סימן ז' - בדיני וגדרי מעמיד ומעמיד דמעמיד בסכך · ז. מי שבירך והדליק בביהכ"ס, אלו ברכות יחזור ויברך בהדלקה בביתו ובגדר הדלקת הנרות בביהכ"ס
שלש שיטות במי שבירך והדליק בבית הכנסת, מה יברך שוב בביתו
בשו"ת 'התעוררות תשובה' (חלק ג' סי' ת"ס אות ב') כתב: "פשיטא לי דהש"ץ שמדליק ומברך בבית הכנסת, אינו חוזר ומברך ברכת 'שעשה ניסים' וברכת שהחיינו בביתו, אם לא היכי דמוציא בזה את בני ביתו".
אבל המשנ"ב (סי' תרע"א ס"ק מ"ה) כתב [על דברי הרמ"א שם, דאין יוצאין בהדלקה שהדליקו בבית הכנסת], וז"ל: "אפילו השליח ציבור שבירך בבית הכנסת, צריך לחזור ולהדליק בביתו, דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו. ומכל מקום לא יחזור לומר בבית ברכת שהחיינו, אם לא שמדליק להוציא אשתו ובני ביתו". ולכאורה משמע מדברי המשנ"ב כי רק שהחיינו הוא דלא יברך, אבל ברכת 'שעשה ניסים' יש לו לחזור ולברך שוב כמדליק בביתו, אפילו אם אינו מוציא אדם אחר בהדלקה זו. ומקור דבריו הוא ב'שערי תשובה' (ס"ק י"א) בשם ה'זרע אמת' (סי' צ"ו), יעו"ש. [ברם, להלן יבואר דאפשר דדעת המשנ"ב שאינו חוזר ומברך גם ברכת 'שעשה ניסים'].
ואילו ב'אגרות משה' (או"ח חלק א' סי' ק"צ ד"ה וצריך לומר) כתב ד"מסתברא שצריך לברך בביתו גם זמן, שהדלקתו בביהכ"נ אינו כלום". ונמצא דלפנינו ג' שיטות במי שהדליק בביהכ"נ ובירך כל הברכות, כיצד ינהג כשחוזר ומדליק בביתו: א. שיטת ה'התעוררות תשובה' דאינו מברך לא שהחיינו ולא שעשה ניסים. ב. שיטת ה'זרע אמת' והמשנ"ב דמברך 'שעשה ניסים', אבל אינו מברך שהחיינו. ג. שיטת האגרו"מ דצריך לחזור ולברך גם 'שעשה ניסים' וגם שהחיינו. וצריך להבין במה תליא פלוגתתא דא.
דברי ה'מקראי קדש' בביאור השיטה דאינו חוזר ומברך בבית כלל
ב'מקראי קדש' (סי' כ"ח בהערות) כתב, וז"ל: "לדעת המאירי והשאילתות דשעשה ניסים מברך גם בלא הדלקה ובלא ראיה, גם אותה אין צריך לברך, כמו שאינו מברך שהחיינו, וכך הוא בהתעוררות תשובה".
מבואר מדבריו דהטעם בשיטת ההתעוררות תשובה הוא, דהן ברכת שהחיינו והן ברכת 'שעשה ניסים' הן ברכות על היום, ולא על עצם המצוה דהדלקה. לענין ברכת שהחיינו הדבר מובן בנקל, שהרי מצאנו במועדים שתקנו לברך שהחיינו מצד עיצומו של יום, מלבד מה שמברכים על מצוות היום, כמו בר"ה וסוכה. לענין ברכת 'שעשה ניסים' הוי חידוש לומר דהיא ברכה על היום, אלא דהובאו לעיל (אות ב') דברי המאירי שהביא שיטה כזו, שאפשר לברכה גם בלא הדלקה ובלא ראייה.
ומעתה מובן היטב דמי שבירך ברכות אלו על נרות שהדליק בית הכנסת, שאינו חוזר ומברך אותן בביתו, דהלא כבר יצא ידי חובתן במה שבירך כבר, דלא גרע ממי שבירך אותן בלא הדלקה ובלא ראייה כלל.
ביאור ה'אגרות משה' בשיטתו דחוזר ומברך תרווייהו
ה'אגרות משה' אשר נקט דיש לו לחזור ולברך שתי הברכות בביתו, הן שהחיינו והן 'שעשה ניסים', היינו משום דנקט דתקנו אלו הברכות אלו על מצות ההדלקה דוקא, וכמו שכתב שם (ריש ד"ה וצריך לומר), וז"ל: "זה [דברכת הזמן הוא על היום] אינו, דלא הוזכר זה בגמ' לענין חנוכה, דאמר הרואה מברך שתים, אבל אם גם אינו רואה, משמע שלא מברך כלום, דאל"כ לא היה תולה בראייה. וגם הו"ל לאסוקי, ואם אינו גם רואה מברך אחת, אלא וודאי שלא נתקן בחנוכה ובפורים זמן על היום, כיון שאין בהימים קדושה, ורק על מצוה דהדלקה וראיה נתקן גם ברכת זמן, כמו על כל מצות שבאין מזמן לזמן. ולכן כשבירך שלא בעת קיום המצוה, אינו כלום. וא"כ מאחר שסברי דמברך ברכת הנס בביתו אף שבירך בהדלקתו בביהכ"נ, אלמא שהדלקתו בבית הכנסת אינו כלום כיון שהוא רק מצד המנהג, גם זמן יש לו לברך".
מבואר מדברי האגרו"מ דהן ברכת שהחיינו, והן ברכת 'שעשה ניסים' נקבעו על המצוה דהדלקה, ולא על היום, והוכיח זאת מהא דלא מצאנו בגמרא לברך אלא רק על ההדלקה, או עכ"פ על הראייה, ולית ליה האי חידושא של המאירי הנ"ל, דמברכים גם בלא הדלקה או ראייה. ומכיון שכן, נקט דיחזור ויברך תרווייהו בהדלקה שבביתו, כי ההדלקה והברכות שעליה בבית כנסת זהו רק ממנהג בעלמא, ולא יצא בזה ידי חובת הדלקה, ולכן צריך לחזור ולברך בביתו.
ביאור השיטה ד'שהחיינו' אין חוזרים לברך, אבל 'שעשה ניסים' מברך שוב
בביאור דעת ה'זרע אמת' והמשנ"ב הנ"ל, דברכת שהחיינו לא יברך פעם נוספת, ואילו ברכת 'שעשה ניסים' חוזר ומברך, כתב ב'מקראי קודש' (ס' כ"ח הגהה ב'), וז"ל: "בשו"ע נפסק ומדליקין ומברכין בביהכ"נ משום פירסומי ניסא, ואין אדם יוצא בנרות של ביהכנ"ס וצריך לחזור ולהדליק בביתו. ושע"ת הביא מחזיק ברכה בשם זרע אמת, שאם הדליקו בלילה הראשון בביהכנ"ס ובירך, לא יחזור ויברך שהחיינו. ויעוין שם בזרע אמת שיסוד דבריו הוא משום דקיי"ל בעלמא זמן אומרו אפילו בשוק, וגם גבי חנוכה כן, ולכן כל שאמרו כבר פעם אחת שוב א"צ לאומרו שנית וכו'.
"ומדבריו משמע שרק שהחיינו אין צריך לברך שנית, אבל שעשה ניסים חוזר ומברך. וגם לדבריו צריך לומר שבזה חלוק שעשה ניסים מברכת שהחיינו, משום דשהחיינו אומרו אפילו בשוק, וברכת שעשה ניסים לא תקנה אלא על ההדלקה והראיה, ולכן עכשיו שמדליק בביתו כדי לקיים מצות ההדלקה, שוב נתחייב גם בברכת המצוה".
קושית ה'שלמי תודה' דלכאורה המשנ"ב סתר דבריו
להמבואר לעיל בביאור שיטת ה'זרע אמת' הרי עולה דברכת שהחיינו בחנוכה אינה על המצוה דהדלקת הנרות, אלא על מצד עיצומו של יום, ולפי זה היה צריך לעלות דיש לברך שהחיינו בחנוכה גם בלא הדלקה ואפילו בלא ראייה. ומאידך גיסא, לגבי ברכת 'שעשה ניסים' מכיון נקט המשנ"ב דיש לחזור ולברך שוב בבית, מוכח דסבירא ליה דהוי ברכה על ההדלקה, ולא על היום, וצריך לעלות עפי"ז דאין לברכה בלא הדלקה או עכ"פ ראייה.
על פי זה כתב ה'שלמי תודה' (סי' כ"ו אות א') להעיר בזה על דברי המשנ"ב, דלכאורה סתר משנתו, וז"ל: "צריך עיון על דברי המ"ב שהביא להלכה דברי הזרע אמת דמחלק בין שהחיינו לשעשה ניסים לענין אם בירך בביהכ"נ וחוזר ומדליק בביתו, ומ"מ לענין אם צריך לברך ברכות אלו גם בלא הדלקה וראייה, וכן בפורים בלא מגילה, הניח המ"ב בצ"ע בסי' תרע"ו (שעה"צ ס"ק ג'. הו"ד לעיל אות ב') ובס' תרצ"ב. ולכאורה לפ"ד הזרע אמת הרי מוכח דברכת שהחיינו הוה ברכה על זמן, וא"כ למה לא יברכו גם בלא הדלקה.
"ועוד צ"ע בדברי המ"ב דמספק"ל נמי לענין ברכת שעשה ניסים, אי הוה ברכה על הזמן ומברכו אף כשאינו מדליק ואינו רואה, דהרי לדברי הזרע אמת מוכח דהוה ברכה על ההדלקה מדחוזר ומברכו בביתו, ואי מספק"ל למ"ב בהא, איך סתם בהדליק בביהכ"נ וחוזר ומדליק בביתו דיחזור ויברך שעשה ניסים, והרי לפי הצד דהוה ברכה על הזמן ומברכו אף בלא הדלקה כבר יצא במה שבירך בביהכ"נ ואיך יחזור ויברך בבית מספק", עכ"ל ה'שלמי תודה'.
באור שיטת המשנ"ב על פי הנראה מדברי ה'זרע אמת'
ויש לומר בביאור דעת המשנ"ב לענין ברכת 'שעשה ניסים' דבאמת דעתו נוטה דהוי ברכה על היום, ולכן מברך אותה גם בלא הדלקה וראייה, ואיה"נ דסבירא ליה לגבי מי שהדליק בבית הכנסת, שאינו חוזר ומברך אותה, ומה שנקט המשנ"ב בלשונו ברכת שהחיינו, אין זה בדוקא, אלא משום דבמקור דין זה, דהיינו, שו"ת 'זרע אמת' הנ"ל, השאלה והתשובה היו על ברכת שהחיינו, אבל לעולם כך הוא הדין גם לגבי ברכת 'שעשה ניסים', וכך באמת מוכח מדברי ה'זרע אמת', דיש לשתי הברכות דין אחד וכדיבואר.
הנה כך הוא לשונו של ה'זרע אמת': "נשאלתי באחד שהדליק נר חנוכה בליל א' בבית הכנסת ובירך שהחיינו, אם יחזור ויברך שהחיינו כשמדליק ביתו. תשובה. הנה לכאורה היה דעתי נוטה לומר שלא יברך שהחיינו בביתו, דאע"ג דקי"ל דהמדליק בבה"כ יחזור וידליק בביתו, דאינו יוצא בנרות בה"כ, כמ"ש ריב"ש בסי' קי"א, וכן פסק הש"ע סי' תרע"א סע' ז' ע"ש, מ"מ לגבי שהחיינו נראה לכאורה דיוצא בשל בה"כ, דהא קי"ל בעלמא זמן אומרו אפילו בשוק, וכיון דאמרו פעם אחת, תו לא צריך.
"ותדע דהא קי"ל במי שאינו מדליק ואין מדליקין עליו, מברך על הראיה שעשה ניסים, ובליל א' מברך ג"כ זמן, ואם בא אח"כ להדליק ליל ב' או ג', אינו מברך זמן, כמ"ש בסי' תרע"ו ס"ג, ע"ש. והאי נמי שבירך זמן בבה"כ, נראה דלא גרע ממי שבירך זמן על הראיה", עכ"ל ה'זרע אמת'.
הרי כתב שני טעמים למה לא יחזור ויברך שהחיינו, אם בירך כבר בבית הכנסת. האחד, מכיון שזמן אומרו אפילו בשוק. השני, מכיון דלא גרע נדון זה ממי שבירך על הראיה, שאינו חוזר ומברך בביתו. והרי על פי הטעם השני נראה דכך הוא הדין גם לגבי ברכת 'שעשה ניסים', שמכיון שבירך בבית הכנסת, לא גרע מהרואה שאם בירך 'שעשה ניסים' שאינו חוזר ומברך ברכה זו בביתו [אם הדליק באותו יום שראה הנרות]. ומעתה נראה כי כך היא גם דעת המשנ"ב, דאינו חוזר ומברך גם 'שעשה ניסים', והדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב לצדד שיש לברך ברכה זו גם בלא הדלקה או ראייה, ומטעם דהוי ברכה על היום. [ולהלן יבואר ביאור דברי ה'זרע אמת' למה לא גרע בית הכנסת מ'הרואה']
דברי הבנין אב בסתירה בחיד"א
בספר 'בנין אב' (סי' כ"ח) הקשה דלכאורה מצאנו סתירה בדעת החיד"א בגדר ברכת שהחיינו. דמצד אחד הביא בספרו 'מחזיק ברכה' (סי' תרע"א ס"ק ח') את דברי ה'זרע אמת' הנ"ל, דאם הדליק תחילה בבהכ"נ, לא יחזור לומר ברכת שהחיינו בביתו, אם לא דמדליק להוציא גם אשתו ובני ביתו. ומבואר לכאורה כמש"כ לעיל, דברכת שהחיינו היא ברכה על היום, ולכן יצא ידי"ח בברכת שהחיינו שבירך בבית הכנסת. דאי הוי נקטינן דהברכה היא על המצוה דהדלקת הנרות, אזי מכיון דההדלקה בבית הכנסת היא ממנהג בעלמא, ולא קיים בזה עיקר המצוה, למה לא יחזור ויברך כשמדליק בביתו.
ומצד שני, החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (סי' תרצ"ב ס"ק א') כתב ד"אם אין לו מגילה, יברך שהחיינו אך לא יברך ברכת שעשה ניסים וברכת הרב את ריבנו. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו מתשובותיו כ"י סי' ע"ח. אבל האחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך". ונראה מסוף דבריו דנקט לעיקר דברכת שהחיינו אינה על היום, דלכן לא יברך אותה אם אין לו מגילה. ולכאורה הוי סתירה בדבריו, דאם ברכת הזמן בפורים הוי על המצוה, לכאורה כך הוא גם בברכת הזמן דחנוכה, דהוי על המצוה, ואם כן צריך להיות שיחזור ויברך בביתו אף שבירך על ההדלקה בבית הכנסת.
כמה דרכים בישוב הסתירה בחיד"א
ויש ליישב השאלה הנ"ל בכמה דרכים. חדא, איכא למימר דהגם שהביא החיד"א את דברי ה'זרע אמת', אין מזה ראיה כי כך היא דעתו שלו לענין הלכה. שהרי סתם ולא כתב כי כן עיקר לדינא. וכפה"נ דרכו של החיד"א להביא בספריו תשובות רבות, ואין מזה ראיה כי כך הוא דעתו. ולכן יש לומר דדעתו לעיקר כמו שנראה מדבריו לענין פורים, דהברכה היא על המצוה ולא על היום, ועפי"ז עולה דהמדליק בבית הכנסת יחזור ויברך בביתו שהחיינו, ואעפ"כ הביא גם את דברי ה'זרע אמת' שכתב להיפך.
עוד אפשר לדון ולומר דנקט החיד"א כי יש חילוק בין חנוכה לפורים, דבפורים לא מצאנו סמך לומר דברכת שהחיינו היא על היום, ולכן בסתמא הוי ברכה על המצוה דמקרא מגילה. אבל בחנוכה מכיון דאיתא בגמרא דגם הרואה מברך, אע"ג שאינו מקיים מצות הדלקה, מכאן הוי סמך לומר דהברכה היא על היום. ולכן לגבי חנוכה פסק דאם בירך בבית הכנסת, אינו חוזר ומברך בביתו, מכיון דהברכה היא על היום. ואילו לגבי פורים פסק דאין לעשות ברכה על היום, ולא יברך בלי קיום מצות מגילה. כך יש לומר בדרך אפשר, אבל בפשיטות יש לנקוט דאין לחלק בין חנוכה לפורים, ואם בחנוכה מברכים שהחיינו על עיצומו של יום, אע"ג שאין הימים אסורים במלאכה, אזי גם בפורים יש לברך מצד היום.
ועיין ב'בנין אב' (שם) דכתב ליישב הסתירה בחיד"א, דלעולם דעתו דשהחיינו הוי ברכה על המצוה, הן בפורים והן בחנוכה, ומה שבכל זאת אינו חוזר ומברך בביתו, אחר שבירך בבית הכנסת, אין זה מחמת ד'אומרה אפילו בשוק', [כהטעם הראשון של ה'זרע אמת'], אלא מחמת הטעם השני שכתב ה'זרע אמת' דלא גרע מברכת הראיה שיצא בזה.
דברי ה'זרע אמת' למה לא יחזור לברך שהחיינו, ושאלת ה'אבן ישראל'
בשו"ת 'זרע אמת' כתב לדון בהוראה הנ"ל, דמי שבירך זמן על הדלקת בית הכנסת, לא יחזור לברך שוב בהדלקת ביתו, וז"ל: "אכתי יש קצת מקום לבעל דין לחלוק, דבשלמא התם [בברכת הרואה] בירך לעצמו על הראיה ויצא י"ח, כי חייב לראות הנרות כמ"ש בסי' תרע"ז ס"ג, וכיון דאינו עתיד להדליק באותו לילה יוצא בראיה. אבל זה שמדליק בבהכ"נ, מדליק להוציא את הרבים י"ח לפרסומי ניסא ברבים, לפי דלדידן שמדליקין בפנים לית לן פירסומי ניסא דרבים, וע"כ הנהיגו להדליק בבה"כ, ואע"ג דלא מברכינן אמנהגא דערבה, מ"מ במנהגא כי האי מברכינן, כמ"ש ריב"ש בתשו' הנ"ל, ע"ש. ומוכח שהדלקה זו עם ברכותיה אינה אלא בשביל הרבים, אבל לא בשביל עצמו, וא"כ י"ל דעכ"פ כשבא לעשות המצוה בשביל עצמו, לחזור ולברך זמן.
"אבל כד מעיינינן ליתא, דסוף סוף אע"ג דנתקנה ברכה זו בשביל פירסומי ניסא ברבים, מ"מ ממילא גם הוא יוצא בברכת זמן שבירך שם. והא למה זה דומה, למי שקראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו, דאע"ג דלא בירך ברכת אשר בחר בנו אלא משום תקנת חכמים דתיקנו לברך ברכת התורה בקריאתו בציבור, אפ"ה יצא י"ח ואין לו לברך עוד ברכת התורה לעצמו, כמ"ש בסי' קל"ט ס"ט ע"ש, וק"ל", עכ"ל ה'זרע אמת'.
ומבואר שהשווה ודימה נדון דידן לברכת התורה, דכמו דהתם יוצא אדם ידי חובתו אם בירך על קריאת התורה, ואינו צריך לברך שוב ברכה"ת לעצמו, הוא הדין במי שבירך על הדלקה לרבים, שהוא יוצא ידי חובתו בברכת שהחיינו ואינו מברך שוב.
אבל ה'אבן ישראל' [חלק ט' עמ' קכ"ח] הקשה על דבריו, וז"ל: "ובאמת אין לו שייכות להתם, דהתם ע"כ צריך לברך העולה לתורה לכוון לצאת ברכה"ת, דאל"ה אסור לו לקרות, משא"כ הכא דמסתבר דמתכוון לא לצאת בברכות אלו לעצמו, וזה פשוט". ושאלתו מבוארת, דהתם אי נימא שמכוין שלא לצאת ידי חובת ברכת התורה, אזי אסור לו לקרוא בתורה, וע"כ שמכוין לצאת ולכן פטור מלברך שוב, אבל במדליק להוציא את הרבים, הרי הוא עצמו מסתמא מכוין שלא לצאת בברכות אלו, ולכן עליו לברך שוב בביתו.
ביאור שיטת ה'זרע אמת' וישוב שאלת ה'אבן ישראל'
ונראה לבאר דבריו של ה'זרע אמת' דאם הדליק בבית הכנסת ובירך שהחיינו, אינו חוזר ומברך שוב בביתו, אפילו אי נימא דתיקנו לברך רק על הדלקת הנר, או על ראיית הנר, ולא על היום כלל, דבכל זאת אינו חוזר לברך על ההדלקה בביתו, וזאת על פי דברי הגהות 'ברוך טעם' (סי' תרע"א סעיף ז'), וז"ל: "בריב"ש מבואר הטעם דאין יוצאין בנרות המדליקין בבית הכנסת, דמצות חנוכה נר איש וביתו. לפי זה יש לכאורה לומר דאם אורח מדליק נרות בית הכנסת, אינו צריך להדליק באכסניא, דגופיה נפטר במה שהדליק בעצמו בבית הכנסת, ובביתו מדליקין עליו".
ולמדנו מתוך דברי ה'ברוך טעם' תרתי. חדא, דבחיוב הדלקת נרות חנוכה נכללו שני חיובים. האחד, חיוב המוטל על האדם עצמו להדליק נ"ח. וחיוב נוסף, המוטל על ביתו של אדם. ועוד למדנו מדבריו, דאת החיוב הראשון יכול אדם לצאת ידי"ח גם בהדלקתו בבית הכנסת. אבל את החיוב השני שידלק נר בביתו של אדם, זאת אינו מקיים בהדלקת ביהכנ"ס. וממילא עולה דמי שהוא אכסנאי שנפטר ידי חיוב הדלקה בביתו על ידי הדלקת בני ביתו, א"כ נשאר עליו רק חיוב הגוף, וחיוב זה פטר שפיר בהדלקת בית הכנסת. וזהו שלא כדנקט ה'אבן ישראל' הנ"ל, דבהדלקת בית הכנסת אין יוצאים כלום.
ראיה לדברי ה'ברוך טעם' מה'לקט יושר'
ונראה להביא ראיה לדברי ה'ברוך טעם' מהא דכתב בספר 'לקט יושר' (עמ' קנ"א) בשם רבו ה'תרומת הדשן', וז"ל: "וצוה לי להדליק נר חנוכה בבית הכנסת שלו, ואמר אינך צריך להדליק פעם אחרת בבית, כיון שאין לך כאן בני ביתך. וזכורני שהבחורים קנו הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת שלו. ואמר לבנו שיקנה אותם כיון שאשתך מדלקת עליך ואתה מדליק בב"ה, מעתה אתה יוצא ממ"נ". ומבואר להדיא דדעת התרוה"ד דבהדלקת בית הכנסת יוצא האדם ידי חובת הגברא המוטלת עליו, ואם הדליקו עליו גם בביתו, אזי נפטר לגמרי משני חלקי החיוב הנ"ל.
על פי כל זה מבוארת היטב השיטה הנ"ל, דאין צריך לחזור ולברך שהחיינו אם הדליק בבית הכנסת, מכיון דשפיר יצא ידי חובת גברא בהדלקה וברכה זו, ואין זה בגדר ברכה על מנהג בעלמא, וכדטען ה'אבן ישראל'.
דברי ה'פני מבין' דישנם שני חיובים במצות נר חנוכה
כדברי ה'ברוך טעם' הנ"ל דישנם שני חיובים נפרדים במצוה דנר חנוכה, כך כתב גם בשו"ת 'פני מבין' (סי' רכ"ו), וז"ל: "בפני יהושע בשבת דף כ"א כתב דמצות חנוכה אינו חובת הגוף, דעיקר מצוה זו הטילו שיהיה סמוך לרשות הרבים והוי כחובת הבית, יעו"ש. [הו"ד לעיל/להלן (סימן @ אות י"א)]. והנה בספר ד"מ הקשה על הפנ"י איך אפשר לומר דנר חנוכה חובת הבית, א"כ איך מברכין כמה בני אדם בבית אחד, וכי בבית אחד יקבעו כמה מזוזות. ונלע"ד דבנר חנוכה יש ב' מצות, חובת הגוף וחובת הבית גם כן. ומדוקדק לשון הגמרא 'נר איש וביתו', דיש חיוב על איש ויש חיוב על בית, והעיקר על ביתו, רק מהדרין מקיימין ג"כ מצות חובת הגוף. ולפי זה המדליק בבה"כ, חובת הגוף קיים, ועל חובת הבית צריך לחזור ולהדליק.
"אמנם לפי"ז יצא לנו דין חדש, במי שהדליק בבית הכנסת ובביתו יש כמה בני אדם המדליקין, א"צ לחזור ולהדליק ולברך, דחובת הגוף כבר יצא בבית הכנסת, וחובת הבית ג"כ יצא במה שמדליקין אחרים בבית זה, וא"כ אין צריך בביתו להדליק אם יש בני אדם אחרים שמדליקין, רק אם כיון בפירוש שלא לצאת בבהכ"נ, וכמ"ש חת"ס או"ח סי' טו"ב דבמכוין שלא לצאת בתפילה י"ח הקידוש, אז קידוש על היין דאורייתא, ומסתמא מכוין שלא לצאת בתפילה, שיעשה לגמרי כתיקון חכמים. א"כ הכא נמי יש לומר דאינו מכוין לצאת, ומכוין שלא לצאת ולא יצא י"ח במה שהדליק בבהכ"נ, וע"כ אינו יוצא בנרות של ביהכ"נ", עכ"ל ה'פני מבין'.
ויעוין בשו"ת 'בית שערים' (סי' שס"ב) דכתב ג"כ בקצרה היסוד הנ"ל, וז"ל: "הנה בהדלקת נ"ח יש ב' חיובים, חיוב גופו להדליק נ"ח אפילו כשהוא במדבר, וחיוב ביתו, דהיינו לפרסומי ניסא".
דברי ה'התעוררות תשובה' בטעם הדבר שמדליקים נ"ח בבית הכנסת
ממוצא דבר עולה דנחלקו לכאורה הפוסקים בגדר ובטעם הא דהיו מדליקין נרות חנוכה בבית הכנסת, דיש מהפוסקים שנקטו בטעם הדבר שצריך המדליק לחזור ולברך בביתו, מכיון דההדלקה בבית הכנסת היא מנהג בעלמא, ואין עליהם גדר של נרות מצוה. ואילו הפוסקים שנקטו כי המדליק בבית הכנסת אינו צריך לחזור ולברך שוב בביתו, אפשר דסבירא להו דהוי הדלקה גמורה של מצוה. ובאמת מצאנו עוד בפוסקים שדעותיהם חלוקים בענין זה וכדיבואר.
בשו"ת 'התעוררות תשובה' (חלק ג' סי' ת"ס אות א') כתב: "הטעם שנהגו להדליק בבית הכנסת הוא, דאולי יש הרבה אנשים שאין להם מקום להדליק, ואין רואין נר חנוכה, ובפרט לדידן דמדליקין בפנים ממש ואין רואים את הנרות מבחוץ, רק ממי שיש לו חלון הפונה לרה"ר ומדליק שם, ובב"י בס' תרע"ז הביא מהא"ח בשם רבינו משולם דאם הוא שרוי בין הנכרים צריך להדליק שם ולברך אע"פ שהדליקו עליו בביתו, מטעם שחייב לראות הנרות, ועיין במרדכי שבת פרק ב' ס' רס"ז, והביאו המחבר להלכה בס"ג בשם יש מי שאומר. לכן מדליקין בבית הכנסת ומוציאם הש"ץ בברכה, כדי שיראו את הנרות".
ומבואר מדבריו דהנרות שמדליקים בבית הכנסת הוו הדלקה גמורה של מצוה, ויש בהם בכדי לפטור את מי שאין לו היכן להדליק, דיוצאים עכ"פ חובת ראייה בברכה. ואמנם, על פי זה הוא דכתב ה'התעוררות תשובה' בהמשך דבריו שם דהמדליק בבית הכנסת אינו צריך לחזור ולברך כלל בביתו, כמובא לעיל (ריש אות זו), דקאי בזה לשיטתו.
דברי ה'מנחת אלעזר' בטעם הדבר למה מדליקין בבית הכנסת
על דרך זה ממש כתב ה'מנחת אלעזר' (חלק ב' סי' ס"ח), וז"ל: "עוד נ"ל לומר שכונתו דנתקן לפני אורחים, היינו אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, ואז אינו מחוייב להדליק, רק עכ"פ מחוייב לראות הנרות חנוכה של אחרים, כמ"ש מרן המחבר בסי' תרע"ז סעיף ג', וכיון שיש מהם שאין באים לבית ישראל באכסניא לראות את הנרות חנוכה, וא"י לכוון העת לבא לבית ישראל לראות בשעה שדולקים נרות חנוכה של הבעה"ב לראותן באותה חצי שעה, וא"כ לא יפטרו אלו במה שמדליקין אותן בביתן, ע"כ התקינו להדליק בביהכ"נ ששם באים האורחים לתפלת ערבית, שם יראו הנרות ויפטרו עי"ז לצאת י"ח. ונכון הטעם". הרי מבואר גם מדבריו דעיקר התקנה להדליק בביהכ"נ הוא בשביל לקיים מצות הרואה, למי שאין לו היכן להדליק.
דעת ה'אגרות משה' דאין לברך על ראיית נרות חנוכה בבית הכנסת
אבל, כנגד דברי הני פוסקים, ב'אגרות משה' (או"ח חלק א' סי' ק"צ) הנ"ל כתב דאין לברך על נרות בית הכנסת ברכת ראייה, וז"ל: "אין לפטור מי שהדליק בביהכ"נ מברכת זמן מחמת שבעת הדלקתו ראה הנרות, דמאחר דלא חשיבי נרות מצוה, מכיון שאינו אלא מנהג, לא נחשב זה גם לראיה, וכמו שמחייבים אח"כ אותו בברכת הנס. ויתחדש מזה דכשאינו עתיד להדליק שצריך לברך על הראיה לא יברך על ראיית נרות דבית הכנסת". ומבואר דנקט לדבר פשוט דאין על נרות בית הכנסת גדר של נרות חנוכה, מכיון דהוי למנהג בעלמא, דאין מקיימים בהדלקתם גדר של מצות הדלקה, ולכן אין לברך עליהם ברכת הראיה.
ולכאורה צריך להבין את דעת הפוסקים הנ"ל, דשפיר אפשר לברך על ראיית נרות של בית כנסת, והרי לא הוו נר של מצוה, אלא שהן הן הדברים שנתבארו לעיל על פי דברי ה'ברוך טעם' ודעימיה, דבהדלקת הנרות בבית הכנסת שפיר מקיימים החלק של מצוה שהוא על הגברא, וממילא הוו בגדר נרות של מצוה, ולכן אפשר לברך עליהם ברכת הרואה. אבל ה'אגרות משה' סבירא ליה דאין יוצאים כלל ידי המצוה בהדלקה שבבית הכנסת, גם לא את החיוב המוטל על הגברא, מכיון דחיוב הגברא הוא, להדליק בביתו דוקא, ולא בבית הכנסת, ולכן הוי הדלקה של מנהג בלבד, ואין לברך עליה ברכת הרואה.
ישוב שאלת ה'חכם צבי' למה מברכים על ההדלקה בבית הכנסת
על פי שיטת הני פוסקים דהדלקת הנרות בבית הכנסת, יש עליה גדר ודין של נרות חנוכה ממש, מקום יש עמנו ליישב שאלת ה'חכם צבי' דלהלן. הנה בשו"ע (סי' תרע"א ס"ז) כתב, 'בבית הכנסת מניחו בכותל דרום, ומדליקין ומברכים משום פרסומי ניסא'.
ואיתא על הלכה זו דמברכים בהדלקת בית הכנסת, ביאור בתשובות הריב"ש (סי' קי"א), וז"ל: "המנהג הזה להדליק בבהכ"נ מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, ואע"פ שאין מברכין על מנהג, זהו במנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא, אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים, מברכין עליו כמו שנהגו לברך על הלל של ר"ח, אע"פ שאינו אלא מנהג, ואין בזה משום ברכה לבטלה כלל, וכדעת ר"ת ז"ל".
מבואר מדברי הריב"ש דכמו שמברכים על הלל של ר"ח, כך גם מברכים על נרות חנוכה בביהכ"נ. עפי"ז הוקשה ל'חכם צבי' (סי' פ"ח) דברי השו"ע אהדדי, וז"ל: "בשו"ע סי' תרע"א סעיף ז' ומדליקין ומברכין בבית הכנסת. ק"ק לפי מסקת השו"ע לעיל בר"ח דעדיף טפי שלא לברך אהלל דריש ירחא, א"כ אזדא לה ראית הריב"ש במה שמברכין על הדלקת נ"ח בב"ה, אף שאינו אלא מנהג, דהרי כל ראייתו אינה אלא מברכת הלל דר"ח, וכיון שהוא ז"ל סובר כהרמב"ם דאין מברכין על הלל דר"ח, אמאי פסק הכא דמברכין על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת". ושאלתו מבוארת היטב, דמכיון שהשו"ע פסק שאין לברך על מנהג דאמירת הלל, למה בכל זאת פסק לברך על מנהג הדלקת נ"ח בית הכנסת.
אכן, לדברי ה'ברוך טעם' ודעימיה דבהדלקת נ"ח בבית הכנסת יוצאים ידי חיוב הגברא שיש על האדם, אתי שפיר דמברכינן עליה, דהדלקת בית הכנסת הוי הדלקת מצוה ממש, דהמדליק יוצא בזה ידי חיוב הגברא שלו, וממילא אין זה דומה כלל להא דאין מברכים על הלל, דכל האמירה היא מנהג בלבד. וה'חכם צבי' שהקשה כפי הנראה סבירא ליה כהני אחרונים הנ"ל דהדלקת בית הכנסת הוי הדלקה של מנהג בעלמא, ואין יוצאים בזה כלל ידי המצוה, גם לא ידי חיוב הגברא, ולכן שפיר הקשה דכמו שפסק השו"ע דאין מברכים על ההלל, כך גם אין לברך על נרות בית הכנסת.
דברי ה'שלמי תודה' בדינו של ה'ברוך טעם' הנ"ל
בגוף דברי ה'ברוך טעם' הנ"ל, דאם אורח מדליק נרות בית הכנסת, אזי הוא נפטר בזה ידי חובת הגברא שעליו, ונפטר גם במה שמדליקין עליו בביתו, כתב ב'שלמי תודה' (סי' כ"ו אות ה'), וז"ל: "מבואר דאיירי באורח שמדליקין עליו בביתו, דמדינא יוצא בהדלקתן, ואינו צריך להדליק בעצמו באכסניא שיש לו שם פתח, אלא משום חשדא, כמש"כ המשנ"ב בס' תרע"ז סק"ה, ובזה כתב הגאון הנ"ל דהיכא דהדליק בבית הכנסת, הרי גופיה נפטר במה שהדליק שם, ותו ליכא חשדא, ומצד עיקר חיוב הדלקה בביתו ששם הוא עיקר מקום החיוב, הרי הדליקו עליו בביתו ויצא ידי חובת עיקר חיובו. אבל באורח שאין מדליקין עליו בביתו, דחייב מדינא להדליק בברכה באכסניא שלו, ודאי דאינו יוצא בהדלקה שהדליק בבית הכנסת, כיון שאין זה ביתו ואינו מקום הדלקה שחייבו חז"ל".
מבואר מדבריו דכל דברי ה'ברוך טעם' נאמרו רק במי שהדליקו עליו בני ביתו בביתו, וכבר נפטר בהדלקת ביתו, אלא שמ"מ צריך להדליק במקום שמתאכסן מטעם חשדא, אם יש לו פתח בפני עצמו, ועל זה בלבד הוא שמועיל הדלקת בית הכנסת שלא יהיה חשד עליו, שראו כבר שהדליק בבית הכנסת.
שאלות על ה'שלמי תודה', וביאור נוסף בדברי ה'ברוך טעם'
אכן, דברי ה'שלמי תודה' תמוהים לכאורה, דאם הדלקת בית הכנסת היא רק בכדי לסלק את החשד, למה הוצרך ה'ברוך טעם' לומר דגופו נפטר בהדלקת בית הכנסת, דהלא גם אם גופו לא נפטר, אבל מ"מ תו אין חשד, ולכן הוא שאינו צריך להדליק באכסניא שנמצא שם אחרי שהדליקו עליו בביתו. ועוד תמוה, למה הדלקת בית הכנסת מועילה לסלק את החשד מעליו, אטו כל בני אותו מקום מתפללים באותו בית הכנסת, ואטו כולם יודעים היכן הוא גר, ושמהאי טעמא ליכא הכא חשד, מכיון שהוא הדליק כבר בבית הכנסת. ולכן נראה דבאמת גם אם הדליק בבית הכנסת, לא הועיל בזה לסלק הטעם דחשדא.
ולכן נראה להסביר דכוונתו של ה'ברוך טעם' היא, דמה שכתב שבביתו מדליקין עליו, הכוונה היא על ביתו שמתאכסן שם, שבהדלקה שמדליקין שם אפילו בלי להשתתף, יוצא ידי אותו חלק של חיוב המוטל על ביתו. וכל מה שצריך להשתתף הוא מחמת חיוב הגוף, ובנדו"ד נפטר מחיוב זה על ידי הדלקת בית הכנסת. [ומדובר שאין לו כניסה נפרדת, שלכן אין שייך הטעם של חשד].
ראיה לדברינו דבהדלקת בעל הבית יוצא האורח ידי חובת הדלקה בביתו אפילו בלי להשתתף, מדברי הר"ן (שבת דף י' ע"א מדפי הרי"ף), דז"ל: "אמר רב ששת אכסניא, אורח, אע"פ שאין לו בית, דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה, דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה". ומבואר שהיה הו"א לפטור אכסנאי מנ"ח, מכיון שהחיוב הוא על הבית, כמו מזוזה, וממילא אינו חייב להדליק שהרי כבר הודלקו נרות בבית זה, כמו שהמזוזה שנקבעה בבית על ידי בעל הבית פוטרת גם את האכסנאי, וקמ"ל דהחיוב דנ"ח הוא על הגברא. ועכ"פ יש לנו ללמוד דמי שקיים את חיוב הגברא שעליו, שפיר נפטר בהדלקת בעל הבית גם בלי להשתתף, כמו שהוא כך במזוזה.
[יעוין ב'תורת רפאל' (ס' לד) שהלך גם כן בדרך זו בביאור דברי ה'ברוך טעם', ואף הביא ראיה לזה מלשון ה'שער הציון' (סי' תרע"א ס"ק נ"ב), וז"ל, 'בהגהות הגאון ר' ברוך פרנקל מסתפק דאפשר דאם אורח מדליק בנרות בית הכנסת, שאין צריך לחזור ולהדליק באכסניא', דמהא שכתב 'אורח' ולא כתב דמדובר במי שהדליקו עליו בביתו, משמע דהספק הוא גם אם לא הדליקו עליו בביתו, דבכ"ז יוצא בהדלקת בית הכנסת.]