סימן ד' - בגדר אכילת כזית בליל ראשון דסוכות האם זו מצות אכילה או ישיבה בסוכה · ג. האם יכול אדם לכוון שברכתו תפטור רק עד זמן מסוים, או רק חפץ מסוים
דברי השו"ע הרב והסתירה שיש לכאורה דבריו
בשו"ע הרב (סי' תרל"ט סעיף י"ב) כתב: "וברכת לישב בסוכה שבירך על אכילת שחרית, היא פוטרת את השינה וטיול בסוכה כל היום, שאין צריך לברך עליהם, שאפילו יצא חוץ לסוכתו אחר האכילה והפסיק הרבה בין האכילה להשתיה ושינה וטיול, מכל מקום, כיון שכולם נמשכים וטפלים לאכילה, שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה, ברכת האכילה פוטרתן". והיינו לכאורה כשיטת ר"ת שהובא בראשונים הנ"ל, דאפילו ביצא יציאה גמורה מן הסוכה, ונמצא שהיה הפסק בין הברכה שבירך קודם לכן, לבין חזרתו עתה אל הסוכה, בכל זאת לא הוי הפסק, דבסוכה וברכות התורה לעולם אין הפסק וכהמבואר לעיל.
אלא דקשה על זה מהא דאיתא בשו"ע הרב להלן שם בסמוך (סעיף י"ג), וז"ל: "ואם היה קבוע לשתיה בסוכה ונמלך לאכול, אע"פ שלא היה צריך לברך לישב בסוכה על השתיה לפי שברכת האכילה שלפניה פוטרת, אעפ"כ צריך לברך לישב בסוכה על אכילה זה האחרונה, שאין אכילה זו טפילה לאכילה הראשונה, אלא היא חשובה בפני עצמה. במה דברים אמורים שיצא מן הסוכה בין גמר אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה ושהה שם חוץ לסוכה ולא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים וכו', שאז אין הברכה שבירך על אכילה ראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהן ביציאה גמורה על דעת שלא לחזור לאלתר. אבל אם לא הפסיק ביניהם ביציאה גמורה שלא לחזור לאלתר, אינו צריך לברך על אכילה אחרונה".
מבואר מדברי השו"ע הרב כאן דאם בירך אדם 'לישב בסוכה' על אכילה ראשונה, אינו צריך לברך שוב על אכילה שניה, אלא אם כן היה הפסק גמור בין האכילות. וצריך לכאורה להבין זאת, שהרי בסעיף הקודם לזה כתב דבסוכה אין היציאות נחשבות להפסק, וכתב שם דלכן 'אפילו יצא חוץ לסוכתו אחר האכילה, והפסיק הרבה בין האכילה להשתיה ושינה וטיול, מכל מקום, כיון שכולם נמשכים וטפלים לאכילה, שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה, ברכת האכילה פוטרתן'. ומבואר להדיא דעצם היציאה אינה סיבה לחייב בברכה חדשה. ואם כן על כרחנו לומר כי מה שבכל זאת כתב השועה"ר לברך על אכילה שניה, זהו משום דכל סעודה הוי 'מחייב' לעצמו, ואם כן אין זה תלוי לכאורה אם היה הפסק או לא.
אבל השו"ע הרב הרי לא כתב כך, אלא כתב דאינו חייב בברכה על אכילה שניה רק אם היה הפסק, ודבר זה כאמור לכאורה צ"ע, דאם אנו באים לחייב ברכה חדשה מצד היציאה וההפסק, הלא מבוארת דעתו לעיל דאין זה נחשב להפסק בסוכה. ואם אנו באים לחייב בברכה חדשה מצד דהאכילה היא המחייבת, הלא זה לכאורה אינו תלוי בהיה הפסק בין האכילות, או לא היה הפסק.
שאלת החת"ס על המג"א וישובה
וליישב דברי השו"ע הרב אהדדי, נקדים הערת החתם סופר (בהערות על השו"ע) על דברי המג"א הנ"ל. לעיל הובאה תמיהת המג"א על הב"ח, וז"ל, 'דבריו תמוהין, דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוון שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא. וציין על זה החת"ס לדברי המג"א לעיל (ריש סימן תצ"ד). והיינו דהמג"א שם דן במי שהיה ניעור כל הלילה, האם צריך לברך ברכות התורה בבוקר, וכתב בתו"ד: "מיהו קשה דהא אנן קיימא לן שינה ביום לא הוי הפסק, אפילו שינת קבע, ואם כן יש לומר שגם בלילה השינה לא הוי הפסק, אלא שמתחילה אין דעתנו לפטור רק ליום ולילה אחד". ומבואר בדברי המג"א דשפיר מועילה מחשבת האדם לכך שהברכה על התורה לא תפטור יותר מיום ולילה, ואם כן למה תמה כאן על הב"ח וכתב בפשיטות דאי אפשר להגביל כח הברכה עד לזמן מסוים.
וכתב החת"ס לישב: "וצריך לומר דשאני ברכת התורה שהרי איננו לומד בתמידות, ומפסיק, מה שאין כן הכא בסוכה וטלית, וק"ל". והיינו, דשאני ברכת התורה שאין האדם לומד בתמידות, ויש הפסק בין הברכה להמשך הלימוד, ולכן בכה"ג דוקא יכול האדם להגביל כח הברכה. אבל בסוכה וכן בטלית, כל שלא מפסיק באמצע, כגון שלובש הטלית כל הזמן, בכה"ג אין האדם יכול להגביל את זמן הברכה. וכן בסוכה, כל שלא הפסיק בפועל בין הברכה לישיבה בסוכה, לא אמרינן שיכול להגביל את זמן חלות הברכה.
ביאור 'ידות המשנה' בחילוקו של החת"ס
בביאור חילוקו של ה'חתם סופר' כתב בספר 'ידות המשנה' (על ה'משנה ברורה' ח"א עיונים סימן ז' אות ב' וסוף אות ה'), וז"ל: "ביאור סברת המג"א נראה דבמצוה הנמשכת לא בעינן שתהא דעתו של המברך לברך גם על המשך המצוה, דממילא חלה הברכה על הכל, דכך דינה של ברכה, דמאחר שחלה על המצוה נמשכת מעצמה לפטור גם המשך המצוה. ומאחר דכך כוחה של ברכה, דמעצמה חלה על המשך המצוה, פשיטא ליה להמג"א דאין בכוחו למנוע זה וכו'. והנה מבואר בפוסקים עפ"י הרשב"א הובא בב"י סי' ר"ו דאיכא שני דרכים לפטור כמה דברים בברכה אחת, דאפשר לפטרם דרך כוונה, ועוד דאפילו כשאינו מכיון בדעתו לפטרם, מ"מ אפשר לפטרם דרך גררא.
"והא מילתא דברכה פוטרת גם דברים שהמברך לא כיוון לפטור, נראה לפרש דכך תיקנו דהברכה נגררת ממילא עליהם, אע"ג שלא כיוון לפטרם וכו'. וזה יסוד סברת החת"ס דדוקא היכא דמקיים המצוה בלי הפסק, כתב המג"א דאינו בידו להפסיק הברכה, דאז מה שפוטרת המשך המצוה הוא ממילא, ואינו תלוי בדעתו כלל. אבל היכא שמפסיק שאני, דמה שחלה הברכה גם על המשך המצוה אחר ההפסק, הוא רק מחמת דעתו בשעת הברכה לברך על כל קיום וקיום של המצוה, ולכן היכא שלא היה דעתו לכך, באמת אין הברכה פוטרת".
ישוב דברי השו"ע הרב עפ"י דברי החת"ס
על פי הקדמת דברים זו מקום יש עמנו לישב את שיטת השו"ע הרב הנ"ל, דמצד אחד כתב דיציאה חוץ לסוכה אינה נחשבת להפסק לענין זה שאינו מברך על השתיה והטיול בסוכה שאחרי ההפסק, ומצד שני כתב דצריך לברך על אכילה שניה, אם היה הפסק מאכילה ראשונה. והביאור בזה הוא, דיציאה גמורה הוי הפסק לענין אכילה גמורה נוספת שלאחריה, מכיון שכך הוא דעת האדם להגביל את הברכה רק עד לסעודה הבאה, וכל מה שבאמצע הוא טפל והמשך לאכילה הראשונה גם אם היה הפסק גמור בנתיים. אלא שאם לא יצא האדם בין אכילה ראשונה לשניה, אינו יכול להגביל כח הברכה, כדברי המג"א וכביאורו של החת"ס. אבל אם יצא באמצע יציאה גמורה, בכה"ג יש לו הכח להגביל את הברכה שבירך קודם לכן.
שיטת ה'ביכורי יעקב' במחלוקת הנ"ל, וביאורה עפ"י החת"ס
על פי חילוקו של החת"ס הנ"ל מכח הסתירה בדברי המג"א, נראה דאפשר לבאר בטוטו"ד שיטתו המחודשת של ה'ביכורי יעקב' (ס"ק מ') במחלוקת הפוסקים הנ"ל, כיצד הדין במי שבא לאכול אכילה חדשה מבלי שהיה הפסק מהאכילה הראשונה: "אם אכל בסוכה ובירך ברכת המזון ורוצה שוב לאכול בלא יציאה מסוכה בינתיים. דעת של"ה (מסכת סוכה ד"ה נראה לי) ולבוש שאין צריך לברך לישב בסוכה כיון שלא הסיח דעתו בנתים, ודעת הב"ח שצריך לברך, והט"ז הסכים עמו, וכתב דרבים נוהגים כן, והדין עמהם. אכן המג"א הסכים עם הלבוש, דאין לברך שיש לחוש לברכה לבטלה. גם הפרמ"ג (א"א ס"ק י"ז) כתב אם לא יצא בינתים הוי ספק ברכה להקל. גם באליה רבה (ס"ק י"ח) כתב אם יצא בינתים מהסוכה צריך לברך, וא"כ משמע דוקא יצא. אכן משמע דאפילו לא יצא רק מעט באופן שבאמצע סעודה לא חשיב הפסק כדלעיל, דאל"כ פשיטא. ולכן נראה לי שבקל יכול לצאת ידי חובת כל השיטות, דהיינו לצאת מעט מהסוכה לביתו בינתים, ויעשה שם צורך מה, ואז כשישוב לסוכה יכול לברך לישב בסוכה לכל השיטות. אבל בלא יצא בינתים כלל לא יברך".
מבואר בדברי ה'בכורי יעקב' כעין שיטה מכרעת בין השיטות הנ"ל, והוא, דבלא יצא כלל מהסוכה, אין לו לברך על אכילה חדשה שבא לאכול, אבל ביציאה מועטת מהסוכה בין סעודה לסעודה, מתחייב לברך ברכה חדשה על האכילה השניה. אלא דלכאורה הסברה בזה צריכה עיון, דהלא מודגש בדבריו גופא דיציאה כגון זו אינה הפסק אם הוא באמצע הסעודה, ולמה אם כן הוי הפסק בין הסעודות. אכן על פי דברי החת"ס, אתי שפיר, דאם לא יצא כלל אין לו היכולת להגביל את הברכה, דמאליו הברכה חלה על כל זמן שהמצוה עצמה נמשכת. אבל אם יצא אפילו מעט, באופן דלא הפסק בתוך הסעודה, די בזה לענין שיהא יכול להגביל את הברכה, כי מרגע שהיתה איזו הפסקה במצוה, מה דבכל זאת הברכה פוטרת ההמשך, זהו מכח מחשבת האדם לפטור, ובזה יכול האדם להגביל את כח הברכה עד לזמן מסוים.
ביאור דברי ה'ביאור הלכה' על פי חילוקו של החת"ס
על פי דברי החת"ס נפתח בפנינו שער רחב לבאר את דברי ה'ביאור הלכה' (סי' ח' סעיף י"ד ד"ה ויש אומרים) בענין הגבלת חלות הברכה על ציצית, וז"ל: "עיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו, דלפי זה, היוצא מבית במרחץ צריך ברכה שנית על טלית קטן, דאיכא הפסק גדול, והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים, עכ"ל. והעולם אין נוהגים להזהר בזה וכו'. והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי טלית קטן. ואולי יש לחלק בין שהה הרבה אם לא, וב"ח אירי דלא שהה. ויותר טוב שיכוון בבוקר בעת הברכה שלא תפטור בברכה זו להטלית קטן רק עד שיפשטנו בבית המרחץ, ואז יוכל לברך אחר כך לכולי עלמא".
מבואר מסוף דברי הבה"ל דמועיל מה שהאדם חושב בדעתו בעת הברכה להגביל אותה שלא תפטור רק עד לזמן מסוים. ולכאורה זהו שלא כדברי המג"א הנ"ל (סי' תרל"ט) שהובאו לעיל, דתמה על הב"ח וכתב דאי אפשר להגביל ברכה, וכתב המג"א להדיא ד'אטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוון שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, וכי יחזור ויברך בחצות, הא ודאי ליתא', וקשה לומר כי דברי הבה"ל הנ"ל הם דלא כהמג"א, ובפרט דהמשנ"ב שם פסק כהמג"א.
אבל על פי חילוקו של החת"ס אתי הכל שפיר היטב ברווחא, דהמג"א מיירי באופן שהאדם לובש כל הזמן את הטלית, ועל כה"ג הוא דאמר שאינו יכול להגביל את זמן חלות הברכה. אבל ה'ביאור הלכה' מיירי להדיא מאופן שמגביל את הברכה עד לשעה שפשט את הטלית, ובכה"ג איה"נ דאין זה נחשב להפסק והברכה יכולה להועיל גם על לאחר הלבישה, אבל מ"מ מכיון שהיה הפסק שפיר מועילה מחשבתו להגביל את הברכה על הזמן שלאחר מכן וכמשנ"ת. וציין הבה"ל בסוף דבריו ל'שערי תשובה', ויתבאר בס"ד להלן.
מחלוקת הפוסקים במגביל ברכה על שחיטה כמה בהמות
נדון זה, האם יכול אדם להגביל את ברכתו עד לזמן מסוים, או עד לכך שיעשה איזה מעשה מסוים, נמצא בפוסקים גם לענין ברכת השחיטה וכדיבואר. בשו"ע יו"ד (סי' י"ט סעיף ה') איתא: "אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה, ואם דיבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה, ולברך פעם אחרת על השחיטה, אבל על כיסוי שני לא יברך. ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק". וכתב הפר"ח (ס"ק ח') עצה לצאת מידי מחלוקת זו, וז"ל: "ולי נראה להזהיר לשוחטים לצאת ידי ספק ברכה, שיגמרו בדעתם ויכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה, דהשתא לכולי עלמא אם הפסיק בשיחה תו לא מהניא ברכה קמייתא ואזדא ליה. וזה נכון". הרי דהוי פשיטא ליה להפר"ח דיכול אדם להגביל הברכה עד לזמן או מעשה מסוים, ולכן אם כוון שתועיל הברכה רק עד שידבר, אזי אם דיבר צריך בוודאי לברך שוב אליבא דכל השיטות בשו"ע.
אבל ה'תבואות שור' (שם ס"ק י"ז) הביא את דברי הפרי חדש, והאריך לחלוק עליו, וז"ל: "נראה לי דאין זה תיקון כלל, וכה"ג לאו ברכה שאינה צריכה מקרי, אלא ברכה לבטלה מקרי, דכיון דכל הנשחטים עומדים לפניו ומתכוין לשחוט כולם, לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כי אם אחת מהם. הגע עצמך, אם היו מונחים לפניו פירות ומכוין לאכול כולם ורוצה לברך על כל אחת ע"י שמכוין בכל ברכה שלא לפטור כי אם אחת, הזה לא נקרא מברך לבטלה. וכך משמע משל"ה (מסכת שבת, פרק נר מצוה אות נ"ה) שכתב שבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה שירויח ברכה אחרונה להשלים ק' ברכות דמותר לגרום בשבת ברכה שאינה צריכה כדי להשלים, עכ"ד, והביאו המג"א סי' רט"ו (ס"ק ו'). ואי איתא, קשיא, למה ליה כולי האי, הרי כיון דמותר לו לגרום ברכות, יכול לקיים כל הברכות החסירים בבת אחת שיביאו לפניו י' או כ' אגוזים ויברך על כל א' ע"י שיכוון שלא לפטור בברכתו כ"א א', אלא דכה"ג ברכה לבטלה הוא, ואין זה מברך אלא מנאץ ומלגלג, ולא גורם ברכה הוא. וכעין זה כתב מג"א סי' תרל"ט ס"ק ט"ז".
הרי דנחלקו הפר"ח והתבו"ש בנדון המאור לעיל, האם אפשר להגביל זמן הברכה או לא, ומבואר עוד דהתבו"ש אינו מחלק כלל בין אם מגביל עד לזמן מסוים בעלמא, או רק על פרי מסוים בעלמא, לבין אם עושה ההגבלה עד למעשה של הפסקה, וזהו דלא כהחת"ס הנ"ל בדעת המג"א.
דברי ה ה'שערי תשובה' במגביל הברכה עד לפשיטת הטלית
ה'שערי תשובה' (או"ח סי' ח' ס"ק ט"ז) למד מדברי הפר"ח עצה זו גם לענין ציצית. דהנה בשו"ע (שם סעיף י"ד) איתא: "אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה. ויש אומרים שאין מברכים אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו. ויש אומרים דוקא כשנשאר עליו טלית קטן. והכי נוהגים". מבואר דיש שלש דעות כיצד הדין במי שפשט את טלית גדול שלו וחוזר ומתעטף בו. להדעה הראשונה תמיד צריך לחזור ולברך, גם כשחוזר ולובש מיד והיתה דעתו על זה. לפי הדעה השניה, אם היתה דעתו לחזור וללבוש הטלית, לא יברך. ולהדעה השלישית, אם נשאר עליו טלית קטן, לא יברך, ואם אין עליו טלית קטן, יחזור ויברך.
וכתב ה'שערי תשובה', וז"ל: "הרוצה לצאת מידי פלוגתא בזה נראה שיכול לעשות, לכוון בשעת ברכה ולגמור בדעתו שלא תפטור ברכה זו רק לבישה הראשונה לבד, ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו ט"ק. וכעין שכתב בתבואת שור בשם הפר"ח שהבאתי לעיל ס"ק י"ד. ואף שבת"ש שדא בה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב, היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו, ומכוון לשחטם, לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו. אבל בזה שפיר יש לומר שאין מברך רק על מעשה לבישה זו, ואם יפשוט ויחזור וילבש, פנים חדשות באו לכאן".
והרי לנו מקור נוסף לדרכו של החת"ס הנ"ל בדעת המג"א, ולכל אשר נתבאר לעיל כן בדעת השו"ע הרב, ה'ביכורי יעקב' והמשנ"ב, דגם אליבא דהמג"א שנחלק על הב"ח, היינו, כאשר אדם מגביל את ברכתו מבלי שיש הפסק במעשה המצוה. אבל אם מכוון האדם שהברכה תחול רק עד מעשה של הפסק במצוה, כגון, יציאה מהסוכה, או פשיטת הטלית, בזה מודה גם המג"א שמועילה הכוונה שלא תחול הברכה על לאחר הפשיטה של הטלית. והסברא בכל זה היא כהנ"ל, שבשביל שתחול ברכה גם על אחר מעשה של הפסקה, צריך את כוונת האדם להדיא על זה, ולכן אם מתכוון שלא תחול הברכה, אזי אין היא חלה. ולזה נתכוון ה'ביאור הלכה' הנ"ל במה שציין ל'שערי תשובה'.
שאלת ה'שיח הלכה' על ה'משנה ברורה'
וראיתי בספר 'שיח הלכה' (סימן ח' אות ס"ד) שהעיר כי דברי ה'ביאור הלכה' דמועילה מחשבת האדם להגביל את הברכה עד לזמן שיפשיט את הבגד, הם שלא כדבריו בענין ברכת 'לישב בסוכה', וז"ל: "נראה דלכאורה מבואר במשנ"ב בדעת המג"א, דאפילו כשיש הפסק, לא מהני כוונתו, דהמשנ"ב בסי' תרל"ט ס"ק מ"ז ובשעה"צ שם ס"ק פ"ו הכריע דאין לברך על אכילה שנית בסוכה, כשלא יצא לעסקיו בין ב' אכילות, אע"ג שהפסיק ביציאה מעט על מנת לחזור, וחזינן דאפ"ה לא מהני כוונתו שהברכה תחול רק עד סעודה שניה, וזה לכאורה דלא כבה"ל כאן, וצ"ע".
וכוונתו להקשות דשם מבואר במשנ"ב דאם אחר הברכה שבירך על אכילה ראשונה יצא על מנת לחזור מיד, לא יברך על אכילה שניה. והרי מה שנחלקו הפוסקים אם צריך לברך בסעודה השניה בכה"ג, הלא הסברא לברך בסעודה אחרונה, כתב המג"א בשם הב"ח, מכיון שדעתו היתה לפטור רק עד סעודה הבאה. ומכיון שפסק שם המשנ"ב דלא יברך ביציאה מועטת, אזי מוכח דסובר דטענת המג"א דאי אפשר להגביל הברכה אפילו אם היה הפסק, ואילו ב'ביאור הלכה' הנ"ל כתב שאם המצוה נפסקה, מועילה מחשבת האדם להגביל את הברכה.
ועיין לעיל דבאמת דעת ה'ביכורי יעקב' דסגי ביציאה מועטת לחייב ברכה חדשה, וביארנו דבריו על פי יסודו של החת"ס, ומעתה קשיא על המשנ"ב, דמכיון שבהלכות ציצית נקט גם כן כדרכו של החת"ס, למה לענין ברכת לישב בסוכה, לא פסק גם כן כך.
ישוב דברי ה'משנה ברורה'
ונראה ליישב את שיטת ה'משנה ברורה' דסבירא ליה כי לגבי סוכה, יציאה שאינה גמורה, אינה נחשבת להפסק כלל במעשה המצוה דסוכה, ואין זה דומה כלל למי שפשט טליתו על דעת לחזור וללובשה, ויש מקור לחילוק זה בפוסקים וכדיבואר.
לעיל הובאו דברי השו"ע (סימן ח' סעיף י"ד) ד'אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו'. והקשה ה'מגן אברהם' (ס"ק י"ח) על דברי הש"ע, וז"ל: "צריך עיון, דכתב הב"י בסימן תרל"ט בשם המגיד משנה דאם יצא מן הסוכה אדעתא לחזור מיד, דאין צריך לברך, ומאי שנא הכא דמצריך, דהא בגמרא יליף סוכה מתפילין לענין זה". והשאלה מבוארת היא היטב, דלכאורה הנדון במי שיצא מן הסוכה על דעת לחזור מיד, והנדון במי שפשט טליתו על דעת לחזור ולהתעטף בו מיד, תלויים הם זה בזה, וכיצד זה פסק המחבר לענין טלית אחרת מאשר לענין סוכה.
וכתב הפמ"ג על המג"א, וז"ל: "אף דיש לחלק, דהתם תשבו כעין תדורו, ופעם יוצא לחוץ, משא"כ כאן כשמסיר אזדא המצוה מכל, הא בגמ' מדמינן לה". והיינו, דבאמת מסברא היה מקום לישב שאלת המג"א, כי באמת יש לחלק בין סוכה לציצית, דבסוכה אין היציאה מהסוכה נחשבת להפסק, מכיון דכך היא דרך הדיור בסוכה, כמו בבית, שנכנסים ויוצאים, ואין זה מפסיק את המצוה ד'תשבו כעין תדורו', אלא אדרבה חלק מה'כעין תדורו'. משא"כ בטלית, מיד שפשט האדם הטלית מעליו פסקה המצוה. אלא דעומדים כנגדנו דברי הגמ' בסוכה (מה,ב) שמשווה סוכה ותפילין, ומוכח שאין לחלק בזה. ועיין ב'מחצית השקל' על המג"א בביאור ראייתו מהגמ'.
ברם, בשו"ת 'נחלת בנימין' (סוף סי' ה') נקט לעיקר לחלק בין סוכה לציצית על דרך שנתבאר, וביאר דליכא ראיה מהגמרא בסוכה, יעו"ש. גם ב'משמרת חיים' (חלק א' הלכות ציצית אות ט') יישב קושית המג"א כהמבואר לעיל [אבל לא ביאר הגמרא בסוכה], וז"ל: "ונראה לחלק דגבי סוכה המצוה הוא תשבו כעין תדורו, ודירה היינו שנכנס ויצא ואינו כלוא בה כבית האסורים, ולכן אם יצא על דעת לחזור מיד, הוי המשך דירתו דזהו דרך דירה, וחשוב דירה אחת ולכן אין צריך לחזור ולברך, משא"כ בציצית המצוה הוא כשלובש הטלית, ולבישה היינו כשלובשו וכשפושטו בודאי שאינו לובשו, לכן צריך לחזור ולברך, דעכשיו עושה לבישה חדשה דהיינו מצוה חדשה".
על פי זה אפשר ליישב את הסתירה במשנ"ב, דלעולם דעתו כמו שכתב ב'ביאור הלכה' (סי' ח') הנ"ל, שאם הפסיק בקיום מצות הציצית, אפילו הפסקה קלה, אזי יכול הוא להגביל את הברכה. ובכל זאת לגבי סוכה כתב (בסי' תרל"ט) שאי אפשר להגביל את הברכה עד ליציאה מועטת, ומשום דיציאה מועטת אינה בגדר הפסק במצוה כלל לגבי סוכה, והוי כאילו שהוא עדיין בתוך הסוכה, והבן. ועיין מש"כ בזה גם בספר 'ידות המשנה' (עיונים סי' ז' אות י').
דברי ה'פרי מגדים' וה'ביאור הלכה' בענין ברכת 'אהבה רבה'
כתב ה'פרי מגדים' (סי' נ"ב משב"ז ס"ק א'): "והנה יש לראות, אם מתכוין שלא לצאת בברכת אהבה רבה ידי ברכת התורה, שפיר דמי, דנהי דברכות אין צריכות כוונה, מכל מקום היכא שמתכוין שלא לצאת, שפיר דמי, ומברך אח"כ ברכת התורה". והיינו, דמיירי במי שלא בירך ברכות התורה קודם התפילה, ועתה בברכות ק"ש הוא מתכוין שלא לצאת בה ידי חובת ברכת התורה, אזי שפיר דמי, ויברך אחרי התפילה ברכות התורה.
וכתב ה'ביאור הלכה' (שם ד"ה ומכל מקום) על דבריו, וז"ל: "ולעניות דעתי צריך עיון גדול בזה, לפי מה שכתב המאמר מרדכי דלכן אמרו בגמרא דכבר נפטר באהבה רבה, לפי שאהבה רבה גופא היא ברכת התורה, ובאמת שכדבריו מוכח בירושלמי פרק א' דברכות, שקורא שם לאהבה רבה ברכת התורה, כי ק"ש נמי תורה היא, אם כן איך יוכל לחלק הכוונה לשניהם, דהיינו לענין קריאת שמע יכוין שהברכה זו תהיה לשם ברכה עליה, ולענין שאר דברי תורה יכוין שהברכה זו קוראה על מנת שלא לצאת בה ברכת התורה. ועיין לעיל מה שכתבתי בסי' מ"ז בביאור הלכה בשם תלמידי רבינו יונה לענין זה, שלכאורה ממנו ראיה לפרי מגדים וצריך עיון למעשה".
הרי מבואר דנקט ה'ביאור הלכה' בפשיטות כי אי אפשר להגביל כח הברכה, דהיינו, שתועיל לפטור את קריאת שמע מהחיוב לברך ברכת התורה עליה, ולא תועיל לפטור את שאר לימודו שאחר התפילה. [להלן בסוף הסימן תתבאר דרך אחרת בביאור דברי הפמ"ג].
דברי ה'ישועת דוד' ליישב שאלת ה'ביאור הלכה'
בספר 'ישועת דוד' (חו"ב בגמרא רמב"ם ושו"ע סי' א' ד"ה אמנם) האריך לדון בדברי ה'ביאור הלכה' ובמאי דהוה פשיטא ליה דאי אפשר לכוון כזאת, וז"ל: "מה שפשוט ליה דלא מהני כוונה שלא לפטור, הנה הט"ז באו"ח סימן תע"ד גבי ברכת ארבע כוסות כתב שם דזה דסברי דמברך על כל כוס, הוא משום דכיון דחיובו ארבע כוסות, הוי כמתנה שלא ישתה בברכה זו רק כוס אחד, הרי דמהני כוונה שלא לפטור רק את זה. והמשנ"ב הרי כתב שם דהט"ז נמי כתב טעם, מאי טעמא בעינן ברכה על כל כוס, והט"ז הרי כתב משום שמהני כוונה שלא לפטור. וכן כתב במהר"ח אור זרוע סימן א' גבי ציצית, דאם לא נתכוין אלא לפטור את שהוא לובש, משמע מלשון אבא מארי ז"ל, שצריך לחזור ולברך וכו'. וכן כתב בים של שלמה בפרק כיסוי הדם בזה שנמנעו בשתי תינוקות שאינם מאב אחד לפטרם בברכה אחת, כי כמה פעמים יבוא לידי שהיה גדולה והיסח הדעת, ע"ש.
"הרי שכתבו שמהני כוונה שלא לפטור. והרי אף לימוד התורה, אי הוי ברכה על מצוה, הא כיון דכל לימוד ולימוד הוי מצוה בפ"ע, דחייב לברך עליה, וא"כ מהני שפיר כוונה שלא לפטור רק לימוד זה, כמו דמהני כוונה שלא לפטור בכל אלו. וכן הוא סברת הט"ז גבי ארבע כוסות, דכיון דהוו מצוות מיוחדות, הוי כחושב שלא לפטור כוס השני, ולא שייך בזה גררה דברכת הנהנין דמברך על אחת ונפטר ממילא מלברך על השאר, וכן לא הוי שתיה אחת כל הכוסות, כיון דהכוס הוי בשביל חיוב ארבע כוסות, וכיון דהכוס הוי בשביל חיוב ארבע כוסות ולא בשביל שתיה, דיהא בזה כמו בברכת נהנין, דמברך על פי אחת ואוכל השאר על ידי גררא דזו שבירך עליה", עכ"ל ה'ישועת דוד'. ומבואר מדבריו דמצאנו בכמה מקומות שתועיל כונת האדם לפטור מעשה אחד של מצוה, ולא מעשה נוסף של אותה מצוה, ואם כן צ"ע מה שתמה ה'ביאור הלכה' על הפמ"ג.
ישוב ה'אשר לשלמה' בביאור שאלת ה'ביאור הלכה'
בספר 'אשר לשלמה' (חלק ג' סי' י"ג) הביא תמיהת ה'ישועת דוד' הנ"ל על הבה"ל, וכתב לישבה, וז"ל: "ואפשר לומר בדעת המשנ"ב, דלא דמי כל הני מצות למצות ת"ת, דבכל הני מצות מעיקר חובת ברכה צריך לברך על כל שחיטה ברכה מיוחדת, וכן בב' מילות וב' טליתות, משום דכל שחיטה וכדומה הוי מעשה מצוה לעצמו, ואין כל קשר בחיוב ב' הדברים, ורק דכיון דעשו ב' המצות בבת אחת והוי נוסח א', קאי ברכתו על כל מעשה ומעשה, והוי כמברך על כל מעשה בנפרד, ובזה שייך שפיר לומר דכל דמכוין שברכתו תפטור רק שחיטת בהמה א', או טלית א', חייב לברך על היתר, כיון שכל מצוה צריכה ברכה מיוחדת, ועל מה שמכוין שלא יפטור, ליכא כלל ברכה.
"אבל במצות לימוד תורה, סובר המשנ"ב דאין חובת ברכה על כל אות ואות שלומד, אלא שעיקר החיוב לברך בתחילת לימודו, דאף דבוודאי לימוד כל אות ואות הוי קיום מצוה, מ"מ כיון דחייב ללמוד כל הזמן, הוי הכל כמעשה מצוה א', וגם אם מפסיק מלימודו חשיב כהמשך ומעשה מצוה א', ובזה סובר המשנ"ב דאף אם יכוין בפירוש שלא לצאת בברכתו על מה שילמוד אח"כ, לא מהני מידי, כיון שהלימוד דאח"כ לא חייב בברכה מיוחדת", עכ"ל ה'אשר לשלמה'.
תוספת ביאור בדברי ה'ביאור הלכה'
ועדיין יש מקום עיון בדברי הבה"ל הנ"ל, דלכאורה קשיא, למה נקט לדבר פשוט שאי אפשר להגביל הברכה רק על לימוד תורה של עכשיו, ולא על לימוד התורה שלאחר זמן, והרי ה'ביאור הלכה' הנ"ל (סי' ח') כתב לענין ברכת ציצית, שאם מכוון שהברכה תחול עד שיפשוט טליתו, מועילה הכוונה על אף דהוי חפצא אחת של מצוה. ולמה אם כן לא ניחא ליה למימר באופן זה ממש גם לענין לימוד תורה, והרי יש הפסק באמצע ויכול הוא אם כן להגביל הברכה. [ואולי נימא ע"ד שנתבאר לעיל לענין מצות ישיבה בסוכה, דבלימוד תורה אין מציאות של הפסק, מחמת שחיובו תמיד].
ושמעתי מהגאון רבי זלמן גודמן שליט"א לומר בזה על פי השיטה דברכת התורה הוי ברכת השבח, כמו שמשמע ברמב"ן בהשגות על הרמב"ם [עיין לעיל (@) שהארכנו בענין זה], דלשיטה זו אתי שפיר היטב, כי אין שייך להגביל את הברכה, דהברכה אינה חלה כלל על חפץ מסוים, עד שנוכל לומר שתחול על דבר אחד כן ועל אחר לא, או שחל על זמן מסוים בלבד, אלא כל גדר הברכה הוא לשבח את הקב"ה לפני שלומד, ואם כבר שיבח ולא היה הפסק שמחייב לברך פעם נוספת, הרי הוא פטור ועומד ואין זה תלוי כלל במחשבתו.
האם דברי הפמ"ג תלויים במחלוקת הפר"ח והתבו"ש
והנה, בעיקר דברי ה'פרי מגדים', בהשקפה ראשונה נראה כי דבריו תלויים במחלוקת הפר"ח והתבו"ש הנ"ל, וכך נקט ה'תהילה לדוד' (סי' מ"ז אות ו'), וז"ל: "במחילת כבודו ותורתו, לפי שעה נעלמה ממנו דעת התבואות שור סי' י"ט ס"ק י"ז שכתב שבברכה לא מהני מתכוין שלא לצאת, דהוי ברכה לבטלה". וגם לשיטתו יש לומר דהפמ"ג סבירא ליה כהפר"ח שאפשר להגביל הברכה. ועוד יש לומר כהמבואר לעיל, דבאופן שהיה הפסק בהמצוה ודאי אפשר להגביל הברכה.
ובאמת חילוק זה בין הפסיק במצוה או לא, מבואר בפמ"ג עצמו לעיל (סי' ח' משב"ז ס"ק ט"ז), דהט"ז דן שם במי שלבש הציצית בלילה, אם מברך עליה ביום, ומבואר שם דאי נקטינן דכסות יום בלילה חייב, אזי לא היה זמן שפטור מציצית, ולכן לא יברך בבוקר. אבל אם כסות יום פטור בלילה, יברך. וכתב שם הפמ"ג, וז"ל: "הנה ברכת התורה אין זמן פטור, ומברך בכל בוקר, דכוונתינו רק לפטור מעת לעת, עיין בסימן מ"ז. לא דמי, דכאן לבוש הוא בטלית, ואין לברך. נראה לי".
ונראה מהפמ"ג דכוונתו לחלק, למה אמרינן שלא יברך על טלית שלבש בלילה, והרי יכול להגביל את הברכה שלא תחול רק עד הבוקר, [או אולי נימא דכך היא כונת האדם בסתמא, לפטור רק עד למחרת, כמו בברכת התורה], כמו שאנו אומרים בברכת התורה שאפשר להגביל את הברכה, שאפילו אם לא ישן בלילה, אין הברכה של אתמול פוטרת הלימוד של היום החדש, והיינו משום שברכת התורה אפשר להגביל מכיון שלא למד כל הזמן, שהרי הפסיק באמצע מלימודו, ואפילו שההפסק אינו מחייב בברכה, אבל אפשר מחמת ההפסק להגביל את הברכה. אבל בטלית מכיון שלובש אותה כל הזמן, לכן אינו יכול להגביל הברכה. ומבואר כהחילוק הנ"ל וממילא לא קשיא על הפמ"ג מדברי התבו"ש.
[עיין ב'קובץ תשובות' (חלק א' סי' ט') שהביא את דברי הפמ"ג וכתב בזה"ל: "וקשה איך הוא אומר קריאת שמע בלי ברכה, הא קריאת שמע נמי תורה היא, ועל כרחך כל דאם הוא קורא קרי"ש בשביל לצאת ידי חיוב קריאת שמע, לא בעי ברכה"ת". ומבואר שהבין בדברי הפמ"ג דלא ככל המבואר לעיל, דיש כאן הגבלה בכח הברכה, אלא שהאדם מתכוין שלא תועיל ברכת אהבה רבה כלל לשם ברכת התורה, ומכאן הוכיח שדעת הפמ"ג דקריאת שמע אינה חייבת בברכת התורה. ומובן דעל פי הבנה זו אין מקום לשאלת הבה"ל הנ"ל, ולא לכל אשר כתבנו בזה לעיל].