סימן ז' - בדיני וגדרי מעמיד ומעמיד דמעמיד בסכך · יא. הנמצא במדינה אחרת, האם יוצא ידי"ח בהדלקת ביתו
מחלוקת הפוסקים במי שנמצא בחו"ל, האם יוצא בהדלקת ביתו קודם שנתחייב
כתב ה'מנחת שלמה' (חלק ב' סי' נ"ו): "חושבני שאפילו אם האשה או האיש שוהים במדינה אחרת בזמן שלא נכנס עדיין חנוכה, וכמו כן בשאר הימים, אע"ג שההדלקה היא בזמן שאצלו עדיין הוא בוקר, גם כן מקיימים את המצוה ויוצאים ידי חובתם בהדלקה של בית".
אבל ב'שבות יצחק' (חנוכה חלק ב' פרק ז' ד,יג) כתב, וז"ל: "כשאשתו מדלקת בביתו והוא נמצא בארץ אחרת, אם במקומו עדיין לא הגיע זמן ההדלקה, אינו יוצא בהדלקה זו, דכיון שעדיין אין המצוה מוטלת עליו, אינו יכול לקיים חובתו קודם שהתחייב. כן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א". והאריך בזה עוד להלן (בפרק הסמוך).
ביאור ה'תאריך ישראל' דפליגי בגדר החיוב דנ"ח
וצריך להבין במאי פליגי הני תרי גדולי פוסקי הדור האחרון זצ"ל, בנדון מורכב זה, דהבעל נמצא במקום שעדיין לא בא זמן החיוב, ואילו האשה נמצאת במקום שכבר בא זמן החיוב.
בספר 'תאריך ישראל' (סי' כ"ב אות י"א) כתב לתלות נדון זה זו בחקירה הנ"ל בגדר החיוב דנ"ח, וז"ל: "אשר יראה לומר בזה, דהנה לכאורה תלויין הספיקות הנ"ל במחלוקת הפוסקים שהבאנו, אם החיוב דנר חנוכה מוטל על הבית, או על הגברא, דהרי אי נימא דהו"ל חובת בית, אז יש לומר דמאחר דנתקיימה הדלקת הנרות בתוך ביתו, ממילא נפטר ויצא ידי חובה. אבל אי נימא דהו"ל חובת גברא, אז יש לומר דלא יצא יד"ח, כיון דאצלו אינו זמן הדלקה של אותו יום שמדליקין בביתו, וממילא נחשב לאינו בר חיובא, ועל כן אי אפשר לצאת בהדלקתם".
לענין שיטתו של המנח"ש, באמת הדרך הנ"ל, מבוארת היא בתוך דבריו גופא, דבתחילה כתב שם המנח"ש, וז"ל: "מכל מקום בני ביתו של אדם שפיר נפטרים ויוצאין בהדלקת בעה"ב, ולא מפני שליחות, רק מפני שמעיקרא החיוב חל רק על אחד מבני הבית, והשאר נפטרים ממילא", ואחר הדברים הנ"ל כתב כהמשך לזה את דבריו דלעיל לענין מי שנמצא במדינה אחרת. ונראה בעליל כי טעמו בזה הוא כהביאור הנ"ל, דמכיון דלא הוי חיוב גברא, לכן יכול הבעל לצאת בהדלקה שבביתו, אף שהיא היתה קודם שבא זמן חיובו שלו במקום שהוא נמצא.
גדר חדש בנ"ח, דהוי 'חיוב גברא', וקיומה הוא בגדר של 'חיוב הבית'
ברם, נראה להציע ולומר כי יש לדון דגם אי נימא דנ"ח הוי חובת גברא, מכל מקום יוצא ידי חובתו במה שהדליקו בביתו, אף שעדיין לא בא זמן החיוב במקום שהוא נמצא, והביאור בזה דאיה"נ דחז"ל הטילו חובת גברא על כל אחד ואחד לקיים מצות הדלקת נ"ח, מכל מקום, הם אמרו והם אמרו, כי הצורה כיצד מקיימים חיוב גברא זה, על ידי שמדליקים נר אחד בבית עבור כל בני הבית, ובזה גופא קיים כל אחד ואחד חיוב הגברא המוטל עליו. ונמצא דנ"ח אינו כמזוזה ביסוד החיוב, אבל הוא דומה למזוזה בצורת קיום המצוה.
ויש סימוכין לדברינו מדברי ה'פני יהושע' (שבת דף כ"א ע"ב), וז"ל: "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף, שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר, שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו חובת הבית, ועדיין צריך עיון".
ויש ללמוד מדבריו דביסוד הדברים מצות נ"ח צריכה להיות ככל מצוות הגוף, שכל יחיד ויחיד חייב לקיימן בעצמו, אבל חז"ל קבעו ותקנו שתהיה המצוה 'כאילו חובת הבית', והיינו, דדרך קיום חיוב הגברא הוא כמצוה המוטלת על הבית, ובאופן זה מקיים היחיד את החיוב המוטל עליו. ובדרך זה יבואר למה גם מי שנמצא במקום שעדיין לא הגיע זמן החיוב, בכל זאת יצא ידי חובתו בהדלקה שהדליקו עליו בביתו.
ומצאנו לה'מנחת שלמה' עצמו שכתב לעיל (סימן נ"ב אות ג') כעין המבואר לעיל, וז"ל: "אף שנתבאר לעיל שמצות חנוכה עשאוה כחובת הבית, מ"מ יש בה גם חובת גברא, ואינו דומה למזוזה, דבמזוזה אחר שקבעו בבית את המזוזה, ממילא נפטרים לגמרי דיירי הבית, ואף אם קבעה אדם שאינו מבני הבית ושלא בשליחות בע"ה יצאו בני הבית ידי חובתן והבית נפטר מחובת מזוזה. ואילו בנר חנוכה שהדליקו אחד שלא מבני הבית שלא בשליחות בעה"ב, פשיטא דלא עשה כלום, ולא יצא, וזה משום דחכמים הטילו המצוה גם כחובת הגברא של האדם, שזה מוטל אקרקפתא דגברא".
מבואר דגם לה'מנחת שלמה' שכתב לעיל דהחיוב הוא על הבית, ובזה נתן טעם למה בנדון דידן יוצא האדם הנמצא במדינה אחרת, בהדלקת הבית, אף שלא בא עדיין זמן חיובו, מכל מקום, אף הוא כתב להדיא דיש בנ"ח גם גדר של חיוב על הגברא. ואפשר דכוונתו כמבואר לעיל, דביסוד הדבר נ"ח הוא חובת גברא, אבל צורת קיומה היא בגדר של חובת הבית, ולכן אין זה כמזוזה לגמרי, ובענין הכא לגדר של שליחות, דבעל הבית הוא כשליח עבור כל בני הבית בהדלקתו.