סימן ב' - גדר צדיקים, רשעים ובינוניים, לענין הדין בראש השנה · א. ארבע דרכים בביאור הגמרא ד'שלושה ספרים נפתחים בראש השנה'
מאמר הגמרא ותמיהת הראשונים ז"ל
במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"ב) איתא: "אמ רב כרוספדאי אמר רב יוחנן, שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים וחתמים לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבין למיתה".
על פי פשוטם של דברי הגמרא הוקשה להראשונים טובא, דהלא עינינו הרואות שיש צדיקים שמתים ויש רשעים שחיים, וכיצד זה אפשר לומר ד'צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים וחתמים לאלתר למיתה', והלא במשך השנה יש צדיקים שמסתלקים מזה העולם, ויש רשעים שגומרים את השנה בחיים.
וז"ל הריטב"א בשאלה זו: "ועכשיו קשה לנו מה שאמר ר' יוחנן, וכי כל הרשעים מתים ויש להם יסורים, או כל הצדיקים חיים ויש להם הנאות, והלא הכתוב צווח (קהלת ז,טו) 'יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו'", והאריך הרבה בשאלה זו, יעו"ש. וז"ל ה'חתם סופר' בשאלה זו: "כבר עמדו בזה כל המפרשים ראשונים ואחרונים א"כ אם ימות אדם יהיה מוכח שהיה באותה ר"ה רשע גמור, ומי שעלתה לו שנתו, יהיה צדיק גמור, ולקתה מדת הדין, ויש רשע מאריך ברעתו".
מכח שאלה זו דעת הראשונים מסכמת כי אין לפרש את דברי הגמרא כפשוטם, אבל נחלקו כיצד יש לבאר את הגמרא, ואמרו בזה הראשונים ז"ל דרכים שונות, וכדיבואר להלן.
ביאור הרמב"ן והר"ן ושאלת הריטב"א
הר"ן (דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה צדיקים גמורים) כתב, וז"ל: "מדקאמר בינוניים, משמע דצדיקים דקאמר היינו שזכויותיהם מרובים מעוונותיהם, ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכויותיהן, ואי הכי קשיא טובא, דהא כמה צדיקים שזכויותיהם מרובים מעונותיהם נכתבים למיתה, וכמה רשעים שעונותיהם מרובים נכתבים לחיים.
"אלא עיקרן של דברים כמו שכתב רבי ישעיה הזקן מטראני ז"ל דצדיקים ורשעים בדין זה קאמר, שאותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות, מיקרי הכא צדיקים גמורים, שצדיקים גמורים הם מדין זה, ואע"פ שעוונותיהם מרובים מזכויותיהם, כיון שהם זוכין בדין, לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם שכר בעולם הזה מפני אי זכות שעשו. וכן נמי צדיקים שזכויותיהם מרובין מעוונותיהם, כיון שהם מתחייבין בדין, ואפילו מפני עבירה קלה שעשו, לגבי דין זה רשעים מיקרי, וכדכתיב (דברים כה,א) 'והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע', דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר. ובינוניים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהם מעוין ושקול מר"ה, שהן תלויין ועומדין עד שהן מכריעין עצמם לזכות או לחובה, מר"ה עד יוה"כ. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, צדיקים ובינוניים ורשעים דקאמרינן הכא, בדין זה קאמר".
הריטב"א הביא שיטה זו, וכתב: 'ואין דעתי נוחה בפירוש זה, דא"כ היכי קרי להו צדיקים גמורים, כלשון הבריתא דלקמן'. ושאלתו מבוארת, דאליבא דהרמב"ן ראוי לקרוא לצדיק כזה 'צדיק בדינו', ולרשע כזה ראוי לקרות 'רשע בדינו', שהרי צדיק זה אינו צדיק באמת, ורשע זה אינו רשע באמת, ובגמרא נקרא צדיק זה בלשון 'צדיק גמור', וקשה לפרש לשון זה אליבא דהרמב"ן.
ביאורם של תוספות, כפי הנראה מהרשב"א
תוספות (ד"ה ונחתמין) עמדו גם כן על המדוכה הנ"ל, כיצד אפשר לומר דהצדיקים נחתמין לחיים ואילו הרשעים למיתה, שהרי הדבר נסתר מן המציאות, ולכן כתבו בזה"ל, 'כל זה דקרי הכא גבי רשעים, מיתה, וגבי צדיקים, חיים, כלומר לחיי העולם הבא'. תוספות קיצרו מעט בלשונם, אבל יש לנו ללמוד המכוון בדבריהם מתוך דברי הרשב"א. דבתחילה כתב הרשב"א כתירוצם של תוס', וז"ל: "אי נמי יש לפרש דחיים ומיתה דקאמר בעולם הבא קאמר, אבל בעולם הזה יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו".
ועל זאת חזר הרשב"א ותמה, וז"ל: "אלא שאני תמה, שהרי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום מרשעו, ואם כן מאי נחתמין לאלתר. ואפילו צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרונה, איבד כל הראשונות, וגזר דיחיד אינו נקרע דקאמרינן, היינו גזר דין בטובות העולם הזה, ורעותיו קאמר, הא בחיי העולם הבא, הכל הולך אחרי שעות סוף ימיו, וברוך קל אמת היודע האמת".
מתוך קושיא זו שנתקשה בה הרשב"א יש לנו ללמוד דנקט כי בכל שנה ושנה דנים את האדם לענין העולם הבא שלו, ולכן נתקשה דכיצד אפשר לדון זאת, והרי העולם הבא זמנו רק אחר מיתת האדם, וכל עוד שהוא חי יכול לשנות את מצבו מן הקצה אל הקצה, או חלילה למרוד ולאבד כל זכויותיו, או לשוב בתשובה ולאבד כל רשעתו.
ביאורם של תוספות, כפי הנראה מתוס' הרא"ש
אכן, מדברי תוספות רא"ש יש לנו ללמוד דלא היתה כוונת תוספות לומר כי דנים בר"ה את האדם מה דינו לענין שכרו בעולם הבא, דודאי דבר זה יכול להשתנות כל עוד רוח באפיו, אלא דנים את האדם כיצד ראוי לפסוק לו את ענינו לשנה הבאה, על פי מצבו הרוחני שלו בשנה שעברה, ודין זה תלוי במצבו הרוחני של עתה, כי אם הוא 'בן העולם הבא', ראוי שיתכפרו עונותיו בעולם הזה, ואם חלילה אינו 'בן העולם הבא', ראוי לו לקבל את שכר מצוותיו כאן בעולם הזה.
וז"ל: "האי 'חיים' ו'מיתה' דקאמר, היינו חיי העולם הבא, ומיתת העולם הבא, דמאורעות שלו וגזירות של שנה זו תלויין בה, שגוזרין על הצדיק גזירות קשות בעולם הזה להפרע ממנו עוונותיו, ולרשע גוזרין גזירות טובות ליתן לו שכר מצוותיו בעולם הזה, כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, הילכך צריך להעלותן בכף מאזנים בכל שנה". וקרוב הדבר לומר כי לענין זה נתכוונו גם תוס' בלשונם הקצרה הנ"ל, וממילא אין מקום לשאלת הרשב"א על תוס', ונמצא כי דברי תוס' ודברי תוס' הרא"ש קרובים לדרכו של הרמב"ן הנ"ל.
ביאורו של ה'חתם סופר', ע"ד הנ"ל
ה'חתם סופר' (ר"ה שם. ומקורו בדרשות חת"ס חלק ג' טו,ב) הלך בדרך הנ"ל, אבל הרחיב היריעה בתוספת מרובה ועמוקה, וז"ל: "והנלע"ד בזה, שבראש השנה הקב"ה חופש כל חדרי בטן, בוחן כליות ולב, ומאזני משפט ביד ה', אם זך וישר דינו במחשבתו, וכל מעשיו היה לשם שמים, וכל מגמת פניו במסילה העולה בית קל, אז נכתב בספר חיים, שבמיתתו נקרא חי, וידעו למעלה כי זהו צדיק גמור. ויש בזה נפקותא גדולה, שבכל השנה מדקדקים עימו כחוט השערה, ואפשר שיסבול יסורים ועינויים ומיתה באותה השנה על עבירה קלה שיעבור, כי כבר נחלט בר"ה לצדיק גמור, ואם יגיע זמנו למות, יבוא שלום, ומלוין אותו מלאכי רחמים, ואומרין יבוא שלום (בכתובות ק"ד ע"א). וכל זמן חיותו באותה השנה, ישמרהו שלא יבוא על ידו חטא, לא יאונה לצדיק כל און, וכדומה כמה דברים, ושאימתו מוטלת על הבריות ונהנין מעצה ותושיה, וכל הדברים הנאמרים בצדיק (אבות פ"ו מ"א).
"ואף על פי שבאמצע השנה יחטא חטא אשר היה ראוי להקרא רשע בשביל החטא הזה, מכל מקום אין דנין אותו אלא כצדיק הנקרא חי, אבל לשנה הבאה אם יוכר למעלה שחטא הרבה, צדקתו לא תזכר לו, ויכתב בספרן של רשעים גמורים הנקראים מתים בחייהם, ואפשר שעי"ז יהיה לו טובה בעולם הזה, דשוב לא ידקדקו עימו כחוט השערה, וישפיעו לו טובות בעולם הזה להאבידו, ובכל יום הקב"ה דן אותו האדם בפקידה בעלמא על מעשיו שעשה אז, ופוסקין לו להמית ולחיות להצליח ולהפסיד, ואינו נוקף אצבעו למטה אא"כ נגזרה עליו מלמעלה, אבל הכל לפי מה שנגזר בר"ה, להביאו במשפט הצדיקים או במשפט הרשעים, כנ"ל וזהו נכון מאד לפע"ד", עכ"ל ה'חתם סופר'.
ביאור ה'בכור שור' שדברי הגמרא עולים על הנר"נ שיש לאדם
עד כה נתבארו שני דרכים עיקריים בביאור הגמרא. הדרך הראשונה, שכתבו הרמב"ן והר"ן, ד'צדיק' היינו 'צדיק בדינו', ו'רשע' היינו, 'רשע בדינו'. הדרך השניה, שכתבו תוספות, תוספות הרא"ש, וגם ה'חתם סופר', ד'צדיק' היינו לענין דינו בעולם הבא, ו'רשע' היינו גם כן לענין דינו בעולם הבא.
דרך שלישית בביאור הגמרא, וישוב שאלת הראשונים הנ"ל, כתב בעל ה'תבואות שור' בספרו 'בכור שור' (ר"ה שם), וז"ל: "הקושיא מפורסמת במפרשים, איך אמרינן רשעים נכתבים לאלתר למיתה, הא קא חזינן כמה רשעים מאריכים ימים ושנים ברעתם עד זקנה ושיבה. ובשלמא מ"ש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, אע"פ שאנו רואים צדיקים דשכבי אדזוטר, יש לומר במיתתן קרויים חיים, א"נ מהן בקדושיו לא יאמין. אבל ארשעים קשה.
"וביארתי דידוע שיש לכל אחד נפש רוח נשמה, ואף ע"פ שיש עוד חיה יחידה, אין זה כי אם לנביאים, אבל לסתם בני אדם יש להם ג' בחינות אלו, ואם הוא צדיק, אלו הג' משתמרים בקרבו ואינם זזים ממנו, אבל כשחוטא, גורם לסור ממנו הנשמה, ואם חוטא יותר גורם לסור ממנו בחינת רוח, ונשאר בו רק בחינת נפש, ונמשל כבהמות נדמה. וכל זה נקרא מיתה, כשסר ממנו הבחינה הנזכר, דמה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא, והיינו דאמרינן נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, פירוש, שיפרד ממנו נשמתו, או אח"כ רוחו, עד הגיע שגם נפשו יסור ממנו וימות ממש, ולכן אף שרואים הרשעים חיים וקיימים, מת הוא, והיינו דאמרינן רשעים בחייהם קרויים מתים", עכ"ל ה'בכור שור'.
ביאור האור ישראל בשלושה ספרים נפתחים.
דרך רביעית בביאור הגמרא כתב ה"אור ישראל" [במאמר עץ פרי נדפס באור ישראל הוצאת ר' ראובן לויכטר] וז"ל: "ויש הנהגה שניה ע"פ חוקי התורה כי כפועל אדם בתורה ומצות ישולם לו בעולם הזה בכל ענייניו. ולפעמים יהיה לאדם רוב זכויות ומיעוט עוונות ע"כ רע לו בעוה"ז כדי שיבוא על כל שכרו בעוה"ב. ולפעמים רוב עוונות ומיעוט זכויות ייטיב לו בעוה"ז כדי לקבל שכרו וכמ"ש בקידושין הנ"ל.
"על כל הדברים האמורים יש אמנם לאדם איש איש לפי מצבו ועינינו לדאוג ולפחד פן ינוקה לו משכרו לעוה"ב אחרי אשר לא יוכל האדם לדעת את מהלכו הטבעי התמידי איך ומה הוא ואולי ע"פ מהלכו הטבעי היה רע לו יותר מאשר הוא עתה ובמעט הטובה אשר לו יותר מכפי מהלכו הטבעי יכול להיות כי ינוקו לו משכרו לעוה"ב. וגם אם יראה האדם את עצמו שהוא מלא תורה ומצוות ומצבו בעוה"ז שפל מאוד, בכ"ז אין בידו לשפוט כי מצבו בעוה"ז הוא לכפרה על עוונתיו.
"כי אולי שוגה הוא בכוחותיו הפנימיים ולפיהן אולי רובו עוונות וכנ"ל ובמהלך הטבעי שלו אולי הוא בגדר שפל הרבה יותר ממצבו אשר הוא עומד בו. ולכן גם לאיש כזה יש לפחוד אולי מנקים לו מזכויותיו לעוה"ב.
"ולזאת העיצה היעוצה אם יעשה האדם ענין אשר הוא יקר ונכבד בערכו לפי השי"ת וכדאי לו כביכול אשר האדם הזה יחיה לפניו, וייטיב לו גם בכל עניניו. מימלא לא ינוקה לו משכרו בעוה"ב כי מודעת זאת אשר בכל דבר אזלינן בתר רובא. וכאשר יהיה לאדם רוב זכויות אז יתחשב כי הוא של הקב"ה כאשר ידוע המאמר [אף כי אין ברוח בינתנו להבינו על בוריו] "עבודה צורך גבוה" וכל עניני טובות העוה"ז אשר ישיג האדם הזה יכול להיות לתועלת להגדיל בם עבודת ה'. על כן באיש כזה אף אם המהלך הטבעי שלו הוא במצב רע מאוד בעוה"ז יחונן הקב"ה את המהלך הטבעי לפני על הצד היותר טוב. אם אך לא יהיה בידו עבירה גדולה אשר יהיה בכוחו להכריע אותו לרעה.
"אולם אם יהיה לאדם רובו עוונות אז יחיה על חשבון עצמו ואם גם יהיה לו הרבה תורה ומצות לא יהיה שווה לאדם אשר הוא רובו זכויות וחוסה בצל הקב"ה וחי על חשבון השי"ת.
ביאור הגמרא של שלושה ספרים
"ובדברינו אלו נוכל לבאר דברי הגמרא ר"ה [ט"ז ע"ב] ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו' והנה כבר נתקשו הקדמונים בזה כי הלא אנחנו רואים בחוש רשעים גמורים אשר חיה יחיו. ונוסף עוד יש להקשות ע"פ דברי התוס' שם ד"ה ונחתמים שכתבו שמה שיקרא פה הגמרא רשעים גמורים הוא למי שעוונותיו מרובים אבל גם זכויות יש לו, א"כ איך אמרו כי הרשע נכתב לאלתר למיתה, הלא הוא צריך לחיות למען יקבל שכר זכויותיו בעוה"ז. וכמבואר בקידושין הנ"ל.
"ובדברינו אלה נוכל לבאר על דרך זה, "צדיקים" ר"ל אשר המה רובם זכויות ואם המה רובם זכויות אז הם בעסק הקב"ה "ונכתבים לחיים" ר"ל המה יתייחסו לחיים כי צריכים הם לחיות ע"פ דרך הטבע. וגם כל הדברים הנדרשים לצרכי החיים, המה בכל לחיים. כד' הרמב"ן בשער הגמול אשר בתיבת לחיים נכלל כל הצטרכות החיים וכאשר יחיה האדם הזה ויהיה לו גם צרכי החיים לא ינוכו לו מאומה בעבורם בעוה"ב ואם יקרה לו אח"ז דבר מה לרעה אז יתחשב ליסורים אשר יכפרו עוונותיו.
ו"רשעים" דהיינו שהם רובם עוונות "נכתבים למיתה" ר"ל מדרך הטבע אין ראוי להיות להם דבר מה למחייתם ואם יהיה להם דבר מה אז מנקים להם מזכויותיהם". עכ"ל.