אור ברסלב
מאור המועדים סימן י"ב - בדין מדליק בתוך ביתו שלא בשעת הסכנה › ב. בירור שיטת הסוברים דבדיעבד יוצאים בהדלקה בתוך הבית

מאור המועדים

סימן י"ב - בדין מדליק בתוך ביתו שלא בשעת הסכנה · ב. בירור שיטת הסוברים דבדיעבד יוצאים בהדלקה בתוך הבית

א. מחלוקת הראשונים במי שאיחר זמן ההדלקה – היכן ידליק

ראיה מהגמרא דאין יוצאים בדיעבד בהדלקה בתוך הבית

בהא דנתבאר לעיל בדעת הריטב"א והרשב"א דבאמת יוצאים בדיעבד בהדלקה על שולחנו בתוך הבית, אפילו שלא בשעת הסכנה, יש לעיין מהא דאיתא בגמ' בשבת (דף כ"ב ע"ב), דאיבעיא להו אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ואמרינן התם: "ת"ש, דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה, לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום, התם הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה".

ומתבאר מדברי הגמרא דאי אמרינן דהדלקה עושה מצוה, אזי פשוט הדבר דאם הדליק בפנים והוציא לחוץ, דלא יצא, ופירש רש"י, ד'כיון דזו היא מצותה, צריך שתיעשה במקום חיובא'. והשתא, אי נימא דבדיעבד יוצאים בהדליק בפנים אפילו בלא להוציא הנרות כלל לחוץ, אם כן כיצד זה נימא דבהדליק בפנים והוציא לחוץ אינו יוצא ידי חובתו, והרי הדליק במקום שיוצא בדיעבד, ומה בכך ד'הדלקה עושה מצוה', הא מכל מקום הדליק במקום שאפשר לקיים שם המצוה עכ"פ בדיעבד.

שאלת הב"ח על השו"ע ותרוצו

עוד יש להקשות על אשר נתבאר לעיל בשיטת הריטב"א והרשב"א, דהנה בשו"ע (סי' תרע"ה ס"א), איתא בזה"ל: "הדלקה עושה מצוה ולא הנחה וכו', ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא, שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה". וכן הוא בטור. ותמה הב"ח בדברי השו"ע תמיהה גדולה, דהרי בגמרא לא הוזכר טעם זה דהרואה אומר וכו', אלא להשיטה דהנחה עושה מצוה. אבל להשיטה דהדלקה עושה מצוה, אין צריך כלל להטעם דהרואה אומר, דהא בלאו הכי אינו יוצא ידי"ח בכה"ג, מכיון שהדליק במקום שאינו כשר להדלקה. והוסיף הב"ח לתמוה כי כן כתבו הרי"ף, הרא"ש והסמ"ג. ומדברי הרמב"ם דייק דלא כלשון השו"ע. אבל בלשון השו"ע והראשונים הנ"ל, הקושיא היא גדולה.

וז"ל הב"ח ביישובו "וכבר היה אפשר לומר, דלהרי"ף ודעימיה נמי הדלקה במקומה בעינן, ולא כתבו הך טעמא דהרואה וכו', אלא לאורי דאף לדידן דמדליקין בפנים וההדלקה במקומה היא, אפילו הכי לא עשה כלום, משום דהרואה וכו'". ע"ש בדבריו שכתב עוד ביאור וכתב שהוא העיקר.

דברי המג"א בשם הב"ח, והעולה לענין דידן

וגם המג"א (ס"ק ג') הביא רק תירוצו הנ"ל של הב"ח, וז"ל: "שהוא אומר וכו'. הקשה הב"ח הא בגמ' אמרינן הטעם דהדלקה במקומה בעינן, כיון דהדלקה עושה מצוה, ואם כן מה צריך לטעם זה. ותירץ דבא לומר דאפילו לדידן שמדליקין בפנים, אם הוציאה לחוץ לא יצא, שהרואה אומר לצרכו הדליקה".

העולה מדברי המג"א בשם הב"ח, דבזמן חז"ל שהיו מדליקים בחוץ, אזי אם הדליק בפנים והוציא הנר לחוץ לא יצא, מכיון דהדלקה עושה מצוה, והרי הדליק במקום כזה שאינו יוצא שם ידי חובה. אבל לדידן שאנו מדליקים בתוך הבית, אם הדליק בביתו והוציא, לכאורה צריך להיות שייצא ידי חובה, דהטעם של הדלקה עושה מצוה אינה פוסלת ההדלקה, דהלא הדליק במקום הכשר לקיום המצוה. ולכן הוא שכתב השו"ע גם את הטעם המבואר בגמרא ד'הרואה אומר לצורכה הדליקה'.

וממוצא דבר עולה דבזמן חז"ל לא יצאו בהדלקה בפנים כלל, ולא הועיל מה שהוציא הנר לחוץ, ולא מטעמא דהרואה, אלא מטעמא דלא היתה כאן הדלקה של מצוה, ורק בזמן הזה היתה תקנה מיוחדת שאפשר להדליק בפנים, מחמת הסכנה. ובזה חוזרים אנו אל השאלה הקודמת, דהלא בדעת הריטב"א והרשב"א נתבאר דגם שלא בשעת הסכנה יוצאים בדיעבד אם הדליקו בפנים, והדרא קושיא לדוכתא, למה בהדליק בפנים והוציא לחוץ אינו יוצא בזמן הגמרא מעיקר הדין, מחמת שהדלקה עושה מצוה, והלא סוף סוף הרי הדליק במקום שאפשר לקיים שם המצוה.

ביאור חדש בדעת הריטב"א והרשב"א

מחמת השאלות הנ"ל, היה נראה לומר דלא ככל המבואר לעיל בדעת הריטב"א והרשב"א, והוא, דלעולם גם הני ראשונים מודים דסתם כך, בלא איזו סיבה, אין יוצאים ידי חובה בהדלקה בתוך הבית. ומשום דבאמת התקנה היתה לקיים מצות הדלקה בחוץ דוקא. אלא דמכל מקום סבירא ליה להריטב"א דמה שהיתה תקנה על שעת סכנה שאפשר להדליק אז בתוך הבית, התקנה לא היתה על סכנה דוקא, אלא כך היתה התקנה, דכל שיש איזו סיבה שלא להדליק בחוץ, אזי אפשר להדליק בבית.

וזהו שכתב הריטב"א הנ"ל דבסכנת איבה או צער, או כשיש רוח, אפשר להלדליק בבית, דאין זה משום דלעולם בדיעבד יוצאים בכה"ג, אלא דגם אופנים אלו נכללו בתקנה דשעת הסכנה. ולכן הוא שכתב הריטב"א דאם עבר הזמן של ההדלקה בחוץ, עליו להדליק בתוך ביתו, דגם על אופן כזה היתה התקנה. אבל לעולם בלא שום סיבה, אין יוצאים בהדלקה בבית, ולכן למ"ד דהדלקה עושה מצוה, אין יוצאים בהדליק בתוך הבית והוציא לחוץ.

ועל דרך זה ממש יש לומר גם בדעת הרשב"א, דלעולם בהדלקה סתם כך בבית, בלא שום סיבה, אין מקיימים המצוה, ומה שכתב הרשב"א דאם היה מותר ליהנות מהנר של חנוכה, ויש לו רק נר אחד, אזי היה מדליק בפנים לקיים שתי המצוות, נר חנוכה ושבת, היינו משום דכה"ג הוי כשעת הדחק, וגם על כגון דא היתה התקנה כמו בשעת הסכנה, שאפשר להדליק בתוך הבית.

כל זה הוא בביאור שיטת הריטב"א והרשב"א, אבל תוס' הנ"ל, שכתבו דמי שאיחר את זמן ההדלקה, ידליק בחוץ מספק, ולא כתבו שידליק בבית מודאי כהריטב"א, הם סבירא להו דהתקנה היתה על שעת סכנה ממש, דאימתי שיש גזירת המלכות שלא להדליק נרות, אזי הוי תקנה עבור הכלל כולו שעתה מקום ההדלקה הוא בתוך הבית. אבל כשאינו שעת סכנה, ואדם פרטי איחר את הזמן, בכה"ג אינו יכול להדליק בפנים, כי לא על זה היתה תקנה שיוצאים בהדלקה בפנים.

ונמצא על פי כל זה כי נקודת מחלוקת הראשונים הנ"ל, היא, על מה היתה התקנה, האם על שעת סכנה ממש, וממילא הוי תקנה עבור הכלל בלבד, שהרי שעת סכנה היא שינוי אצל הכלל, ולא היתה תקנה כלל עבור אדם פרטי. או דהתקנה היתה לאו דוקא על שעת סכנה ממש, אלא על כל מצב של דיעבד, וממילא היתה התקנה גם עבור אדם פרטי, אם נעשה אצלו מצב של דיעבד, דבכה"ג יכול הוא להדליק בתוך הבית.

הוכחה מהריטב"א דגם בלא סכנה, יוצאים בדיעבד בהדלקה בפנים

ככל המבואר לעיל, כן היה נראה לומר בדעת הריטב"א והרשב"א, בכדי ליישב הקושיא מהגמרא הנ"ל בסוגיא דהדלקה עושה מצוה, אכן לאחר העיון נראה כי קשה להעמיס כן בשיטת הריטב"א, שהרי הובא לעיל לשונו על הגמרא דבשעת הסכנה מניחה על שלחנו, דכך כתב: ""פירוש, לא סוף דבר סכנת נפשות, דאם כן פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג, וכדאיתא לקמן במכילתין (מט,א) גבי תפילין, וכדכתיב במסכת סנהדרין", ומבואר דהוקשה להריטב"א דאם מדובר על שעת הסכנה ממש, הרי פשיטא דלא ידליק בחוץ.

ולכאורה אין מובן שאלתו של הריטב"א, דודאי נכון הדבר דידעינן מסברא דבשעת הסכנה לא ידליק בחוץ, מחמת דינא דפקוח נפש דוחה כל התורה, אכן עדיין היינו אומרים דבטלה בכה"ג מצות הדלקת נר חנוכה, דהדין הוא להדליק בחוץ דוקא, ואם אי אפשר להדליק בחוץ, אין דין הדלקה כלל, דבהדלקה בתוך הבית אין יוצאים כלל, ובחוץ הרי אי אפשר להדליק, ואם כן לזה צריכה הגמרא להשמיע לנו דאיכא תקנתא מיוחדת על שעת סכנה דבכה"ג יוצאים בהדלקה בתוך הבית.

ובכדי ליישב שאלתנו, ולבאר את שאלת הריטב"א הרי עלינו לחזור לדברינו הראשונים, דהריטב"א סבירא ליה דגם בלא התקנה המיוחדת היו יוצאים עכ"פ בדיעבד בהדליק בפנים. ולכן שפיר שאל דאם יש פיקוח נפש ודאי שידליק בפנים גם בלא התקנה דשעת הסכנה. ומעתה חוזרת שאלתנו הנ"ל על הריטב"א, דהא בגמ' (דף כ"ב ע"ב) מבואר שאם הדלקה עושה מצוה אין יוצאים אם הדליק בפנים והוציא לחוץ [גם בלא הטעם דהרואה אומר לצרכו הוא מדליק], והדבר צריך ביאור, דהרי סוף סוף הדליק במקום שיוצא עכ"פ בדיעבד.

ישוב שיטת הריטב"א על פי דברי ה'שפת אמת'

ונראה ליישב את שיטת הריטב"א בהקדם דברי ה'שפת אמת' בביאור סוגיית הגמרא הנ"ל, בענין הדלקה עושה מצוה, וז"ל: "הדלקה במקומו בעינן. קשה מנ"ל להש"ס דיהיה פסול בדיעבד בפנים לולי הטעם שהרואה אומר כו', דהא חזינן דבשעת סכנה מניחה על שלחנו, א"כ נראה דדוקא לכתחילה מצותו מבחוץ, אבל לא לעיכובא, ואע"ג דהדלקה עושה מצוה אמאי פסול. ובאמת מלשון הברייתא לעיל 'מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ', משמע דגם אם הדליקה קודם שהניחה בפתח יצא.

"ולכן היה נראה באמת דלמסקנה טעם הפסול אינו משום שלא היה הדלקה במקומו, ודוקא לסברת המקשה דלא ידע טעמא דהרואה וכו', היה מוכרח לומר כן, דבעינן הדלקה במקומו, ושעת הסכנה שאני. ולכך במסקנה אתי שפיר הא דקתני מצוה להניחה, כיון דאינו עיכוב בדיעבד אי לא היה הדלקה במקומו דהוא רק למצוה".

מבואר מדברי השפ"א חידוש גדול בפשט הגמרא, והוא, דמה שהיה פשוט להגמרא בהו"א שאין יוצאים בהדליק בפנים, היה זה מחמת הדחק, דאל"כ למה אין יוצאים בהדליק בפנים והוציא לחוץ, והדחק הוא שהביא את השואל להבין כך בפשט הלכה זו. אבל למסקנה שנתחדשה הסברא שהרואה אומר שלצורכו הדליקה, אזי שפיר אפשר לומר דבאמת בהדליק בפנים והוציא לחוץ היה צריך להיות הדין דיוצאים ידי חובה, דאין זה לעיכובא ההדלקה בחוץ דוקא, אלא דהכא איכא טעם מיוחד שלא יוצאים ידי"ח, מכיון שהרואה אומר לצורכו הדליקה.

בדרך זו כתב השפ"א ליישב שאלת הב"ח שהובאה לעיל על הטור והשו"ע שכתבו דאם הדליק בפנים והוציא לחוץ לא יצא מכיון שהרואה אומר לצורכו הדליקה, וקשיא טובא דהרי לשיטתם שפסקו דהדלקה עושה מצוה, הא בלאו הכי אין יוצאים ידי"ח בכה"ג, מכיון שהדליק במקום שאינו ראוי לקיום המצוה. וכתב השפ"א דעל פי דרכו מיושבת שאלה זו, כי במסקנה חזרה בה הגמרא מהאי דינא, דבאמת יוצאים בדיעבד בהדליק בפנים, ואם כן כל שכן שיוצאים ידי חובה בהדליק בפנים והוציא לחוץ, ולכן כתבו הטעם שאין יוצאים מטעם דהרואה וכו'.

ומעתה אף אנו נאמר כי על פי דרכו של השפ"א מיושבת היטב דעת הריטב"א, דאכן כך סבירא ליה דבדיעבד יוצאים בהדליק בפנים, ואפילו שלא בשעת הסכנה, ואין להקשות מסוגיית הגמרא הנ"ל, דהקושיא היא רק משאלת הגמרא, ואיה"נ מהשאלה מוכח דלא כהריטב"א, אכן הריטב"א אמר את דבריו כפי מסקנת הגמרא, דבדיעבד יוצאים ידי"ח בהדליק בפנים, וההדלקה בחוץ היא רק למצוה.

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה