סימן כ"ב - מה נתחדש בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר יותר מהחיוב שיש בכל לילה · א. דרך סיפור, 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', טעמי המצוה
ג' חילוקים בין מצות זכירת יצי"מ למצוה הנוהגת בליל פסח
בספר 'עמק ברכה' (עמוד ע"ו), כתב, וז"ל: "שמעתי ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א, בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שבכל שנה בשעת הסדר היה מבאר לפני בני ביתו מה היא המצוה של סיפור יציאת מצרים, הרי בכל השנה יש מצוה של זכירת יציאת מצרים, וא"כ מה ניתוסף אותה הלילה ע"י המצוה של סיפור מה שאין בזכירה. והיה אומר שהחילוק בין זכירה לסיפור הוא בג' דברים.
חדא, שבזכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יצ"מ, אבל סיפור הוא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב 'והיה כי ישאלך בנך' וגו', 'והגדת לבנך' וגו', הבן שואל מה נשתנה וכו' והאב משיב עבדים היינו ואפילו היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה וכו' כדרך סיפור לאחר. ועוד חילוק שבזכירה אין צריך אלא להזכיר היציאה ממצרים לבדה, אבל בסיפור צריך לספר כל השתלשלות וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. ועוד ניתוסף במצות סיפור לספר טעמי המצוה של אותה הלילה, רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. כל זה עיקר המצוה של סיפור יצ"מ.
"וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז מה' חו"מ, וז"ל, מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור וכו', ומנין שבליל ט"ו, ת"ל והגדת לבנך וגו'. ואח"כ מבאר הרמב"ם מה היא המצוה של סיפור, וכתב שם בהל"ב, מצוה להודיע לבנים שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טפש וכו' ואם היה הבן גדול וחכם וכו' וצריך לעשות שינוי כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה וכו' אין לו בן אשתו שאלתו היה לבדו שואל לעצמו.
"ובהלכה ד', וצריך להתחיל בגנות לסיים בשבח כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן האומות וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו. ובהלכה ה' שם, כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום מה וכו'. ומסיים הרמב"ם ודברים האלו כולם נקראים הגדה, עכ"ל. הרי להדיא שכלל הג' חילוקים אלו כולם נכללים בהמצוה של 'הגדת לבנך', בהמצוה של סיפור, וכיון שמצוות צריכות כוונה, ע"כ היה מצוה לכוון לצאת בג' דברים אלו, עכ"ד", עכ"ל ה'עמק ברכה'.
העולה מדבריו שאין מקיימים מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כי אם ע"י אלו שלש החלקים: א. סיפור דרך שאלה ותשובה. ב. סיפור כל השתלשלות הדברים שהיו ביציאת ישראל ממצרים. ג. אמירת טעמי המצוות שמקיימים בליל הסדר. ואם לא קיים כל אלו החלקים, בכונה הנצרכת כדינא דמצוות צריכות כונה, לא יצא ידי חובת מצות סיפור יציאות מצרים.
למה מובאת בהגדה 'מצות זכירת יציאת מצרים' הנוהגת בכל השנה
על פי דברים אלו של הגר"ח מבריסק כתב ה'עמק ברכה' ליישב קושיה שהוקשה לו ב'סדר ה'הגדה', וז"ל: "בהגדה של פסח, אמר רבי אליעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור וכו'. ולכאורה קשה, הלא האי מימרא דראב"ע היא משנה בפ"ה דברכות לענין חיוב זכירת יצ"מ על כל השנה, ומה שייך זה למצוות סיפור יצ"מ שבליל פסח דאיירינן ביה השתא באותה הלילה".
לאחר שהביא ה'עמק ברכה' באריכות את כל דברי הגר"ח הנ"ל, יישב שאלתו זו, וז"ל בזה: "נראה שהבעל הגדה שרצה ג"כ לבאר לנו עיקר המצוה על סיפור יצ"מ והחילוקים שבה, על כן הקדים בדבריו המשנה של ראב"ע, לומר שגם בכל השנה איכא מצוה להזכיר יצ"מ בלילות, וא"כ מה ניתוסף אותה הלילה בהמצוה של סיפור מה שאין בזכירה, ועל זה הוא מסיים 'ברוך המקום, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' בהמצוה של סיפור, והיינו שמצוה להודיע לבנים וכפי דעתו של בן אביו מלמדו. ואח"כ מבאר מתי היא המצוה של סיפור לבנים, יכול מר"ח וכו' ת"ל בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.
"ואח"כ 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'. ומתחיל לדרוש מ'ארמי אובד אבי', ומאריך בדרש פרשה זו עד שגומר כל הפרשה, כדתנן בפרק ערבי פסחים. ואח"כ מביא דברי ר"ג, 'כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח' וכו', ובזה נגמרה המצוה של סיפור. ואח"כ מתחיל ענין אחר, אמירת הלל, ומתחיל בכל דור ודור חייב לראות עצמו וכו' שזהו הקדמה לחיוב ההלל, ומתחיל באמירת הלל, ונמצא שכל דברי ההגדה אין בהם מענין אגדה ודרוש, אלא כלום בנויים על יסוד ההלכה וחלקי המצוה של סיפור יציאת מצרים", עכ"ל ה'עמק ברכה'.
שיטת ה'מועדים וזמנים' דלא כה'עמק ברכה'
ב'מועדים וזמנים' (חלק ג' סי' רנ"ג) נחלק על דברי ה'עמק ברכה', וז"ל: "והאמת שלשון הרמב"ם אינו מכריח כלל שכל הנוסח דוקא בכלל חיוב המ"ע בליל פסח, שפירש רק דכולהו נקראין הגדה, והיינו שמקיימין בזה המצוה דסיפור יציאת מצרים, אבל עיקר החיוב לומר הכל כפי שמביא שם אינו אלא מדרבנן, רק יש בכל זה קיום מ"ע דסיפור. וכמדומני שכן המנהג פשוט, שאי נימא דלדעת הגאון רבי חיים זצ"ל כל ההשתלשלות עם ביאור הפרשה וענייני הגדה שהביא, חיוב מה"ת ובכלל עיקר המ"ע, הלוא מחויב להסביר הכל לנשים וקטנים, ובלאו הכי לא קיים המ"ע והנשים ביטלו מצוותן, ולא נהגו לתרגם אלא הפיסקא עבדים היינו, ור"ג היה אומר וכמו שמביא בחיי אדם, וע"כ מסתברא דבזה סגי לצאת החיוב, והנשאר קיום בעלמא כמ"ש".
[מה שהביא הגר"ח הנ"ל ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם, דחה ה'מועדים וזמנים', דלא נתכוון הרמב"ם לומר שכל ההגדה נצרכת לקיום המצוה דאורייתא דסיפור יצי"מ, אלא הביאור ברמב"ם הוא, שאם האריך בכל הנ"ל, מקיים בזה גם כן המצוה ד'והגדת לבנך', אבל אין חייבים לומר כל זאת לצורך קיום המצוה דאורייתא].
ומבואר דנחלקו האחרונים הנ"ל בביאור לשון הרמב"ם, האם יש ללמוד מדבריו מקור לדברי הגר"ח מבריסק הנ"ל, או לא. לדברי הגר"ח מבריסק יש מדברי הרמב"ם ראיה שיש חיוב בליל ט"ו בכל השלוש חילוקים של הגר"ח, ולשיטתו עולה דכל זה הוא חיוב גם על נשים וקטנים, שעליהם להבין כמעט את כל חלקי ההגדה, וכפי שביאר ה'עמק ברכה' שאין בהם אגדה ודרוש בעלמא, אלא הם כוללים את כל שלוש חלקי המצוה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה. אבל אליבא דה'מועדים וזמנים' אין כל זה בגדר חיוב גמור מן התורה, ואין מלשון הרמב"ם ראיה כלל לדברי הגר"ח זצ"ל.
ראיה מה'חיי אדם' דלא כה'עמק ברכה'
מתוך דברי ה'חיי אדם' (סי' ק"ל) נראה להוכיח גם כן דלא סבירא ליה כחידושו של ה'עמק ברכה' בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, דהנה בדבריו ב'סדר בקצרה' (אות ז') כתב, וז"ל: "והנכון כמו שנוהגים היראים לפרש ההגדה בלשון אשכנז, או בלשון שמבינים, שהרי גם נשים חייבות בכל המצוות ובאמירת הגדה, ולכן חיוב שגם המשרתת תשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה, ואם צריכה לצאת לחוץ לבשל, עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש. ולכשיגיע לר' גמליאל אומר כל שלא וכו' תכנס ותשמע עד לאחר שתיית כוס שני, שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא. ונוהגין שגם קוראין אותם שתשמע העשר מכות שהביא על המצרים, כדי להגיד להם כמה ניסים עשה הקב"ה בשביל ישראל". [והובאו דברים אלו במשנ"ב (סי' תע"ג ס"ק ס"ד)].
ולעיל שם (סעיף י"א) כתב עוד ה'חיי אדם', וז"ל: "כל אחד מישראל מחויב מן התורה לספר יציאת מצרים בליל ראשון מדאורייתא ובליל ב' מדרבנן, והיא מצוה נוספת על כל שאר לילות, שהרי בכל לילה חייב להזכיר יציאת מצרים, אבל בלילה זה חייב לספר המעשה וכמו שנסדר בהגדה, ולכן אמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו, ר"ל הטעם של ג' דברים אלו שהם פסח מצה ומרור לא יצא".
מתבאר מכלליות דברי החיי"א כי מה שהתחדש בליל הסדר יותר מכל הלילות הוא, דבלילה זה יש 'לספר ביציאת מצרים', ולא רק 'להזכיר', אבל חיוב הסיפור כולל רק את אמירת אותם שלשה דברים שאם לא אמר אותם לא יצא יד"ח, אבל כל שאר ההגדה אין עליו חיוב אמירה מצד המצוה דאורייתא ממש, אלא הוי לתוספת ושלימות המצוה מדרבנן. ולכן למשרתת שצריכה לבשל אפשר לקרוא לה רק כשאומרים אותם שלשה דברים. ונמצא שאין לנו מקור כלל דבשביל לקיים את החיוב דאורייתא צריך את כל שלושת החילוקים שאמר הגר"ח הנ"ל.
דברי ה'בנין ציון' דלא כה'עמק ברכה'
גם מדברי ה'בנין ציון' (סי' ל') מבואר כדברי החיי"א הנ"ל, ודלא כדברי ה'עמק ברכה', וז"ל: "לולא דברי הראשונים היה נלע"ד שמה שאמר ר"ג לא יצא י"ח, לא לענין אכילת פסח מצה ומרור קאמר, אלא לענין מצות ספור יציאת מצרים. שכבר הקשו הפוסקים מה ענין מצות עשה של ספור יציאת מצרים בליל פסח, כיון שבכל לילה יש חיוב להזכיר יצ"מ, כדרשת בן זומא דפסקינן כוותיה. ותרצו דבכל לילה די בזכירה לחוד, אבל בליל פסח צריך להרבות לספר. והנה למעלה אין לזה שיעור, ולכן אמרו רז"ל 'כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח, אבל הרי צריך שיעור למטה כמה יספר ויהיה יוצא י"ח מצות סיפור יציאת מצרים.
"ונלע"ד דלזה בא ר"ג ומפרש ב' דברים. האחד, שהמועט להיות יוצא הוא לפרש טעמי פסח מצה ומרור, כדדרשינן מוהגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה לא נאמר אלא כשמראה על פסח מצה ומרור. וגם מפורשים טעמים של ג' דברים הללו בג' פסוקים שצותה התורה לספר לבנים. טעם פסח, בפסוק 'ואמרתם זבח פסח הוא'. וטעם מצה, בפסוק 'ואמר אליו בחוזק יד הוציאנו' וגו', שהוא שלא הספיק בצקם להחמיץ. וטעם מרור, בפסוק 'ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים'. ועוד שנית נשמע מדברי ר"ג, שאפילו סיפר כל הלילה מיציאת מצרים, ולא פירש טעמים הללו לא יצא יד"ח סיפור יציאת מצרים. ולכן נסמכו דברי ר"ג במתניתין אחר מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכו', להודיענו שגם זה מדבר מענין מצות הגדה. ופירוש זה נכון לענ"ד", עכ"ל ה'בנין ציון'. ומבואר מכל דבריו דאין כל חלקי ההגדה מוכרחים בכדי לקיים המצוה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים, ודלא כדברי ה'עמק ברכה' הנ"ל.