילה בהפסקה זו, הלכך מברך בתחילת מצוה וסופה". מבואר מדברי הרמב"ן שההלל הנאמר בליל הסדר הוא בא על אכילת פסח, ובזמן הזה על אכילת מצה. והמקור לזה הוא, דכמו שאמרו הלל בשעת שחיטת הפסח, דהוי הלל על המצוה של שחיטת פסח, כמו כן אנו אומרים גם כן הלל על המצוה של אכילת מצה.

ביאור דברי הרמב"ן בספר המצוות

על פי דברי הרמב"ן יש לבאר את דברי הרמב"ן בספר המצוות להרמב"ם (מצוות ששכח הרב, מצוה ט"ו), וז"ל: "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם קריאתה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן, וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח".

ביאור דבריו, דהרמב"ן נקט דהמצוה של ברכת התורה היא מצוה בפנ"ע, ואין למנות אותה כחלק מעצם מצות לימוד תורה. והביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהא דמקרא ביכורים הוי מצה בפנ"ע, ועצם הבאת הביכורים היא מצוה בפנ"ע. ומהא דמצות סיפור יציאת מצרים נמנית כמצוה בפני עצמה, ומצות אכילת פסח נמנית כמצוה בפנ"ע. ולכאורה צריך להבין הדמיון וההשוואה בין ברכת התורה לסיפור יצי"מ, דברכת התורה הלא היא קשורה למצות תלמוד תורה, דמברכים על התורה שהולכים ללמוד, ואם כן יש לדון דהוו מצוה אחת. משא"כ מצות סיפור יציאת מצרים, לכאורה אין לה שייכות עצמית עם מצות אכילת קרבן פסח, ולכן שפיר הוו שתי מצוות.

ומהא דהרמב"ן לא חילק כזאת, אלא השווה בין הנדונים מוכח לכאורה דנקט דכל מצות סיפור יציאת מצרים הוי דין בפסח ובמצה, דהכי הוי מצות אכילתם מתוך סיפור יצי"מ, והסיפור הוא כסניף ממצות אכילת מצה. ולכן הוכיח הרמב"ן דכשם שהחשיבו מצות סיפור יציאת מצרים כמצוה בפני עצמה, הוא הדין דגם מצות ברכת התורה יש להחשיבה למצוה בפני עצמה. וכל זה מוטעם יותר על פי דברי הרמב"ן בפסחים דמצות ההלל נתקנה להאמר על הפסח ועל המצוה, ואם כן הוא הדין שיש לומר דכל מצות סיפור יציאת מצרים קשורה היא לאכילת מצה.

גם מדברי רש"י יש להוכיח דסבירא ליה כשיטה זו, דההלל קשור הוא לאכילת המצה, דכתב (פסחים דף ל"ו ע"א) על הא דאיתא בגמ', אמר שמואל לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה: "שעונין עליו דברים. שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה". ומבואר דהן ההגדה והן ההלל תרווייהו מתייחסים אל המצה. והיינו, דמדין אכילת המצה, שיאמרו עליה הגדה של פסח והלל.

סימוכין לדברי הרמב"ן

והנה בפסחים (דף צ"ה ע"א) תנן, 'מה בין פסח הראשון לשני, הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו'. ואיתא התם בגמ': "מנא הני מילי, א"ר יוחנן משום רק שמעון בן יהוצדק, אמר קרא 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל".

ונראה מלשון המשנה דענין אמירת הלל בפסח ראשון הוא בגדר ד'טעון הלל באכילתו', והיינו דקרבן הפסח הוא הטעון הלל באכילתו. וחזינן כגדר הדברים דלעיל, דמדיני הפסח יש חיוב לומר הלל. ואמנם אין לנו ראיה מהמשנה אלא על אכילת פסח, אבל לא על אכילת מצה. אכן אחר שמצאנו גדר כזה של אמירת הלל, שוב לא קשה לומר דהרמב"ן נקט דתקנו לאכול המצה כהגדרים שיש בקרבן פסח, ולכן מדיני אכילת המצה הוא, שיאמרו עליו את ההלל, והוי כאמירה על המצוה, ולא ככל אמירות ההלל במועדים. ועיין בדברי המהר"ל להלן בסמוך כי 'עכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח', ושפיר יש ללמוד מדברי המשנה לענין הפסח, למצה דידן.

דברי המהר"ל למה מחלקים את ההלל בליל הסדר

כיסוד דבריו של הרמב"ן איתא גם בספר 'גבורות ה'' למהר"ל (פרק ס"ב), וביאר על פי זה למה אומרים חלק מההלל קודם אכילת המצה, וחלק אחר אכילת המצה, וז"ל: "הלל זה נחלק לשנים, קודם הסעודה ואחר הסעודה. והטעם כדי שיהיה נאמר ההלל על פסח והמצה, ויהיה ההלל כולל האכילה לפניה ולאחריה, ובזה ניכר שנאמר ההלל על הפסח. ואילו היה נאמר לפניו או לאחריו הכל, לא היה נראה שההלל הוא על הפסח, ועכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח, ולפיכך יש לחלק ההלל קודם הסעודה ואחר הסעודה".

טעם הלבוש למה מחלקים את ההלל

בעיקר השאלה שעמד עליה המהר"ל, למה מחלקים את ההלל לשנים, מצאנו ישוב נוסף בלבוש (סי' ת"פ), וז"ל: "טעם חלוקת הלל, מפני דחצי הלל דקודם הסעודה מדבר הכל ביציאת מצרים, ושייך לכל ההגדה שקודם הסעודה, דאיירי כולה ביציאת מצרים. אבל חצי ההלל האחרון, וגם רוב סיפורי ההגדה שאחר הסעודה, מדברים בשאר הגאולות ובגאולה העתידה, לכך קבעוה יחד אחר הסעודה".

על פי דברי הלבוש יש שכתבו דאמנם רק החלק הראשון של ההלל קאי על המצה, אבל החלק השני של ההלל, אינו שייך למצה [ודלא כהמהר"ל], ועולה מזה נפק"מ, האם צריך לומר גם את החצי השני של ההלל קודם חצות, כמו שיש לאכול המצה קודם החצות, או לא, וכדיתבאר להלן בסמוך.

מחלוקת הפוסקים האם צריך לומר ההלל קודם חצות

נחלקו הראשונים בנדון הנ"ל, האם צריך לומר גם את החצי השני של ההלל קודם חצות, כמו שיש לאכול המצה קודם החצות, או לא. תוס' במגילה (דף כ"א ע"א ד"ה לאתויי) כתבו: "צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן, שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא, אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך, שהרי מדרבנן הוא".

אבל הר"ן במגילה (דף ז' ע"א מדפי הרי"ף. סו"פ הקורא את המגילה) כתב, וז"ל: "לפיכך צריך להזהר שלא לאכול מצת מצוה שבלילי פסחים אחר חצות, וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוס' שלא לקרותו אחר חצות".

לענין דינא, המחבר (סי' תע"ז ס"א) כתב דצריך להיות זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות, ולא כתב זאת גם לענין ההלל. אבל הרמ"א הוסיף וכתב כי 'יקדים עצמו, שגם ההלל יקרא קודם חצות'. והמשנ"ב (ס"ק ז') הוסיף וכתב דיש לאמר ההלל עם ברכתו שמברך לאחריה לכתחילה קודם חצות, ע"כ. ונמצא לדינא אליבא דהרמ"א דלכתחילה יש לומר ההלל קודם חצות, ובדיעבד אפשר גם אחרי חצות.

בספר 'ארחות רבינו' (חלק ב' עמוד ע"ח) כתב: "שאלתי את מו"ר [בעל ה'קהילות יעקב'] זצוק"ל אם יש להקפיד לקרות הלל בליל הסדר קודם חצות, כמבואר ברמ"א סי' תע"ז סעיף א'. וענה לי בזה"ל, ידוע אני רק כשמגיע סמוך לחצות מזדרזין וצועקים 'אפיקומן', ואוכלין אפיקומן לפני חצות, ועל הלל לא מקפידים". וצריך לדעת על מה סמכו העולם להקל בזה.

ישוב מנהג העולם שאומרים הלל אחר חצות

וכתב בזה הג"ר יצחק קוליץ זצ"ל (במכתב המודפס בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ח סי' כ"ח), דיש לבאר ולישב את מנהג העולם על פי דברי הלבוש הנ"ל, וז"ל: "הנה התוס' כתבו הטעם שבהלל לאחר אפיקומן אין להחמיר משום דהלל מדרבנן. ויתכן שאפשר לומר עוד לפי מש"כ הלבוש באו"ח סי' ת"פ, דעולה מדבריו שיש הבדל מהותי בין החלק הראשון של הלל, לבין החלק השני שאומרים לאחר הסעודה, שהחלק הראשון הוא ממש הגדה, ואילו החלק השני של הלל אינו ממש הגדה של יציאת מצרים, אלא על הגאולות והגאולה העתידה. ולפי"ז מובן למה אין להקפיד בההלל שלאחר הסעודה, ואפשר לאומרו גם לאחר חצות, כי בהגדה דין הוא שצריך לאומרה לפני חצות, כמבואר בתרומת הדשן סי' קל"ז, שההגדה היא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אך ההלל שלאחר הסעודה שאינו נכלל ממש בכלל ההגדה מותר לאומרו גם לאחר חצות".

ראיה מהמאירי לדברי הלבוש

בעל ה'ציץ אליעזר' (שם) כתב במכתב תשובה כי יש ראיה לדברי הלבוש מדברי המאירי בפסחים (דף קט"ו ע"ב ד"ה זה), דז"ל: "זה שקראה תורה לחם זה 'לחם עוני', רמז יש בו להרבה דברים, הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, ר"ל הגדה והתחלת הלל". מבואר שחילק בין תחילת הלל לסוף הלל, ורק תחילת הלל נאמרת על המצה, ולא סוף ההלל. והביאור בזה הוא כדברי הלבוש, שתחילת ההלל היא על יציאת מצרים, ולכן היא קשורה לאכילת המצה, אבל סוף ההלל שייך להגאולה העתידה, ולכן אינו קשור למצה.

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה