סימן ז' - בדיני וגדרי מעמיד ומעמיד דמעמיד בסכך · ט. דברי הפוסקים דיש שני מחייבים ב'שהחיינו' דחנוכה, מצד ימי החנוכה, ומצד מצות הנרות
עד כאן התבאר בס"ד נידונים שתלויים האם ברכת שהחיינו ועל הניסים הולכים על הדלקת הנר או על היום אבל להלן יבואר שיש צד במפרשים שברכת שהחיינו ועל הניסים זה גם על הדלקת הנר וגם על היום.
דברי הב"י דמי שבירך זמן על ראיית נר, אינו חוזר ומברך בהדלקתו
איתא בגמרא שבת (כג,א): "רב ירמיה אמר, הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שניים". וכתב רש"י: "מצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב, דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה". וכן נפסק בטור (סי' תרע"ו), וז"ל: "הרואה הנרות, מברך בליל ראשון שתים, שעשה נסים ושהחיינו וכו', ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו".
וכתב ה'בית יוסף': "מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית, הרואה שבירך זמן בליל ראשון ולא הדליק, ובליל שני או שלישי בא להדליק, אינו חוזר ומברך זמן, דקיימא לן (עירובין דף מ' ע"ב) זמן אומרו אפילו בשוק, ואינו צריך לחזור ולאמרו על הכוס". וכן נפסק בשו"ע (סי' תרע"ו סעיף ג').
טענת ה'מור וקציעה' דיש לברך על המצוה מלבד הברכה על המועד
ב'מור וקציעה' (שם ד"ה ומ"ש) יצא לדון במה שלמד התשובה אשכנזית דין שהחיינו דחנוכה, מדין שהחיינו דיו"ט, וז"ל: "ויש לי בזה הרהור שיש לחלק בין הנושאים, זמן דיו"ט שאני, שכיון שכבר יצא ידי חובת ברכת זמן, אפילו נזדמן לו אח"כ כוס, והיום גורם ליין שיבוא, מכל מקום כבר יצא בזמן שבירך על אותו היום, דומיא דמצה ומרור מפטרי בזמן דקידוש. אבל בראיה לא יצא חובת מצוה. ודמי לשופר ולולב שקובעין זמן לעצמן, אע"פ שכבר ברך על אותו היום בכניסתו. וכל שכן הכא דמצוה דיום אחר הוא. וגם אם אינו רואה נ"ח, ראוי לברך זמן על היום ככל מועדים, אע"פ שהוא מועד דרבנן, ולא הוצרכו לומר הרואה מברך, אלא להשמיענו דמברך גם על הניסים ודו"ק".
מבואר מדברי ה'מור וקציעה' דברכת שהחיינו שמברכים בחנוכה יש בה תרתי. חדא, ברכה על מצות ההדלקה. ועוד, ברכה על היום, כמו שמברכים על כל המועדים. ולכן נקט דבכדי לברך זמן בחנוכה, אין צריך לראות נר דולק, אלא גם בלאו הכי אפשר לברך, כהא דגמרא עירובין הנ"ל ד'זמן אומרו אפילו בשוק'. ועל פי זה נקט המו"ק דגם אם בירך אדם זמן על הראיה, אין זו אלא בגדר ברכה על היום, אבל אין זו ברכה על מצות ההדלקה, ולכן מתי שמדליק צריך לברך שוב 'שהחיינו' על ההדלקה, כמו שמברכים בר"ה על מצות שופר, ובסוכות על מצות לולב, אע"ג שכבר בירכו זמן בכניסת החג. ולהלן (אות יא') נאריך בס"ד בהלכתא דא.
דברי ה'משנה ברורה' במי שלא בירך שהחיינו עד שמיני דחנוכה
בשו"ע (סי' תרע"ו ס"א) איתא, 'אם לא בירך זמן בליל ראשון, מברך בליל שני או כשיזכור'. וכתב ה'משנה ברורה' (ס"ק ב'): "או כשיזכר. רוצה לומר כשיזכר בשאר הלילות בשעת ההדלקה. לבוש. ואם נזכר אחר ההדלקה אינו מברך בלילה זו עוד". וכתב עלה ב'שער הציון' (ס"ק ג'): "פתחי עולם בשם ישועות יעקב. ורוצה לומר, שיראה לברך זמן ביום אחר בעת ההדלקה. אמנם אם ארע זה בליל שמיני, וממילא יתבטל לגמרי ברכת שהחיינו, צריך עיון דאפשר דכמו בעלמא קיימא לן דזמן אומרו אפילו בשוק, דהוא קאי על עצם היום טוב, אפשר שהוא הדין בזה, דקאי על עצם הזמן דחנוכה שנעשה בו ניסים ונפלאות, אלא דלכתחילה סמכו זה על זמן דהדלקה". ויעוין להלן (אות יא') ראיית השעה"צ לדבריו מדברי המאירי.
ונראה לכאורה דהמשנ"ב נסתפק בגדר הברכה דשהחיינו שעושים בחנוכה, האם תקנו אותה רק על המצוה דנרות, או דתקנו אותה גם מצד היום והמועד, אלא דתקנו להסמיך ברכת היום גם למצות הדלקה, כדי שתעלה הברכה על תרווייהו. ונפק"מ במי שאין לו נרות להדליק, וגם אינו במקום שרואה נרות חנוכה דולקים, האם יברך גם בלא כל זה. ובשלמא כשהוא באמצע ימי החנוכה, אמרינן ליה להמתין אולי יזדמנו לו נרות ויברך אז. אבל אם הוא ביום השמיני דחנוכה, על זה הוא דנסתפק המשנ"ב דאולי יברך גם בלא נרות כלל.
ויש מקום לדון ולבאר הספק של המשנ"ב באופן אחר, דלעולם ברכת שהחיינו דחנוכה היא רק על הזמן, ולא על המצוה דנרות, אלא דתקנו לברך ברכת היום בשעת ההדלקה, כי על ידי כך הוי היכר דהברכה היא מצד ימי החנוכה. ולכן הוא דנסתפק כיצד הדין במי שאין לו נרות, והוא כבר ביום שמיני דחנוכה, האם יעשה ברכה בלא נרות כלל. ועכ"פ יש לנו ללמוד מדברי המשנ"ב דיש מקום לברך שהחיינו מצד שני ענינים, האחד, מצד המצוה דהדלקת נרות חנוכה, והשני, מצד היום עצמו. וכמו דכך הוא בר"ה וסוכות, שמברכים בכניסת החג שהחיינו, ושוב מברכים למחרת קודם קיום מצוות היום.