סימן כ' - שכונת 'רמות' – אימתי יש לנהוג בה פורים · א. שני דרכים בגדר הברכה 'על ביעור חמץ'
מחלוקת הפוסקים אם צריך להניח פתיתים קודם בדיקת חמץ
כתב הרמ"א (סי' תל"ב ס"ב): "הגה. ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה. ומיהו אם לא נתן לא עיכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא". וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ג), וז"ל: "ומיהו כו'. חולק על זה, דאין כאן חשש ברכה לבטלה, דכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא, ואם לא ימצא אין בכך כלום".
המקור לנדון זה דהנחת פתיתי חמץ, הוא בב"י בשם הכל בו, וז"ל: "כתב הכל בו (סי' מ"ח. ו' ע"ד), נהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתים של פת בחורי הבית, כדי שימצאם הבודק ויבערם, שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה. ואנו לא חששנו בזה, לפי שדעתנו כשמברכין על הביעור לבער אם נמצא". והרמ"א ב'דרכי משה' (ס"ק ב') כתב כי 'מהר"ר ישראל ברין כתב דצריך להניח פתיתין'.
ביאור ה'שבלי הלקט' שנחלקו האם המצוה היא החיפוש או המציאה
ונראה מתוך דברי הפוסקים הנ"ל דנחלקו כאשר בדק אדם ולא מצא חמץ, האם ברכתו הוי ברכה לבטלה, או לא. וצריך להבין במאי פליגי. והנה ב'שבלי הלקט' (סי' ר"מ) כתב, וז"ל: "מצאתי בתשובות הגאונים, כשמברך אדם על ביעור חמץ, אינו חושש אם אינו מוצא, דמ"מ ביעור חמץ הוא, שמחזר אחריו לבער וחייב לברך. ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דלא סבירא ליה, דכיון שהברכה היא על הבדיקה ועיקר הבדיקה היא הביעור שמבערו ומפניהו להוציאם מביתו, על מה יברך, והלא אינו מבער ואינו מפנה ואינו עושה שום דבר".
ונראה מאלו הדברים דנחלקו הדעות הנ"ל, האם המצוה היא עצם החיזור אחר החמץ, ואין צריך למצוא חמץ בפועל, דגם בלא זה לא הוי ברכה לבטלה, שהרי קיים את המצוה שהיא החיפוש אחר חמץ. או שהמצוה היא מציאת החמץ, וממילא אם חיפש ולא מצא ברכתו הוי ברכה לבטלה.
וכן מבואר להדיא בשו"ע הרב (שם סעיף י"א) בטעם האומרים שאין צריך להניח פתיתים, וז"ל: "מעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו אף על פי כן לא בירך לבטלה שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה".
דברי הגר"א בביאור המחלוקת אם צריך להניח פתיתים
מדברי הגר"א (שם ס"ק ט') עולה דרך אחרת בביאור מחלוקת הפוסקים הנ"ל, האם צריך להניח פתיתים או לא, דז"ל: "מחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכתב הרא"ש בפרק א' דברכות (סי' י"ג) בברכת הסוכה על השינה וכו'. ועוד ראיה שאין צריך, מברכת המפיל".
וכך הוא ביאור דבריו של הגר"א, אשר באו כדרכו בקודש בקצרה מאד, דהנה ברא"ש שם כתב: "שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה, דיותר חמירה שינה מאכילה, דמותר לאכול עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל ר"ת השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה, כגון שינה וטיול ושנון, ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן".
מבואר שנחלקו ר"י ור"ת האם אפשר לברך על שינה בסוכה. שיטת ר"י דאין לברך על השינה שמא לא ירדם, ונמצא דברכתו היתה לבטלה. אבל מדברי ר"ת נראה דלא חיישינן להא, וכבר היה אפשר לברך על השינה, אלא דיש טעם אחר למה אין לברך, מכיון שנפטר בברכה שבירך על האכילה.
על פי זה כתב הגר"א, דמחלוקת דידן תליא במחלוקת דר"י ור"ת, שהרי גם בבדיקת חמץ יש חשש אולי לא ימצא חמץ, ולכן אליבא דר"י הסובר דחיישינן בסוכה שמא לא ירדם, ולכן לא יברך על השינה, הוא הדין הכא אין לברך בבדיקת חמץ, מכיון שיש חשש שמא לא ימצא חמץ. אבל לפי ר"ת שאפשר לברך מעיקר הדין על השינה, אע"ג שיש חשש שלא ירדם, הוא הדין בבדיקת חמץ אפשר לברך, אע"ג שיש חשש שלא ימצא חמץ.
על עיקר מחלוקת זו של ר"י ור"ת, והעולה עפי"ז לענין נדון דידן, כתב הגר"א דיש ראיה לשיטת ר"ת שאפשר לברך על השינה, גם אם יש חשש שלא ירדם, וממילא הוא הדין שאפשר לברך בבדיקת חמץ מבלי להניח פתיתים, אע"ג שאולי לא ימצא חמץ, מברכת המפיל, שהרי ברכה זו תקנו אותה על השינה, וחזינן דאין חוששים שמא לא ישן, וממילא הוא הדין דאין לחשוש שמא לא ישן לענין ברכה על השינה בסוכה, והוא הדין לענין עשיית ברכה על בדיקת חמץ מבלי להניח פתיתים.
ביאור דברי הגר"א
ונראה לבאר ביסוד הדברים העולים מדברי הגר"א, דאפשר לברך על דבר שאולי לא תתקיים המצוה, דהטעם בזה הוא, דכל מצוה שדרך קיומה אינו תלוי ביד האדם שיקיים המצוה בודאי, כמו בדיקת חמץ, שאולי לא ימצא חמץ, וכמו בשינה בסוכה, שאולי לא ירדם, וכן לענין ברכת המפיל, בכל כי האי גוונא מעיקרא כך היתה תקנת חז"ל, שאפשר לברך גם על הספק, מכיון שלעולם אין אפשרות אחרת. ונמצא לדרך זו, דאין אנו צריכים לבוא לדרכו השו"ע הרב הנ"ל, דהמצוה היא עצם החיפוש אחר חמץ, ולא מציאת החמץ בפועל. אלא לעולם איכא למימר דסובר הגר"א שבבדיקת חמץ המצוה היא מציאת החמץ, ולא עצם החיפוש, אלא דאעפ"כ אפשר לברך, מכיון דכך היתה התקנה באלו המקומות, לעשות ברכה על הספק.
ביאור אחר בדברי הגר"א
ברם, מדברי המשנ"ב הנ"ל יש להוכיח דנקט ביאור אחר בדברי הגר"א, דז"ל: "ומיהו כו'. חולק על זה, דאין כאן חשש ברכה לבטלה, דכן הוא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו, שמא ימצא, ואם לא ימצא אין בכך כלום". וכתב ב'שער הציון' (ס"ק י') דהמקור לסברא זו הוא בהגר"ז, וכן משמע מהגר"א. ומבואר דנקט בביאור דברי הגר"א דמה שאפשר למברך על בדיקת חמץ, אע"ג דהוי ספק אם ימצא חמץ, היינו מכיון שהמצוה היא החיפוש, ולא המציאה. וזהו דלא כדברינו בדרך הראשונה, דלעולם המצוה היא המציאה, אלא שהתירו חז"ל באופנים אלו לברך על הספק, אלא המצוה היא החיפוש, וממילא הוי ברכה על הודאי.
לפי דרך זו, יהא עלינו להוסיף ולומר בדברי הגר"א שהשווה הנדון דברכת המפיל לנדון דידן, דמה שאפשר לברך על המפיל על השינה, אע"ג שאין ברור הדבר שישן, היינו על דרך האמור לעיל בבדיקת חמץ, שאין הברכה על עצם השינה, אלא תקנו את הברכה על עצם מה שהאדם מכין עצמו אל השינה. וכן לענין ברכה על השינה בסוכה, נצטרך לומר שאין הברכה עולה על עצם השינה, אלא על עצם מה שהאדם מכין עצמו לישן בסוכה. והדמיון בין שינה בסוכה ובדיקת חמץ וברכת המפיל זה שבשלושתם אינם ביד האדם להרדם בסוכה ולמצוא חמץ ולהרדם אחרי ברכת המפיל. וזה מחייב להגיד שחז"ל תיקנו הברכה על מעשה האדם שבידו לעשות. שזה ללכת לישון בסוכה ולעשות מעשה חיפוש בבדיקת חמץ וללכת לישון בברכת המפיל. כך עולה כמוכרח מדברי הגר"א שהשווה אלו הנידונים אהדדי, על פי הבנת המשנ"ב בסברת הגר"א בנדון בדיקת חמץ. ודו"ק.