אור ברסלב
מאור המועדים סימן י"ז - בגדר משלוח מנות האם מדין רעות או צרכי הסעודה

מאור המועדים

סימן י"ז - בגדר משלוח מנות האם מדין רעות או צרכי הסעודה

סימן ט"ז - בדיני 'בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר'

א. ארבעה טעמים למצות 'משלוח מנות'

'תרומת הדשן' – שיהיו צרכי הסעודה

ב'תרומת הדשן' (סי' קי"א) כתב: "שאלה. בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לא. תשובה. יראה דאין יוצאים בהן, דנראה טעם דמשלוח מנות הוא, כדי שיהא לכל אחד די וסיפק לקיים הסעודה כדינא, כדמשמע בגמ' פ"ק דמגילה (ז,ב) דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחליפין סעודתייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות, אלמא טעמא משום סעודה היא".

מבואר מדברי ה'תרומת הדשן' דהטעם דתקנו לשלוח מנות איש לרעהו בפורים, הוא, בכדי שיוכלו כולם לקיים המצוה דסעודת פורים, שעל ידי משלוח המנות 'יהא לכל אחד די וסיפק לקיים הסעודה כדינא'.

'מנות הלוי' – להרבות אחוה ורעות

בפירוש 'מנות הלוי' על המגילה (פ"ט פסוק ט"ז) כתב, וז"ל: "עוד הוסיפו ומשלוח מנות וגו', כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצר הצורר מפוזר ומפורד". ולמדנו מדבריו טעם אחר למה תקנו לשלוח מנות בפורים, דזהו בכדי להרבות האחוה והרעות בין בני ישראל, היפך ממה שאמר המן על עם ישראל שהוא 'מפוזר ומפורד'.

הריטב"א – להגדיל השמחה

מדברי הריטב"א (מגילה דף ז' ע"א ד"ה גרסינן) בענין מצות מתנות לאביונים, יש ללמוד טעם נוסף למצות משלוח מנות, דז"ל: "ואין מדקדקין בדבר. פירושו בירושלמי, שכל הפושט יד ליטול, יתנו לו, לומר שנותנים לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות".

ולמדנו מסוף דברי הריטב"א דהתכלית של מצות משלוח מנות היא, להרבות שמחה בישראל. וכשם שהתכלית של מצות מתנות לאביונים, היא, שיהיו האביונים שמחים על ידי כך, הוא הדין והוא הטעם במצות משלוח מנות, שיהיה המקבל שמח במה שקיבל.

ראיה מהרמב"ם כהריטב"א

בספר 'ברכת אברהם' (מגילה שם) כתב כי גם מדברי הרמב"ם משמע כדברי הריטב"א בטעם מצות משלוח מנות, דז"ל (פרק ב' הל' י"ז) "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

ונראה מדברי הרמב"ם דכל המצוות שהזכיר, דהיינו, מתנות לאביונים וסעודה ומשלוח מנות, כולן הן מטעם אחד של ריבוי שמחה, אלא שהרמב"ם כותב דהשמחה שיש במתנות לאביונים עולה על כולנה. אבל אי נימא דתכלית מצות משלוח מנות היא, להרבות אחוה ורעות, ואינה קשורה לריבוי שמחה, מה שייך לומר דמתנות לאביונים עדיפא מכיון שיש בה יותר שמחה, והלא משלוח מנות היא ענין אחר לגמרי של ריבוי אחוה ורעות. אלא "משמע שזה מעיקר המצוה של שמחת היום, כמו המשתה שלו, כמו כן משלוח מנות ומתנות לאביונים, וזה עדיף דשמחתו יותר גדולה".

ועיין ב'ערוך השולחן' (סי' תרצ"ה סעיף י"ז) שכתב בתו"ד לגבי מי 'ששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים ויגיעו לו בפורים', בזה"ל: 'ועוד דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לי עתה מה ששלח מקודם'. ומבואר ג"כ דנקט כשיטה זו בטעם מצות משלוח מנות.

מהר"ל – להראות שהאדם בשלימות ויכול לתת לאחרים

המהר"ל בספרו 'אור חדש' על מגילת אסתר (פ"ט פסוק י"ז) כתב בביאור המצוה דמשלוח מנות טעם וענין נוסף, וז"ל: "לכך הוסיף לומר 'ומשלוח מנות איש לרעהו', כי כאשר הוא בשלימות לגמרי, הוא ג"כ משפיע לאחרים מטובו, כמו שהתבאר למעלה אצל 'ויתן משאות כיד המלך', וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים. ולכן כל אלו שזכר, ר"ל שיהיה האדם בשלימות ויוסיף עוד שלימות, עד שהוא משפיע לאחר".

מבואר במהר"ל דטעם מצות משלוח מנות הוא, להראות על כך שהאדם השולח נמצא בשלימות, כי מתי שאדם נמצא בשלימות הוא משפיע לאחרים. ובפורים אחרי הסעודה והמשתה, האדם מגיע לשלימות, ואז הוא משפיע מטובו גם על אחרים במשלוח מנות. ומהאי טעמא הוזכר משלוח מנות בפסוק אחר משתה ושמחה.

ועיין בשו"ת 'בית שערים' (או"ח סימן ש"פ ד"ה ואשר אנכי) שהזכיר את דברי המהר"ל בתו"ד בנדון מי ששלח מנות ונגנבו או נאבדו, וז"ל: "מצאתי לזקני הגאון מהר"ל מפראג בספרו אור חדש על מגילת אסתר, עוד טעם על מצות משלוח מנות, להראות שהוא בשלימות גדול עד שיכול להשפיע מטובו גם לאחרים", ועל פי זה העלה דגם אם אבד המשלוח, קיים תכלית המצוה, יעו"ש.

הנה זכינו לראות ארבעה טעמים שונים למצות 'משלוח מנות': א. עבור צרכי הסעודה. ב. להרבות אחוה ורעות. ג. להגדיל השמחה. ד. שיעיד האדם על עצמו שהוא בשלימות עד שיכול להשפיע על אחרים.

פוסקים רבים, בתוך דבריהם בדיני משלוח מנות, ובתשובות שכתבו על שאלות שונות הנוגעות לקיום מצוה זו, הזכירו בעיקר את שני הטעמים הראשונים, ועל פי אלו שני הטעמים עיינו ודנו באופנים שונים של משלוח מנות, האם נתקיימו אלו הטעמים, או לא. בדברינו להלן נציע בס"ד נדונים רבים בפוסקים במצות משלוח מנות, הנוגעים בשני הטעמים הנ"ל, פעמים נבוא בארוכה ופעמים בקצרה, אבל הצד השוה שבכולם שהם נוגעים ותלויים בטעמי המצוה [עכ"פ לחלק מהפוסקים].

ב. בטעם הדבר שבפורים שחל בשבת, הסעודה היא ביום ראשון

בטרם נבוא אל המכוון, נציע בקצרה מה שיש לכאורה ראיה אלימתא לדרכו של ה'תרומת הדשן', דמצות 'משלוח מנות' קשורה היא לסעודת היום, והוא מפורים שחל להיות בשבת, וכדיבואר להלן.

דברי הראשונים למה זמן סעודת פורים הוא ביום ראשון

ב'ארחות חיים' (דין סעודת פורים אות ל"ו) כתב, וז"ל: "סעודת שבת שחלה להיות בשבת, מאחרין אותה ואין מקדימים אותה, והטעם שאין עושים אותה בשבת, משום דלא מצו לקיומי 'ומשלוח מנות איש לרעהו'. ובירושלמי נותן טעם אחר, דכתיב 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה', מי ששמחתו תלויה בבית דין, יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים, כלומר, דמוקדש וקאי מששת ימי בראשית".

וכך כתב המאירי (מגילה דף ה' ע"א), וז"ל: "בתלמוד המערב שאלו ויעשה אותה, והשיבו, 'לעשות אותם' כתיב, את ששמחתו תלויה בב"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ועוד שהרי משלוח מנות היה נדחה".

טעם הדבר שאין שולחין מנות בשבת

מבואר בדברי הראשונים הנ"ל, דאי אפשר לקיים מצות משלוח מנות בשבת, וכתב ה'ברכי יוסף' (סי' תרפ"ח ס"ק ט"ו) דהטעם בזה הוא ד'כי ליכא ערוב אסור לשלוח בשבת'.

עד"ז איתא גם בחזו"א (או"ח סי' קנ"ה ד"ה ד, ב'), וז"ל: "מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, פרש"י ואי אפשר בשבת. נראה דר"ל דאי אפשר להביא מתנות לבית עני, משום איסור הוצאה. ונראה דמהאי טעמא אי אפשר לקיים משלוח מנות בשבת. ואפשר דאין לקבוע מצוה זו בשבת, דהוי עובדא דחול כיון דכל העם עוסקים בזה".

טעם הדבר דהסעודה צריכה להיות ביום ששולחין המנות

כל זה הוא טעם למה אי אפשר לקיים מצות משלוח מנות בשבת, אבל עדיין צריך להבין מה שמבואר בראשונים הנ"ל דמכיון שאי אפשר לקיים מצות משלו"מ בשבת, הרי שממילא גם מצות סעודת פורים נדחית ליום ראשון, דלכאורה מה שייכות יש בין אלו שתי המצוות. והמוכרח הוא לכאורה דתכלית מצות משלו"מ היא שיהיו לאנשים צרכי סעודה, ולכן נדחית מצות הסעודה יחד עם מצות משלו"מ. וצריך עיון מה נאמר בזה אליבא ד'המנות הלוי' דטעם מצות משלו"מ הוא להרבות אחוה ורעות, דאי הכי, מה טעם יש בדבר שסעודת פורים צריכה להיות ביום שבו מקיימים מצות משלוח מנות.

ויש לישב השאלה על פי דברי המהרלב"ח (סי' ל"ב), דאחר שהאריך הרבה בבירור אימתי הוא עשיית סעודת פורים באופן שחל בשבת, סיים התשובה וכתב: "מנות איש לרעהו זמנם הכי הוא [דהיינו, ביום ראשון כמו שהוא זמן הסעודה], כי המנות הם מהסעודה שהוא עושה לעצמו לפעמים, כדאמרינן (מגילה ז,ב) מחלפי סעודתייהו אהדדי, והוא מבואר".

ולמדנו מדבריו הקצרים דהטעם לקבוע את יום מצות סעודת פורים דוקא ביום בו מקיימים מצות משלוח מנות, הוא, מכיון שכך היה דרך קיום המצוה דמשלו"מ, לשלוח מנות מאותו אוכל שהכינו לסעודה. ונמצא לדבריו דאין כאן שייכות פנימית המיוסדת על פי טעמי המצוות, אלא טעם המיוסד על דרכי בני האדם, והבן. בעיקר הנדון, אימתי הוא זמן קיום מצות משלוח מנות, באופן שפורים חל בשבת, עיין להלן (אות ז') מה שכתבנו בזה.

ג. מי ששלח משלו"מ והמקבל לא רצה לקבלם או מחל לו

מחלוקת הרמ"א וה'פרי חדש'

כתב הרמ"א (סי' תרצ"ה סעיף ד'), 'ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו, יצא'. ומבואר דאפשר לקיים מצות משלו"מ איש לרעהו, גם באופן שרעהו לא קיבל המשלוח בפועל, אלא אמר לו 'הריני כאילו התקבלתי', או שמחל לו, דמכל מקום קיים המצוה בעצם מה ששלח לו. וב'דרכי משה' (ס"ק ז') הביא דין זה בשמו של מהר"י ברי"ן.

אבל ה'פרי חדש' (שם) נחלק על הרמ"א, וכתב, 'תימא דזה מנין לו'. ומבואר דסבירא ליה להפר"ח דאין מקיימין המצוה אלא באופן שהאדם קיבל את המשלוח המנות לידו. וצריך להבין במאי פליגי הרמ"א והפר"ח, למה להרמ"א סגי בעצם מעשה שליחת המנות, ואילו להפר"ח צריך שיבואו לידי המקבל דוקא.

ביאור ה'חתם סופר' במה נחלקו

בשו"ת 'חתם סופר' (סי' קצ"ו) כתב דמחלוקת הרמ"א והפר"ח יש לתלות אותה בשני הטעמים המבוארים לעיל בטעם מצות משלו"מ, וז"ל: "והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה"ד כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי השמחה, אולי לא יספיק לו סעודתו, הרי חברו מסייעו. ויש לומר אפילו אית ליה טובא, מכל מקום תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו, כבסוף מס' תענית. ואם כן כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום, אלא אפילו אית ליה מכל מקום לא ימחול, משום שלא לבייש.

"אך בספר מנות הלוי כתב בשם ראשית להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד. פירוש במקום שראויה להיות עם אחד, הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות. אם כן יש לומר, כיון ששלח והראה חבתו, אע"פ שזה מוחל לו, כבר יצא ידי חובה. ויפה כתב הפר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכתב משמו להכריע בזה".

ומבואר מדברי החת"ס דנדון דידן, תלוי בטעמים שכתבו האחרונים למצות משלוח מנות, דאם הטעם בשביל שיהיה לכל ישראל אוכל לקיים סעודת פורים, אזי אין מקיימים המצוה בשליחה בלא קבלה, דסוף סוף לא נסתייע בסעודתו. אבל אם הטעם בכדי להרבות אחוה וריעות, אזי מועלת מחילה, כי אף שלא קיבל המשלוח, בעצם הרצון לתת לו, הרי הרבה אחוה וריעות.

ונראה מסוף דברי החת"ס כי הסכים עם הפר"ח, כי מנלן להכריע בין אלו שני הטעמים, ואולי טעמו של התרוה"ד עיקר. וכן נקט ה'משנה ברורה' (שם ס"ק כ"ד) דדעת החת"ס היא כהפר"ח, יעו"ש.

מדברי הלבוש מוכח דלא כה'חתם סופר'

בספר 'שלמי תודה' (סי' כ"ז) יפה העיר על דרכו של החת"ס, משיטת הלבוש (סי' תרצ"ה סעיף ד'), דבתחילה כתב כטעמו של התרוה"ד, וז"ל: "והמנות יהיו מיני מאכל או מיני משתה, שאין לשון מנות אלא לשון מאכל ומשתה. ועוד שאין טעם המשלוח אלא כדי שיהיה לכל אדם לאכול כדי סיפוקו, ודברים המענגים ומשמחים את האדם כדי לשמוח בפורים". הרי להדיא דטעם מצות משלוח מנות הוא בשביל שיהיה די צורך הסעודה. ולדרכו של החת"ס עולה כי אליבא דטעם זה העיקר הוא כהפר"ח, ואילו הלבוש כתב להלן שם כהרמ"א, ד'אם הוא שולח וחבירו אינו רוצה לקבל או מוחל לו, יצא'.

ומוכח אם כן מדברי הלבוש דאין מחלוקת הרמ"א והפר"ח תלויה בטעמי המצוה, ולטעמו של התרוה"ד עולה דאין יוצאים בלא שהאדם קיבל המשלוח מנות לידיו, אלא מבואר להדיא כי גם לטעמו של התרוה"ד, אפשר לנו לומר דמקיימים המצוה באופן זה. ומעתה שוב חוזרים אנו אל הצורך להבין על איזה ציר סובבת והולכת מחלוקת הרמ"א והפר"ח.

דברי ה'קרבן נתנאל' בביאור דינו של הרמ"א

כתב ב'קרבן נתנאל' (רא"ש סימן ז' פ"ק דמגילה באות ט'), וז"ל: "ואם שלח לרעהו והוא אינו רוצה לקבל או מוחל לו, יוצא, כ"כ רמ"א בהג"ה סוף סי' תרצ"ה. וכתב עליו פ"ח תימה דזה מנין לו. ובדרכי משה לקח דין זה ממהר"י ברי"ן. והביא ראיה לדבריו ממסכת נדרים דף ס"ג האומר לחבירו קונם אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור א' של חיטין ושתי חביות של יין, הרי זה יכול להפר נדר שלא ע"פ חכם, ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכתב הרשב"א הטעם דבקיום המעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי, שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, א"כ מעכשיו יכול לומר לו הריני כאלו נתקבלתי והחזרתיך, דאפוכי מטרתא למה לי, והאי טעמא שייך גבי משלוח מנות".

מחלוקת ראשונים בדינא ד'הריני כאילו התקבלתי'

הראיה אשר הובאה ב'קרבן נתנאל' [ולא ברירא בשם מי אמרה, כי בדרכ"מ שלפנינו ליכא. ובשו"ת 'בנין ציון' (סי' מ"ד) נקט דזו ראייתו של הקר"נ] תלויה היא לכאורה במחלוקת ראשונים וכדיתבאר לפנינו.

הנה בגמרא בנדרים (דף כ"ד ע"א) איתא: "האומר לחבירו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין, ר' מאיר אומר עד שיתן, וחכ"א אף זה יכול להתיר את נדר שלא על פי חכם, שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי".

וכתב הר"ן (ד"ה הריני כאילו התקבלתי): "וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי, דכיון שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך, דאפוכי מטראתא למה לי. אבל בבטול מעשה, כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני, לא שייך למימר הכי, לומר לו הרי הוא כאילו לא הלכת שא"א, ואיכא מאן דפליג שאפילו בענין זה יכול לומר כן, שאותו תנאי לא אמרו מתחילה אלא להשלים רצונו, שהיה רוצה שלא ילך, ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לא ילך כבר נשלם רצונו".

ביאור ה'קובץ שיעורים' במחלוקת הראשונים

מבואר מדברי הר"ן דהראשונים נחלקו אימתי אפשר לומר 'הריני כאילו נתקבלתי'. הרשב"א סבירא ליה כי דוקא בדבר שאפשר לקחת ולהחזיר, אמרינן 'הריני כאילו נתקבלתי', אבל בדבר התלוי במעשה, דאמר לו 'לא תלך' והלך, אין שייך לומר 'כאילו לא הלכת'. ויש ראשונים הסוברים דגם באופן זה אפשר כאילו לא הלכת. וצריך להבין במאי פליגי.

וכתב לבאר ב'קובץ שעורים' (ב"ב אות א'), וז"ל: "כתב הרא"ש דמהניא מחילה לפוטרו מלעשות כותל, דחוב ממון יש לו עליו לסלק היזק ראייתו. וקשה דלא מהניא מחילה אלא היכא דחיובו הוא רק מפני סיבה קודמת, כמו הלואה ונזיקין וכו', דלאחר המחילה לא יתחייב עוד. אבל הכא כל שעה ושעה הוא מתחייב לסלק היזק ראייתו, ולא עדיפא מחילה מאילו כבר בנה הכותל ונפל דצריך לבנות עוד הפעם.

"והנה בהא דמהני מחילה בתנאי, נחלקו הראשונים בטעם הדבר, דיש מפרשים דהתנאי היה רק אם יקפיד, והוא כמו תנאי על תנאי. אבל הרשב"א כתב דלא מהני מחילה בשום תנאי, רק בתנאי של ממון ע"מ שתתן לי מאתיים זוז, דכיון דאילו נתנה לו היה יכול להחזירם לה, ואמרינן אפוכי מטרתא למה לי, ויכול לומר הריני כאילו התקבלתי. וגבי תנאי ליכא חיובא כלל לקיים התנאי, ומכל מקום מהניא מחילה, משום דהויא כקבלה לדעת הרשב"א, מטעם אפוכי מטרתא למ"ל. ולשיטה זו אפשר לומר כן גבי מחילת חוב, דהויא כקבלה, וה"ה הכא כשמחל לו החוב, הוי כאילו נתן לו דמי הכותל, ולא יכול עוד לחזור ולתבעו".

ראיית הקר"נ תלויה בראשונים, אליבא דהקוב"ש

מתבאר מדברי ה'קובץ שיעורים' דממחלוקת הראשונים הנ"ל עולה דנחלקו בעיקר ההבנה בהא דאמרינן 'הריני כאילו נתקבלתי'. דלשיטת הראשונים דבכל תנאי אמרינן הכי, על כרחך הביאור בזה דכל עיקר התנאי שעשה מלכתחילה, היה בתנאי שלאחר מכן יקפיד על קיום התנאי, אבל אם לא יקפיד אזי ליכא לתנאה כלל. וממילא מובן כי גם בתנאי דע"מ שלא תלך למקום פלוני והלך אפשר לומר 'הריני כאילו נתקבלתי', והיינו, דבזה הוא מבטל את התנאי מעיקרא.

אבל לשיטת הרשב"א לא אמרינן כלל סברא זו, דהוי תנאי על תנאי, אלא רק בתנאי דע"מ שתתן לי מאתיים זוז מועיל להגיד 'הריני כאילו נתקבלתי', כי גם אם יקבל בפועל, יוכל להחזיר הממון שוב אליו, וממילא אמרינן אפוכי מטרתא למה לי, ונחשב כאילו קיבל הממון ממש ונתקיים התנאי. וטעם זה כמובן אינו ניתן להאמר כלל בתנאי דלא תלך למקום פלוני.

ומעתה נבוא לדברי ה'קרבן נתנאל' הנ"ל, שהביא ראיה מסוגיא דנדרים הנ"ל למשלוח מנות. ופשוט דהגם דהחולקים על הרשב"א היא השיטה המקלת יותר, ושיטת הרשב"א היא מחמירה יותר, כל זה הוא בדיני התנאים, אבל בנדון משלוח מנות, האם אפשר לומר שתתקיים המצוה מבלי שיקבל את המנות לידיו, מכח דינא ד'הריני כאילו נתקבלתי', הרי דלהרשב"א יעלה קולא, ולהחולקים יעלה חומרא. דלהרשב"א דמכח דינא ד'הריני כאילו התקבלתי' הוי כנתקיים התנאי וכאילו קיבל ממש, אזי גם במשלו"מ אמרינן דקיים המצוה על ידי כך. אבל להחולקים על הרשב"א, הלא אין לנו ראיה מהגמרא בנדרים לסברא זו, דלגבי התנאים הוא סברא אחרת לגמרי כמבואר לעיל, וסברא זו דהוי כתנאי על תנאי, אינה שייכת כלל לגבי קיום מצות משלו"מ, ולכן אליבא דהני ראשונים אין לנו מקור כלל מהגמרא בנדרים דאפשר לקיים המצוה דמשלו"מ גם באופן שלא קיבל האדם את המשלוח לידו.

דחיית ראיית הקר"נ גם אליבא דהרשב"א

ובאמת נראה כי גם אליבא דהרשב"א אין הדבר מוכרח לומר דלגבי משלוח מנות מהני לומר 'הריני כאילו התקבלתי', ומשום דיש לבאר דלענין תנאי, הא דמהני אמירה זו אין משום דנחשב כאילו קיבל בפועל, אלא דאומדים אנו דעתו דמעיקרא לא עשה התנאי אלא אם יקפיד על קבלת הממון, ובאם שיאמר 'הריני כאילו התקבלתי', הרי שאינו מקפיד על קיום התנאי, ולכן בטל התנאי, אבל לא משום דנחשב שקיבל בפועל. ואי נימא הכי, ודאי לענין משלוח מנות אין זה מועיל.

ואמנם בספר 'ברכת אברהם' (נדרים שם 'בענין הריני כאילו התקבלתי' אות ד') כתב לצדד כביאור זה, וז"ל: "לכאורה יש לחקור בכל עיקר היסוד של הריני כאילו התקבלתי וכיו"ב, אם אין זה אלא מצד דיני האומדנא של התנאים, דכיון דהכוונה ענין ההרוחה או ענין אחר, בודאי כלול בזה דאם בעיניו נחשב כעשוי וכמתקיים, עי"ז נתקיים התנאי. או דזה מעיקר דיני התורה, וכמו דמצינו ענין 'לדידי שוה לי', כמו"כ יש דין של 'הריני כאילו נתקבלתי'.

ואי כהצד הראשון בחקירתו, אזי במשלוח מנות גם אליבא דהרשב"א לא יועיל מה שיאמר המקבל 'הריני כאילו נתקבלתי'. [ומה שהרשב"א סבירא ליה דבשאר תנאים אין מהני לומר הריני וכו', כגון בתנאי אם תלך, והלך, יש לומר כי רק בענין הנוגע לרווחתו, כקבלת ממון אמדינן דעתו דיהיה הדבר תלוי בהקפדתו, ולא בתנאי של מעשה שאינו נוגע ממש לעושה התנאי, והבן].

דחיית דברי הקר"נ מחמת לשון הרמ"א

אכן, כל עיקר דבר זה, לתלות את דינו של הרמ"א בדינא ד'הריני כאילו התקבלתי', לכאורה אינו מוכרח, דהלא ברמ"א לא הוזכר כלל טעם זה, אלא כתב רק ד'אם שולח מנות לרעהו, והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא'. ורק ה'קרבן נתנאל' הסמיך את דינו של הרמ"א להאי דינא דהריני וכו'. ונראה דאת דברי הרמ"א יש לפרש גם באופן אחר, וכדרכו של החת"ס דמכל מקום הרבה אחוה ורעות בעצם השליחה, ומבלי להזדקק לדינא דהריני, וממילא אין דין זה תלוי לא במחלוקת הראשונים הנ"ל, ולא בחקירה בביאור דברי הרשב"א.

ואדרבה, נראה דמהא שהרמ"א לא הזכיר כלל דינא דהריני וכו', מוכח דאין דבריו מיוסדים על האי הלכתא, דאם המקור לדין זה הוא מהגמרא בנדרים, היה הרמ"א מפרש זאת, או לכל הפחות רומז לזה. ומדסתם, מוכח דאין חידושו בדינא דמשלוח מנות תלוי כלל בדינא ד'הריני כאילו התקבלתי'.

דברי המהר"ם שיק בביאור דינו של הרמ"א

כדברינו בהבנת דינו של הרמ"א, יש ללמוד מדברי המהר"ם שיק (סי' שמ"א), וז"ל: "מה שנראה מדברי מעלתו נ"י דשילוח מנות תליא אי מי שנשלח לו אוכל הדבר, דעתי לא כן ידמה, אלא דהעיקר הוא השלום והחזקת טובה, שחבירו רואה שהוא אוהבו, וכמים פנים אל פנים. וראיה לזה מדקי"ל דאם מי שנשלח לו מוחל, יצא ידי מצות שילוח מנות, ושם הרי לא אכל ולא נהנה, ומכל מקום יצא, משום דעכ"פ החזקת טובה איכא.

"ואע"ג דבעלמא מחילה כה"ג לא מהני, אלא אם כן אמר הריני כאילו התקבלתי, יעויין נדרים דף כ"ד, אפילו הכי כאן דעל כל פנים החזקת טובה אית ביה, כיון דשלח לו, נתחזקו שרשרות אהבה ביניהם, וזה תועלת המשלוח מנות. כן נראה לפענ"ד".

הנה מבואר להדיא בדבריו דהוה פשיטא ליה דדינו של הרמ"א אינו מדינא ד'הריני כאילו התקבלתי', ומשום דבנדרים צריך לומר להדיא 'הריני כאילו נתקבלתי', ואם לא אמר זאת, חסר בקיום התנאי. ואילו הכא במשלו"מ אין מבואר דצריך האדם לומר הריני וכו', ועל כרחך דהוא מטעם אחר, דנתרבה עכ"פ השלום, האחוה והרעות.

ביאור דברי המשנ"ב בשיטת הרמ"א

ה'משנה ברורה' (ס"ק כ"ג) לכאורה נקט בביאור דברי הרמ"א כה'קרבן נתנאל', דז"ל, 'או מוחל לו. רצה לומר, שאומר הריני כאילו התקבלתי'. ולכאורה צריך ביאור בדברי הקר"נ והמשנ"ב, דבשלמא על מה שכתב הרמ"א 'או מוחל לו', יש לבאר דהיינו באומר לו הריני וכו'. אכן הרמ"א הלא כתב קודם לו דגם אם 'הוא אינו רוצה לקבלם', קיים המצוה. ועל אופן זה קשה להעמיס דהוי מדינא דהריני וכו'.

ואפשר לבאר דברי המשנ"ב שאין כוונתו כמו דברי הק"נ אלא כוונתו להסביר את ההבדל בין "מחילה" שכתב הרמ"א לבין "אינו רוצה לקבלם" אז הסביר המשנ"ב שמחילה הכוונה "שאומר כאילו התקבלתי" ואינו רוצה לקבלם, זה שאינו רוצה לקבל בלי לומר הריני כאילו התקבלתי. אבל גם אם לא רוצה לקבל יצא ידי חובת משלוח מנות.

ביאורו של ה'בנין ציון' בדעת הרמ"א

בשו"ת 'בנין ציון' (סי' מ"ד) הוקשה לו גם כן על דרכו של הקר"נ, דאי נימא דטעמו של הרמ"א משום דינא דהריני וכו', למה לא כתב דין זה גם לגבי מתנות לאביונים. ולכן כתב ביאור אחר בדעת הרמ"א, וז"ל: "לענ"ד טעם המהר"י ברין ורמ"א, כיון שכתוב 'ומשלוח מנות', ולא כתיב 'ונתון מנות', כמו דכתיב 'ומתנות לאביונים', מזה נראה דלא הקפיד הכתוב אלא על השילוח, דהיינו שיוצא מן המשלח. אבל מתנה לא אקרי רק מה שבא מיד הנותן לידי המקבל, דרק אם בא לידו נקרא 'מתנה'. ולכן אם העני אינו רוצה לקבל, לא יצא ידי מתנות לאביונים, אפילו אם מועיל לענין נדר לומר הרי הוא כאלו התקבלתי, כיון דלא קיים כאן מצות הכתוב, ויכול לקיים בעני אחר. אבל כאן דכתיב 'ומשלוח מנות', דאין זה רק מצות שילוח, מששלח יצא.

"ובהכי ניחא לי מה שנסתפקתי, מי שמביא בעצמו מנות לחבירו, אם יצא ידי 'ומשלוח מנות', דאנן אמרינן שלוחו של אדם כמותו, אבל איפכא לא מצאנו, שיהא הוא כשלוחו, וכיון דהכא כתיב 'ומשלוח מנות', נימא דדוקא בעינן ע"י שליחות, אבל על ידי נתינה לא. ותמהתי שלא ראיתי לפוסקים שהעירו על זה. אבל לפי מה שכתבתי יש לומר, כיון דב' טעמים דשילוח מנות שכתבתי לעיל [אלו הטעמים שהובאו בריש הסימן] שייכים גם בנותן הוא בעצמו ליד חבירו, לכן יצא גם בנתינה. ומה שכתיב לשון 'שליחות', הוא להורות דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל. ולכן לא הזכירו הפוסקים איסור נתינה. ומכל מקום אולי לכתחילה טוב יותר לשלוח המנות ע"י אחר, כנלע"ד", עכ"ל ה'בנין ציון'.

ביאור מחלוקת הרמ"א והפר"ח אליבא דה'בנין ציון'

מדברי ה'בנין ציון' עולה דיש שתי אפשרויות כיצד לפרש את הלשון 'משלוח מנות', או דנימא כי מכאן יש ללמוד דסגי בעצם השליחה, ומקיימים המצוה גם אם המקבל לא רצה לקבל. או דנימא כי מכאן יש ללמוד דיש לקיים המצוה על ידי שליח דוקא, ולא שהאדם בעצמו יתן למקבל את המנות. ודעת ה'בנין ציון' נוטה יותר להצד הראשון, ובזה מצא מקור לחידושו של הרמ"א, ומאידך גיסא כתב בסו"ד כי לא מצאנו בפוסקים שיאמרו כי יש לתת המנות על ידי שליח, והיינו, משום דאנו נוקטים לעיקר כהאפשרות הראשונה בביאור התיבה 'משלוח' מנות.

וכשאנו הולכים בדרכו זו של ה'בנין ציון' הרי עולה כי לשיטת הפר"ח שנחלק על הרמ"א ולדעתו אין מקיימים המצוה בלא שהמקבל אכן קיבל המנות, אם כן לכאורה יעלה דלשיטתו צריך לתת המשלוח מנות על ידי שליח, דמכיון שאין אנו מפרשים תיבת 'משלוח' מנות כהרמ"א, דהעיקר הוא השליחה, אזי ממילא ההכרח הוא לפרש דיש לקיים המצוה על ידי שליחה. כך הוא לדרכו של ה'בנין ציון'.

ביאור שיטת המשנ"ב אליבא דה'בנין ציון'

בהקדמה זו אפשר למצוא ביאור בדברי ה'משנה ברורה' (סי' תרצ"ה ס"ק י"ח) בהעתיקו את דברי ה'בנין ציון', וז"ל: "בתשובת בנין ציון סימן מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא על ידי שליח, אי יצא, כיון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דוקא על ידי שליחות". וקצת צריך עיון למה המשנ"ב כתב דה'בנין ציון' נסתפק בזה, והרי במסקנת דבריו כתב שאין צריך שליחות, וכתב רק ד'אולי לכתחילה טוב יותר', אבל אין נראה דהוי בגדר ספק.

אכן, יתבאר הדבר על פי מה שנקט המשנ"ב בנדון מי ששלח מנות והמקבל לא רצה לקבלם, דעל דברי הרמ"א הנ"ל, סתם המשנ"ב והביא את דעת הפר"ח והחת"ס הנ"ל, דלא כהרמ"א, ונראה דנקט כך לעיקר. ומעתה מובנים דברי המשנ"ב כמין חומר, אליבא דה'בנין ציון', דמכיון דנקט המשנ"ב דאין די בעצם שליחת המנות, הרי שאי אפשר לנו לפרש תיבת 'משלוח' לענין חידוש זה, וממילא ההכרח הוא לפרש אותה לענין דצריך לקיים את המצוה על ידי שליחות. ורמז לזה בקצרה בספר 'הלכות חג בחג' (פורים, עמ' קנ"א הערה י"ב).

דברי ה'שלמת חיים' בענין שליחות במשלוח מנות

בעיקר דקדוקו של ה'בנין ציון' למה כתיב 'משלוח מנות' ולא 'ונתון מנות', הביא בשו"ת 'שלמת חיים' (מהדו"ח סי' שע"ח) בשם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, דבאמת אין לדקדק מכך דבעינן על ידי שליח דוקא, וז"ל: "כנראה לכל הטעמים, אפילו ע"י קוף או פיל, ובלבד שידע שהוא מחמת ריעות. ודכתיב 'משלוח', נראה הגם שבכל המצוות, מצוה בו יותר מבשלוחו, כאן לכתחילה תקנו שיוכל לעשות ע"י שלוחו, כדי שלא יתבטל בעצמו ממצות שמחת הפורים. אבל אם רוצה לעשות בעצמו, אין בזה קפידא ומצוה בעצמו קעביד. ואי יודע שיעשה בזה נח"ר יותר לרעהו, תבוא עליו ברכה".

סיכום הטעמים בדינו של הרמ"א והנפק"מ למעשה

העולה מכל המבואר, דבהאי דינא שכתב הרמ"א ד'אם שולח מנות לרעהו, והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא', מצינו באחרונים כמה דרכים כיצד לבאר זאת: א. החת"ס נקט דזהו משום דסוף סוף נתרבה אחוה וריעות בישראל, דהמקבל יודע ששלח לו רעהו מנות, ודי בעצם ידיעה זו להרבות האחוה, גם אם לא קיבלם. ב. ה'קרבן נתנאל' נקט דזהו מדינא ד'הריני כאילו התקבלתי'. ג. ה'בנין ציון' נקט דילפינן לה מלישנא ד'משלוח מנות', דזהו עצם מעשה המצוה, השליחה, ולא הנתינה בפועל.

ד. מלשון ה'דרכי משה' (שם ס"ק ז') יש ללמוד לכאורה ביאור נוסף בדין זה, דז"ל: "אם אחד מחל על מנתו, מחילה, דאין אדם מקבל מנות בעל כרחו". ומשמע קצת דהסברא בהלכה זו היא, דחז"ל לא חייבו יותר מאשר לתת אפשרות למקבל, לקבל, ובזה יוצא המשלח ידי חובתו, דהוא מצידו שלח המנות, ומה שהמקבל מסרב לקבל, אין זו סיבה שהמשלח לא קיים המצוה.

יש כמה נפק"מ למעשה אליבא דהטעמים הנ"ל, נציין מקצתם. באופן שהמקבל סירב לקבל את המשלוח מנות, מתוך כעס ותרעומת, לכאורה לא קיים המצוה אליבא דהחת"ס, דלא נוסף בזה אחוה וריעות. וכן הוא אליבא דהקר"נ, שהרי לא אמר כאילו התקבלתי, להיפך סירב לקבל. אבל אליבא דה'בנין ציון', וגם כפי הנראה מלשון הדרכ"מ, יש לדון דקיים המצוה, דסוף סוף המשלח עשה את המצוה, ואין מעכב מחמת מה שהמקבל סירב לקבל.

אם סירב האדם לקבל, לא מתוך כעס, אלא דרך מחילה וכדו', אזי אליבא דהחת"ס, הקר"נ והדרכ"מ, קיים המצוה, אבל אליבא דהקר"נ לא קיים המצוה, אלא אם כן אמר 'הריני כאילו התקבלתי'.

ד. קיום מצות 'משלוח מנות', כשהמקבל אינו יודע ממי קיבל

דברי ה'כתב סופר' דהנדון תלוי בטעמי המצוה

כתב בשו"ת 'כתב סופר' (סי' קמ"א אות ב'): "מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו, אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות. לפום רהיטא נ"ל דתליא בטעמא, לטעמא דתה"ד דמצות משלו"מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו, מסתברא דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו, סוף כל סוף הגיע לתכלית המכוון ויש מצוה ביותר, כעין צדקה דאמר ר"ח (עיין בבא בתרא י,א) היכי דמי מצות צדקה, שאינו יודע ממי נטלה כדי שלא לבייש.

"אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות, וכן משמע לשון 'איש לרעהו', בוודאי אינו יוצא כשאין המקבל יודע מי המשלח, דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות. וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו, וכטעמא דמכל מקום משום חבה וריעות [עיין לעיל (ריש אות ב') דברי החת"ס], ממילא נשמע דאינו יוצא כשאין המשלח יודע מי שלח לו. כנלפע"ד".

לתרוה"ד, עדיף לשלוח בעילום שם. ל'מנות הלוי', אין מקיימים המצוה

מתבאר מדברי הכת"ס כי מי ששלח משלוח מנות לרעהו, מבלי להודיע לו מי השולח, אזי לפי טעמו של ה'תרומת הדשן', יוצא בזה ידי חובה, מכיון שעכ"פ יש על ידי כך למקבל צרכי הסעודה. אבל לפי טעמו של ה'מנות הלוי', אינו יוצא ידי חובה באופן זה, מכיון שלא הרבה רעות במשלוח זה. ונקט הכת"ס עוד כי לדידן טעמו של ה'מנות הלוי' הוא העיקר, וזאת על פי דברי הרמ"א דמקיימים המצוה גם באופן שהמקבל לא רצה לקבל המשלוח, דמכאן מוכח כי עיקר הטעם הוא משום ריבוי אחוה ורעות. ומכיון דטעם זה הוא העיקר, ממילא בנדון דידן אין יוצאים ידי חובת המצוה.

חידוש נוסף עולה מדברי ה'כתב סופר', דאליבא דה'תרומת הדשן', לא רק שיוצאים ידי חובת המצוה באופן זה, שהמקבל אינו יודע מי שלח לו, אלא אף יש בזה מעליותא, וכדאשכחן במצות צדקה, שהמצוה היא יותר בשלימות כאשר המקבל אינו יודע ממי קיבל, שאז אינו מתבייש, והוא הדין ב'משלוח מנות'. ונמצא כי לתרוה"ד עדיף שלא ידע המקבל ממי קיבל. ואילו לה'מנות הלוי', אין יוצאים כלל המצוה באופן זה.

וחידוש הוא לומר דגם בקבלת משלוח מנות חיישינן לכך שהמקבל יתבייש מעצם מה ששלחו לו משלוח מנות. וכפי הנראה זהו לטעמו ודרכו של התרוה"ד דכל עיקר השליחה היא עבור צרכי הסעודה, ויש בזה ענין של בושה. אבל כהיום הוי דרך אחוה ורעות, כדרכו של ה'מנות הלוי', וממילא לא מצוי שיתבייש המקבל בקבלת משלוח מנות.

ה. 'משלוח מנות' ששלחו קודם פורים ונתקבלו בפורים

דברי ה'יד אהרן' דיוצאים ידי"ח בשליחה קודם הפורים

בספר 'יד אהרן' (סי' תרצ"ד הגהות ב"י. הו"ד בקצרה בבאה"ט סי' תרצ"ה ס"ק ז'), וז"ל: "נסתפקתי מי ששלח לחבירו במדינת הים שני מנות או שתי מתנות לשני אביונים קודם פורים, ובפורים עצמו בודאי מגיעים לידו, אי יצא יד"ח או לא. מי נימא כיון דבשעה ששלח לא היה חייב בהם, לא נפיק, או דלמא כיון דבפורים עצמו שהוא שעת חיוב הגיע לידו, נפיק.

"ומדברי הרב בעל המאור ז"ל נראה דיוצא יד"ח, שכתב שלא יתן המתנות קודם פורים, דילמא אכלי להו קודם פורים, עכ"ל, משמע הא ידעינן בודאי דאכלי להו בפורים, יוצא יד"ח, אפילו כשנתן להם לא היה שעת חיוב. והטעם, דשמחה ביומו בעינן, והוא הדין נמי בנידון דידן, כיון שהגיע לידו בשעת חיובא ומשמח בהם בפורים, ודאי יוצא ידי חובתו". ומבואר דנקט ה'יד אהרן' לעיקר דאין צריך שיהיה מעשה שליחת המנות בפורים דוקא, אלא אפילו אם שלח לפני פורים, אם עכ"פ הגיע בפורים ונהנה המקבל ממה ששלח בפורים, יצא ידי חובת משלוח מנות.

דברי ה'ערוך השולחן' דאין יוצאים ידי"ח בשליחה קודם הפורים

אבל ב'ערוך השולחן' (סי' תרצ"ה סעיף י"ז) כתב: "יש להסתפק בששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, והגיע לו בפורים אם יצא בזה ידי משלוח מנות, ויש מי שאומר דיצא, ולי נראה דלא יצא דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו".

וצריך לדעת על איזה ציר נסובה מחלוקת זו בין ה'יד אהרן' לבין ה'ערוך השלחן', האם אנו הולכים אחר זמן השליחה וממילא אין מקיימים המצוה בכה"ג, או דאנו הולכים אחר זמן הקבלה, וממילא מקיימים המצוה בכה"ג.

דברי ה'תורה לשמה' דהנדון תלוי בטעמי המצוה

ומצאנו ביאורם של דברים בשו"ת 'תורה לשמה' (סי' קפ"ח) דשם הציע שאלה זו, וז"ל: "מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים, כי חשב שתגיע לידו ביום הפורים, וכן היה שהגיע לידו ביום הפורים, אם יצא י"ח בזה, דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים, או דלמא אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא ידי חובתו".

והשיב ה'תורה לשמה' כי שאלה זו תלויה בשני הטעמים שכתבו הפוסקים למצות משלו"מ, וז"ל: "הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים, כי ב' טעמים יש בזה, והם, האחד, הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל, והוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות. והשני, הטעם שכתב במנות הלוי ז"ל, והוא להרבות שלום וריעות, היפך מן המלשינות של המן, שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת, ולכן תקנו משלוח מנות.

"והנה לפי טעם תרומת הדשן ז"ל נראה דיוצא יד"ח, דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו, כדי שיהיה לו הרוחה בפורים, וכבר הגיע לידו בפורים. אך לפי טעם מנות הלוי ז"ל, להרבות אחוה וריעות, הנה זה נוגע למשלח, שצריך לשלח כדי להראות אהבה וריעות. ולפ"ז בעינן שתתראה אהבה והריעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו, ולא מהני ליה מה שעשה קודם הפורים, כי החובה הנראית מצידו היא בעת דיצא מידיו המנות. והנה מפסק הרמ"א ז"ל שפסק בש"ע בהגה"ה ס' תרצ"ה דאם שלח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו או מוחל לו, יצא, משמע דס"ל כטעם הרב מנות הלוי ז"ל, יען דלפי טעם של הרב תרומת הדשן ז"ל למה יצא. איך שיהיה בנידון השאלה, לא נפיק זה ידי חובתו אליבא דכולי עלמא, דלפי מנות הלוי לא יצא".

העולה מדבריו הבהירים של ה'תורה לשמה' דאי אזלינן בתר הטעם של התרוה"ד דמצות משלו"מ היא בשביל שיהיה למקבל צרכי סעודה, אזי שפיר יוצאים ידי חובה אפילו בששלחו המשלוח קודם פורים אבל הגיע למקבל בפורים, דסוף סוף התקיימה התכלית של המצוה, שהרי יש לו צרכי הסעודה. אבל אי אזלינן בתר הטעם של ה'מנות הלוי' דתכלית המצוה היא להרבות אחוה ורעות, אזי צריך לשלוח ביום הפורים עצמו, דמעשה ריבוי הרעות צריך להיות בפורים עצמו.

ועוד למדנו מה'תורה לשמה' דנקט גם הוא כדברי החת"ס לעיל (אות ב'), וכדברי כת"ס לעיל (אות ג') דהנדון במי ששלח משלו"מ והמקבל סירב לקבל, תלוי הוא בשני הטעמים הנ"ל, דלתרוה"ד לא יצא, ול'מנות הלוי' יצא. ומדפסק הרמ"א דיצא ידי"ח בכה"ג, חזינן דנקט כ'מנות הלוי', וממילא בנדון דידן, לא יצא.

ביאור שתי השיטות אליבא דשני הטעמים

הגם כי דבריו של ה'תורה לשמה' ערבים לחיך ומתיישבים על הלב, מכל מקום יש לצדד ולומר כי אין הדברים מוכרחים, אלא באמת יש לפרש שתי השיטות אליבא דשני הטעמים.

שיטת ה'יד אהרון' שאפשר לקיים המצוה גם על ידי שליחה קודם הפורים, ודאי מתבארת היטב אליבא דהתרוה"ד, דסוף סוף סייע בעדו לצרכי הסעודה, אכן, לא סוף דבר הוא, אלא יש לבאר שיטה זו גם אליבא דה'מנות הלוי', דטעם המצוה הוא להרבות אחוה ורעות, וכדכתב ה'משנה הלכות' (חלק ו' סי' קכ"ג), וז"ל:

"לא מבעיא לטעם הת"ה שהוא משום שמא לא תספיק סעודתו, ודאי דיצא כשבאו לו המעות בפורים ששלח מקודם, הרי סוף סוף עי"ז תספיק לו סעודתו. ואפילו להמנות הלוי משום להראות חיבה ורעות, כיון שבא לו הכסף בפורים מראה לו חיבה, כיון ששלחו לפורים ובא לו בפורים, חיבה וריעות איכא לפענ"ד". הרי מבואר בדבריו דגם להטעם דריבוי אחוה ורעות, יש לדון שמקיימים המצוה בשלח לפני פורים והגיע בפורים.

וכן יש לומר גם בהיפך, והיינו דשיטת ה'ערוך השלחן' שאין מקיימים המצוה באופן ששלח קודם הפורים, ודאי מתבארת היא ברווחא אליבא דה'מנות הלוי', אבל יש לקיימה גם אליבא דהתרוה"ד, דאיה"נ תכלית המצוה היא שיהיו למקבל צרכי החג, אכן מכל מקום אין די בזה, אלא צריך לקיים את מעשה המצוה בפורים דוקא, כדכתיב אסתר (ט,כב) 'ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו', דמשמע שגם המשלוח עצמו יהיה ביום הפורים. ונמצא כי אין להכריח מאחת משתי השיטות בנדון דידן, לאחד מהטעמים דמשלו"מ, כי כל אחת מהשיטות מתבארת אליבא דשני הטעמים.

טענת ה'בית שערים' על עצם הנדון בשלח קודם פורים

בשו"ת 'בית שערים' (סי' שפ"א) כתב דאין מובן לו עיקר נידון הפוסקים בזה, וז"ל: "בנדון אם שולח מתנות לאביונים או משלוח מנות קודם פורים, והגיעו ליד המקבל בפורים, אם יצא י"ח וכו', הספק אינו מובן לי, וכי צריך בזה נתינה מיד ליד כמו בגט אשה, וטלי מעל גבי קרקע פסול, הלא כל זמן שלא בא ליד העני הוא שלו, ואם הגיע ליד העני בפורים הרי הוא נותן לו בפורים. וכן במשלוח מנות, אעפ"י שיוצא אם אין חבירו רוצה לקבל, מ"מ הרי הוא הראה לו חיבה וריעות בפורים, בזמן חיובא".

וכוונתו מבוארת, דכשם שאין חסרון של 'טלי גיטך מעל גבי קרקע', במשלוח מנות, מכיון שאין כאן דין של נתינה, אלא העיקר במשלוח מנות הוא, שיגיע למקבל המשלוח של הנותן, אם כן אם שלח לפני פורים והגיע למקבל בפורים, ודאי יוצא ידי חובה, שהרי כל שלא הגיע עדיין ליד המקבל, הרי זה שייך עדיין לנותן, ונמצא כי ממונו הגיע למקבל בפורים, ויש כאן באמת גם נתינה וגם קבלה בפורים ממש.

ישוב טענת ה'בית שערים'

ונראה לישב את שיטת האחרונים שדנו בכל זה, ולא נקטו דסגי במה שבפועל קיבל המקבל את המשלוח ביום הפורים, על דרך שכתבנו לעיל בסמוך, דמלשון המגילה משמע דצריך לעשות את מעשה השילוח בפורים דוקא. ואיה"נ דמצד דיני ממונות עד שלא בא המשלוח למקבל, הוי עדיין של הנותן, ונמצא כי בפורים יצא המשלוח מרשות הנותן לרשות המקבל, אין די לזה לענין קיום המצוה, כי צורת המצוה היא, שישלחו בפורים דוקא את המשלוח. והיינו, שיעשו ביום זה דוקא את המעשה של השליחה.

כעין זה ראיתי שכתב ב'שלמי תודה' (סי' כ"ז אות ה'), וז"ל: "הנה מי ששולח לבית חבירו קודם פורים, ואומר לו שיזכה בו רק ביום הפורים, נסתפק הגר"נ קרליץ שליט"א אם יצא בכה"ג, או לא, דאפשר דצריך במשלוח מנות שיהא מעשה שילוח ע"י המשלח או ע"י שלוחו בפורים, אבל הכא דאין המשלח עושה כלום בפורים, אלא שהמקבל מגביה המנות וזוכה בהם, לא מהני ולא מיקרי שילוח, וצ"ע". ועיין להלן (אות ח') מש"כ בענין זה.

שליחת מנות ע"י שליח שנתמנה קודם פורים

לעיל נתבאר כי דעת ה'ערוך השלחן' להחמיר בנדון דידן, וכמו שכתב ד"בשלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, והגיע לו בפורים וכו', לי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו".

והנה, לעיל שם (סעיף ט"ז) כתב ה'ערוך השלחן': "אם העמיד שליח קודם פורים, שביום הפורים ישלח בעדו מנות לפלוני, יצא, דשלוחו של אדם כמותו". ובהשקפה ראשונה היה נראה דהוי סתירה מיניה וביה. אבל שוב ניחמתי והתבוננתי דחלוקים הדברים ביסודם. דמה שכתב דלא יצא בשלח המנות קודם פורים והגיעו בפורים, היינו בלא עשה שליח על זה, כגון שהשליח הוא נכרי שאינו בתורת שליחות, או שהוא קטן, וכל כיו"ב. אבל אם מינה שליח הראוי להתמנות לזה, בכה"ג ודאי יוצא ידי"ח דנחשב למשלח שהוא עצמו נתן המשלוח בפורים, דשלוחו של אדם כמותו. כן נראה פשוט. ועיין ב'אז נדברו (חלק ו' סי' פ' ד"ה וראיתי בערוך) מש"כ בדברי הערוה"ש.

ו. 'משלוח מנות' ששלחו למי שאצלו אינו פורים היום

מחלוקת האחרונים בנתנו משלו"מ למי שאצלו אינו פורים היום

בשו"ת 'אהל יוסף' (סי' ט"ו) כתב, וז"ל: "ספוקי מספקא לי, בן עיר ששלח מנות לבן כרך והגיע לידו בו ביום, אם יצא י"ח, או לא, כיון שבן כרך אינו יומו יום י"ד אלא יום ט"ו, אי אזלינן בתר השולח או בתר המשלח. וכן בן כרך ששלח מנות לבן עיר והגיע לידו בו ביום, אי יצא או לא".

והביא ה'אהל יוסף' את דברי ה'יד אהרן' הנ"ל (אות ה') בענין מי ששלח קודם פורים והגיעו להמקבל בפורים דיצא יד"ח, ועל פי זה הסיק וכתב: "אם כן דון מינה ואוקי באתרין, דהכל תלוי בשמחת המקבל, ולא בשמחת הנותן. אם כן בן עיר ששלח לבן כרך בי"ד, ויודע דלא אכלי להו אלא בט"ו, פשיטא דיצא לדעה הנ"ל. אבל בן כרך ששלח לבן עיר בט"ו, לא יצא, דאעפ"י שאכלו בו ביום, הא אינו יומו, ועבר יומו בטל שמחתו". ומבואר מדבריו דאזלינן בתר המקבל ולא בתר הנותן.

אבל בספר 'עיר הקדש והמקדש' (חלק ג' פרק כ"ו אות ז') דן גם כן בזה, והעלה לדינא דלא כהנ"ל, וז"ל: "בן ירושלים ששלח מנות בפורים לבן פרוז, מהו שיצא, מי אמרינן דבעינן שישמח לריע שגם הוא מחויב היום בשמחה, או דלמא מכיון שעכ"פ שימח לרעהו, יצא".

ודן בזה שם על פי שני טעמי המצוה הנ"ל, וכתב דלטעם התרוה"ד דהוי צרכי סעודה, מסתבר שלא יצא ידי"ח, כי אם המקבל אינו מחוייב בדבר, לקיים היום מצות סעודה, לא קיים מצות משלוח מנות. אבל לטעמו של ה'מנות הלוי' להרבות אחוה ורעות, מסתבר דקיים המצוה בכה"ג, כי מה לי אם המקבל אינו מחויב, עכ"פ המחויב בדבר שימח את רעהו והרבה רעות. ושוב הביא את דברי הרמ"א הנ"ל (אות ב') דאפילו בלא קיבל הנשלח את המנות שמחל לו, קיים המצוה. ומכאן דהעיקר הוא טעמו של ה'מנות הלוי', ואם כן גם בנדו"ד יש לנקוט שקיים המצוה, ומשום דבתר המשלח אזלינן ולא בתר המקבל. אלו תו"ד ה'עיר הקדש והמקדש'.

ומבואר דנחלקו האחרונים הנ"ל אי אזלינן בתר המשלח, או בתר המקבל, וממחלוקת זו עולה המחלוקת הנ"ל בענין מי ששלח מנות למי שאצלו היום הוא לא פורים.

דברי ה'ציץ הקודש' בנדון זה

בספר 'ציץ הקודש' (סי' נ"ו) כתב, וז"ל: "נסתפקתי בבן כרך שבא לעיר בי"ד, ורוצה מיד לחזור למקומו, או בן עיר שקרא בי"ד ובא לכרך בט"ו, אם שולחים לו משלוח מנות, אם יצא או לא, אי אזלינן בתר נותן ובר יומיה, הוא או בעינן שהמקבל ג"כ יהיה נוהג בו שמחת היום".

ולהלן שם נכתב בהערה: "בעיקר החקירה לכאורה תלוי בפלוגתת הרמ"א ז"ל והפר"ח סי' תרצ"ה, באם שלח מנות לחבירו ולא אבה לקבלו, דלהרמ"א ז"ל שיצא יש לומר שתלוי בהנותן, ולהפר"ח יש לומר שתלוי במהמקבל. וע' בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קצ"ו) דתלה זה בטעמים דשליחות מנות, דלהת"ד הנ"ל בעינן שיקבל המקבל, ולטעם המנות הלוי דאינו אלא להרבות שלום וריעות, יש לומר דכיון ששלח והראה חיבתו יצא".

ומבואר מהדברים הנ"ל דהמחלוקת בנדו"ד, שנותנים משלו"מ למי שאצלו אינו פורים, תלויה היא בטעמי משלוח מנות, דאם הטעם שיהיו צרכי הסעודה להמקבל, אזי צריך שיהיה פורים אצל המקבל. אבל להטעם דהוא בשביל להרבות אחוה ורעות, יש לדון כי הולכים בזה אחר הנותן ולא אחר המקבל. וזהו על דרך דברי ה'עיר הקדש והמקדש' הנ"ל. ואולי נימא דבשאלה זו גופא נחלקו הפוסקים הנ"ל בנדון זה.

ז. פורים שחל בשבת – אימתי הוא זמן מצות 'משלוח מנות'

פורים שחל בשבת – שיטת הפוסקים דזמן משלוח מנות ביום ראשון

כתב השו"ע (סי' תרפ"ח סעיף ו'): "יום ט"ו שחל להיות בשבת, אין קורין המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום. וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין 'ויבא עמלק', ואומרים 'על הניסים', ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת".

המשנ"ב (ס"ק י"ח) מביא דברי הירושלמי למה אין עושין סעודת הפורים ביום השבת, וז"ל: "ויעשו אותם בשבת, אמר ליה 'ימי משתה' כתיב, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא שבת ששמחתו בידי שמים היא". על דברים אלו הוסיף המשנ"ב וכתב ד'הוא הדין ממילא ששילוח מנות גם ביום ראשון בשבת. ובשעה"צ (ס"ק כ"ט) כתב כי 'כן משמע מפוסקים'. הרי דשיטת המשנ"ב דמכיון שסעודת פורים עבדינן ביום ראשון, ולא ביום השבת, הרי ממילא גם מצות משלוח מנות זמנה הוא ביום ראשון.

פורים שחל בשבת – שיטת הפוסקים דזמן משלוח מנות בשבת

אבל ב'קרבן נתנאל' (רא"ש מגילה פרק א' סימן ז', אות ד') כתב, וז"ל: "נראה לי דמשלוח מנות הוא בשבת, דהא שם בפ"ק הלכה ו' פריך ויעשו אותן בשבת, א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלוי בב"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. כלומר שסעודת שמחה זו אין לה היכר שהיא משום שמחת נס, כי אם משתה ושמחת שבת. כל זה טעם שלא לעשות משתה ושמחה בשבת, שצריך לעשות בחול כדי שתהא ניכר לכל שהוא משום תיקון מרדכי ואסתר זכר לנס, משא"כ משלוח מנות דאין סדר לשלוח מנות איש לרעהו בשבת, א"כ מצוה זו ודאי נוהגת בשבת".

מבואר לפנינו כי נחלקו הפוסקים [אשר על פי דבריהם כתב המשנ"ב את דבריו הנ"ל] וה'קרבן נתנאל', כיצד הדין בפורים שחל בשבת, דזמן הסעודה הוא ביום ראשון, אימתי הוא זמן קיום מצות משלוח מנות, המשנ"ב נקט דזמנה ביום ראשון, וה'קרבן נתנאל' נקט שזמנה בשבת. וצריך לדעת טעמי השיטות ובמה נחלקו.

ביאור ה'שלמי תודה' דנחלקו בטעמי מצות משלוח מנות

בספר 'שלמי תודה' (סי' כ"ז אות ב') כתב בזה: "יש לתלות דבר זה בטעמי המצוה, דאם הטעם משום הסעודה, כמש"כ התרוה"ד, מסתברא דזמנה באחד בשבת, שאז הוא זמן הסעודה. ואם הטעם משום רבוי אחוה ורעות, מסתבר דזמנה ביום פורים עצמו, שהוא שבת, כמו שאומרים 'על הניסים', וקורין בתורה בשבת, כך גם ענין הרבוי אחוה ורעות שתיקנו בפורים, מסתברא דהוה זה תקנה ביום פורים עצמו שהוא שבת".

ביאור שתי השיטות אליבא דשני הטעמים

ונראה דאין הדברים הנ"ל מוכרחים, הגם שהם נראים מסברא, ובאמת יש לבאר דעת ה'קרבן נתנאל' דזמן משלוח מנות הוא בשבת, אפילו לטעמו של התרוה"ד דמצוה זו היא לצורך הסעודה, דמכל מקום הלא התקנה היתה לקיים מצוה זו ביום הפורים, ותקנה זו נשארת במקומה גם בשנה זו, כי אף שאוכלים הסעודה ביום ראשון, בודאי יועילו המשלוח מנות שקיבלו בשבת גם עבור סעודת יום ראשון. ובשלמא את הסעודה יש טעם מיוחד לדחותה מיום הפורים, אבל משלוח מנות, מצוה זו במקומה עומדת, כי גם כשישלחו המנות בשבת, תתקיים התכלית של המצוה.

וכמו כן יש לומר להיפך, דדעת הפוסקים דזמן משלוח מנות הוא ביום ראשון, מתבארת גם לטעמו של ה'מנות הלוי', דהענין הוא להרבות אחוה ורעות, דאעפ"כ יש טעם מיוחד שלא לשלוח מנות ביום השבת, וכמו שכתב החזו"א (או"ח סי' קנ"ה ד"ה ד, ב'), וז"ל: "מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, פרש"י ואי אפשר בשבת. נראה דר"ל דאי אפשר להביא מתנות לבית עני, משום איסור הוצאה. ונראה דמהאי טעמא אי אפשר לקיים משלוח מנות בשבת. ואפשר דאין לקבוע מצוה זו בשבת, דהוי עובדא דחול כיון דכל העם עוסקים בזה". והרי דיש שני טעמים למה אין לקיים משלוח מנות בשבת, או מחמת איסור הוצאה, או מחמת עובדא דחול. וע"ע לעיל (אות ב') מש"כ בזה.

ח. 'משלוח מנות' הנמצא בפקדון ונקנה למקבל ביום הפורים

דעת הסוברים דיוצאים במשלו"מ שנמצא בפקדון

בשו"ת 'משנה הלכות' (חלק ו' סי' קכ"ג) הביא את דברי ה'בית שערים' הנ"ל (אות ה'), שכתב בתו"ד בזה"ל: "וכי צריך במשלוח מנות נתינה מיד ליד כמו בגט אשה, וטלי מעל גבי קרקע פסול, הלא כל זמן שלא בא ליד העני הוא שלו, ואם הגיע ליד העני בפורים הרי הוא נותן לו בפורים. וכן במשלוח מנות". ועל פי זה הוסיף ה'משנה הלכות' וכתב: "לפי סברא זו לולי דמסתפינא אוסיף מיא ואוסיף קמחא, דאפילו שלחו והגיע קודם הפורים, נמי יכול לצאת בו, כגון שיכתוב לו שאינו נותן לו עד יום הפורים, וכל זמן שלא נתנו לו הרי הוא של השולח, וא"כ כשנתנו לו בפורים, יצא, וזה פשוט".

דעת הסוברים דאין יוצאים במשלו"מ שנמצא בפקדון

בשו"ת 'אז נדברו' (חלק ו' סי' פ') הביא הדברים הנ"ל ונחלק עליהם, וז"ל: "לענ"ד אין זה פשוט, וכמעט שפשוט לאידך גיסא, דכי בקנין תליא מלתא, במשלוח מנות תליא מלתא, שבזה גורם שמחה, וגם גורם אהבה ורעות, וכדי שיהיה הרווחה בפורים, והלא זה נעשה כבר לפני פורים, עוד לפני שקנה את זה ממש, והתקנה היתה שבפורים דוקא יעשה פעולות להרבות רעות ולהוסיף הרוחה בפורים ולגרום שמחה. ולפיכך אפילו אם נאמר דאם דנים מצד המקבל, שפיר דמי, כיון דסוף לא נקנה לו רק בפורים, אבל גם נותן בעינן, וכשמתקבל אצלו בפורים משלוח מנות קרינן ביה, והוי בין מצד הנותן, כיון שהמשלוח עשה בפורים, ובין מצד המקבל". וצריך להבין במאי פליגי הני אחרונים.

דברי ה'אבני ישפה' דהנדון תלוי בטעמי מצות משלוח מנות

בשו"ת 'אבני ישפה' (חלק א' ריש סי' קל"ד) הביא דנשאל על נדון זה, וז"ל: "נשאלתי אם אדם רשאי להביא משלוח מנות לחבירו לפני פורים, ולומר לו שעד פורים יהיו המשלוח מנות בידיו כפקדון, ואין לו זכות להשתמש בהם כלל, ומפורים ואילך יהיו לו המשלוח מנות כמתנה, ושאל אם יוצאים בכה"ג ידי המצוה, או לא".

וכתב ה'אבני ישפה' בתחילת דבריו דלכאורה נדון זה תלוי בשני טעמי הפוסקים למצות משלוח מנות, וז"ל: "ונראה לפי התה"ד סי' קי"א שכתב דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד די ספוק לצורך סעודת פורים, א"כ גם כאן כיון שאינו יכול להשתמש בזה עד פורים, שפיר יהיה לו די צרכו לסעודת פורים. אמנם בשו"ת חת"ס סי' קצ"ו כתב שטעם משלוח מנות הוא להרבות שלום ורעות, ויתכן לפ"ז שהמצוה צריכה להיות דוקא בפורים, שאל"כ אין כאן אהבה ורעות בפורים עצמו".

ביאור שתי השיטות אליבא דשני הטעמים

ברם, בעל ה'משנה הלכות' (חלק ז' סי' צ"ה) כתב מכתב תשובה לבעל ה'אז נדברו' הנ"ל, וביאר דעתו וטעמו במה שכתב דיוצאים ידי חובה באופן דפקדון הנ"ל, וז"ל: "ואני אומר ודאי בקנין תליא מילתא, ואטו מי שישלח מנה יפה לחברו בפורים להראות לו, ולא יקננו לו, יצא ידי משלו"מ, ואטו יש לו הרווחה ושמחה במה שאינו שלו, פשוט דעיקר תלוי בקנין, וכל שלא הקנו לו אכתי ביד הבעלים לחזור, ולכן פשוט דכ"ז שלא הקנו לו החפץ אין לו בו לא הרווחה ולא שמחה ולא מאכל לפורים".

ונראה מתוך דבריו דסבירא ליה דבאופן דפקדון, לא רק הטעם דצרכי סעודה איכא, אלא גם הטעם של ריבוי אחוה ורעות, יש כאן, דהכל תלוי בזמן שהמשלוח נעשה של המקבל, דאז יש ריבוי שמחה ויש גם ריבוי אחוה ורעות. דהיכולת והרשות להשתמש במשלוח מנות, הוא דגורם לכל זה, וכל שהרשות ניתנה בפורים דוקא, הוי משלוח מנות כדת וכדין.

עד"ז כתב ב'אבני ישפה' הנ"ל [אחר הדברים הנ"ל], וז"ל: "אמנם נראה שגם בנידו"ד יש אהבה ורעות, כיון שאינו יכול להנות מזה עד פורים, ומה שזה מונח אצלו בתורת פקדון אינו מועיל לו כלום, שהרי אינו יכול להנות מזה לפני פורים, וא"כ רק בפורים יש לו אהבה ואחוה כלפי הנותן, ושפיר מקיימים המצוה".

העולה מהדברים הנ"ל דמקום יש לבאר שיטת הסוברים שיוצאים ידי חובה באופן דפקדון, אליבא דשני טעמי הפוסקים למצות משלוח מנות. ונראה דכך הוא גם כן להיפך, דמקום יש לבאר שיטת הסוברים שאין יוצאים ידי חובה באופן דפקדון, אליבא דשני הטעמים, ומשום דגם אם תכלית המצוה מושגת באופן דפקדון, דיש בכך צרכי סעודה וגם ריבוי אחוה ורעות, מכל מקום מלישנא דקרא ילפינן דהתקנה היתה לעשות מעשה המשלוח מנות ביום הפורים דוקא, ולאו בתר קנינא אזלינן הכא, אלא בתר מעשה המשלוח מנות. וכל שבא המשלוח לרשות המקבל קודם הפורים, תו ליכא 'משלוח' ביום הפורים. ועיין כעין זה ב'שלמי תודה' (סי' כ"ז אות ה').

ט. 'משלוח מנות' האסור באכילה על המשלח ומותר להמקבל

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה