אור ברסלב
מאור המועדים סימן ו' - כשמחנכים קטן במצוות, האם צריך שיקיימן עם כל פרטיהן

מאור המועדים

סימן ו' - כשמחנכים קטן במצוות, האם צריך שיקיימן עם כל פרטיהן

סימן ד' - בגדר אכילת כזית בליל ראשון דסוכות האם זו מצות אכילה או ישיבה בסוכה

א. מצות ד' מינים בקטן, האם צריך לקיימה עם כל הפרטים

האם אפשר לקיים מצות חינוך בד' מינים שאינם 'לכם'

בסוכה (דף מ''ו ע''ב) איתא: "א''ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא, דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו". ופירש רש''י: "לא ליקני איניש הושענא לינוקא. במתנה, עד שלא יצא בו הוא. מקנא קני. דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה. איקנויי לא מקני. אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה, דלאו ברי דעת הוא''.

לאחר אשר נתבאר בגמרא כי אין לאב להקנות ד' המינים לקטן, כל זמן שלא יצא בו אביו, באו הפוסקים לידי מחלוקת גדולה האם יש מעליותא במה שיתן האב לבנו הקטן ד' מינים מבלי שיזכה בהם, מי נימא דאעפ"י שלא זכה בהם הקטן ואין הם לגביו בגדר 'לכם' ולא שאול, מכל מקום קיים האב מצות חינוך, או לא. מחלוקת זו נוגעת למצוות נוספות באופנים נוספים, וכדיתבאר בס"ד להלן.

השיטה דאפשר לקיים מצות חינוך בד' מינים שאינם 'לכם'

ב'הגהות אשרי' (פרק ד' דסוכה סימן ו') הביא בשם ה'אור זרוע' בזה"ל: "פירש רבינו אליעזר בר נתן, שאם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי, שפיר דמי. ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות מעצמם נוטלין אותו ומברכין עליו". וכן הוא במרדכי (סוכה סי' תשנ"ט). והובאו ריש הדברים בשו"ע (סי' תרנ"ח סעיף ו'), ד'אם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי'. וכתב ה'שער הציון' (שם ס''ק ל''ו): "מדשבח אותן משמע דסבירא לה כן להלכה. ולדעה הראשונה הלא לא קיים האב מצות חינוך, אלא ודאי דסבירא לה דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה, ולא על פרטי המצוה''.

ומבואר דלמד ה'משנה ברורה' מדברי ה'אור זרוע' חידוש גדול בגדרי מצות חינוך, והוא, דאין חיוב על האב שיקיים הבן את המצוה עם כל פרטיה ודקדוקיה, אלא די במה שהוא מקיים את 'עצם המצוה'. ולכן, גם באופן שלא זכה הקטן בד' מינים, וממילא אינו מקיים כלל את המצוה, דהלא בעינן התנאי ד'לכם', אעפ"כ מקיים האב את מצות החינוך, כי נתחנך עכ"פ הקטן בנטילת ד' מינים. ובמשנ"ב (ס"ק כ"ח) הביא כי כך כתב להדיא ה'בגדי ישע' (ס"ק ח'), וז"ל: "השו"ע אמר 'ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי', ואמאי שפיר דמי, הרי לא יצא הקטן, אלא שמע מינה אין נפק"מ שיקנה הקטן, מאחר שאינו עושה רק לחנך במצות".

ובאמת כבר ה'ברכי יוסף' (סי' תרנ"ח ס"ק ו' ד"ה אפס כי עז) כתב לדייק מלשון האו"ז הנ"ל, כהשיטה העולה מה'בגדי ישע', וז"ל: "לפי האמור דגם קטן ביומא קמא ליתיה בשאלה, ולא נפיק בשאול, ולא באומר יהא שלך עד שתצא בו ותחזיר, אם כן מהו השבח הזה, כי השב"ח השבי"ח להני דמהדרי ליה וצאצאיהם נטלי ומברכי, ואיך קרי להו בקיאי הדעת, כיון דקטנים מברכי ברכה לבטלה, ואי בקיאי נינהו נינטרו הושענא מינוקא דלא ליזלו ולברכו לבטלה, אלא משמע לכאורה מהג"א והמרדכי דקטן ביו"ט ראשון נפיק בשאלה".

השיטה דאי אפשר לקיים מצות חינוך בד' מינים שאינם 'לכם'

אכן, ה'ברכי יוסף' (סי' תרנ''ז ס"ק א'. סי' תרנ"ח ס"ק ו' ד"ה האמנם) הביא מדברי ה'בתי כהונה' דלא ככל הנ"ל, וז''ל: "אין לתת בשאלה, דאף דקטן מדרבנן הוא דחייב לחנכו, מכל מקום ביומא קמא דהוי לגדולים מן התורה, כל דתיקון רבנן לחנך כעין דאוריתא תיקון, דבעינן לכם ולא שאול''.

העולה מכל המבואר, דנחלקו הפוסקים האם בשביל לקיים מצוות חינוך ביום ראשון של סוכות, צריך שיקנה האב לקטן הארבע מינים שיהיו שלו, דבלא זה הלא לא יקיים הקטן את המצוה כלל. או שאין צריך בזה, כי די במה שמקיים הקטן את עצם המצוה, ואין צריך שיעשה המצוה על כל דיניה ופרטיה.

והביא ה'משנה ברורה' (ס''ק כ''ח) אלו שתי השיטות, וז''ל: "כיון שלא יצא מידו שפיר דמי. רוצה לומר, דעל ידי זה אין הקטן קונה כלל, והוא הדין אם לא מקנה לה כלל לקטן. אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול, שיהיה יכול אחר כך לצאת בו, אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה, דהא אינו שלו, ולא מקרי לכם, ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצוות". ובשעה"צ (ס"ק ל"ד) ציין לפוסקים רבים העומדים בשיטה הראשונה, ואילו להלן (ס"ק ל"ה) ציין רק ל'בגדי ישע' העומד בשיטה השניה. אכן, להמבואר לעיל יש מקור נאמן לשיטתו בראשונים הנ"ל.

ביאור דברי הגמ' בסוכה לפי שתי השיטות

ומעתה, יש לנו להתבונן בעיקר דברי הגמרא בסוכה הנ"ל, ד'לא ליקני הושענא לינוקא' וכו', דלכאורה בשלמא להשיטה דאין האב מקיים מצות חינוך בלא שיטול הקטן ד' מינים שלו דוקא, מובנים דברי הגמרא, שהרי בעל כרחך חייב האב לדאוג לכך שיהיו לקטן ד' מינים, ולכן צריך להזהירו שלא יקנה לו אותם קודם שיצא הוא עצמו בהם, או שיקנה עבור הקטן ארבע מינים בפני עצמם.

אבל להשיטה שיוצא האב מצות חינוך גם כשאינם של הקטן כלל, אלא שאולים לו בלבד, אם כן, למה שיקנה האבא לקטן הד' מינים, והלא אפשר לצאת בשאול. ולמה לא אומרת הגמרא שלא יקנה האב כלל הד' מינים לבנו הקטן, ותו לא מידי.

ויש ללמוד קצת ישוב לשאלה מדברי ה'ברכי יוסף' (שם ד"ה וסבור אני), וז''ל: "הש''ס כי קאמר לא ליקני איניש וכו', דהכוונה דלא ליקני לינוקא בהקנאה על צד היותר טוב, דליהוי קנין שיוצא בו הגדול ביו''ט ראשון דאוריתא, משום דאיכא רעותא דלא מקני''. והיינו, דהגמ' באה ללמדנו שאם רוצה אדם לקיים מצות חינוך באופן היותר טוב, והיינו שיקיים הקטן את המצוה עם פרטיה ודקדוקיה, ולא רק שיקיים עצם המצוה, אזי צריך הוא לדעת כיצד לנהוג בזה. אבל לעולם אין לנו ללמוד מהגמרא שבשביל לקיים מצות חינוך צריך להקנות דווקא.

ביאור ה'אגרות משה' בטעמי השיטות

וצריך לדעת במאי פליגי הדעות הנ"ל, האם אפשר לקיים מצות חינוך בד' מינים שאולים, שאין מקיימים בהם המצוה, או לא. וכתב לבאר בזה ה'אגרות משה' (יו''ד ח"א סי' רכ''ד ד"ה והנה איכא), וז"ל: "מסתבר לע''ד שטעם המחלוקת הוא בעצם מצות חינוך, אם עיקר המצוה הוא בשביל להרגילו במצוות כדי שיקיימם כשיגדל, שלכן סגי גם בשאול, דעל כל פנים מתרגל בזה כיון דעשה מעשה המצווה עכ''פ, אך שליכא קיום מצוה בזה. או שהחינוך להתרגל בהמצוות הוא רק טעם החיוב, אבל עצם החיוב הוא שחייבו להאב שיראה שיקיים גם הקטן המצוה. דלהמג''א (סי' תרנ"ח ס"ק ח') ודעימיה עצם החיוב הוא קיום המצוה להקטן, ולכן צריך דווקא באופן שיש קיום מצוה, דהוא דווקא כשיקנהו בקנין גמור להקטן. והסוברין דאין צריך להקנות, סברי שהחינוך להתרגל הוא עצם החיוב, שלכן אף דליכא בזה קיום מצוה, כיון שעכ''פ איכא חינוך להתרגלות בהמצוה יצא האב ידי חובתו בהחינוך".

ב. מצות ציצית וד' כוסות בקטן, ולימוד בנים ובנות ביחד

חינוך קטן ב'טלית קטן' שאין בה שיעור חיוב

ה'אגרות משה' במק"א (יו''ד חלק ג' סי' נ''ב אות ב') כתב לתלות במחלוקת הפוסקים הנ"ל מה שנשאל לענין חינוך קטן בטלית קטן, וז"ל: "בדבר [מי שהוא] קטן, ששיעור טליתו להתחייב בציצית הוא, כדי שיתעטף כל קטן וקטן לפי גודלו ולפי קטנו, כדכתב המשנ''ב בסי' י''ז ס''ק ט', בשם הפמ''ג, ותמהת על זה שלא ראה מי שמחמיר בזה".

וכתב על שאלה זו האגרו"מ להלן שם (ד"ה והנה בעצם): "והנה בעצם תלוי זה במחלוקת המג''א והאחרונים שהביא המשנ''ב בסימן תרנ''ח, דהמג''א בס''ק ח' סובר שביום ראשון לא יצא הקטן באתרוג שאינו שלו אלא שאול, וכוונתו שלא יצא האב ידי חינוך. והמשנ''ב בשם אחרונים כתב דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, וכתב שכן משמע במרדכי בשם ראב"ן, משום דגם בזה מתחנך הקטן למצוות. דלהמג''א לא יצא במצות חינוך בציצית כשליכא השיעור לקטן. ולאחרונים שהביא המשנ"ב, יצא אף דליכא השיעור, כיון שעכ''פ מתחנך בזה. שא''כ מה שלא קפדי ליקח ט''ק שיש בהו כשיעור לבניהם, הוא אליבא דהמשנ''ב בשעה"צ סובר כוותייהו''.

הרי זכינו לנפק"מ לדינא עולה ממחלוקת הפוסקים הנ"ל בגדר מצות חינוך, לענין חינוך קטן בטלית קטן שבאמת אינה כשרה ואינה חייבת בציצית מחמת שהיא קטנה מהשיעור. דלהפוסקים דאפשר לקיים מצות חינוך בד' מינים שאינם של הקטן, הוא הדין שמקיימים מצות חינוך בט"ק שהיא קטנה מהשיעור. ולהפוסקים שאין יוצאים ידי חינוך בד' מינים שאולים, ה"ה שאין מקיימים מצות חינוך בט"ק שאין בה שיעור של חיוב. ונקט ה'אגרות משה' דדעת המשנ"ב בשעה"צ הנ"ל להכריע כהמקילים.

האם מותר ללמד בכתה אחת ילדים וילדות קטנים

ועוד במקום אחר (יו''ד ח"א סי' קל''ז) כתב ה'אגרות משה' לתלות במחלוקת זו שאלה נוספת שנשאל בה: "בדבר לימוד במחלקה אחת ילדים וילדות, ודאי אף לקטנים וקטנות ביותר, אין רוח חכמים נוחה מזה, דאף שעדין אין בהן יצר הרע וחשש הרהור, מכל מקום הא צריך לחנך אותם להתרחק מנשים, ואת הילדות מאנשים, וכשלומדים ביחד, אדרבה עוד מתרגלין להיפוך, להתקרב, ויתרגלו מזה גם לכשיתגדלו שכבר יהיה בהן יצה"ר וחשש הרהור. ולכן אף שאין בזה שייכות חשש איסור עתה, שאף אם היו גם קטנים חייבין במצות לא היה שייך בהו האיסור, מכל מקום, הא יש חיוב חינוך".

ועל זאת כתב האגרו"מ לתלות במחלוקת דידן, וז''ל: "הנה בדבר לימוד במחלקה אחת, ילדים וילדות, לכאורה תליא זה במחלוקת הפוסקים בהא דלא ליקני אינש הושענא לינוקא ביו''ט קמא, שהמג''א בסי' תרנ''ח ס''ק ח' סובר דלא יצא הקטן, וכוונתו דלכן לא יצא האב ידי מצות חינוך, ויצטרך האב לקנות להקטן לולב ואתרוג אחר, כשלא יוכל להקנות לו אחר שיצא הוא. אבל המשנ''ב בס''ק כ''ח הביא שיש אחרונים שסוברין שמצות חינוך מתקיים גם בשאול, ושכן משמע במרדכי בשם ראב''ן, ועי"ש בשער הציון שמשמע שכן דעתו נוטה להלכה.

"שלכן בעובדא דידן יהיה איפכא, דלהמג''א יהיה לקולא, כיון דמצות חינוך לדידיה הוא באופן שאם היה חייב במצוות היה יוצא, ולכן הכא כיון שאף אם היה חייב במצוות לא היה שייך לאסור עליו, אין לאסור גם מדין חינוך. ולהחולקים דחינוך מקיים אף שלא הקנה לו, משום דעכ''פ מתרגל בזה לקיים המצוה כשיתגדל, לכן יש לאסור שילמדו יחד כדי להרגילם ולחנכם להתרחק מנשים, אף שאין בזה שייכות איסור, אף אם היו חייבין במצוות. ונמצא שלמה, שמשמע בשעה''צ שהמשנ''ב סובר כמו יש מהאחרונים, דלא כהמג''א יש לאסור גם מדינא אך לרוב האחרונים שסברי כהמג"א, אין לאסור מדינא, אבל רוח חכמים ודאי אין נוחה מזה לכו''ע, וגם הוא ספיקא לדינא אף בקטנים ביותר", עכ''ל ה'אגרות משה'.

חינוך קטן בארבע כוסות, בכוס שאין בו שיעור

יש לתלות מחלוקת נוספת שמצאנו בפוסקים, במחלוקת הנ"ל. דהנה בשו''ע (סי' תע''ב סע' ט''ו) איתא, 'תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו'. וכתב ה'חק יעקב' (ס"ק כ''ז) דבמהרי''ל (הלכות סדר ההגדה עמוד צ''ב) כתב, וז''ל, 'ויהיה רביעית, להגיע לחינוך'. אבל ב'ערוך השולחן' (שם סע' ט''ו) כתב 'ואפילו תינוקות שהגיעו לחינוך מצוה ליתן להם כוס קטן'.

ומבואר שנחלקו הפוסקים האם צריך לתת לקטן שהגיע לחינוך כוס גדול שיש בו רביעית דוקא, או שמספיק כוס קטן. וצריך לדעת במאי פליגי. ונראה דנחלקו במחלוקת הפסוקים הנ"ל בגדר מצות חינוך, האם חייבו את האב שהקטן יקיים המצוות עם כל פרטיהן ודקדוקיהן כמו גדול, וממילא צריך שיתן לו כוס שיש בה רביעית. או דסגי במה שהקטן מקיים עצם המצוה, אבל אין צריך שיהיה באופן הראוי לקיום המצוה ממש, דלכן גם כוס קטן שאינו מחזיק רביעית מועיל לצאת ידי מצות חינוך.

ג. מצות סוכה ועליה לרגל בקטן

קושיה מהגמ' בסוכה על השיטה דלחינוך אין צריך פרטי המצוה

על שיטת הפוסקים הנ"ל דאפשר לקיים מצות חינוך גם באופן שאין מתקיימים כל פרטי המצוה, ומשום דהעיקר הוא מה שמתרגל הקטן במצוה, יש להקשות לכאורה מהא דאיתא בסוכה (דף ב' ע''ב): "אמר רבי יהודה מעשה בהילני המלכה בלוד שעשתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסים ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר. אמרו לו משם ראיה, אישה היתה ופטורה מן הסוכה. אמר להו, והלא שבעה בנים היו לה וכו', וכיון דשבעה הא אי אפשר דלא הוי בהן חד שאינו צריך לאמו''.

והיינו דכונת רבי יהודה היתה להביא ראיה כדבריו דסוכה גבוהה מכ' כשרה, שהרי הילני המלכה ישבה בסוכה גובהה מכ', והיו עמה בניה, ולכל הפחות אחד מהם הגיע לכלל חינוך, על כרחך דסוכה גבוהה מכ' כשרה. וחזינן דהיה פשוט להגמרא דאם הסוכה פסולה, אין מקימים בה מצות חינוך. וחזינן דצריך לקיים המצוה כדינה ממש, בכדי לקיים מצות חינוך.

ובאמת הריטב''א שם כבר הרגיש בזה וכתב להדיא דמהכא מוכח דצריך לקיים למצות חינוך המצוה כדיניה, ומציין בסוף שכתב זאת 'לפי שראיתי חכמים טועים בזה', וז"ל: "מהא שמעינן דקטן דמחנכין אותו במצות [בעינן] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול, דהא מייתי ראייה משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא. ומקרא מלא דבר הכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו'. וגדולה מזה אמרו במסכת עירובין, גבי זמן ביום הכיפורים, ליטעמיה לינוקא, דלמא אתי למיסרך. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה''.

ומעתה צריך עיון לכאורה טובא על כל הני פוסקים דלעיל, שאשר לקיים מצות ד' מינים בשאול ביום ראשון, ואסבר לה השעה"צ ד'סבירא לה דמצות חינוך הוא רק על עצם המצוה, ולא על פרטי המצוה'', דאי הכי למה אין יוצאים ידי מצות חינוך בסוכה למעלה מעשרים, דלכאורה הא לא גרע מד' מינים שאולים וכיו"ב.

מצות חינוך, האם היא מוטלת על הבן או על האב

ב'אבן ישראל' (חלק ז' סי' ג') כבר הרגיש בקושיא, ובכדי להבין היטב דבריו בישובה, נקדים הקדמה קצרה. הראשונים ז"ל נחלקו בגדר מצות חינוך, האם היא מוטלת על האב, או על הבן. מחלוקת זו מצאנו בשני מקומות. בברכות (דף מ''ח ע''א ד''ה עד שיאכל כזית דגן) כתב רש"י, וז"ל: "ומכי אכל כזית דגן שיעורא מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו, מיהו כיון דמחייב מדרבנן, מחייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן. וא''ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה''.

ומבואר מרש''י דאפילו קטן שהגיע לחינוך, אין הביאור בזה דהקטן עצמו חייב בדבר, אלא הוא עצמו אפילו מדרבנן אינו חייב כלל, אלא דעל אביו מוטל חיוב לחנכו. ולכן אע"ג דבעלמא קיימא לן דמי שהוא חייב בדבר מדרבנן מוציא גם מי שהוא חייב מדאורייתא, קטן אינו מוציא, מכיון שהקטן מצד עצמו אפילו מדרבנן אינו חייב.

כך היא שיטת רש"י בהאי הלכתא. אבל תוס' (שם ד''ה עד שיאכל) נחלקו על רש"י, וסבירא להו דקטן חייב בעצמו מדרבנן, וז''ל: "ועוד דחוק לומר בקטן שהגיע לחינוך, קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן, אם כן אינו פוטר את אביו''.

המקום השני הוא במגילה (דף י"ט ע"ב), דתנן התם, 'הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן'. והקשו תוס' (ד''ה ורבי יהודה): "קשה באיזה קטן מיירי, אי בלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר וכו', ואי הגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא כל האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן. ויש לומר, דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ''ה פסלו רבנן, משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן, וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצוות, ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה, שהרי בשאר מצוות הוא חייב דאורייתא, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן".

אליבא דתוס' עולה בביאור מחלוקת רבנן ור' יהודה האם קטן מוציא גדול, דנחלקו אם תרי דרבנן מוציא חד דרבנן, או לא. אבל הר''ן (דף ו' ע"ב מדפי הרי"ף) הביא בשם הרמב''ן (קידושין דף ל"א ע"א ד"ה מאן) לתרץ שאלת תוס' באופן אחר, וז''ל: "הרמב''ן תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע''פ שהגיע לחינוך, יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מחייב במצוות כל עיקר. ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס''. ומבואר מדברי הרמב''ן דהן רבנן והן ר"י מודו דקטן עצמו אינו חייב במצוות, אפילו כשהגיע לחינוך, כי אין זו מצוה המוטלת עליו אלא על אביו, אלא דר"י בכל זאת סבירא ליה שקטן מוציא מפני שהוא חייב במגילה, כי גם הוא היה באותו הנס.

ישוב ה'אבן ישראל' על השאלה הנ"ל מהגמ' בסוכה

על פי כל הנ''ל כתב ה'אבן ישראל' לתרץ את דעת הראב''ן שאפשר לחנך קטן ביום ראשון של חג בד' מינים שאולים, דמה יענה על הראיה מהגמ' בסוכה ודברי הריטב"א הנ"ל, וז''ל: "לכאורה יש לישב דברי הראב''ן, דסבירא ליה כדעת הרמב''ן, הובא בר''ן במגילה דף י''ט ע''ב, שכתב ליישב קושיית התוס' שם וכו', דלא קשיא כלל, דבודאי מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ומ''מ אינו מוציא לגדול משום דחיוב דחינוך אינו חיוב של הבן אלא על האב, והקטן לאו בר חיובא הוא, ולכן אינו יכול להוציא. ולפי זה על כרחך צריך לומר דר''י דסבירא ליה דכן מוציא, החיוב על הבן.

"והנה נראה דכל הנידון אי בעינן כל פרטים בחיובא דחינוך תלוי בהא, דאי חיובא הוא על הבן, בוודאי צריך כל פרטיה, משא''כ באם החיוב על האב, לא צריך כל פרטיה אלא שיתחנך אח''כ כשיהיה גדול, ולכן לא בעינן כל פרטיה. וממילא אין כאן להוכיח מההיא דסוכה, דהתם ר' יהודה מוכיח לה דגם למעלה מעשרים כשר, ולדידה אה''נ, ורבנן לטעמיהו השיבו לו''.

הנה מישב ה'אבן ישראל' השאלה בדרך מחוכמת, וזאת על פי הקדמתו כי מחלוקת הראשונים האם צריך לחנך במצוה עם כל פרטיה, תלויה היא במחלוקת האם מצות חינוך מוטלת על האב, או על הבן. ועוד הוסיף לומר על פי דברי הרמב"ן דרבנן סבירא להו דהמצוה היא על האב, דממילא עולה דרבי יהודה סובר שקטן עצמו חייב במצות החינוך, וממילא עולה דלשיטתו קטן חייב לקיים כל מצוה בשלימות עם כל פרטיה ודקדוקיה.

ומעתה מיושבת השאלה מהא דהילני המלכה, שהרי שם רבי יהודה הוא שהוכיח מהילני המלכה דסוכה למעלה מכ' כשירה, ור"י קאי בזה לשיטתו, דקטן חייב לישב בסוכה שהיא כשרה לגמרי, ולכן שפיר הוכיח מהילני המלכה שסוכתה היתה יותר מעשרים אמה, שסוכה כשרה למעלה מעשרים, שאם היא פסולה איך חינכה את בניה בסוכה פסולה. ורבנן ענו לר"י לשיטתם דקטן עצמו אינו מחוייב בחינוך, וממילא אינו חייב לקיים המצוה בכל פרטיה, ולכן הילני המלכה שפיר חינכה ילידה בסוכה פסולה. אלו תו"ד ה'אבן ישראל' הנחמדים.

[אלא שיש להעיר כי מה שכתב דמדרבנן סבירא להו דקטן אינו חייב בחינוך אלא אביו הוא שחייב, אזי ממילא מוכח כי ר"י סובר להיפך, דהחינוך מוטל על הבן, באמת ברמב"ן מבואר לא כך, דסיים וכתב דטעמו של ר"י מפני שאף הם היו באותו הנס. אכן, עדיין בדעת הראב"ן אפשר לומר כדרכו]. ויעוין להלן (אות ד') ישוב נוסף לשאלה זו, דאין לדמות סוכה גבוהה מכ' אמה, לאתרוג שאול, יעו"ש הביאור בזה.

חינוך קטן חיגר או סומא במצות עליה לרגל, אליבא דהשיטות הנ"ל

בחגיגה (דף ו' ע''א) איתא: "בעי רבי שמעון קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהם מהו וכו', לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מאי. אמר אביי כל היכא בגדול מיחייב מדאורייתא, קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא, מדרבנן קטן נמי פטור''. וכתבו תוס' (ד''ה בחיגר שיכול להתפשט), וז"ל: "מקמי גדולו, מאי, מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאוריתא, לגבי קטן נמי מיחייב בחינוך, דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול, או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב, גם קטן לא''.

ה'אגרות משה' (או''ח ח"ג סי' צ''ה) נקט דנדון הגמרא הנ"ל בקטן שהוא חיגר או סומא, תלוי במחלוקת הנ"ל, ומחמת כך נתקשה מסוגיא זו על השיטה דאפשר לחנך קטן בעצם המצוה מבלי שיהיו גם פרטי המצוה, וז"ל: "מסתבר שתלוי בהכי, דאם ענין החינוך הוא אף באופן שליכא שום קיום מצוה, מאחר דלפי דעת הקטן לא יכיר בזה, דאין לו הבחנה בין אתרוג שלו לאתרוג של אחרים, ויתחנך בזה להתרגל לקיים מצות אתרוג, יש לחייב תינוק חיגר וסומא שיתפשט ויתפתח קודם גידולו, להעלותו לחנכו, כיון דהא צריך לחנך גם אותו כתינוק שלם שג''כ פטור ומחייבין לחנכו בשביל חיוב הגדלות. ואם חיוב חינוך הוא שחייבו לאביו לראות שיקיים גם בנו הקטן המצוות, משום שלא שייך לחייבו בדבר שאינו מצוה לומר לו שהוא מצוה, אף שיתחנך מזה, ולכן צריך גם באתרוג דקטן שיהיה שלו דוקא, אף שלקטן אין לו שום הבחנה בזה, לכן גם בחיגר וסומא עתה, שאם היה גדול היה פטור, גם להקטן יש לפטור, אף שיהיה מזה ענין חינוך, דלא שייך עכ''פ לחייבו בזה.

"ומאחר שהדין הוא כדפשיט אביי [ד'כל היכא בגדול מיחייב מדאורייתא, קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן. כל היכא דגדול פטור מדאורייתא, מדרבנן קטן נמי פטור], נמצא שחיוב החינוך הוא דוקא באופן שהוא חיוב אם היה גדול, יש לחייב להאב לקנות דוקא אתרוג מיוחד לכל קטן וקטן. וצ''ע שיטת הראב''ן ודעימיה שיוצא בחינוך גם בשאול שאינו מעשה מצוה כלל, מה יתרץ הא דחגיגה", עכ''ל האגרו"מ.

אכן, ה'אגרות משה' במק"א (יו''ד ח"א סי' רכ''ד) כתב לתרץ השאלה הנ"ל, וז''ל: "וצריך לומר דסברי דמכל מקום אין מקום לחייב בקטן מה שבגדול כה''ג היה פטור, דהוי כיציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא, שאף לפי הטעם שיש להחמיר בקטן, עכ''פ הוא חמור בקטן מבגדול, וזה אי אפשר לתקן''.

ד. דברי האחרונים לבאר באיזה פרטים יש להקפיד בחינוך קטן, ובאיזה לא

סתירה בדברי המשנ''ב האם צריך לחנך קטן במצוות עם כל הפרטים

בענין מה היא דעתו של ה'משנה ברורה' מצאנו מבוכה גדולה, כי לכאורה איכא סתירה בדבריו. לענין חינוך קטן בציצית כתב (סי' י''ז ס''ק ט'): "שיעור טלית, כתב בפרי מגדים בסי' ט''ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורבו שלו, ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו, לפי גדלו ולפי קטנו, ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך, ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו''. מבואר שקיום מצות חינוך שכתב השו''ע שם, שצריך האב לקנות טלית לבנו, היינו עם כל הפרטים של קיום המצוה. וכבר הובא לעיל (אות ב') דנקט ה'אגרות משה' דהלכה זו תלויה במחלוקת הפוסקים דידן.

עוד מצאנו למשנ"ב דקאי בשיטה זו, דהמחבר (סי' תרנ''ז) כתב, 'קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב, כדי לחנכו במצוות'. וכתב עלה ה'ביאור הלכה' (ד"ה כדי) בזה"ל, 'פשוט דצריך שיהיה ארבעה מינין כשרים כמו גדול'. והרי זה בחדא שיטתא עם דבריו הנ"ל לגבי חינוך קטן בציצית.

אכן, העומד כנגד כל זאת הם דברי המשנ"ב (סי' תרנ"ח ס"ק כ"ח) והשעה"צ (ס"ק ל"ו) המובאים לעיל לענין קיום מצות ד' מינים בשאול, שאינם של הקטן, ואין מקיים בהם הקטן את המצוה דאין בהם דינא ד'לכם'. ומדברי השעה"צ נראה מאד כי דעתו נוטה כדעת ה'בגדי ישע' שהביא שם, דלא בעינן 'לכם' בקטן, וכתב שם גדר הענין, ד'מצות חינוך הוא רק על עצם המצוה, ולא על פרטי המצוה'. והובא לעיל מדברי האגרו"מ בכמה מקומות דנקט כי אכן כך היא דעת השעה"צ לעיקר. ולכאורה כל זה הוא סתירה גמורה לדבריו הנ"ל, הן לענין ד' מינים גופא, והן לענין מצות ציצית. וכבר הרגיש בזה ה'אבן ישראל' (חלק ז' ריש סי' ג').

חילוק בין פסול שהוא בחפצא דמצוה, לפסול צדדי

בכדי לישב הקושיא הנ"ל, ההכרח לומר דאין כל הנדונים שווים, ואין כולם נכנסים בגדר 'פרטי המצוה' שכתב השעה"צ הנ"ל. וביאר הענין היטב בספר 'אשר לשלמה' (מועד סי' י''ט), ובתחילה כתב ליישב השאלה הגדולה שנשאלה לעיל על שיטת המתירים לתת לקטן אתרוג השאול, מהא דאיתא בסוכה לענין חינוך קטן בסוכה הגבוהה מכ' אמה, וז''ל: "ולשיטות דסברי דקטן יכול לברך על אתרוג השאול ומתקיים בזה דין חינוך, צריך לומר דמחלקי בין אתרוג השאול, לפסולים אחרים, דבשאול ליכא חסרון בחפצא דמצוה עצמה, ורק שחסר בקיום המצוה מחמת דאינו שלו, בזה סברי הני שיטות דמתקיים עי''ז מצות חינוך. אבל למאן דפסל בסוכה הגבוה מכ' אמה, כיון דהוי פסול בחפצא בסוכה עצמה, לא שייך בזה גם קיום מצות חינוך, דהוי כמו שיושב בסוכה בלא סכך וחסר החפצא דסוכה".

על פי חילוק זה המשיך ליישב גם את דברי הבה"ל הנ"ל ד'פשוט דצריך שיהיה ארבעה מינין כשרים כמו גדול', עם דברי השעה"צ הנ"ל בענין שאול, וז"ל: "הנה בשו''ע סימן תרנ''ז איתא דקטן היודע לנענע בלולב אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. ובביאור הלכה שם כתב דפשוט דצריך שיהיו ד' מנים כשרים כמו בגדול. ולכאורה זה רק לשיטות דסברי דבאתרוג שאול לא מקיים מצות חינוך, והוא משום דבעי למצות חינוך שיעשה הקטן את המצוה כהלכתה, וא''כ ה''ה דאינו יוצא מצות חינוך בפסולים אחרים. אבל לשיטות דסברי דהעיקר במצות חינוך שיתרגל הקטן למצוות, ולא בעי שיהיה לקטן קיום מצוה, וגם באתרוג השאול יכול לברך הקטן ומקיים בזה מצות חינוך, א''כ כשנוטל הקטן לולב המעכב בקיום המצוה בגדול, מתקיים מצות חינוך היכא דמתרגל בזה במצוות. אכן לפמש''כ היכא דהוי פסול בחפצא בד' מינים לכו''ע לא שייך לקיים בזה מצות חינוך, וכדמוכח מסוגיא בסוכה דף ב', וזה דומה לנותן לו מין אחר''. והגם כי לא הזכיר בדבריו את השעה"צ, הדברים פשוטים כי על פי חילוקו נעלמה מעיקרא הסתירה בדעת המשנ"ב, בין דבריו בביה"ל לבין דבריו בשעה"צ.

ביאור החילוק הנ"ל ביתר אריכות והטעמה

בספר 'מנחת רפאל' (סוכה סי' ג' אות ד') הלך גם כן בדרך הנ"ל, ובתוספת ביאור והטעמה, וז''ל: "כדי לבא לביאור הענין נראה בהקדם כדבר פשוט, דאף אם ננקוט דחינוך אינו מצווה המוטל על הקטן, כי אם דין להרגיל את הקטן למצוות, ולא הוי קטן מחויב כלל, נראה דאם יחנך את קטן בחפצא אחרת, כגון באתרוג, אם יתן פרי הדומה כגון לימון וכדומה, דבזה לא יקיים חינוך, ולא רק משום דאתי למיסרך ויתחנך שלא כהוגן ויטעה בעתיד, אלא אף בלא טעם זה דאין שייך חינוך למצוות כי אם בחפצא דמצווה ולא בדבר הדומה, ואף דאפשר להתרגל על ידי זה. ואף דאין לזה ראיה, אך מכל מקום כך נראה מסברא.

"ולפי זה אפשר ליישב את הסתירה בדברי המשנ''ב, דאף דנקט בביאור הלכה סי' תרנ''ז כדבר פשוט שצריך שיהיה ד' מינים כשרים, ובפסול לא יוצא חובת חינוך, אך יש לומר דכל זה באתרוג הפסול, דשם כאמור חסר בעצם החפצא דמצווה, כיון דפסולים המינים בעצמותם, ולכן חסר בחפצא דמצווה, ואין שייך חינוך בזה. אך בסי' תרנ''ח באתרוג השאול, דשם החסרון הוא דאין זה לכם, ודין הלכם אינו כלל חסרון בעצם החפצא דמצווה, דהרי לבעליו ראוי למצווה, ורק דהוי דין בגברא דיוצא יד''ח רק באתרוג שלו, ולא מגרע כלל בעצם החפצא דמצווה. וכיון שכן יש מקום לסבור דאפשר לקיים מצוות חינוך גם בד' מינים שאינם לכם.

"וזה הוא שהביא המשנ''ב פלוגתא האם צריך בחינוך גם את פרטי המצווה, כגון לכם, דהרי בכה''ג הם חפצא דמצוה ורק דגדול אינו מקיים בכה"ג, ובזה נחלקו הפוסקים, ופלוגתא זו אכן תהיה כמקובל לפרש, דתלוי בגדר חובת חינוך, האם הוי רק חיוב להרגיל את הקטן, ולכן אפשר גם במקום שאין קיום בגדול, כגון שחסר לכם, ואידך ס''ל דגדר חינוך הוא, דהטילו על הקטן לקיים מצוות, ומדין חינוך, וכיון שכן צריך שיהיה במעשיו קיום מצווה, וכשחסר ב'לכם' אין כאן קיום ולא מהני לדין חינוך. וכל זה כאמור רק בכה"ג, אך במינים הפסולים בעצמותם למצווה, שם ס"ל להמשנ"ב דחסר בחפצא דמצווה, וכה"ג לכו"ע אין קיום חינוך".

ה. חינוך קטן בד' מינים עפ"י חידושו של ה'חכם צבי'

דברי ה'חכם צבי' דנוטלים אתרוג חסר ביום ראשון בברכה, כשאין אחר

ה'קהלות יעקב' (סוכה סי' כ"ח) כתב לבאר את שיטת הפוסקים שאפשר לקיים מצות חינוך באתרוג השאול, באופן אחר לגמרי מכל המבואר לעיל, דבאמת לא עלה על דעת הני פוסקים לומר דסגי בחינוך לעצם המצוה, מבלי לקיים את פרטיה, אלא מודו דצריך לקיים המצוה בשלימות כמו גדול, וממילא לא קשיא עלייהו לא מהא דסוכה הגבוהה למעלה מכ', ולא מהא דקטן חיגר (עיין לעיל אות ג'), ומה דבכל זאת סבירא להו דאפשר לקיים מצות חינוך באתרוג שאול, זהו מטעם אחר אשר בנה יסודו לזה על פי דברי ה'חכם צבי' דלהלן.

בשו"ת 'חכם צבי' (שאלה ט') כתב, וז''ל: "שאלה. אתרוג שניטל עוקצו, ילמדנו רבינו אם מברכין עליו ביום ראשון בשעת הדחק. תשובה. מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים, והרא"ש (סוכה פ"ג סי' י"ד) מהסוברים שמברכין עליו בשעת הדחק. וכתב לתרץ תמיהת הראב"ד, דהאיך יתכן דשלא בשעת הדחק הוא פסול, ובשעת הדחק יוצאין בו ומברכין עליו, דהכתוב מסרו לחכמים וכו'.

"ואפשר לומר דאף הראב''ד החולק, דוקא ביבש שהוא פסול כל ז' לדעתו ז"ל, אבל באתרוג חסר, דכשר בשאר ימים ומברכין עליו, כדאמרינן (סוכה דף ל"ו ע"א) ר' חנינה מטבל ביה ונפיק ביה, אף הוא מודה דמברכין עליו אפילו ביום ראשון. דנהי דאינו יוצא בו מן התורה, מ''מ מדרבנן מחוייב ליטול ולברך עליו, כדרך שמברך עליו בשאר ימים, כדי שלא יהא יום ראשון קל משאר ימים. והא דחלוק יום ראשון משאר ימים, היינו בדאיכא אחריני לברוכי עלייהו, אבל בדליכא אחריני כלל, אלא זה החסר דכשר בשאר ימים, ודאי אף ביום ראשון מחויב ליטלו ולברך עליו כדרך שמברכין על כל המצוות מדבריהם''.

הנה חידש ה'חכם צבי' בדבריו חידוש גדול, והוא, דהגם שמן התורה אין מקיימים מצות ד' מינים ביום ראשון בחסר, מכל מקום באופן שאין להשיג אלא חסר, אזי יש חיוב גמור מדרבנן ליטלו בברכה, דלא גרע בכה"ג יום ראשון משאר ימי החג. אבל דבר הפוסל כל שבעה, אין ליטול בשום אופן, גם כשאין אחרים.

דברי ה'קהילות יעקב' לבאר השיטה דמקיימים מצות חינוך בשאול

ה'קהילות יעקב' מצא בחידושו של החכ"צ טעם לשיטת הפוסקים שמקיימים מצות חינוך בשאול, ובזה מיישב מה שהוקשה לו מדעתו הקושיות שהובאו לעיל על שיטה זו. לגודל חביבות הדברים נציע כל דבריו, הגם שיש בהם מעט חזרה על מה שנכתב כבר לעיל.

וז''ל: "ונלענ''ד להביא ראיה להח''צ ז''ל מדף מ''ו ע''ב דאר''ז לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא וכו'. ומשמע שרק שיזהר מלהקנות, אבל עכ''פ עושין שהינוקא יטול לולב משום חינוך, דאם לא לחינוך מה יעלה על דעת אדם שיהא מקנה לולבו לינוקא. וכ''כ בהג''א סוף סוכה אהא דלא ליקני אינש לינוקא וכו', ופי' רבינו אליעזר בר נתן ז''ל שאם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי. ובקאי הדעת מחזירין אותו (את האתרוג) למקומו, והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו. מאו''ז". ומבואר דאע''פ שאין התינוק זוכה את האתרוג, מ''מ נוטלו ומברך בשביל חינוך.

"ולכאורה קשה טובא דבחגיגה ד"ו ע''א בעי רשב''ל אם קטן חיגר חייב בראייה לשם חינוך, ואמר אביי כל היכא דגדול מחייב מדאוריתא מחנכינן ליה וכו'. והיינו דלא שייך חינוך אלא במעשה כזו שהיא מצוה גבי גדול, אבל מעשה כזו שאילו עשאו גדול אינו קיום מצוה, לא שייכא בה חינוך לקטן. וזה מוכח ג''כ מסוכה ד''ב, דמייתי ר''י ראיה דלמעלה מעשרים אמה כשר, מהא דהילני המלכה ישבה בסוכה שלמעלה מעשרים, אלמא דאי למעלה מעשרים פסול לגדול, פסול נמי לחינוך שאין חינוך אלא במעשה שהוא מצוה אצל הגדול. וכ''כ הריטב''א ז''ל שם. והשתא קשה האיך מחנכין קטן ביומא קמא באתרוג שאינו שלו, והלא בגדול כה''ג פסול, וגם כיון שמעשה כזה אינו בדין חינוך המברך על זה הוי ברכה לבטלה, והאיך מניחים אותו לעשות ברכה לבטלה.

"אבל לפי דברי החכם צבי שפיר שייך חינוך לנטילת לולב אפילו כשאינו שלו, כיון דבשאר ימים מברכין על זה, ולא גרע יום ראשון משאר ימים שאין בהם כלל מצוה דאורייתא ומברכין אדרבנן, כי גם במצוות דרבנן שייך עניין חינוך לקטנים, דהא אנן מחנכים לקטנים כל ימי החג", עכ''ל ה'קהלות יעקב'.

ביאור דברי ה'קהילות יעקב', ומה שיש לדון בהם

והנה לכאורה הקה"י קיצר כאן בדבריו, דהלא עדיין אין מבואר למה די בכך שיקיים הקטן ביום ראשון המצוה באופן דבדיעבד בלבד, והלא בגדול ביום ראשון ודאי הוא צריך לקיים המצוה באופן ד'לכם', ורק על אופן דאין לו בגוונא ד'לכם', או שאין לו שלם, חידש החכ"צ שיקיים עכ"פ באופן הראוי שלאר ימים. ומעתה, למה לא נימא בקטן, שאביו צריך לדאוג לכך שיקיים בנו המצוה באופן דלכתחילה ביום ראשון, ולא באופן דבדיעבד. ואיה"נ שלא יכול האב להקנות לו הד' מינים שלו, מכיון שאז לא יכול הוא עצמו לצאת בהם, מכל מקום, למה לא נחיב את האב לקנות להבן ד' מינים לעצמו.

ואולי נדחוק ונאמר דכונת הקה"י לומר דכל דברי השיטה הנ''ל, שאפשר לחנך בשאול, היינו רק בשעת הדחק, שלא היה לו כסף לקנות לקטן, או שמאיזה טעם לא קנה, שאז לכל הפחות יקיים מצוות חינוך באופן של דרבנן, מכיון שאפילו גדול יכול וצריך לקיים מצות ארבע מינים בשאול, אבל איה"נ לכתחילה צריך לקנות לקטן ארבע מינים בשביל לצאת ידי חינוך באופן שהקטן יקיים המצוה מדאורייתא.

ובספר 'ארחות רבינו' (חלק ב' עמוד רצ''ז אות כ''ג) מביא עדות על הנהגת בעל הקה"י בביתו בענין זה, וז"ל: "אמר לי מו''ר זצוק''ל שאפשר לסמוך על הראב''ן ושאר הפוסקים הסוברים שמצות חינוך בקטן גם ביום הראשון מתקיים גם בלי שהאב יקנה לו את הד' מינים, ולנהוג כמותם היכא שיש לאב הרבה קטנים. ומו''ר זצוק''ל בעצמו סמך על הראב''ן אף שהיה לו רק בן אחד. כנראה משום שבזמנו היה דוחק גדול להשיג ד' המינים. וסיפר לי הגרח''ק שליט''א שבקטנותו עד בר מצוה, אביו, מו''ר זצוק''ל, לא קנה לו ד' מינים רק נתן את שלו לברך עליו, ואמר לו במפורש ביום א' שלא מקנה לו רק נותן לו לברך עליהם. ולאחר שנהיה בר מצוה אביו קנה לו ד' מינים''. ונראה קצת דאמנם רק בשעת הדחק, שקשה לאב לקנות ד' מינים לכל ילדיו, בכה"ג הוא דאפשר לסמוך על שיטת הראב"ן.

דברי ה'חכמת שלמה' בטעם מנהג העולם שמקיימים מצות חינוך בשאול

והנה באמת כבר קדם ה'חכמת שלמה' (הגהות השו"ע סי' תרנ"ח) את ה'קהלות יעקב', בכך שכתב כי על פי החכ"צ הנ"ל אתי שפיר מנהג העולם, אבל החכ"ש הוסיף בזה ביאור, ואולי נימא כי גם הקה"י נתכוון על דרך דברי החכ"ש. וז"ל ה'חכמת שלמה':

"הנה מה שנוהגין שנותנים לקטן תחילה ואחר כך מברכין הגדולים, נראה לי ללמד זכות על זה, על פי דעת החכם צבי בתשובה (ס''ט) דאם אין לו הכשרים ביום טוב ראשון, מותר ליטול הכשרים בשני, דלא גרע יום טוב ראשון מיום טוב שני, והוי בו חיוב דרבנן דלא גרע משני, ע''ש. אם כן יש לומר הכי נמי בקטן, דאינו מקנה לו רק דבמברך עליו בתורת שאול, מידי דהוה איום טוב שני. וכיון דקטן אינו חייב מן התורה רק מדרבנן מכח חינוך, והרי מדרבנן די בשאול, לכך אינו מקנה לו לחלוטין וכו'. ומה דאמרינן בש''ס (סוכה מ''ו ע''ב) לא ליקני כו', היינו דקא משמע לן דאם רוצה להקנות לו אינו רשאי, אבל באמת לא בעינן הקנאה בקטן. ונתיישב בזה מנהגינו על נכון בעזר ה' יתברך ודו''ק''.

הרי מבואר מדברי ה'חכמת שלמה' שמכיון דמצות חינוך היא רק מדרבנן, והרי מדרבנן מקיימים גם ביום ראשון המצוה כמו בשאר ימים, ומכיון דבשאר ימים מקיימים המצוה בשאול, אזי גם ביום ראשון אפשר לקיים המצוה דרבנן דחינוך בקטן בשאול. ואולי נימא כי גם הקה"י נתכוון על דרך זה, וממילא אין זה תלוי אם יכול לקיים המצוה דקטן באופן דגדול, או דהוי לגביה שעת הדחק, אלא בכל אופן אפשר לכתחילה לקיים המצוה באופן זה.

ברם, באמת עיקר דברי ה'חכמת שלמה' מחודשים הם מאד, דאיה"נ נכון הדבר דמצות חינוך היא מדרבנן, ומדרבנן מקיימים המצוה גם ביום ראשון בשאול, אבל אין בזה די טעם למה לא נחייב את האב לחנך את הקטן לקיים המצוה באופן של דאורייתא, וכבר הרגיש בזה ה'שבט הלוי' (חלק ח' סי' קנ''ב), וז"ל: "עיין להגאון מהרש''ק בחכמת שלמה שכתב דקטן כיון דהוי מדרבנן מטעם חינוך, הו''ל רק כיו''ט שני לדידן שיוצא בשאול ואין צריך קנין גמור. איברא דסברא זו חידוש הוא, דהא צריכים לחנך אותו במצות יום ראשון דבעינן לכם''.

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה